תולדוט אתר ההיסטוריה - שלושה שלבים לסגירת בית

שיטת הסגירה יש לה כבר דרך ושיגרה, כמעט קבועה, שחזרה על עצמה בגירסאות שונות פעמים כה רבות בערים ובעיירות, עד שמותר, לדעתי, לומר, כי לא רק ההנחיה הכללית מוכתבת, כמובן, מגבוה, אלא גם תכנון הפעולה הזאת הוא פרי יזמה מרכזית, המניחה לשלטונות המוסמכים בעיר המסוימת רק את הביצוע עצמו.

תהליך הסגירה מתנהל בכמה שלבים: שלב "הריכוך" – על-ידי השמצת בית-הכנסת וכל הסובב אותו; שלב "גיוס דעת הקהל" לסגירתו; ושלב "הביצוע" – עצם הסגירה.

הרי דוגמה, אחת מרבות, כיצד נסגר, לפני שנים ספורות, בית-הכנסת בלבוב:

לבוב היתה, לפני השואה, עיר ואם בישראל, וכמעט כל יהודיה הוצאו להורג על-ידי הנאצים. לאחר המלחמה התקבצו שם יהודים חדשים: מהם פליטים מעיירות סמוכות, מהם בני ערים אחרות באוקראינה, ומהם שנדדו ללבוב, זו השוכנת בגבול המערבי של ברית-המועצות, מן המרכז ומן המזרח – אולי גם מתוך תקוה להגיע אל מעבר-למסך. כך, פרורים פרורים, פרודות פרודות, התאספו בלבוב לאחר המלחמה כשלושים-ארבעים אלף יהודים. התארגנה "דוואדצאטקה", והשלטון הרשה ליהודים לפתוח בית-כנסת קטן, אחד ויחיד, בככר שמאחורי בית האופירה של לבוב. ביקרתי בבית-כנסת זה ומצאתי שאינו שונה מהמקובל והרגיל בעיר-שדה סוביטית – הבנין דל ועלוב; בתפילה השתתפו כמה עשרות יהודים זקנים, ובשבתות נוספו אליהם עוד כמה מנייני יהודים קשישים. בבית-כנסת זה היו, כרגיל, גם סכסוכים, חיכוכים וכל מיני "מחלוקת" בין היהודים הזקנים לבין עצמם, על "כיבודים" ועל "תפקידים". השלטונות עודדו את הדבר, כמובן, כשם שהם עושים זאת, בתיאבון, בכל בתי-הכנסת, על-ידי "שתילת" כמה "עינים ואזנים" משלהם בתוך הקהל ועל-ידי שהם מזמינים מדי פעם אנשים בודדים או קבוצות אנשים "לספר הכל" על מתנגדיהם. והנה, החלה להופיע, בתחילת 1962, בעתון המקומי, "לבובסקיה פראבדה", סידרה של שבעה מאמרים – "פיליטונים" – על בית-כנסת זה. (וזאת לדעת: בעתונות הסוביֶטית "הפיליטון" הוא נשק חד ואכזרי מאוד בידי השלטון, המקומי או המרכזי. הוא משתמש בו להוקעת אנשים, קבוצות או תופעות בחיי החברה הסוביֶטית, הטעונים, לדעת השלטון, בקורת או עקירה משורש. על-פי-רוב נוקב "הפיליטון" בשמות האמיתיים של האזרחים המוקעים, ואוי לו לפרט או למוסד, "שעלה על הכוונת" של ה"פיליטוניסט" הסוביֶטי). והנה, בקירוב, תוכן המאמרים ב"לבובסקיה פראבדה":

המאמר הראשון סיפר ל"קוראים היקרים", כי בתוככי לבוב הקומוניסטית, המתפתחת, המשגשגת והמתקדמת, שוכן מוסד הנקרא "סינאגוגה"; הוא שוכן ברחוב פלוני, מספר פלוני, והרב המכהן שם בקודש שמו פלמוני (וגם כאן בא כמובן השם האמיתי). לאחר הקדמה זאת מספר הפיליטוניסט לקוראים, בבוז ובלעג, על פולחני התפילה היהודיים. ואחר-כך הוא שואל את הקוראים שאלה רטורית: הסבורים הם, כי רק בזאת, כלומר בתפילה, עוסקים הבריות "באמת" בבית-הכנסת? ולשאלתו זו הוא משיב בעצמו: כמובן שלא. ובכן: במה עוסקים שם באמת? תשובת הכותב היא, כי קודם כל עוסקים שם בשוק שחור: בית-הכנסת הוא אחד ממרכזי השוק השחור בלבוב; שם קונים ומוכרים מטבע זר, שם מחליפים רובלי זהב בדולרים, בשטרלינגים, בפראנקים וכו', וכל אלה – במסוה של תפילות לאלהי ישראל. בכך הסתיים המאמר הראשון, והכותב מבטיח לקוראיו, כי "המשך יבוא". ואכן, כעבור זמן קצר בא ההמשך. ושוב פתח הכותב בנעימה אינטימית. הזוכרים אתם את אותו מוסד הנקרא "סינאגוגה", שעליו סיפרנו לאחרונה? ובכן, חושבים אתם כי עוסקים בו, במסוה של תפילות, רק בשוק שחור? – אינכם אלא טועים. מה עושים איפוא היהודים ב"סינאגוגה"? ותשובת הכותב היא: עוסקים שם באלכוהוליזם. הא כיצד? פשוט – מסביר הכותב – יש ליהודים פולחנים הכרוכים בשתיית יין ויי"ש. הרב, המנהל את הטקס, "מקדש" על ה"אלכוהול" וכל "עדת המאמינים" מחרה-מחזיקה אחריו ושותה לשכרה. וכך חוזר הדבר שבוע שבוע. (וזאת לזכור: קהל הקוראים האוקראיני בלבוב יודע גם יודע טעם אלכוהול, וכשאומרים לו "שיכורים", יודע הוא בדיוק למה הכוונה. כי קהל זה אינו מתנזר מיין כלל ועיקר, וכשאתה מטייל בחוצות לבוב, בעיקר בימי ראשון בשבוע, רואה אתה המוני שכורים ודוקא ביניהם אין יהודים כלל.) במאמרים הבאים שבסידרה מספר הכותב, כי לבית-הכנסת בלבוב יש עוד "פונקציות": הנה, למשל, מספר הוא, ביקרו בבית-כנסת זה תיירים יהודים מאמריקה ודיפלומטים מישראל. אלה גם אלה לא באו כלל להתפלל; הם באו אל בית-הכנסת בכוונות אחרות לגמרי. היהודים האמריקאים סיפרו למתפללים, כמה טוב שם באמריקה (והרי הכל יודעים, כי שקר הדבר), והישראלים בדו בדותות וכזבים על החיים ב"גן העדן הישראלי" (והרי הכל יודעים, כי שקר הדבר וכי משתולל שם הגיהנום האימפריאליסטי והקפיטליסטי). אלה גם אלה השאירו ליהודים שם "מתנות" בצורת סידורים וספרי תנ"ך, שהם, כידוע, ספרות תעמולה ציונית, אנטי-סוביֶטית. ולבסוף סיים הכותב את סידרת "הפיליטונים" בפרק קצר, בו הוא משכיל את קוראיו על הנעשה בישראל, אילו תנאים נוראים שוררים בה; על כך, שכל הארץ הזאת היא למעשה מחנה צבא מזויין, בסיס קדומני של האימפריאליזם והניאו-קולוניאליזם, איך היא נשלטת על-ידי הרבנים החשוכים, והם, מצדם, קשורים אל רבנים וארגונים יהודיים ריאקציוניים בארצות-הברית, והללו קשורים, כידוע, אל ה"וולסטריט" האיוֹם (שם גנאי ואימים, שילדים סוביֶטים יונקים אותו עם חלב-האם של החינוך הקומוניסטי).

הנה לפנינו תמונה שלמה, מעגל סגור. קיים בלבוב בית-כנסת; מכהן שם רב; באים אליו יהודים זקנים, העוסקים בשוק שחור ובאלכוהוליזם; הם קשורים לנציגי מדינות קפיטליסטיות; מקבלים מהם מתנות ו"מזון רוחני" (ומי יודע מה הם נותנים להם כתמורה...); היהודים מתפללים שם כל יום לאלהים "שלהם" שיוציאם מברית-המועצות ויביאם לירושלים.

כך נגמר השלב הראשון, שלב "הריכוך". היהודים האומללים בבית-הכנסת בלבוב כפפו קומתם עוד יותר וחיכו בפחד ובחרדה לבאות.

השלב השני לא איחר לבוא: בעקבות הסידרה על בית-הכנסת החלו להופיע מכתבים למערכת העתון. "פתאום" נמצאו יהודים, צעירים וזקנים, שהמאמרים "עוררו" אותם להביע את דעתם בקול רם וקבל עם ועדה. יהודי צעיר כתב, שהוא תלמיד האוניברסיטה המקומית והוא ממש הזדעזע למקרא המאמרים, ולאחר התדהמה הראשונה נועץ בחבריו היהודים באוניברסיטה (לצורך זה מותר, כמובן, להִיוָעץ בחברים יהודים על בעיות יהודיות), ובשמו ובשמם פונה הוא בקריאה אל "החבר העורך היקר" ובאמצעותו אל שלטונות העיר להסיר את הכתם הזה מעל פניה הנאות של לבוב - ולסגור את בית-הכנסת. ויהודי זקן כותב, כי הוא כבן 75; עשרות שנים אמנם ביקר ב"סינאגוגות" כאלה; אך כאשר קרא את המאמרים הנפלאים בעתון, נפקחו עיניו. הוא נוכח לדעת, כי עד כה גישש בחושך ובאפלה. הוא פונה באמצעות העתון אל באי בית-הכנסת בבקשה, שיעיינו היטב במאמרים, למען תיפקחנה גם עיניהם וכן פונה הוא אל השלטונות, שיעשו לסגירת בית-הכנסת.

כאן נסתיים השלב השני: "גיוס דעת הקהל".

מעתה התמונה ברורה: נכתבו מאמרים על בית-הכנסת, והנה תגובת האזרחים – "קול המון כקול שדי". האזרחים היהודים הסוביטיים בלבוב, צעירים כזקנים, דורשים, שיסגרו את בית-הכנסת (והגויים בלבוב בודאי לא יתנגדו לכך) – ומה על השלטונות לעשות? הם סוגרים את בית-הכנסת.

זהו, כמובן, השלב השלישי והאחרון; שלב "הביצוע". כדי "לבצע" סגירת בית-כנסת בלבוב, אין צורך בדיביזיות ובבריגדות. די שה"אופּוֹלנוֹמוֹצ'ני" (הממונה) של "מחלקת הדתות" בלבוב ישלח בידי שליח פקודה אל ה"דוואדצאטקה" לסגור, תוך כך-וכך ימים, את בית-הכנסת על מנעול ובריח ולמסור את הבנין לידי השלטונות.

וזאת עשה הממונה ב- 5 בנובמבר 1962.

כך קרה בלבוב וכך או בדומה לכך קרה בחרקוב, בצ'רנוביץ, בבוברויסק, בסמולנסק ובעשרות ערים ועיירות אחרות.

יש שהשלטונות כורכים את בית-הכנסת ואת "הפעילות הבלתי ליגאלית" עם משפטי ראוה המסתיימים בעונשים כבדים ובמוות ביריה, וביחוד מאז מסע המשפטים על עבירות כלכליות (עליהם עוד ידובר להלן).

ושוב נקח לדוגמה את לבוב.

במרס 1962 נערך בלבוב משפט של קבוצת יהודים "ספסרים ואנשי שוק שחור". שני הנאשמים הראשיים היו השוחט קנטרוביץ ויהודי בשם ספוז'ניקוב, שניהם אנשי ה"דוואדצאטקה" של בית-הכנסת בלבוב.

וכך נמסר על כך ב"לבובסקיה פראבדה": "זה כמה שנים עסקו הנאשמים בספקולציה, בקניה ובמכירה של זהב, מטבע זר, ואבני חן. 'קשרי מסחר' אלה נעשו בתוך כתלי בית-הכנסת, שראשיו היו אנשי ה'דוודצאטקה' קנטרוביץ וספוז'ניקוב. בבית-הכנסת התאספו גם ספקולנטים מערים אחרות, שלא באו לשם להתפלל אלא לקבל פקודות והוראות מקנטרוביץ ולצאת אחר-כך למסעותיהם לרכישת מטבע זר. אנשי בית-הכנסת עסקו גם במכירה בלתי-חוקית של פניצילין ושאר תרופות במחירים מופקעים", קנטרוביץ נאשם גם בעבירה על חוק מונופול היינות הממלכתי: הוא עשה יין "לפולחן דתי" ויין זה מכר במחירים מופקעים "לחגיגות דתיות". קנטרוביץ וספוז'ניקוב נדונו למוות ביריה.

השלטון רודף לא רק את בתי-הכנסת הרשמיים והמוכרים, אלא גם, ואף ביתר אכזריות, את "ההתקהלות לצרכי תפילה" של עשרה יהודים או יותר בחדר או בדירה פרטית, הנקראת "מנין". אם המלחמה בבתי-הכנסת הרשמיים. דורשת "מאמץ" מסוים והיא כרוכה ב"התארגנות" מצד השלטונות, הרי המלחמה ב"מנינים" הפרטיים היא קלה לאין שיעור. "המנין" בברית-המועצות הוא בלתי-חוקי מטבע ברייתו, כי, כאמור, אסור לפתוח בית-תפילה אלא בהתארגנות ממוסדת לפי כללי "הדוואדצאטקה". בערים ובעיירות, בהן נסגרו בתי-הכנסת, או בערים גדולות, בהן קשה ליהודים זקנים להגיע בשבת ובחגים אל בית-הכנסת היהודי הקיים, מנסים יהודים להתארגן ב"מנין" פרטי, ומבצע זה כרוך בקשיים ובסיכון. לנוכח תנאי הדיור המיוחדים שבברית-המועצות, כשבדירה בינונית דרוֹת כמה משפחות, צריך היהודי הרוצה לפתוח "מנין" לדאוג שהשכנים, בין אם יהודים הם ובין אם גויים, יסכימו ל"מבצע", ולעיתים קרובות יש לשלם להם דמי "לא יחרץ" הגונים. ה"מנין" נתון כל הזמן בסכנת סגירה, הבאה לעתים קרובות בעקבות הלשנה.

היוזם, שבדירתו או בחדרו מתקיים ה"מניין", חי תמיד בהרגשה, כי הנה יתפרצו לתוכו אנשי השלטון, ינעלו את ה"מנין", יחרימו את ספר התורה היחיד ואת סידורי התפילה המעטים ויעצרו אותו בעוון עבירה על החוק.

משמתקרבים הימים הנוראים (ראש השנה ויום הכיפורים). ו"מנינים" צצים פה ושם, בעיקר בערים שיש בהן אלפי ורבבות יהודים ואין בהן אף בית-כנסת אחד, עורכים השלטונות "סריקות-פתע" בבתים חשודים, כדי להפחיד את היהודים הזקנים.

בימי החגים עצמם, כאשר מתאספים המתפללים הנפחדים, יקרה לא פעם, שאנשי השלטון נכנסים ל"מנין", מפזרים את "כל העסק" ומגרשים את היהודים לכל רוח.

מקל החובלין הרביעי, בו מכה השלטון בדת היהודית, מכוון נגד "הטקסים והפולחנים הבּרבּריים של הדת היהודית הריאקציונית", כלומר, נגד עיקרי המצוות המעשיות ובראש וראשונה נגד המילה. המלחמה נגד המילה היא דקה ומורכבת במידה מסוימת. אין מופיעים על כך מאמרים ופיליטונים רבים בעתונות, אולי משום שהנושא נוגע גם ב"עניני מין", הנחשבים בחברה הסוביטית, הפסבדו-ויקטוריאנית, אסורים בפרסום ובחיטוט. אמנם, בחוברות האתיאיסטיות נגד הדת היהודית מסבירים לקוראים מהי המילה, מה הם מקורותיה האפלים, הנעוצים ב"טקסי שבטים פראיים ופרימיטיביים", אך עיקר המלחמה במילה היא "מלחמה עקיפה". נלחמים לא רק בפולחן עצמו אלא במבצעי הפולחן, כלומר במוהלים. צורת המלחמה היא זאת: כאשר תופסים יהודי, לרוב יהודי זקן, בביצוע מעשה המילה, שואלים אותו: "חבר, הנכון הדבר, כי בתאריך זה וזה, במקום פלוני ביצעת ניתוח בגופו של אזרח סוביטי בן שמונה ימים, ששמו כך וכך?" וכאשר מודה המוהל, שואלים אוֹתו: "והיכן תעודת הכירורג שלך? באיזו פקולטה לרפואה למדת? מי הסמיך אותך, כחוק, לבצע ניתוחים כירורגיים בגופם של בני אדם?" ואם יטען המוהל, כי "כירורגיה" זאת היא מלאכתו זה עשרות שנים, הרי יודיעו לו, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי הוא עובר על החוק הסוביֶטי, ואם יתפסו אותו שנית ייעצר, ייאסר וייענש על עבירה חמורה.