החוק והנוהל הסוביֶטי מחייבים כל אזרח בברית-המועצות להיות מוגדר כבן אחד הלאומים. אין לך אדם, שיהא סתם "אזרח ברית-המועצות", שלאומיותו אינה ידועה לכּל, או לפחות לשלטון הסוביֶטי. בתעודת הזהות רשום כל אזרח כבן לאוֹם מסוים. אין בכוונתי להיכנס כאן לבעיה, המעניינת מאוד כשלעצמה, מדוע הנהיגו דווקא הסוביֶטים, המתנגדים מראשית קיומם לכל רבב של אפליה גזעית בכל העולם, את השיטה המוזרה של חובת רישום הלאוֹם בתוך ביתם שלהם; אך עובדה היא, כי האזרח איבנוב, הרשום בתעודת הזהות שלו כ"רוסי" ("רוּסקי") והאזרחית איבנובה, הרשומה גם היא כ"רוסיה", חייבים לרשום את האיבנובים הצעירים הנולדים להם כ"רוסים". הוא הדין באזרח מוחמדוב הרשום כ"אוּזבּק" והאזרחית מוחמדובה הרשומה כ"אוזבקית", והוא הדין לגבי כל שאר הלאומים הרבים. ואגב, אין זה חשוב כלל ועיקר אם איבנוב הרוסי, יושב במוסקבה שברפובליקה הרוסית או בטביליסי בירת גרוּזיה, כי גם שם, בטביליסי, חייבים הוא וילדיו אחריו להירשם כרוסים, ואם מוחמדוב עבר מטשקנט ללנינגרד והשתקע שם, ימשיכו הוא וילדיו אחריו להרשם כאוּזבּקים. יש אמנם דרך, או שביל, בהם יכול אדם להשיר מילדיו (לא מעצמו) את השייכות הלאומית ה"מקורית", והיא – דרך נישואי התערובת. אם החבר קיריצ'נקו, הרשום כאוקראיני, התחתן עם טפילדזה הרשומה כגרוזינית, רשאים הם לרשום את צאצאיהם כאוקראינים או כגרוזינים, כרצונם.
לצורך הניתוח וההבנה של ענין הלאומים בברית-המועצות חייבים אנו לדעת לא רק את הצד הפורמלי של הרישום בתעודת-הזהות אלא גם את התמורה הניתנת על-ידי השלטון לבני הלאומים על זהותם והזדהותם. מאז ומתמיד גאים הסוביֶטים על כך שמצאו "נוסחה" המשמשת להם כלי לטיפול בבעיות המיעוטים הלאומיים. היא הוגדרה על-ידי סטלין: התרבות היא "לאומית בצורתה וסוציאליסטית בתוכנה". ואכן, משני צדדים אלה, מן הצורה ומן התוכן, ניגשו הסוביֶטים מתחילת שלטונם לטפל בבעיית הלאומים. באָמרם "צורה" מתכוונים הסוביטים לכל אותו מכלול שאפשר לכנותו תרבות-עם, וקודם-כל השפה הלאומית. אמנם כיום השפה הרוסית היא ה"לינגואה-פרנקה" בכל רחבי ברית-המועצות והיא השלטת ללא מְצרים מקצה הארץ ועד קצה. היא שפת המדע, הטכנולוגיה, המנהל, המסחר וכו', לא רק ברפובליקה הרוסית אלא גם בכל שאר הרפובליקות הלאומיות. לא יתואר כלל כי איש מדע או מכונאי-טרקטורים בארמניה או בלטביה לא יֵדע רוסית. הרוסית היא הכרח לרובם המכריע של אזרחי ברית-המועצות, ללא הבדל לאום ומקום המגורים. אך עם זאת נכון הדבר, כי עשרות השפות הלאומיות של הלאומים למיניהם (פרט ליהודים), לא זו בלבד שלא נכחדו, אלא להיפך – הן חיות וקיימות ומטופחות ביודעין. ילד, שנולד כיום להורים גרוזיניים, מתחיל לדבר בבּית גרוזינית. בגדלו ילך לגן-הילדים, ששפתו גרוזינית, ומשם לבית-הספר, ששפת-הוראתו גרוזינית (שפה שונה לחלוטין מרוסית, הן לפי מוצאה והן באלפא-ביתא שלה). ואם יגיע לאוניברסיטה בטביליסי, ילמד את מקצועו בגרוזינית. כמובן, שלאורך הדרך ירכוש ילד זה את הרוסית כשפה שניה, שפה שבלעדיה "אי אפשר לזוז". אך תהיה זאת בשבילו שפה שניה בלבד, והגרוזינית תהיה שפתו הראשונה ועליה גאותו כל ימיו. הוא הדין בשפת הארמנית, הליטאית, הלטבית, האוקראינית, וכו' וכו'. אך "הצורה" אינה מתמַצית בשפה ובמערכת-החינוך שבשפה. יש להוסיף עליה את טיפוח אמצעי התקשורת: העתונות, הרדיו והטלויזיה, בשפת הלאום, וכן את השירה והספרות, האמנות והמוסיקה, ריקודי-העם והפולקלור, הארכיטקטורה והארכיאולוגיה. כל אלה מטופחים לפי מיטב המסורת של כל לאום ולאום (פרט ליהודים). ב"להקות הלאומיות" של האוזבקים, הקירגיזים, הארמנים, המולדבים וכל השאר מוּשקעים בברית-המועצות כישרונות רבים ותקציבים עצומים, ועליהן גאות השלטון. אותן מביאים אל מוסקבה הבירה, סביבן בונים "שבוע, המוקדש לכל לאום ולאוֹם ("שבוע אוזבקי" "שבוע קזאכי" וכו'). משתתפים בו מאות ואלפים; מראים אותן לכל זר ואורח, והן גם סחורת יצוא מצויינת לחו"ל. וגם בכך אינו מסתיים עדיין תהליך עיצוב "הצורה", ההיסטוריה של כל לאום ולאום נלמדת, בשפתו, בבתי-הספר שלו, מתוך אהבה וגאוה. הגרוזינים גאים במלכיהם ובנסיכיהם, במשוררים ובסופרים שלהם, במלחמותיהם ובנצחונותיהם בעבר (גם בנצחונותיהם על הרוסים הפולשים), והוא הדין בכל שאר הלאומים (פרט ליהודים). לכבוד הגבורים הלאומיים, מחמלניצקי בקיוב ועד ניזמי בבּאקו, מקימים ככרות ופסלים, ועל שמם נקראים רחובות וערים.
אמנם תמיד וכל הזמן קיימת ליד "הצורה הלאומית" של התרבות בעיית "התוכן הסוציאליסטי". כי זאת לזכור: כל הקליפה הגדולה והחשובה הזאת של תרבות לאומית שימשה לשלטון הקומוניסטי מראשיתו כלי שיש למלאותו תוכן אידיאולוגי אחיד. השפה והתרבות הלאומית, שהשלטון הריכוזי דאג לשמרן, ובשעת צורך אפילו להמציאן, היו בידו כלֵי-תקשורת מצויינים להעביר, בצורה מרוכזת, את רעיונותיו והאידיאולוגיה שלו אל כל האוכלוסיה מבני כל הגילים; ולתוך חלב האם, שיונק כל ילד בכל לאום, הצליח השלטון למזוג לא מעט מתכניו וערכיו.
גם ההיסטוריה הלאומית, הנלמדת בלאומים למיניהם, חייבת להסתגל לעתים למיטת-סדום של הדיאלקטיקה הסוביֶטית, והדבר מגיע לעתים לאבסורדים לא-קטנים ול"שיכתוב" ההיסטוריה בכל שלב ושלב.
את הילדים בלבוב (או "לביב" באוקראינית, והס מלהזכיר את השם האוסטרי "למברג") מלמדים, כי אנשי לבוב רצו, זה כאלף שנה, להתאחד איחוד מלא וגמור עם אחיהם האוקראינים, וכי חמלניצקי "המשחרר" כמעט כבר השיג מטרה נכספת זאת. את השלטון האוסטרו-הונגרי מזכירים בחתף ואת השלטון הפולני כבדרך-אגב. את ילדי הלטבים והאסטונים מלמדים, כי אבותיהם תמיד שאפו להיות תחת חסות ה"אח" הרוסי הגדול, ורק הריאקציה של הכובשים הגרמנים והשבדים, והשלטון הבורגני שבין שתי מלחמות-העולם, הם שמנעו את "האיחוד מרצון" עם הרוסים, וכי מסעות הכיבוש של איבן האיום ופטר הגדול לארצות הבלטים היו "מעשים פרוגרסיביים". הדיאלקטיקה הסוביֶטית מצליחה אף להסביר לבני בוכרה וסמרקנד, כי בעצם היו כיבושי הצארים "מסעות שחרור מעול-החנק של האמירים האכזרים", וכי כיבושים אלה היו "שלב הכרחי ורצוי לקראת השלטון הסוביֶטי והקומוניסטי". בבוקובינה מלמדים כי הקשר ההיסטורי האמיתי של העם היה תמיד עם האוקראינים, וכי השלטון הרומני לא היה אלא אפיזודה חולפת, וכן הלאה וכן הלאה. במקרה זה משמש איפוא "התוכן הסוציאליסטי" בתוך "הצורה הלאומית" הן להסברתו ולצידוקו של המצב הקיים, הן להאדרת העם הרוסי בעיני המיעוטים הלאומיים, וכמובן, כפי שאמרנו, להחדרת האידיאולוגיה הקומוניסטית. השלטון הסוביֶטי טוען, כי הנוסחה הזאת של "צורה ותוכן" פועלת כהלכה. ואכן, עובדה היא, כי הנוסחה הזאת שרירה וקיימת זה למעלה משני דורות. השאלה היא, כמובן, אם שיטה זו היתה מתקיימת לאורך ימים בלי מקל החובלים הענקי של השלטון הריכוזי, זה שמציאותו ונוכחותו ידועה לבני הלאומים הקטנים, גם אם אין מניפים אותו יום יום. והעיקר – מה מתרחש אצל הלאומים הקטנים מתחת לפני השטח? בעת ביקורַי ברפובליקות הסוביֶטיות חשתי היטב במתיחות ובזרמים הלאומניים התת-קרקעיים, בעיקר באותן הרפובליקות שבאסיה התיכונה, המוצפות זה שנים מיליונים "אחים" ו"חברים" ו"מתנדבים" מרוסיה האירופית, וכן ברפובליקות הבלטיות, בהן עושים הסוביֶטים לא-מעט לרוסיפיקציה מזורזת כולל הגירת רוסים לתוכן. כל אלה הם נושאים מעניינים ביותר, אך טיפול מעמיק יותר בהם חורג מתחומנו.
על רקע כללי זה ובתוך מסגרת זאת הגדירו הסוביֶטים את היהודים כלאום. (ודוקא לא מן הקטנים יחסית, כי לפי הסטטיסטיקה הסובֶיֶטית הוא נמצא במקום ה- 11 בין "הגדולים"). כלומר, החבר בנימין רבינוביץ, הרשום בתעודת הזהות כ"יהודי" (יֶברֵיי) ואשתו החברה פניה רבינוביץ, הרשומה בה כ"יהודיה", חייבים לרשום את בנם הקטן גרישה רבינוביץ כ"יהודי". למרבה הפרדוכס אפשר לומר, כי הסוביֶטים הם היחידים שהגדירו בצורה חד-משמעית "מי הוא יהודי". וה"פוסקים" הגדולים בענין זה היו לנין, סטאלין וחרושצ'וב. הם פסקו כי "יהודי" בברית-המועצות" הוא אזרח סוביֶטי בן הלאום היהודי, שנולד לאב הרשום כיהודי ולאם הרשומה כיהודיה. וזאת לזכור: לפי פרוצדורה זו ונוהג זה אין יהודי יכול להשיר מעליו את חותם יהדותו (כלאום), לא על-ידי שינוי שם (מאברמוביץ לפופוב, למשל), לא על-ידי שינוי דתו (כי אין הדבר שייך כלל לדת, שלפי החוק הסוביֶטי אין לה רישום כלשהו), ולא על-ידי העובדה, שהנרשם לא נמול (שהרי אין כל שייכות לענין המילה לכאן). להלכה, ולעתים אין זו הלכה בלבד, יכול לחיות בברית-המועצות איש צעיר, ששמו איבן פופוב, והוא לא נמול, והוא גם טוען כי חשקה נפשו בדת הקתולית, והוא אף נטבל בחשאי על-ידי כומר בכנסיה קתולית, ובכל זאת יהיה האיש רשום בתעודת הזהות שלו כ"יהודי", ואם אשתו רשומה אף היא כ"יהודיה", יהיה פופוב חייב לרשום גם את בניו ובנותיו כ"יהודים". מובן, שגם לגבי יהודים קיימת האפשרות "להבריח" את הצאצאים ולהוציאם מרישום הלאום ה"יהודי", וזאת על-ידי נישואי תערובת של גבר יהודי עם בת לאום לא-יהודי או של אשה יהודיה עם בן לאום לא-יהודי, ועל כך עוד ידובר להלן.
