חסרים לנו מספרים מדוייקים, אבל השוואות מסויימות יספקו, במידה ידועה, את מבוקשנו. כפי שצוין בפרק הראשון, מספרם של מקבלי הסעד הצבורי עלה במשך המאה השניה מ- 150,000 ל- 175,000. מכאן נוכל להקיש בבטחה, כי 130,000 משפחות המיוצגות על ידי ראש-המשפחה קיבלו את מזונן על חשבון הצבור. אם נקבל את אומדנו של מארטיאליס לפיו היו בכל משפחה חמשה פיות בממוצע, יסתבר, כי מספרם הכללי של מקבלי הסעד הצבורי נע בין 600,000 ל- 700,000. אם נעמיד את המשפחה על שלוש נפשות, ימנה צבור זה 400,000 נפש. משמע, אם במישרין ואם בעקיפין, היו שליש, ואולי מחצית, מתושבי העיר חיים על נדבת הצבור. בל נטעה להסיק מכך, כי שני השלישים - או החצי - הנותרים לא נזקקו לתמיכת הצבור. שלוש קבוצות נכללו-בתוך כלל התושבים עליהן נאמר שהן ראויות לקבלת חיטה חינם: חיילי חיל המצב - שלפי החישוב הנמוך ביותר היה מספרם כ- 12,000 איש; ה- peregrini, הזרים, עוברי-האורח שאת מספרם אין אנו יכולים לקבוע; ולבסוף, העבדים שיחסם לתושבים החופשיים היה לפחות אחת לשלושה – כפי שנרשם באותה תקופה בשביל פרגאמום. אם נשער שרומא של טראיאנוס היתה בת 1,200,000 נפש - נוכל להסיק מכאן שהיו בה 400,000 עבדים. על-פי חשוב זה, נקבל פחות מ- 150,000 ראשי-משפחות רומיות שמצבן היה טוב מכדי להזדקק למתנת האנונה.

מספרם הנמוך של בעלי-היכולת לעומת המוני מחוסרי-היכולת מדכא כשלעצמו, והוא הופך מבהיל ממש לנוכח אי השויון שבחלוקת העושר בתוך מעמדות מיעוט זה. מרבית אלה, המשתייכים למה שנקרא היום המעמד הבינוני, היו רעבים למחצה וחיו חיי בטלה. במרחק מה מהם, בעושר בל יתואר, נמצאו כמה אלפי מולטי-מליונרים. הכנסה שנתית של 20,000 ססטרצות (800 דולר) היתה המינימום ההכרחי לקיומו של אזרח רומאי. באחד המעמדים הסטיריים שחיבר יובנאליס, מבקש מנודה שנהרס סכום זה למען יתקיים לעת זקנתו. בקטע אחר קובע המשורר, כי די לו לאדם חכם לשאוף להון של 400,000 ססטרצות (16,000 דולר):

"אם מעקם אתה את חוטמך לסכום כזה", הוא אומר לאיש שיחו הדמיוני, "טול את ממונם של שני פרשים (או אפילו שלושה). אם גם זה לא יספקך - כי אז גם עושרו של קרסוס וגם כל אוצרותיהם של מלכי פרס לא יעשו זאת"! ברור, כי בעיני יובנאליס מוטב לו לאדם חכם כי יסתפק בחיי נוחיות ורווחה צנועים. ברור גם, שלמען חיי נוחות ורווחה כאלה יש להניח מראש הון של 400,000 ססטרצות - רכוש המסמיך את בעליו למעלת "פרש". שתי ראיות אלה מזדהות ומשלימות אחת את השניה. אנו יודעים אל נכון, הודות למחקריו של בילטר, כי בימיו של המשורר היה גובה הריבית הרגילה 5 אחוז. יוצא מכך, כי "המעמד הבינוני" ברומא של טראיאנוס החל במסדר הפרשים; ועד שלא יכול היה אדם להוציא מפירות הונו השנתי לפחות 20,000 ססטרצות, לא יכול היה לקיים בידו אף את רמת החיים הנמוכה ביותר של ה"בורגנות". למטה מהם, היו המוני העם הדלים, אשר התואר "המעמד הבינוני הנמוך" מיטיב היה לשקף את מעמדם מן התואר שהודבק להם על-ידי החוק – "המעמד העשיר של בעלי-רכוש".

מה ערך יש להונם הצנוע, 400,000 ססטרצות, בהשוואה למיליונים ועשרות המיליונים שהיו בידי אילי הממון האמיתיים של העיר? בזכות אחוזותיהם ועסקיהם הגדולים, נמנו הסנטורים מן הפרובינציות עם "הנודעים לתהילה" (clarissimi), וקנו מושב בבית הסנט. הם באו לרומא לא רק כדי למלא את חובותיהם הצבוריות או להשגיח על הנכסים שנאלצו לרכוש באיטליה, אלא מעל לכל, למען פרסם, באמצעות תפארת חוילתם ברומא ומוניטין העמדה אליה הגיעו בעיר, את שמם ואת ארץ מוצאם. כיצד יוכל, איפוא, להתחרות בהם בעל רכוש של 400,000 ססטרצות? או ב- equites (הפרשים) שהתפטמו והלכו תוך כדי עלייתם בסולם הדרגות הממשלתי, הגיעו לדרגה הגבוהה ביותר הפתוחה בפניהם, וחלשו על עסקי כספים ואספקה? או כיצד יתחרו אפילו ב- liberti (העבדים המשוחררים), אשר השכילו, עם שטיפחו את עושרו של הקיסר ואציליו, לצבור הון תועפות לעצמם? רומא, גבירת העולם, ריכזה אצלה את כל עשרו. גם אם נתחשב בהבדלי זמן ונוהג, אינני מאמין, כי רכוז ההון ברומא מימיו של טראיאנוס ואילך, היה קטן בהרבה מרכוזו כיום בין אילי הממון של "הסיטי" או הבנקאים של הוול סטריט.

כמה בעלי הון רומאים רכשו בתים רבים בשכונות שונות של הבירה. מארטיאליס מכוון את דבריו השנונים אל אחד מאקסימוס:
"יש לך בית על הגבעה האסקווילינית, ועוד אחד על גבעת דיאנה; גגו של הויקוס פאטריקיוס שלך הוא. מן האחד אתה צופה אל מקדשה של קיבלה האלמנה; מן השני תראה את מקדש וסטה, מכאן - את המקדש החדש של יופיטר, משם - את הישן. הגד נא לי - היכן אבקשך, או באיזה רובע אחפשך. הוי מאקסימוס, אדם הנמצא בכל מקום בבית, הוא בן-בלי-בית. "

ככל איש פיננסים בן זמננו היה אף הרומאי מפיק מהונו את מירב התועלת על-ידי הלוואות גדולות ורבות. הנה מכתב אחד, המתאר את אפר, משתעשע בצרפו יחד את מספר בעלי החוב אשר לו ואת סכום חובותיהם: "קוראנוס חייב לי 100,000 ססטרצות, ומאקינוס 200,000; טיטוס 300 אלף; אלבינוס כפלים מזה; סאבינוס מיליון וסראנוס עוד מיליון..." יתכן, כי גם אפר וגם מאקסימוס הם יצורים דמיוניים. ובכל זאת, הם טיפוסיים למעמד העשירים שפרח ברומא בזמנו של מארטיאליס. יהא לבנו סמוך ובטוח, שלא נעדרו בחוגם הצר, בו התרכז זהב כל הארץ, גם בעלי משכנתאות, כאותו מחפש אוצרות בעל מאה המיליון - אפריקאנוס, אשר מארטיאליס מזכיר. איש שנחשב עשיר, חייב שיהיו לו עשרים מיליון לפחות. הקונסול לשעבר, פליניוס הצעיר, שהיה אולי גדול הפרקליטים בימיו, הוריש בצוואתו סכום דומה. יחד עם זה, הוא טוען בכנות משכנעת, כי לא היה עשיר; בתום לב הוא כותב אל קאלוינה, כי אמצעיו מוגבלים מאוד (facultates modicae), וכי בגלל הצורה שבה מעבדים את אחוזותיו הקטנות, הכנסתו היא קטנה ובלתי יציבה, ואנוס הוא לחיות בצמצום. לפליניוס הצעיר חייב היה אביו של קאלוינה 100,000 ססטרצות, אשר ברוחב לב פליניוס ויתר לו עליהן. את נכסיו של העבד המשוחרר טרימאלכיו מעריך פטרוניוס בשלושים מליון. אין ספק, שמצבו טוב היה מזה של פליניוס. אפר האלמוני, עליו מלעיג מארטיאליס כי הכנסתו מנכסי דלא-ניידי בלבד הגיעה ל- 300,000, היה עשיר פי שלושה. ולמרות הכל, היה פליניוס, אשר הון לו פי חמישים מזה של פרש - משתייך לאותה קבוצה מעמדית. בין הכנסתו של פליניוס עצמו ובין הכנסתם של בני "המעמד הבינוני" היה פער עצום. "הבורגני הזעיר" היה לעפר תחת רגלי הגדולים, אבל התנחם בעובדה שאפילו הונם של העשירים הוא כאין וכאפס לעומת עושרו של הקיסר שלא ימנה מרוב.

אל נכסיו של הקיסר נמנו אלה שנצטברו מדורות, האחוזות העצומות (latifundia) שנחל באפריקה או באסיה, וחלקו הגדול של הרכוש המוחרם על-ידי השופטים. יחד עם זה, הוא לא נמנע מלמלא את אמתחתו גם מאוצר המדינה, אשר גבה מיסים לתכלית החזקתם של חייליו - מבלי שיעז איש לבקר את חשבונותיו; ומבלי שיתן דין-וחשבון לאיש, יכול היה הקיסר לעשות כרצונו בהכנסות ממצרים, אשר נחשבו רכושו הפרטי של הכתר, ולשלוח ידו גם אל שלל המלחמה. לדוגמה: אדריאנוס השתלט בשנת 106 על כל אוצר דקבאלוס, ומיהר לארגן מחדש, לתועלתו הפרטית, את כל מקורות הריווח של הנצחונות האחרונים. הוא הפך למיליונר שסמכותו נתבססה לא כל-כך על נאמנותם של לגיונותיו, כמו על כוח הפעולה הבלתי מוגבל שנתן בידו מעיין לא-אכזב זה של הון פרטי. תהום רבה הפרידה בינו לבין עשיריה של רומא, גדולה כמעט כאותה תהום שהפרידה בין העשירים ובין "המעמד הבינוני"; פער דומה רווח בין חבר עבדיו ועבדיהם.

לפריט הקודם