ככל שהלכה ונחלשה מרות האב על ילדיו, כן גם אבדה לו בהדרגה שליטתו על אשתו. בימי-קדם, היו שלושה סוגי נישואים, אשר נתנו את האשה תחת מרות הבעל: ה- Confarreatio, או קרבן חגיגי של זרעי חיטה (farreus panis) שהוקרבו על ידי הזוג בנוכחותו של הפונטיפקס מאקסימוס, וכוהנו של האל העליון ה- Flamen Dialis; ה- coemptio, המכירה המדומה בה משחרר האב הפשוט את בתו ונותנה בידי בעלה; ולבסוף ה- susus, לפיו נחשבו כנשואים חוקית זוג שגר בכפיפה אחת שנה תמימה; נישואים אלה רווחו בין איש פשוט ואשה ממעמד האצילים. עד המאה השניה, לא נשארה אף לא אחת משלוש צורות הנישואים הללו. ה- USUS היה הראשון שבוטל. יתכן שאוגוסטוס גם ביטל אותו באופן חוקי. שתי הצורות האחרות ה- Confarreatio וה- coemptio רווחו במאה השניה לספה"נ, אך שוב לא היו מקובלים. על מקומם הונהגו נישואים הדומים, הן ברוחם והן באורחם, לאלו שלנו, וניתן לשער, כי הם שימשו מקור לטכס הנשואים בימינו.
לצורת נישואים זו קדם טכס אירוסים, אשר לא היה מלווה כל התחיבויות ממשיות. אירוסים היו כה נפוצים ברומא של תקופה זו, עד כי פליניוס הצעיר מנה אותם עם אלף ואחת הזוטות שהקשו את יומם של בני תקופתו. הטכס היה מבוסס על התקשרות הדדית בין בני הזוג הצעיר בהסכמת הוריהם, ובמעמד מספר מסוים של קרובים וידידים ששימשו עדים, והשתתפו במשתה שהשלים את החגיגה. הסמל הממשי של טכס האירוסים, היו המתנות אותן קיבלה הנערה מארוסה שכללו טבעת, אשר היתה שריד מה- arra, או ערבון, שהיו חלק מה- coemptio (טכס נישואים עתיק). את הטבעת שהיתה עשויה עגול ברזל משובץ בעגול של זהב, או שהיתה כולה זהב, שמה הנערה בנוכחות האורחים על אצבעה; אותה האצבע בה נתונה טבעת הנישואים גם היום. הצרפתים מדברים על le doigt (anularius) annulaire, בלי להיזכר בסיבה בגללה נבחרה דוקא אצבע זו על-ידי הרומאים. אאולוס גליוס מסביר:
"כאשר פותחים את גוף האדם בדרך בה נוהגים המצרים לעשות, ומנתחים, נמצא עצב עדין מאוד שמתחיל מהקמיצה וממשיך עד הלב. לכן נמצאה אצבע זו ראויה מכל זולתה לכבוד שבענידת הטבעת, בגלל הקשר שיש לה עם האיבר הראשי, קשר קרוב זה שבין הלב וטבעת האירוסים מובא כדי להדגיש את החגיגיות שבאירוסים, ומעל לכל, את עומקם של רגשות הגומלין שקושרים לטכס זה בני זמננו. הפרסום הפומבי שניתן לרגשות אלה היה לא רק היסוד העיקרי לטכס עצמו, כי אם גם למציאות החוקית של הנישואים הרומאיים.
מתיאורים רבים בספרות, נשתמרו בידינו, עד לפרטי פרטים, כל גינוני טכס הנישואים. ביום החתונה, לובשת הכלה, ששערותיה נאספו בלילה הקודם בתוך רשת אדומה, תלבושת המורכבת: מטוניקה ארוגה בצורה עתיקה (recta tunica) ומחגורת צמר סרוגה (herculeum cingulum); מעליה באה גלימה (palla) בצבע צהוב; סנדלים מאותו צבע; וצוארון מתכת. כדוגמת הוסטות, ענדה הכלה על תסרוקתה שש שכבות של שיער מלאכותי (seni crines) שסרטים צרים הפרידו ביניהן; ומעל לשערה עטתה צעיף כתום-בוער - מכאן גם שמו flammeum - אשר הסתיר את חלקן העליון של פניה. על הצעיף הונחה עטרה שזורה בפשטות פרחי ורבנה ואיזובית - זאת בזמנם של קיסר ואוגוסטוס - ולאחר מכן, זר הדסים וניצני תפוזים. על הכלה היה לעמוד בין קרוביה ולקבל את פני החתן, משפחתו וידידיה ואז בא טכס הקרבת הקרבן שהיה בדרך כלל חזיר, לפעמים כבשה, ולעתים רחוקות היה זה שור. הטכס התקיים במקדש סמוך, או ב- atrium, החדר הגדול ביותר בבית. עם סיום הטכס היה על העדים, אשר נבחרו משני הצדדים והיו כעשרה במספר, לחתום בחותמתם על חוזה הנשואים; כתיבת חוזה הנישואים לא היתה חובה; ואז נכנס לפעולה ה- auspex, התואר auspex, שאינו ניתן לתרגום, מורה שהוא מילא את חובות מגיד-העתידות הפרטי של המשפחה, ללא סמכות כוהנים וללא מינוי רשמי. היה עליו לבדוק את הקרביים של הקרבן ולתת את הבטחתו, כי כל האותות מנבאים טוב. בדרך זו נתנו האלים את הסכמתם לנישואים והפכו אותם לחוקיים. אחרי שהשמיע את החלטתו, מחליפים בני הזוג במעמדו את שבועותיהם שענינן צוואותיהם וחייהם: Ubi tu Gaius, ego Gaia. בזה מסתיים טכס הנישואים, וכל המסובים פורצים בברכות ואיחולים: Feliciter!, חיו באושר!
החגיגה נמשכת עד בוא הערב, ואז מגיע הזמן לשאת את הכלה אל בית החתן. בראש התהלוכה הולכים מחללים ואחריהם נושאי לפידים. בדרך פוצחת התהלוכה בשירי שמחה והוללות. כאשר מתקרבים אל הבית זורקים בוטנים אל הילדים הנאספים סביב. נקישותיהם של בוטנים אלה, שהיו בוטני-משחק של החתן בילדותו, על המדרכה, נחשבו סגולה לאושר ולפריון בעתיד. שלושה ילדים, שהוריהם עודם חיים, מלווים את הכלה. האחד נושא בידו את אבוקת-הנישואים העשויה מקלעת ענפי עוזרד, והשנים הנותרים מחזיקים בידי הכלה. בהגיעה לביתה החדש, נישאת הכלה אל מעבר למפתן, עליו נפרש בד לבן ועליו ירקות יקרים. אחרי ה- novanupta, הכלה החדשה, נכנסות אל הבית שלוש שושבינות. האחת נושאת את כישור הכלה, והאחרת את הפלך – סמלים מובהקים לתומתה וחריצותה. אחרי שהחתן מגיש לכלה מים ואש, מובילה את הכלה ה- pronuba, המכובדת בין השושבינות, אל מיטת כלולותיה. החתן מחלה את פני הכלה להשתרע על המיטה. מוריד מעליה את הגלימה, ומתיר את איזורה; כאן ממהרים כל הנאספים כולם לצאת, כיאות וכנהוג.
עם שינויים קטנים, ולבד מהקרבן וצבעו הלוהט של צעיף הכלה – האין טכס הכלולות הרומאי מזכיר את טכס הכלולות של ימינו? כותב החשמן דושסן: "לבד מן הדרישה במגיד-עתידות, שמר הפולחן הנוצרי על כל טכס הכלולות הרומי. הכל ישנו כאן, ואפילו הנזר שעל ראש הכלה... הכנסיה היא שמרנית מעיקרה. וטכס זה השתנה רק בפרטים קטנים שאינם מזדהים עם תורתה. טכס הנישואים הנוצרי בנוי על יסוד איחודם-מרצון של שתי נשמות; והוא מורכב מהודאת בני הזוג בקשר האמיץ המאחד אותם, במעמד כומר הנוכח שם רק כדי לאשר את שבועתם בפני האלוהים. הגדרה זו מתאימה בהחלט לטכס הנישואים של ימי רומא הקלאסית. כאן, כיון שניתנה הסכמת האלים על-ידי מגיד-העתידות, מודיעים גאיוס וגאיה על רצונם ההדדי-חגיגי להיות קשורים זה בזו. הודעה משותפת זו היא עיקר הטכס, וכל שאר התוספות הן מקריות ומיותרות. כשלקח לו קאטו מאוטיקה לאשה שניה את מארקיה, בימיה האחרונים של הרפובליקה, שניהם החליטו לוותר על כל תוספות הטכס. הם נשבעו ביניהם בלי כל פאר והדר, לא הזמינו עדים ולא קראו לאורחים; בשקט הם נשבעו בנוכחותו של ברוטוס אשר שימש להם כמגיד עתידות:
“Pignora nulla domus; nulli coiere propinqui Iunguntur taciti contentique auspice Bruto.
(לא נאספו בני המשפחה ולא קרוביהם. ידיהם נתאחדו בדממה ודי היה להם בנוכחותו של ברוטוס כמגיד עתידות)".
יש אצילות בתפיסה הרואה ביסוד הנישואים את איחוד הלבבות. אין ספק, כי התפתחות הפילוסופיה ובעיקר הסטואיות, אשר האירה את דרכם של קאטי ומארקיה, תרמה ועזרה להוסיף לחוק הרומאי רעיונות חדישים שזרים היו להתפתחותו הפרימיטיבית והביאו, בסופו של דבר, תמורות בטכס הרשמי מסורתי.
טיפוס הרומאי העתיק, בו רואה גאיוס טיפוס שעבר זמנו, דן את האשה מחמת חולשתה הטבעית לאפוטרופסות תמידית. באמצעות ה- cum manu נחלצת האשה בנשואיה מידי ה- manus של אביה וקרוביו הגברים, ונופלת לידי ה- manus של בעלה. נישואי ה- manu sine נתנו את האשה תחת השגחת "אפוטרופוס חוקי" שנבחר מבין קרוביה הגברים, אם אביה לא נותר בחיים. משבאו נישואי ה- sine manu על מקום נישואי ה- cum manu, איבד את חשיבותו מי שהיה חלק בלתי נפרד מהם - "האפוטרופוס החוקי". בימיה האחרונים של הרפובליקה, יכולה היתה אשה הנתונה תחת השגחת אפוטרופוס להחליפו ברגע שהתאוננה לפני פריטור על העדרו, ולו הקצר ביותר, של אפוטרופסה. בתקופה הראשונה של הקיסרות, כאשר הוצאו חוקי הנישואים הקשורים בשמו של אוגוסטוס, "האפוטרופוס החוקי" הוקרב במטרה לעודד נישואים פוריים; אמהות לשלושה ילדים היו פטורות מאפוטרופסות. בימיו של אדריאנוס, לא נדרש אפוטרופוס לאשה נשואה אפילו לא לרישום צוואתה, אב לא העז להכריח את בתו להנשא נגד רצונה, ולא להתנגד לנישואיה עם בחיר ליבה; כדברי המחוקק הגדול סאלויוס יוליאנוס: אין לכפות נישואים, עליהם להתקיים רק בהסכמת שני הצדדים, ואין לוותר על הסכמתה החופשית של הנערה: “nuptiae consensu contrahentium fiunt; nuptiis filiam familias consentire oportet".
