ככל עיירה כפרית התעוררה רומא הקיסרית עם שחר, אם לא קודם לכן. הבה נשוב אל מכתם אחד של מארטיאליס, אשר צוטט כבר קודם, בו הוא מונה את הגורמים שמנעו שינה מעיניהם של שוכני-העיר בימיו. כבר לפני צאת השמש היה בן-העיר קורבן לשאון מחריש אוזנים שעלה מן הרחובות והככרות; רעש פטישו של רוקע-המתכת התערב עם צווחותיהם של ילדי בית-הספר: "קולות צחוקם של ההמונים העוברים מעוררים אותי ואת רומא, כאילו עברו למראשותי מיטתי... מורי בתי-הספר אינם מניחים לך לחיות בבוקר; לפני עלות השחר - האופים, ופטישי חרשי-הנחושת - משך כל היום". העשירים נסתגרו בחדריהם הפנימיים, והיו מוגנים בפני הרעש החיצוני על-ידי עובי הקירות ועצי-הגן; אך גם הם הופרעו מבפנים על-ידי קבוצות העבדים הממונים על נקיון הבית. אך האיר היום ולקול צלצול הפעמון השתער על החדרים קהל עבדים חמושים בדליים, מטליות (mappae), סולמות (scalae). מוטות (perticae) שבראשיהם ספוגים (spongiae). מטאטא נוצות ומטאטאים (scopae). המטאטאים היו עשויים מעלי-תמר, או ענפי אשל, ערער והדס קלועים יחד. המשרתים פזרו נסורת על הרצפות וטאטוה יחד עם הלכלוך שהצטבר. בספוגיהם טפחו על עמודים וכותרותיהם. הם נגבו שפשפו וניקו את האבק בהתלהבות רועשת. אם ציפה בעל-הבית לאורח חשוב היה מנצח בעצמו על המלאכה. שוטו בידו וקולו המצווה והזועף בוקע מתוך ההמולה: "טאטאו את הרצפה! צחצחו את העמודים! הורידו עכביש זה על קוריו! אחד מכם ימרק את כלי-הכסף, והשני את הכלים עם הפיתוחים!" אף אם היה לבעל-הבית סוכן הממונה על העבודות הפריעתו המולת המשרתים משנתו, אלא אם כן עשה כמעשה פליניוס הצעיר בחווילתו על הגבעה הלורנטינית, והבדיל את חדרו משאר החדרים במסדרון שקט שהרחיקו משאון הבוקר.
בדרך כלל היו הרומאים משכימים קום. בעיר העתיקה היה האור המלאכותי גרוע ביותר, ולכן גם העשירים וגם העניים רצו ליהנות מאור היום כמה שאפשר יותר. כולם נטלו לעצמם את סיסמתו של פליניוס הזקן - "לחיות משמע להיות ער: "est vigilia vita enim profecto" איש לא נשתהה במיטתו בבוקר, לבד מן המתהוללים או השכורים העייפים ממאורעות לילם, אך אפילו רבים מאלה קמו ויצאו כבר בצהרים שכן "השעה החמישית", אשר בה לדברי פרסיוס החליטו לצאת, נגמרה בדרך כלל בשעה 11 לפני-הצהרים. "הבוקר המאוחר" בו הלך הוראטיוס עם פמליתו אל הפורום, אשר היה מותרות שמארטיאליס יכול היה להרשות לעצמו רק בבילביליס הרחוקה שלו, הורה על השעה השלישית או הרביעית שהסתיימה בערך בשעה שמונה או תשע בבוקר.
כל כך השתרש מנהג זה של השכמה מוקדמת, שגם אם איחר האיש לשכב ניעור היה קודם שהאיר היום, ובמיטתו, לאורה הקלוש של פתילת נעורת (פשתים) ודונג, החל עוסק בעבודת יומו. מאור זה (lucubrum) באו המלים “lucubratio” ו- “lucubrare” שנתנו לנו את המלה האנגלית "lucubration" (שקידה). מימי קיקרו עד ימי הוראטיוס, מימי שני הפלינים ועד מארקוס אורליוס, היו רומאים נכבדים מתחרים זה בזה ב"שקידתם" בכל חורף; וכל ימות השנה היה הנטוראליסט, אחרי שסיים את לילו ב"שקידה", משמש את אספאסיאנוס לפני עלות השחר - שעה שגם הקיסר בחר בה לבצוע עסקיו - במסירת דו"חות ופתיחת מכתבי אדונו.
לא היה כמעט רווח-זמן בין הקימה מן המיטה והיציאה החוצה. הקימה היתה תהליך פשוט, מהיר ומיידי. נכון אומנם שלא היה שום דבר בחדר-המיטות (cubiculum) שיכול היה לרתק את בעליו אליו. מידותיו היו כרגיל קטנות עד למינימום; תריסיו בהיותם סגורים האפילו את החדר כליל, וכשנפתחו הוצף החדר שמש, גשם או רוח. רק לעתים רחוקות נמצאו בו שכיות חמדה - טבריוס כמעט גרם לשערוריה כשקשט את חדר-השינה שלו. בדרך-כלל לא נמצאו בו רהיטים, לבד מן המשכב (cubile) שממנו בא לו שמו; לעתים, היתה בו שידה (arca) לחפצים שונים ולשמירת כסף; הכסא, אשר עליו היה מזמין לשבת פליניוס הצעיר את אורחיו או את מזכירו, ועליו שומט היה מארטיאליס את אדרתו; לבסוף, סיר הלילה (lasanum) או עביט השתן (scaphium), המתואר בספרות בדייקנות לצורותיו השונות; ושורה של כלים שהיו עשויים מחימר פשוט, ועד כלי-כסף משובצים אבני-חן.
אשר למיטה, עם כל פאר המבנה שלה ואביזריה מעטה היתה נוחותה: על בסיס של פסים ארוגים ושזורים זה בזה הונח מצע (torus), וכר (cervical culcita,) שמלויו (tomentum) קש או גומא בבתי-עניים, ובבתי-עשירים צמר כבשים לאוקוניים מעמק נהר המויס (בצרפת בלגיה והולנד), או אפילו פוך ברבורים. אבל חסר היה מזרון הגון מתחת או סדינים ממעל. על המצע נפרשו שני כסויי מיטה (tapetia): על האחד (stragulum) שכבו, ובשני נתכסו (operimentum). על המיטה נפרש אז כסוי משובץ (lodix), או כסת עשויה אטון-דמשק צבעוני (polymitum). ולבסוף לרגלי המיטה, מה שכונה torum ante בפי הרומאים, פרוש היה מרבד (toral) שהיה תכופות מפואר וצבעוני יותר מן הכסוי.
מרבד זה היה הכרחי כמעט. שכן הרומאי, אם גם הגן לפעמים על רגליו בחותלות (fasciae), לא השתמש בגרביים, ומשהוריד את סנדליו לפני הכנסו למיטה היה יחף. מנעלו היה על-פי-רוב או soleae מין סנדל (כמו שהקפושינים נועלים), אשר היה סוליה שממנה נמשך פס עור בחצי-קשת, או crepidae סנדלי-עור ששרוכי עור מצטלבים להם, או calcei שהיתה מין נעל צבאית. כדוגמת בני-המזרח בימינו, בלכתו לישון לא נהג הרומאי להתפשט מכל בגדיו; הוא רק הניח את אדרתו על המיטה כשמיכה נוספת, או על הכסא הסמוך.
הקדמונים הבחינו בין שני מיני לבוש: זה הנלבש ראשון ועטה את הגוף, וזה הנלבש שני בו התעטפו אחר-כך. זהו ההבדל בין ה- endumata וה- epiblemata היוונים; ובדומה לזה ההבדל בין ה- indumenta הלטינית, אשר לבשוה יום ולילה, ובין ה- amictus אותו עטו במשך חלק מהיום.
הראשון שבין ה- indumenta היה ה- subligaculum או licium שלא היה, כפי שיש חושבים, מכנסיים תחתוניים, אלא פשוט אזור-בד עשוי פשתן וכרוך סביב המותניים. בימי קדם היה זה אולי המלבוש התחתון היחיד שהיה לעני ולעשיר כאחד. לפועלים הפשוטים לא היה אחר. מעליו הם עטו את הטוגה שלהם, כשם שעשו השמרנים הקיצוניים עוד בימיהם של קיסר ואוגוסטוס כדי להפגין את דבקותם במנהגים הקדומים. במאה השניה הופיעו כך בפומפי רק האתלטים. אז גם הפועלים התרגלו כבר ללבוש מעל ל- licium טוניקה שהפכה להיות המלבוש הפנימי החשוב ביותר. הטוניקה היתה מעין חולצת פשתן, או צמר, ארוכה עשויה משתי חתיכות של בד התפורות יחד כשק. לבשוה מעל לראש כשמלה, ועליה חגרו חגורה מסביב למותניים. שוליה לא היו שווים: מלפנים הגיעו עד הברכיים ומאחור היו ארוכים קצת יותר. אופנת המלבוש, שהיתה בתחילה שווה לשני המינים ולכל המעמדות, נשתנתה ברבות הימים. בסופו של דבר היתה הטוניקה של האשה ארוכה יותר, והגיעה לפעמים עד העקב (talaris) הטוניקה הצבאית היתה קצרה מעט מן האזרחית. זו של האזרח-הפשוט קצרה מזו של סנטור, אשר בה היה פס רחב אנכי של בד סגול (laticlavia tunica). בימי הקיסרות לבשו הרומאים לפעמים שתי טוניקות, אחת על-גבי השניה, התחתונה נקראתה subucula והשניה החיצונית exterior tunica. הרגישים לקור עטו על גופם שני אזורים, או כיסו את עצמם בארבע טוניקות, כפי שעשה אוגוסטוס - אם ניתן אמון לפרטים אותם מספק סואטוניוס על הקפריזות של הקיסר, גם בקיץ וגם בחורף שרוולי הטוניקה היו קצרים וכיסו רק את החלק העליון של הזרוע, עד ימי הקיסרות בהם הוארכו בצורה נאותה. מכאן יובן מדוע הורשו אפילו העבדים ללבוש כפפות בתקופת קור גדול ומדוע היה צורך ב- amictus (לבוש) מעל ל- indumenta.
הלבוש האופייני של הרומאים בימי הריפובליקה ובראשית ימי הקיסרות היה המעטה הנקרא טוגה; המילה מוצאה מן הפועל tegere - לכסות. הטוגה היתה עשויה עגול גדול של בד צמר לבן 2.7 מטר קוטרו, ונבדלה בצורתה העגולה מכל המלבושים שנוצרו אחר כך, ושמוצאם מן himation של היוונים. בפסקה נאה אחת מצביע ליאון הוזיי על הלך מחשבותיהם המתנגד שמוצא את בטויו בשני מיני לבוש אלה. מתוך חיבתם הטבעית לארכיטקטורה של קו-ישר "הקפידו היוונים על הקצוות הישרים ועל הזויות הישרות, אשר היו בהתחלה בבד שבנול"; והם השיגו "רושם נאה מצורות פשוטות אלה אשר פשטותן התאימה לטעמם ולקווים המוגדרים והברורים של דרך מחשבתם". לעומת זה האטרוסקים, ואחריהם הרומאים, אשר אימצו לראשונה את הקשת כבסיס לבניניהם ובחרו לבנות את מקדשיהם במעוגל, עגלו גם את זוית מלבושם. הם השיגו בדרך זו "ביצוע עשיר ומלכותי יותר, אך פחות ישר וכן, ובעל רושם פחות יפה באמת". טוגה זו בעלת אופי וגודל קבועים היתה לבושם העממי של הרומאים במשך כל תקופת השיא של הקיסרות. היא היתה חלק בלתי נפרד מכל גלויי הפעילות האזרחית. הדבר היה כה ברור עד שהרומאים תושבי אסיה פשטו מעליהם את הטוגה כדי להעלים את זהותם ממיתריאדטס.
הטוגה היתה לבוש הראוי לאדוני העולם, מתנפנפת כבודה ורבת-רושם; אך יותר מדי סיבוכים היו כרוכים בסידורה, ויותר מדי גינדור מודגש בקפליה הרבים. כדי לעטותה בצורה נאה ונכונה היה צורך בידע רב. כדי לעטותה נכונה גם העניו באנשים כקינקינאטוס נזקק לעזרה, אותה ביקש הגיבור המסתפק-במועט רק מאשתו ראקליה. שימת-לב רבה נדרשה בלבישתה כדי ששווי-משקל הטוגה יימשך גם בעת הליכה, נאום נלהב, או בתוך קהל צפוף. כובדה העיק ביותר. כדי לשמור על הלובן שלה צריך היה לכבס אותה לעתים קרובות, ולכן נשתחקה עד מהרה ויצאה מכלל שימוש.
לשוא התעקשו הקיסרים והוציאו צווים המכריחים את לבישת הטוגה: קלאודיוס פקד לעטותה בטריבונאל (במת-הנואמים), דומיטינוס - ללבשה בתיאטרון, וקומודוס פקד ללבשה באמפיתיאטרון. בראשית המאה השניה, רבים בקשו להמלט מרומא אל הכפר כדי שיוכלו להחליף את הטוגה ב- pallium שהיה חיקוי ל- himation היווני, או ב- lacerna שהיתה pallium צבעונית, או ב- paenula שהיתה lacerna בעלת ברדס (cucullus). אפילו בעיר עצמה בשעת האוכל הוחלפה הטוגה ב- synthesis שהיתה בחלקה העליון פשוטה כמו טוניקה, ובחלקה התחתון עם קפלים כמו טוגה. אפילו ב- municipia החלו בעלי הסמכות לזלזל בכבוד עבודתם ולא לבשו את הטוגה. האזרחים הרגילים לבשו אותה רק ביום קבורתם.
הם נזהרו שלא ללבוש את הטוגה בשכבם על מיטתם. לבישת הטוגה או לבישת ה- amictus, אשר נפוץ היה אחר-כך יותר, גרמה להם צרות בקומם בבוקר - לא פחות מאשר לארכיאולוג המנסה היום לשחזר את פעולת הלבישה. אם אדם נוטש את המלבושים האלה, כמו איזה משגיח כפרי, או אם דחה את עטיתם המפוארת לשעה מאוחרת יותר, יכול היה להתלבש בבוקר בן-רגע; לא היה עליו אלא לנעול את סנדליו על חותלותיו. בלי עזרה נהג הקיסר אספאסיאנוס להתלבש בחצי רגע, ומרגע ששם לרגליו את ה- clacei שלו מוכן היה לקבל קהל ולעסוק בביצוע חובותיו הקיסריות. הרומאים בני תקופה זו מוכנים היו לעבודתם הצבורית רגעים אחדים אחרי שירדו ממיטתם.
ארוחת-הבוקר שלהם היתה כוס מים שגמעוה בחפזון. הם לא טרחו להתרחץ בידעם, כי בשעות אחר הצהריים המאוחרות ילכו לרחוץ או ב- balneum הפרטי שלהם, אם עשירים היו דיים כדי להקים מרחץ פרטי בביתם, או ב- thermae (מרחץ-חם) צבורי.
