מנהג הקריאה-בציבור, או ההאזנה אליה, שהיה עיסוקם המענין ובידורם הקבוע של הרומאים-המשכילים הינו כה זר למנהגינו, עד כי ראוי להקדיש לו מילות הסבר אחדות.

מלומדים ומשכילים ברומא לא ידעו במשך מאתים שנה את מה שאנו קוראים "הוצאה לאור". עד אחריתה של הריפובליקה, היו המחברים מעתיקים את יצירותיהם בביתם, או בבית איזה פטרון, ומפיצים את כתב-היד בין ידידיהם. אטיקוס, אשר בידיו הפקיד קיקרו את נאומיו ומסותיו, הגה את הרעיון להכשיר את חדר-העבודה שלו לבית-מלאכה ממשי. קיסר, באותו הזמן, אשר אף הוא היה מהפכן ברוח יותר מאשר בחומר, סייע לו להשיג קהל של לקוחות על-ידי הקמת ספרית-מדינה ברומא, לפי דוגמת הספריה הגדולה באלכסנדריה. את השלמתה של הספרי הרומאית יש לזקוף לזכותו של אסיניוס פוליו, ולא עבר זמן רב ובעקבותיה צצו ספריות גם בפרובינציות. רבויין של ספריות עממיות ועירוניות בא כתוצאה מרבויים של מו"לים (bibliopolae, librarii), המקצוע החדש הצמיח אנשי-שם משלו: היה אחד סוסי, אשר מזכיר אותו הוראטיוס, שפתח חנות לממכר ספרים (volumina) ביציאה מדרך טוסקוס לפורום, ליד מצבתו של האל ורטומנוס מאחורי מקדש קאסטור; והיה דורוס שאצלו השיגו העתקי יצירות קיקרו וליויוס; טריפון שמכר את ה- Institutio Oratoria של קוינטיליאנוס ואת ה- Epigrams של מארטיאליס; ומתחריו של טריפון – ק. פוליוס ואלריאנוס; סקונדוס בשכנות לפורום השלום; ואטרקטוס בארגלטום (רובע חנויות הספרים).

סוחרי-ספרים אלה, אשר ארגנו והדריכו קבוצות עבדים מומחים, מכרו את העתקיהם במחיר גבוה למדי – שתים שלוש ססטרצות לחוברת המחזיקה כעשרים עמודים של תבניות י"ב; (תבניות י"ב – בעלות 12 דפים לגליון; גודל ספר: 3/4 4 X 5/8 7 אינצ'ים). חמישה דנארי או עשרים ססטרצות בעד ספר לסוחרים כדי לבצע את עבודת-ההעתקה כהזמנה, אך גם במקריהם של סופרים ידועי-שם לא קנו סוחרי-הספרים את כתב-היד המקורי שניאותו "להוציא לאור". הם היו פטורים מלשלם תמלוגים לסופר שכן המחוקקים קבעו, כי על כל הכתבים שעל-גבי פפירוס או קלף יחול החוק הישן של solo cedit suoperficies, לאמור, הבעלות על כל הוצאה נוספת נובעת מן הבעלות על המהדורה הבסיסית. וכך היו המ"ולים מתעשרים בהפיצם לכל פינות העולם, מ"גבולות בריטאניה ועד כפורי-גטאה" (על שפת הדנובה), את החרוזים "אשר שר-המאה פיזם במחנהו הרחוק", אך "בכיסו של המשורר לא נודע הדבר" שכן נמק ברעב ובעוני.

בתנאים אלה נצלו הסופרים המתחילים והסופרים העניים כל הזדמנות לקרוא בציבור מן הפרוזה או החרוזים שכתבו, אם כדי להיפטר מדרישות ה- librarius, אם כדי לכוף עליו את הדפסתם. הם לא היססו להשחית הוצאה מאוחרת יותר ממנה לא היו מפיקים כל טובת הנאה. ממשלת הקיסרות, אשר קיוותה לשלוט בייצור הספרותי, נרתעה בגלל השערוריה שהתעוררה בעקבות שריפת הספרים בפקודת טיבריוס, או גזר-המוות שהוציא דומיטיאנוס על הרמוגנס מטארסוס והמו"לים שלו, והעדיפה להשיג את אותה התוצאה בדרכים שקטות של שיטות-מחתרת, אשר הוכיחו את יעילותן בבקעת הנילוס. הנציבים והשופטים, אשר מונו אחראים לספריות הציבוריות, הוסמכו להעלים בהדרגה, אך ביסודיות, ספרים מסוכנים או חשודים שבפניהם סגרו את דלתות ספריותיהם. הם נטלו לעצמם את הרשות להפיץ את הזרע הטוב של כתבים נוחים ורצויים לרשות, ויצירות שיכולות לשמש לתעמולה. על כן, אין מה להתפלא אם אסיניוס פוליו, אשר על שמו נקראה הספריה הראשונה ברומא, היה הראשון אשר קרא מיצירותיו לפני ידידיו. נוהג זה התאים מאוד למצבם של הסופרים, ולרצונה של הממשלה שלא יכנסו במהירות לאופנה. וכך הוליד צירופם זה של מו"לים כל-יכולים וספריות משועבדות את מפלצת הקריאה-בציבור. מפלצת שגדלה עד מהרה להיות מארת הספרות. חישוביהם של הפוליטיקאים ויהירותם של הסופרים קבעו את האופנה. אחר זאת לא עצר בעדה דבר.

אוגוסטוס, מראשית שלטונו, התלהב מהקראות, ודבר זה עזר להאצת קידומן. הוא היה מקשיב "ברצון-טוב וסבלנות לאלה, אשר קראו לפניו לא רק חרוזים או היסטוריה, אלא גם נאומים ודיאלוגים". שנים מעטות לאחר מכן, התפתחו הדברים עוד יותר. קלאודיוס, אשר ליויוס עורר אותו לכתוב היסטוריה, היה נהנה מאוד לדקלם את הפרקים מיד כשסיים לכתוב אותם. כיוון שדם בית-המלכות זרם בעורקיו, לא נבצר ממנו למלא את האולם במאזינים. אך להוותו היה כבד-פה וביישן; פעם בעודו קורא, ארע דבר מוזר: ספסל נשבר תחת כובד גופו של אחד מן הקהל, ועורר רעמי צחוק שלא במקומם. אחר זאת הפסיק קלאודיוס לקרוא בציבור מכתביו בעצמו, אך לא מנע מעצמו את ההנאה של שמיעת פרי-שקידתו מפיו וקולו המאומן של עבד-משוחרר. לאחר מכן, משנעשה קיסר, העמיד את ארמונו לרשות אחרים לצרכי קריאה, ושמח מאוד כשעלה בידו להתפנות ולהקשיב כאחד מן הקהל. הוא היה מופיע לפתע בין הקהל המופתע מכבוד בלתי-צפוי זה; מעשה-קונדס כזה עשה פעם למי שהיה קונסול נויאנוס. דומטיאנוס אהב את השירה אהבה לוהטת, ופעמים רבות קרא בעצמו משיריו לפני קהל. יתכן שגם אדריאנוס עשה כן. ידוע לנו, על-כל-פנים, שנתן הסכמתו לקריאה בפני הקהל על-ידי הקדשת בנין לתכלית זו בלבד: האתנאום, מעין תיאטרון זוטא שבנה מכספו במקום שאינו ידוע לנו. נתיניו היו אסירי-תודה לו, על אשר כמו החליט סוף-סוף לאכסן את ה"אמנויות-החופשיות" (ludus ingenuarum artium) בבנין הראוי להן.

בנית האתנאום היתה רק ציון לחשיבות שנודעה לקריאה-בציבור בעיר, אשר טבעה עתה בים של כשרונות. מבחינה ארכיטקטונית לא היה כל חדוש בבנית בנין זה; הוא פשוט הוסיף מצבת-זכרון רשמית לאולמות הרבים בהם הדהדו מזה כבר קולות קריאות של חרוזים. כל אדם משכיל שאמצעיו אפשרו לו חלם על חדר כזה בביתו, מיוחד לקריאה. רבים מחבריו של פליניוס הצעיר נתפסו לרעיון זה שהוצאותיו היו מרובות למדי - קלפורניוס פיסו, למשל, וטיניטיוס קפיטו. תוכנית חדר-הקריאה נשתנתה מעט מבית לבית. על במה ישב הקורא-הסופר, אחרי שרחץ, החליק את שערו, עטה טוגה חדשה וענד לאצבעותיו לכבוד המאורע את כל טבעותיו. אחרי כל ההכנות האלה, היה מוכן לשבות את לב מאזיניו ולא רק ביפי כתיבתו, אלא גם בהופעתו המעוררת כבוד, במבטיו המלטפים, בעננת דיבורו וברכות גון-סלסולי הקול שלו. מאחריו נפרש מסך, אשר הסתיר את אלה מאורחיו שביקשו לשמעו מבלי להיראות - כמו אשתו למשל. נוכח הקורא ישב הקהל. הם הוזמנו לבוא במכתב שהובא לביתם (codicilli). רמי-המעלה שבהם ישבו על כורסאות (cathedrae). והאחרים על ספסלים. סדרנים שנתמנו לדבר חילקו בין הקהל את תוכנית ה"סאנס" (libelli).

הרוב לא יכול היה להרשות לעצמו את כל זה. סופרים עניים סמכו על רוחב ליבם של העשירים. אנשי מעלה, כטיטיניוס קאפיטו, שליבם שפע חברות וידידות תמיד, מוכנים היו להעמיד את אולם-הקריאה שלהם לרשות סופרים. עשירים, שהיו רחבי-לב פחות ומעשיים יותר, השכירו את חדריהם בכסף. יובנאליס שופך קיתוני בוז על הרפאגונים אלה שבמסכת מאקנאס, אשר חפנו סכומי-כסף גדולים כתשלום בעד תענוג קצר באיזה "בית מט-ליפול באחת השכונות המרוחקות... עם שורת יציעים שעונים על סמוכות מושאלות, וכסאות השורות הראשונות שבתום הקריאה יוחזרו לבעליהם".

ל"קריאה בציבור" לא היה הכרחי אולם-קריאה, לבד אם רצה הסופר לעשות רושם ולפרסם את עצמו. הסופרים אניני-הדעת, אשר פרסומם הובטח כבר, העדיפו קהל מובחר של בקיאים כמותם. פליניוס הצעיר, למשל, הזמין לטרקלינו מתי-מעט מידידיו, ואלה השתרעו על הספות שהיו רהיטי החדר, או ישבו בכסאות שהובאו במיוחד לכבוד המאורע. אותם אומללים שלא היה להם טרקלין ואף לא כסף לשכירת חדר - גם הם הצליחו למצוא לעצמם קהל. משראו באיזה מקום התגודדות אנשים שאת סקרנותם, לפחות, יכלו לעורר, היו מתיצבים במרכזם, ובלא כל בושה היו מוציאים מחיקם את כתב-היד וקוראים - בפורום, מתחת לשדרת-העמודים, או בין קהל בית-המרחץ. ההקראה (recitatio) נתקיימה אפילו על פרשות-הדרכים. בחקר ספרות אותה תקופה נוצר הרושם, כי הכל היו קוראים משהו, יהי אשר יהי, בקול-רם לפני הקהל, ולא היתה עת שאינה כשרה לכך, בוקר וערב, חורף וקיץ.

המבקש לעצמו קהל גדול - טוב היה לו לא לקח בחשבון את חודשי הקיץ החמים, בהם רומאים רבים יצאו לחוילות הקיץ שלהם. אך אם את האיכות העדיף על הכמות, כי אז חודשי הקיץ היו הטובים ביותר. פליניוס הצעיר "קרא" בחודש יולי בקוותו שעם סגירת בתי-המשפט תהא דעתו פנויה יותר, וגם שותפיו, עורכי-הדין, יוכלו לכבדו בנוכחותם. מאותה סיבה, היו רוב ההקראות מתקיימות בשעות אחר-הצהרים, שעה שהאנשים היו חופשיים מעבודתם ונתפנו לבלות את זמנם. אך היו גם כאלה שלא הסתפקו בשעות אחרי-הצהרים לקריאת יצירות-האמנות שלהם, הם היו בטוחים, כי יוכלו למשוך את הקהל בחבלי-קסם קריאתם משך יום תמים (impendere diem totum), בלי להתחשב ביום המחר או המחרתיים. מעתה לא יפלא איפוא בעינינו לחץ העבודה הנוספת של השופטים בבתי-המשפט ובסינט, לנוכח ההכנעה בה קיבלו על עצמם בטלני-רומא את העבודה הנוספת שלא הוכרחו בה - ההאזנה לקריאות.

האמת, כי הקהל לא נהג כבוד מיוחד במארח, ותשומת לבם היתה תכופות מנומסת אדישה ומקוטעת. פליניוס הצעיר מביא במכתביו ספורים אחדים המקנים לנו מושג מה על חופש זה של הקהל. "לא עבר יום", בחודש אפריל אחד, "שלא התבדרנו בו בשמיעת איזה שיר". הקהל היה שבע עד לזרא. אנשים המשיכו מוכנית לבוא לקריאות אך ישבו בפרוזדור, ואת זמן הקריאה שנתקיימה בפנים העבירו בשיחות; מדי פעם, שלחו מישהו לברר אם נכנס כבר הסופר, אם קרא כבר את ההקדמה, או אולי כבר גמר כמעט את קריאתו... ואז הציצו לרגע, ושבו ויצאו לפני הסוף, מהם בגניבה ומהם בלא בושה. פליניוס הצעיר הגיע באיחור לאחת ההקראות ומצא שם קהל צעירים. הוא נוכח בגאווה מהולה במבוכה, כי עם כניסתו גילו רבים מהם יחס כבוד, והפסיקו כבמטה-קסם את הלצותיהם וישבו בשתיקה. פעם אחרת, מצא פליניוס קהל מאזינים, אשר ניסה אמנם להתנהג בכבוד הראוי ונמנע מהקים רעש, אך לא הצליח להעלים מפניו אותות קרירות ושיעמום שגבלו בארשת חוצפה, כמו התמכרות לשינה חטופה מחיה-נפשות. בעת קריאה אחרת, נמצא בין המאזינים המשפטן הנודע יבולנוס פריסקוס, ידידו של הקורא. הסופר פרש את מגילתו והחל קורא את שירו שפתח במילים: "פריסקוס, אתה הן צוית..."

פריסקוס ניעור בבהלה מהרהוריו, אשר נשאוהו הרחק משם, ואמר בחופזה: "אך הן לא צויתי דבר" ! "שער בדמיונך", כותב פליניוס, "מה רב היה הצחוק, ומה רבות היו ההערות שנזרקו שם בעטיו של מקרה מגוחך זה".

במקרים אחרים העמידו המאזינים פנים כאילו כל מעיינם בנעשה, אך התנהגותם "עוררה במקצת את חמתו" של פליניוס. היו בקהל "אנשים מלומדים בעיני עצמם", אשר אף-על-פי "שהיצירה שהוקראה לפנינו ניחנה בשכלול רב... ישבו כחרשים-אלמים מבלי הניע. אבר, ולא קמו על רגליהם גם פעם אחת, אף לא לחילוץ רגליהם העיפות מישיבה". פליניוס שופך את זעמו על "קהות-רגש זו, על חוצפה זו, על חוסר נימוס זה, על בורות זו העשויה להפוך במשך יום אחד את ידידך שבאת לבקרו - לאויבך".

אך אפילו אצל הרומאים כושר הריכוז היה מוגבל, ואין לך דבר מעייף יותר, באיזו שפה שהיא - מצחצוחי-לשון ללא-הפוגה. זה היה בלתי הגיוני מצד הסופר להטיל על מאזיניו עונש הקשבה ליצירה, ולו מצויינת ביותר, במשך יום שלם. יופיה מן ההכרח שיבול תחת עומס העיפות והשעמום. ההקראה הנמשכת ללא הפסקה וללא-סוף דינה שתעורר בחילה. מפלטו היחיד של המאזין היה שלא להאזין. במקום שיטפחו אהבה לספרות, גרמו קריאות-בציבור אלו לטשטוש רוחני, ויותר הרגו מאשר עוררו את האהבה לספרות. השפעתם המזיקה החריפה עוד יותר מחמת הרבגוניות המבולבלת של הנושאים שנועדה להפיג את החדגוניות. הקריאות בצבור הפכו לתוהו ובוהו של קולות. למענן עורכי-הדין שבו וערכו את נאומיהם, והפוליטיקאים שיפצו את נאומיהם. אנשי-שם שמימיהם לא כתבו אלא אם כן לצורך תפקידם או התכתבותם עם בני-ביתם, לא היססו להעלות על נייר את דברי- ההספד שאמרו על קבר מי מקרוביהם.

אשר לסופרים מקצועיים, אלה האמינו בגדולת הפחותה שביצירותיהם והשתפכו כמעיין. משאזלו אוצרות נאומיהם, קראו מספרי-היסטוריה שנתקבלו ברצון כל עוד עסקו בימים רחוקים, ולא יכלו להביא איש מן הנוכחים במבוכה "כי האנשים מתביישים לחזור לשמוע על מעשיהם, אשר יחד עם זה אין הם בושים לעשותם!" את המאזינים היו מלעיטים בהלצותיו של פליניוס, במיתולוגיה של קאלפורניוס פיוס על מערכת הכוכבים, האלגיות של פאסנוס פאולוס, אגדות תבס של סטאטיוס, ופטפוטי הבל של ספורי-גבורה בנליים מורכבים מהדי ספורי סטאטיוס וזכרונות וירגיליוס, "ספורי מעשיות על הרקולס או דיומדס, או הגעיות במבוך, והנער איקארוס שנפל עם מכונת התעופה שלו לים". על אלה יש להוסיף את הטרגדיות בלי תפאורה והקומדיות בלי שחקנים. בזה אחר זה הועלו על במות אלה יצירות ספרותיות נטולות טעם וקשר.

לשווא מנסה פליניוס הצעיר להונות את עצמו. הוא משבח את טיבו וערכו של סוג הצגה, אשר ידע בעצמו שהוא מומחה לו, והוא מבקש להשתכנע, כי קריאה בציבור ממריצתו לתקן את נאומיו ולהביאם לידי שלמות, וכי מטרת הקריאה היא לעורר תגובות בקורת, אשר תסייענה לו לשפצם ולשכללם. אלה הם התירוצים, אם גם כנים; פלפול-מילים שנון; דברי ילד מפונק, אשר לא ימצא ניחומים אם יאבד, או ייאסר עליו, צעצועו החביב. אך יתרונות דקים ומעלות מפוקפקות אלו, אי אפשר שתהיינה שקולות כנגד הסכנה והנזק עליהם ניבא הוראטיוס. איזו אימה היתה תוקפת את המשורר, לו חזר לרומא מאה שנה לאחר מותו, כשנתרגשה פורענות ההקראות והניבה יבול עשיר של מחלות אותן חזה מראש בצורה מעורפלת! אותה תקופה נתפתחה ה"קריאה'" להיות הקש האחרון בכל הרעות שבחינוך הרשמי. הרגל הכתיבה ואחריה הקריאה מן המגילה - אשר מפני דרך גלגולה מן הנמנע היה להתרכז בהאזנה לה אלא מעט מעט, קטע אחר קטע בלא לזכור מוקדם ומאוחר – הרגל זה גרם כבר לכתיבת יצירות מקוטעות ומבולבלות כל כך, עד כי טובי הסופרים הרומאים, אם נשפוט לפי אמות-מידה שלנו היום, ראויים היו פחות או יותר, לגינוי שגינה בו קאליגולה את סנקה: "חול בלי חצץ (orena sine calce)". הקריאות-בצבור האלה, בהן התכוון הסופר להדהים את שומעיו בהברקות שבפרטים יותר מאשר ביפי היצירה השלמה, החמירו את השפעתם הרעה על ל- volumen, והחישו את ההתפתחות בה הפכו להיות לגבוב-מלים הנועד להרשים ולמשחקי שנינות יהירה (sententiae). עם תלישת נושאי יצירותיהם מסביבתם הטבעית - נאומים בבית-המשפט, נאומים פוליטיים בבית-הסינט, טרגדיות וקומדיות מן התיאטרון - סיימו 'הקראות' אלו את תהליך ניתוק כל החוטים הקושרים את הספרות אל החיים, ונטלו מן הספרות כל תוכן אנושי אמיתי שבלעדיו לא תתכן יצירת אמנות. הם היו סומים ומזיקים בדרכם שלהם, בסייעם להכחדת הספרות עצמה. מכל מקום, ההזדמנויות שנתנו לסופר הקראות אלו בציבור, הטו את הסופרים משאיפות אצילות וטובות יותר לקראת השגת הצלחה מיידית ומשכרת בפני קהל למוד עלי התלהבות מלאכותית, או קהל חברים וחברים-לעט חנפנים המקווים שיגמלו להם כהערצתם. אמנם הדעות מחולקות עדיין בקשר לנזק שנגרם, או עשוי להגרם, לספרות עם המצאת הרדיו, אך אין לפקפק בעובדה, כי כשהגיעה הקריאה-בציבור לשיאה גרם הדבר נזק עצום לייצור מגילות כתבי-היד, ובאותה מידה אכלה המחלה בכל פה המוני אנשים, אשר בגינה הוטעו להאמין בכשרונם הספרותי.

משרווחה אופנת "הקריאה בציבור" ברומא והוכרה כמקצועם העיקרי והמיוחד של אנשי-העט, קיפחה הספרות את כבודה ואת ייעודה הרציני. עולם האופנה אימץ לעצמו שגרה, אשר ככל שרחב חוג חובביה כן הלכה ונטשטשה דמותה. המוזמנים שאפו להיות מזמינים, ומשעלו כולם, איש בתורו, על הבמה, נעשה כל מאזין - סופר. לכאורה היה זה נצחונה של הספרות אך היה זה נצחון-פירוס, היתה זו אינפלציה חסרת-רגש שקידמה פשיטת-רגל. כאשר היה מספר הכותבים שווה למספר המאזינים, או כפי שנגיד אנחנו, כשהיו סופרים כמספר הקוראים ולא ניתן היה להבחין בין השנים - לקתה הספרות בגידול ממאיר חשוך-מרפא.

לפריט הקודם