כשאנו שבים לבקר בזירות רומא אחרי כאלפיים שנות נצרות, יידמה לנו כאילו ירדנו לשאול קדמונית. האמפיתיאטרון ראוי ליותר מגינוי בלבד. נבצר מבינתנו, כי הרומאים עשו מהקרבת קרבן אנושי, ה- munus, פסטיבל, שהוחג בשמחה וצהלה בכל העיר, או, כי מכל השעשועים העדיפו והפיקו הנאה דוקא מן הקרב בין בני-אדם חמושים שרוצחים זה את זה. כבר בשנת 160 לפסה"נ, נטש הקהל את התיאטרון בו העלו את ה- Hecyra לטרנטיוס, בהעדיפו את אחת ממלחמות הגלדיאטורים האלה במאה הראשונה לפסה"נ, כבר היה הקהל צמא כל כך למראות ממין זה, עד כי מועמדים למשרות היו נוהגים לקנות להם קולות בוחרים, בהזמינם אנשים לחזות במחזות אימים מרהיבים אלה. הסינט, במגמה לשים קץ למנהגים נפסדים אלה, קבע בשנת 63 לפסה"נ חוק לפיו נפסלה מועמדותו של כל מאגיסטראט, אשר מימן משחקים כאלה מכספו בתוך השנתיים הקודמות להעלאת מועמדותו. היה זה אך טבעי, כי השואפים לכתר האימפריה יסתייעו בתאוות ההמון לקידום שאיפותיהם והגשמתן. אפילו פומפיוס השפיע על אזרחיו מלחמות גלדיאטורים לרוב; קיסר ריענן את כח המשיכה שלהן בהקיפו אותן בעושר ותפארת. ולבסוף, הקיסרים שעודדו בכוונה תחילה את תאוותם הרצחנית של המונים, מצאו את משחקי הגלדיאטורים כאמצעי להבטחת שלטונם.

אוגוסטוס היה הראשון. מחוץ לעיר דבק היה בחוקיו של יוליוס קיסר, והמשיך להגביל את זכותם של שליטי המוניקיפיות ל- munus אחד לשנה. בתחום העיר פקד על הפריטורים לתת שני munera בשנה, המוגבלים ל- 120 גלדיאטורים. בשנת 27 לספה"נ, אסר טיבריוס על כל אדם שהונו הפרטי מועט מ"הונו של פרש" - 400,000 ססטרצות, לתת munus. קלאודיוס העתיק את החובה לספק משחקי גלדיאטורים מן הפריטורים אל הקואסטורים העולים עליהם במספרם, ויחד עם זה הגביל אותם למאה ועשרים גלדיאטורים למחזה.

הגבלות אלו יותר משנועדו לרסן את תאוות האזרחים, נועדו להרבות את כבודו של השליט. שכן גם עם ויסות נתינת הצגות ה- munera לקהל, לא נשמע אוגוסטוס אלא לקפריסות של עצמו, והיה מוסיף הצגות rnunera "שלא מן המנין" - שלוש פעמים בשמו, וחמש פעמים בשם בניו ונכדיו. בהרבותו את תפארתם של משחקי הגלדיאטורים הפרטיים האלה, הוא נטל לעצמו זכות בלעדית לתת לקהל הצגות "שלא מן המנין", אשר שוכללו לאחר זמן עם איסורם הרשמי של הפלאויאנים. וכך עשו צויו של אוגוסטוס את ה- munera להצגה מלכותית נשגבה שהכל חייבים לחזות בה, דוגמת ה- ludi של התיאטרון והקרקס. באותו זמן סיפקה הקיסרות בנינים מפוארים שהתאימו במיוחד לתפקידם. תוכנית הבנינים שאולתרה על-ידי מקרה, פחות או יותר, וחזרה ונשנתה במאות דוגמאות, נראית לנו כיום כיצירה חדשה וכבירה של הארכיטקטורה הרומאית; האמפיתיאטרונית.

עד לתקופתו של קיסר, היו נותני הצגת מלחמת-הגלדיאטורים משתמשים בקרקס, או שהיו מקימים בחופזה גדר-כלונסאות בפורום, וחוזרים ומפרקים אותה למחרת. בשנת 53 או 52 לפסה"נ, הבזיק במוחו של קוריו הצעיר, אשר במועמדותו למשרת טריבון תמך קיסר בחשאי בכסף מגאליה, רעיון לתכנון מבצעי. באמתלה של כיבוד ה- manes של אביו המנוח, הצהיר קוריו, כי יגיש לקהל משחקים בימתיים עם תוספת של munus. הוא ציווה לבנות שני תיאטראות רחבים, גדולים, עשויים עץ וזהים בצורתם, וציווה להציבם כשצלעותיהם נוגעות זו בזו ורכובות על ציר משותף. עד שעת הצהרים ניצבו צמודים, למען לא יפריע רעש הצגה אחת את השניה. ה- munus נועד לשעות אחרי-הצהרים - סידור הבא להבטיח, כי אנשים שעבדו בבוקר, ימנעו מללכת להצגת הקומדיה של אחרי-הצהרים ויבואו לחזות במשחקי-הגלדיאטורים. ואז לפתע, היו התיאטרונים סבים על ציריהם, והגיעו למצב של פנים אל פנים בו, עם העלמת שתי הבמות, נתהוותה זירה. טכסיס מחוכם זה שבה את לב הקהל, אשר נהנה מן העובדה שהוא לוקח חלק בקסמי חילופי הצורות, ולא לקח בחשבון את הסכנה הצפויה לו אגב כך. מאה שנה לאחר מכן, עוד כועס פליניוס הזקן על קלות הדעת שבדבר: "הביטו נא בעם זה, כובשי הארץ ואדוני העולם, מרחפים במכונה ומהללים את הסכנה שנכנסו בה". הצורה, מכל מקום, לא היתה חדשה, שכן האמפיתיאטרון של פומפי נבנה, כנראה, בזמנו של סולה. ויתכן שמקורו מקאפואה.

כשהגיש קיסר לבני-העם, בשנת 46 לפסה"נ, munus לחגיגת נצחונו המרובע, השתמש בתוכנית תיאטרון-העץ הכפול. אך בזמנו של אוגוסטוס, הפך ממבנה עץ למבנה קבוע יותר, עשוי אבן, ומצבה חדשה זו נקראה – amphitheatrum.

את האמפיתיאטרון הקבוע הראשון בנה ברומא, בשנת 29 לפסה"נ, ידידו של הקיסר ק. סטאטיליוס טאורוס. מקומו היה מדרום לקאמפוס מארטיוס, והוא נהרס בשריפה הגדולה של שנת 64 לספה"נ. הפלויאנים החליטו להקים במקומו, ללא שהות, אמפיתיאטרון גדול יותר שידמה לו בצורתו. הבניה התחילה בימי אספאסיאנוס, הושלמה בימי טיטוס, וקושטה על-ידי דיוקלטיאנוס. למן שנת 80 לספה"נ, לא יכלו לו - לא רעידות אדמה ולא חמסני-הרנסאנס, אשר עקרו את אבניו ובנו מהן את פאלאצו ונציה, פאלאצו בארבריני ופאלאצו קאפיטולינו. על אף היותו הרוס בחלקו, חולש עדיין יופיו על הסביבה העתיקה, בה עומד הוא זה למעלה מאלף שמונה מאות וחמישים שנה. הוא עומד בין גבעות וליה, גאליוס והגבעה האסקוילינית, ליד הקולוסוס של השמש בתוך שטח "בית-הזהב", Domus Aurea, מקום בו אחת מבריכות הדגים היקרות של נירון (Neronis stagnum) מולאה בכוונה למטרה זו. זהו האמפיתיאטרון של פלאויאנוס, הידוע מאז ימי הביניים בשם ה"קולוסיאום". בשנת 2 לספה"נ, הוסיף אוגוסטוס, אחרי עבודה רבה ויקרה שהושקעה בגדה הימנית של הטיבר, את האמפיתיאטרון של טאורוס שנבנה לקרבות-יבשה בלבד, על-יד naumachia שנבנה למטרת קרבות-ים. האליפסה החיצונית שלה אשר ציריה היו של 557 ו- 536 מטרים, לא סגרה על אדמה תחוחה מכוסה חול, אלא על רצועת מים שנחתכה על-ידי אי-מלאכותי ועיקול לתוך חורשות וגנים. אף-על-פי שה- naumachia של אוגוסטוס השתרע על שטח שהיה גדול פי שלושה מן הקולוסיאום, ויכול היה לשמש זירה או naumachia - במהרה סר חינו בעיני הקהל, וטראיאנוס נאלץ להוסיף עליו תחילה את ה"אמפיתיאטרום קאסטרנסה", לא הרחק ממקומה של "כנסית הצלב הקדוש של ירושלים", ואחר את "מעגן הותיקאן" (Naumachia Vaticana), מצפון-מערב למבצר סט. אנג'לו. לבד משמם, לא נשאר מאום משני ה- naumachiae והאמפיתיאטרום קאסטרנסה. אך חורבות הקולוסיאום דיין ללמד עד מה מושלמת היתה צורת האמפיתיאטרון הרומאי.

הקולוסיאום נבנה מגושי אבן טרברטינית קשה, אשר נחצבו במחצבות אלבולא ליד טיבור (טיבולי המודרנית), והוסעו לרומא בכביש רחב שנסלל במיוחד למטרה זו. צורתו היתה ביצית, היקפו 527 מטרים, וקטריו 188 ו- 156 מטרים; קירותיו בני ארבע הקומות נישאו לגובה של 57 מטרים. אין ספק, כי נבנה בדומה לרוטונדה (בנין עגול בעל-כיפה) של תיאטרון מארקלוס. שלוש הקומות הראשונות עשויות היו משלושה נדבכים של מעברים מקומרים שהיו מונחים זה על גבי השני, ומקושטים בפסלים. הקומות נבדלו זו מזו בסגנון עמודיהן: האחת בסגנון דורי, האחת יוני והשלישית בסגנון קורינטי. הקומה הרביעית, אשר לא היתה קיימת בתיאטרון מארקלוס, עשויה היתה קיר פשוט מחולק באמצעות עמודים (בעלי בסיס וכותרת) לתאים, אשר לסירוגין נקבעו בהם חלונות, להם הותאמו שלטי ברונזה. מעל לכל חלון היו תקועים שלושה זיזי אבן בולטים שהתאימו לשלושה חורים בכרכוב. זיזים אלה סמכו את בסיסי התרנים, אליהם היתה קבוצת מלחים מן הצי של מיסנום קושרת את סרטי יריעות-הסוכד הענקיות (velaria), אשר הצלו על לוחמי-הזירה ועל קהל הצופים בימות שמש. המושבים הראשונים הותקנו במרחק של ארבעה מטרים מעל לזירה, במדרכה או podium שהיתה מוגנת על-ידי מעקה מברונזה. על הפודיום הוצעו מושבי השיש של רמי המעלה, אשר שמותיהם שמורים עמנו עד היום. מעליהם היה יציע לקהל הרחב שהיה מחולק לשלושה אזורים, או maeniana. השניים התחתונים היו בדולים מן הפודיום, וזה מזה, על ידי פרוזדורים אופקיים עגולים (praecinctiones) שנמשכו בין קירות נמוכים. עגול המושבים היה מחולק אנכית על-ידי vomitoria, או מסדרונות יורדים, ש"פלטו" מתוכם את המוני הצופים. איזור המושבים הראשון מנה עשרים שורות, והשני שש-עשרה. השני הופרד מן השלישה בקיר שגובהו חמישה מטרים ובו דלתות וחלונות. הנשים ישבו כאן מתחת למדרגה שהיתה מחוברת לקיר האחורי, בעוד שמן המדרגה צופים היו ה- peregrini והעבדים, אשר לא הורשו לקבל תוית כניסה, או tesserae, ועל כן נמנעה מהם הישיבה ביציעים.

בעוד שה- Regionaries חישבו את קיבולו של הקולוסיאום ב- 87,000 loca, נאמד מספר המקומות ב- 45,000 מקומות ישיבה, ו- 5,000 מקומות עמידה. אפילו היום, ניתן לעקוב אחרי התכנון הארכיטקטוני של הבנין, על האמצעים הנפלאים לויסות המוני-האדם היוצאים והבאים. שמונים קשתות-כניסה הקיפו את הבנין; מהן, ארבע הכניסות הקיצוניות מכל צד לא נועדו לקהל ולא מוספרו. האחרות צויינו במספרים מ- I עד LXXVI. אורחי הקיסר או המאגיסטראטים לא היו צריכים אלא לכוון את צעדיהם אל השער הנושא את המספר שעל ה- tessera שלהם, ואחר אל מספר ה- maenianum, האיזור, ואל השורה. בין ה- cavea, והקיר החיצוני, יצרו שני קירות קונצנטריים שדרת עמודים בקומה הראשונה, ובקומות העליונות - מסדרון מקורה. קירות אלה סמכו את ה- cavea, שימשו כניסות לגרמי-המעלות שהובילו אל ה- vomitoria, ושימשו מסדרון המתנה, בו עשה הקהל לפני התחלת ההצגה ובין המערכות; כן שימשו הקירות גם מחסה מפני שמש וגשם. המקומות הטובים ביותר בשטח הפודיום היו, כמובן אלה הצופים פני שני הקצוות של הצירים הקצרים: ה- pulvinar של הקיסר ומשפחתו - בצד הצפוני, ומושביהם של ה- praefectus urbi והמאגיסטראטים - בצד הדרומי. אך ברור הוא שגם ה- pullati, העניים, שישבו ביציעים העליונים כשהם מכורבלים בלבושם החום וכשמרפקיהם מתחככים זה בזה מדוחק, יכלו לראות בבירור את תהפוכות מאבקי-המות שהוצגו בזה אחר זה בזירה.

הזירה, שקוטרה 54 על 86 מטר, סגרה על שטח של 3,500 מטרים מרובעים. היא היתה מוקפת שבכת-ברזל שגובהה 4 מטרים מול בסיס הפודיום, ששימשה מגן לקהל מפני חיות-הטרף, אשר מוסרותיהן הותרו לקראת כניסתן לזירה. עוד לפני שנכנסו הגלדיאטורים דרך אחד מהמעברים המקורים שבציר האורך של האמפיתיאטרון, נמצאו כבר החיות במרתפים שמתחת לזירה. כשנבנתה הזירה, בשנת 80 לפסה"נ, הותקן במרתף סידור שבעזרתו ניתן היה להציפה מים בין רגע ולהפכה ל- naumachia. אך לאחר זמן - קרוב לודאי, כאשר בנה טראיאנוס את ה- vaticana naumachia נבנו בו כלובים לחיות, והותקנו בו מעברים משופעים ומנופים, כדי לאפשר הובלה מהירה של החיות והכנסתן המיידית לזירה. ואכן, אי אפשר שלא להעריץ את אדריכליו של פלאויאנוס שבנו מצבת-ענק מושלמת כל כך, במקום בו היה פעם אגם המים, ה- stagnum neronis. כל פרט בתכנונו הפנימי, מעיד על כושר המצאה טכני מופלא. קירותיו המוצקים עומדים איתן זה מאות שנים, ועודם מעירים בלב המסתכל רגשות התפעלות והערצה כמו לנוכח כנסית פטר הקדוש - רגש של עוצמה כבירה ומדבירה, ואמנות בוטחת בכוחה, עד כי המידות הכבירות נטמעות ומתמזגות בהרמוניה כלילת-שלמות. אך כשבאים אנו להתפעל מיופיו, ראוי כי נשכח את התכלית הבלתי-אנושית לשמה נבנתה מצבה זו, ואת מחזות האכזריות שאין להם כפרה שלמענם בראו אדריכלי-קדם יצירה זו.

אותה תקופה היה ארגונם של משחקי-דמים אלה מושלם כל כך, עד שלא הותיר מקום לשכלולים. בערי איטליה ובעיירות מחוזותיה, היו המושלים המקומיים, אשר מתפקידם היה לספק כל שנה את ה- munera, מסתייעים בעצותיהם של סוכנים מומחים, ה- lanitae. סוכנים אלה, אשר מקצועם זכה בספרות ובחוק הרומאי ליחס של אי-כבוד יחד עם רועי-הזונות והסרסורים לדבר-עבירה (leno), היו בעצם, מתווכי המוות. ה- lanistae משכיר היה ל- duumvir, פקיד עירוני, את לגיונות הגלדיאטורים שלו (familia gladiatoria) במחיר הגבוה ביותר האפשרי, לקרבות בהם עשויים היו מחציתם לקפח את חייהם. סוכן כזה היה מפרנס על חשבונו את "משפחתו", ומחזיקה בשיטה של משמעת אסירים, בה לא ניכר כל הבדל בין העבדים שקנה, בין הרעבים-ללחם שאסף, ובין בני-טובים מרוששים. צעירים אלה נתפתו להבטחותיו על הפרסים והעושר הצפויים להם מן הנצחונות, ומן הבטחון, כי עתידים הם לאכול לשובע ב"אולפן הגלדיאטורים" שלו ה- ludus gladiatorius. הם ויתרו מלכתחילה על הפרס שהיה על ה- lanistae לשלם להם עם תום תקופת החוזה, אם יוותרו בחיים, והשתעבדו לו בגוף ונפש כאשר ויתרו על כל זכויות אנוש שלהם (auctorati), וחישלו עצמם לקראת צעידה אל השחיטה במצותו.

ברומא, לעומת זאת, לא נותרו יותר lanistae. את תפקידיהם ביצעו בלעדית ה- proucuratores של הקיסרים. לרשותם של פקידים אלה עמדו בנינים רשמיים מיוחדים בויה לאביקאנה - הקרקסים של ה- magnus ludus שנבנו כמשוער בימיו של קלאודיוס, ואלה של ה- matutinus ludus שנבנו על-ידי דומיטיאנוס. הם היו ממונים גם על החיות הפראיות והאקזוטיות שסופקו על-ידי הפרובינציות, והמלכים שעמדו בקשר מסחרי עם האימפריה, כדי למלא את ביברו של הקיסר; ה- vivarium, אשר עמד מחוץ לשער הפראניסטיני. הגלדיאטורים שגוייסו בתמידות מנידונים-למות ושבויי-מלחמה היו צבא לוחמים יעיל למדי.

הגלדיאטורים נחלקו לתלמידים ומדריכים, ולפי כושרם במיני ה"נשק" השונים: הסאמניטיים נשאו מגן (scutum) וחרב (spatha); התראקיים הגנו על עצמם בצינה מעוגלת (parma) ופגיון (sica); המורמילונים חבשו קסדה ועליה דג-ים; הרטיאריים, אשר לחמו על-פי-רוב במורמילונים, נשאו רשת וקילשון בעל שלושה חודים.

כשאר המשחקים, מלחמות הגלדיאטורים נמשכו מעלות השחר עד הערב, אך לעיתים הם נמשכו גם בלילה, כמו בימיו של דומיטיאנוס. לתוספת גיוון, אומנו הגלדיאטורים גם להלחם במי ה- naumachia כמו על אדמת הזירה המוצקה של האמפיתיאטרון. הגלדיאטורים לא היו נלחמים בחיות טרף; מלחמות אלה נשמרו ל- bestiari.

חיבורים וכתובות על מצבות, מספרים לנו על סוגים שונים של מלחמות עם חיות טרף, או עריכת "ציד" (venationes). היו בהם גם מאבקים תמימים שבאו על מנת לשבור את חדגוניות מלחמות הרצח – חיות מאולפות שהציגו תרגילי קרקס נפלאים, אשר הפתיעו ושעשעו את פליניוס הזקן ואת מארטיאליס: זוגות פנתרים מושכים בהכנעה מרכבות; אריות מרפים משפנים אחרי שתפסו אותם; נמרים מלקקים את יד מאלפם, אף שהענישם זה עתה; פילים כורעים ברך בכובד-ראש לפני תא הקיסר, או משרבטים בחדקם בחול משפטים בשפה הלטינית. ניתנו גם מחזות אימים בהם נלחמו חיות-פרא עד מות: דוב נגד תאה תאו נגד פיל, פיל נגד קרנף. היו מחזות מעוררי תיעוב בהם אנשים במקום מבטחים, מאחורי סורגי ברזל או ממרומי תא-הקיסר – כקומודוס מאוחר יותר - יורים חיצים בחיות שואגות מזעם אין-אונים, והזירה היתה מוצפת דם כבית-מטבחיים. במלחמות אחרות הוסיפו נופך של יופי עם שתילת שיחים ירוקים בזירה, דבר שהגביר את אומץ לבם ומומחיותם של הלוחמים. הגלדיאטורים אמנם סיכנו את חייהם במלחמות עם שוורים, פנתרים ואריות, נמרים וטיגרסים; אך תמיד היו מזויינים ברמחים וברזלים מלובנים, בקשתות, כידונים ופגיונים, ולעתים מזומנות, התלוו אליהם חבורות של כלבי-ציד סקוטיים; כך שבעצם לא סיכנו את עצמם יותר משסיכן עצמו הקיסר בצאתו לציד - דבר שנחשב באותם הימים למעין מלחמה זוטא. הוסיפו לעצמם כבוד בהגבירם את הסכנה בהעזתם, לכן היו מפתיעים את הדוב ומסמאים את עיניו; הם היו מגבירים את הנאת הקהל בנפנפם יריעת בד אדומה לפני השור, כשם שעושים הטוריאדורים הספרדיים עד היום, או בהתחמקם מנגיחותיו בזריזות ואגב הקנטות. פעמים היו נמלטים מהתקפת החיה ומטפסים על קיר או עמוד גבוה, נכנסים אל מאחרי מחיצות סובבות (cochleae) שהותקנו בזירה מבעוד מועד, או שהיו נבלעים בתוך סל גדול שהיה מכוסה קוצים ארוכים בדמות קיפוד
(ericius).

venationes כאלה הוסיפו משיכה למלחמות הגלדיאטורים העיקריות. למעשה, בהגזמה קלה, הוצגה בהן המציאות הקשה של מסעות ציד עתיקים, ואין הם מצדיקים את גינוי האמפיתיאטרון, שכן גם חיל-הפרשים היה נוטל בהם לפעמים חלק כבתמרוני צבא. הדבר המעורר ביותר את התנגדותנו הוא, לאמיתו של דבר, מספר הקורבנות, נחלי דם החיות: ביום שחנך טיטוס את הקולוסיאום, בשנת 80 לספה"נ, נטבחו במלחמות הגלדיאטורים 5,000 חיות ביום אחד; בשתי מלחמות הגלדיאטורים בימי טראיאנוס נטבחו 2,246 ו- 443 חיות. לממדי הטבח המבחילים האלה היתה תועלת אחת - הם טיהרו את הארצות מחיות טורפות: הבהמות נכחדו מנוביה, האריות ממסופוטאמיה, הנמרים מהרקאניה והפילים מאפריקה הצפונית. על-ידי עריכת ה- venationes באמפיתיאטרון נתנה הקיסרית הרומאית לתרבות את פרי מאמציו של הרקולס.

אך הקיסרות הרומאית העטתה קלון על התרבות בכל סוגי ה- hoplomachia וה- venatio שהיו שפלים ואכזריים.

hoplomachia היו מלחמות הגלדיאטורים עצמם. לפרקים היתה המלחמה מלחמת חיקוי בה כלי הזין היו קהים – נוסח תחרויות הסיף בימינו בהן בקצה הסיף מותקן כפתור עגול. במקרים כאלה נקראה המלחמה prolusio, או lusio, הכל לפי תוכנה - אם היתה רק פתיחה למלחמה אמיתית, או שהיתה עיקר התוכנית עצמה שנמשכה ימים אחדים. קרבות מדומים אלה היו רק אקדמה לסדרת קרבות ממשיים, בהם השתמשו בכלי-נשק שאינם קהים ומכות החרבות שבהם לא רוככו, ובהם התקוה היחידה של כל גלדיאטור להינצל ממות היתה הריגת יריבו. בערב שלפני הקרבות, נערכה לכל הלוחמים ארוחה חגיגית משותפת, אשר אמורה היתה להיות ארוחתם האחרונה של רבים מהם. הקהל הורשה לבוא ולחזות ב"סעודת החופש", cena libera, והסקרנים היו סובבים בין השולחנות בעליצות זדונית. אחדים מן הסועדים, מתוך קשיחות או פטאליזם, התמכרו להנאת הרגע ואכלו בזללנות. אחרים, בתקוה להעלות סיכוייהן בקרב ולהיות במלוא כושרם הפיסי, התגברו על הפיתוי ואכלו במידה. העלובים שבהם, רדופים הרגשה של קודם-מות, יללו וביכו את עצמם כשגרונותיהם וקיבתם מכווצים מרוב אימה, ואף ניסחו את צוואתם.

ה- munus נפתחו ביום המחרת בתהלוכה. הגלדיאטורים הוסעו במרכבות מה- ludus magnus אל הקולוסיאום, ירדו לפני האמפיתיאטרון, והקיפו את הזירה בצעדה צבאית כשהם עוטים גלימות סגולות קצרות מרוקמות זהב. הם צעדו ברישול, ידיהם נעות דרך חירות, ואחריהם נושאי-כליהם; כשהגיעו אל מול ה- pulvinar הקיסרי, פנו אל הקיסר, ידם הימנית מורמת לאות כבוד, ונפרדו ממנו בקריאה העצובה: "שא ברכה, קיסר, ההולכים למות מצדיעים לך! “Ave, Imperator, morituri te salutant” משתמה התהלוכה נבחנו כלי-הזין (armorum porbatio), וחרבות קהות נופו למען יוחש תהליך הסוף. אז חולקו כלי-הזין, וזוגות הלוחמים נקבעו על-פי גורל. לעיתים הוחלט שרק גלדיאטורים הנמנים על אותה דרגה ילחמו ביניהם, ולפרקים כל בן-זוג היה לוחם בכלי-זין שונה: סאמניטי נגד טראקי; מורמילו נגד רטיאריוס; או, כדי לתבל את המחזה, היו מעמידים כושי נגד כושי – כבאותו munus שערך נירון לכבוד טירידאט מלך ארמניה; או גמד נגד אשה – כב- munus של דומיטיאנוס בשנת 90 לספה"נ.

עם הינתן הפקודה מעם הנשיא, נפתחו הקרבות, ואתם פצחה בנגינה צורמנית תזמורת חלילים וחצוצרות, קרנות ועוגב-מים. טרם החל הזוג הראשון להלחם, וריגוש אחז בקהל האמפיתיאטרון - כמו זה שאחז בהם במירוצי-הסוסים. אם בקירקוס מאקסימוס נאנקו הצופים - אלה בחרדה ואלה בתקוה, אלה מפללים לנצחון הכחולים ואלה לירוקים, במלחמות הגלדיאטורים חילק קהל הצופים את תפילותיו בין ה- parmularii (אלה שנשקם צינה קטנה) אותם העדיף טיטוס, ובין ה- scutarii (בעלי המגן הגדול) שהיו חביבים על דומיטיאנוס. כמו במירוצים, היו הצופים כאן מהמרים ומתערבים. מיראה פן הסכימו הלוחמים ביניהם על תוצאות הקרב, הוצב עליהם מאלף שמתפקידו היה לזרז את לוחמיו ולעורר בהם תאות רצח בקריאות: "מחץ! (verbera)"; "הרוג, (iugula)"; "שרוף אותו! (ure); ואם ראה צורך בכך, היה ממריצם גם בהצלפות שוטי-עור (lora) עד זוב דם. כל אימת שאחד הגלדיאטורים היה פוצע את חברו, היה הקהל שחרד על כספו מגיב בהתלהבות גוברת. אם קרה ואויבו של גיבורם היה מועד, היו המהמרים קוראים דרור להתלהבותם ומונים בקול רם את הפגיעות: "זה פגע בו! (habet)"; "עכשיו הוא קיבל! (habet hoc)" וכשכרע הלה תחת מהלומת המות, לא ידעה שמחתם הפראית גבול.

מיד היו השמשים ניגשים, מחופשים כקארון (מעביר הנפשות בנחל שאול) או כהרמס פסיקופומפוס, אל הגוף המוטל ומוודאים את מותו בהולם מקבת על המצח; אחר-כך היו רומזים לעוזריהם, ה- libitinarii, להוציאו מן הזירה על אלונקה, והם עצמם היו מכסים במהירות את כתמי הדם שעל קרקע הזירה. לפעמים, אירע, כי שני הלוחמים בהיותם שוים לכח וזריזות, לא השיגו תוצאה מכריעה, ואז או שהיו כורעים נופלים יחדיו, או נותרו עומדים על רגליהם (stantes). במקרים כאלה הוחלט על תיקו, והזוג הבא נקרא לזירה. לעתים נותר המנוצח, אשר לא נפגע פגיעת מות, הלום או פצוע, אך כיון שלא יכול היה להמשיך בקרב, הניח את נשקו, שכב על גבו והרים את יד שמאלו בתחינה אילמת לחנינה. זכות החנינה נתונה היתה למנצח. מצאנו כתובת אחת על מצבתו של גלדיאטור שמספרת, כי נהרג בידי מי שאת חייו נתן לו לשלל, באחד הקרבות הקודמים. הכתובת משיאה, כמו מאוב, את עצתו של הגלדיאטור לחבריו: "ישמש לכם גורלי אזהרה: אין חנינה לנופל - ויהיה האיש אשר יהי! “Moneo ut quem vicerit, occidat!” אך המנצח ויתר על זכות זו במעמד הקיסר, וזה היה מבקש תכופות את עצת ההמון קודם שניצל את זכותו זו. אם סבר הקהל, כי המנוצח הגן על עצמו בגבורה, היו הכל מנופפים במטפחותיהם, זוקרים את אגודלם כלפי מעלה וקוראים: "Mitte! הנח לו וילך!" אם ניאות הקיסר לרצונם, היה זוקר אגודלו. אז נחון המנוצח ונשלח מן הזירה בעודו חי (missus). אך אם החליטו כל העדים, כי הלוחם לא לחם דיו והוא ראוי לתבוסתו, שמטו את אגודליהם כלפי מטה וקראו: "Iugula, המיתו!" ובקור רוח, היה הקיסר גוזר את דינו למות, כשאגודלו שמוט כלפי מטה (verso pollice).

המנצח שיצא הפעם בשלום, בא על שכרו בו במקום. הוא קיבל צלחות כסף גדושות מטבעות-זהב ומתנות יקרות; עם מתנות אלו בידיו, רץ לאורך הזירה תוך קריאות ההידד של ההמון. באחת, נפלו בחלקו עושר ותהילה. עבד זה, אזרח נחות זה, פושע זה, קנה לו עתה פרסום ועושר כאחד הרוכבים, או שחקני הפנטומימה המקובלים ביותר. ברומא ובפומפיי מספרות כתובות מצבות על נצחונותיהם, רוצח-הזירה הפך לשובה לבבות: “decus puellarum, suspirium Puellarum”. אך כוח עשרו ומזלו לא עמדו לו; צריך היה לסכן את חייו שוב ושוב ולקטול חיי אחרים בנצחונות חדשים עד שיזכה - לא בעלי התומר המסמלים נצחון - אלא בחרב העץ הנכספת, ה- rudis, שמשמעותה היה שחרור והוענקה כתואר-כבוד.

בתקופה שאנו מדברים בה, נטו הקיסרים לקצר את תקופת השירות, למען החש את שחרורם של טובי הלוחמים. מארטיאליס מהלל את נדיבות לבו של דומיטיאנוס "הבלתי-מנוצח: "ingenium principis invicti dulce O" על הפסיקו את מאבקם של שני גלדיאטורים שלא הגיעו לכלל הכרעה, והעניק לשניהם את חרב-השחרור ואת עלי תומר-הנצחון; גם טראיאנוס - אם לא טעיתי בפירוש ה- Fasti של אוסטיה - גילה רוחב לב בקראו דרור לכל אלה מן הלוחמים, אשר לא נפלו ב- naumachiae וב- munera שלו עד סוף הקרבות של שנת 109 לספה"נ.

נמצאו, איפוא, בבית מטבחיים זה, זעיר פה זעיר שם, קרני-אור אחדות של אנושיות. בעת הראשונה, היה הגלדיאטור מבקש לעיתים רשות לסרב לקבל את חנינת הקיסר; הוא נידרדר כל-כך מבחינה מוסרית, עד שהעדיף להמשיך בעיסוקו הרצחני ובחיי המותרות שלו בקסרקטין, המלאים חדוות-סכנה ושכרת-הנצחון. כתובת מצבה אחת מספרת על פלאמה, אשר קיבל את תומר-הנצחון עשרים ואחת פעמים ואת חרב השחרור ארבע פעמים - כלומר ארבע פעמים שב ו"חתם" אחרי ששוחרר. מאוחר יותר, התפתחו קרבות הגלדיאטורים לממדים מדהימים. אצטט רק את המספרים מתוך קטע מה- Ostienses Fasti, אשר נתגלה לא מכבר, המתייחס לתקופה שבין סוף מרץ 108 לספה"נ עד אפריל 113 לספה"נ. צוינו שם שתי הצגות של קרבות גלדיאטורים, באחת השתתפו 350 זוגות ובשניה 202 זוגות גלדיאטורים. ואילו המאורע העיקרי היה munus שנמשך 117 ימים בו השתתפו 4,941 זוגות גלדיאטורים. על אף ההנחה שראיאנוס חנן את הניצולים ושחררם בו במקום, לא נוכל להשתחרר מחזיון אותה זירה הזרועה בגופות שסועים. קיקרו אמנם מבטיחנו, כי גם אם מצויות דרכים אחרות המלמדות לבוז לכאב ולמות - אין דרך נאותה ובטוחה מ- munus; מאוחר יותר, טוען פליניוס הצעיר, כי מראות טבח אלה נתכוונו מעיקרם לעורר אומץ-רוח, בתתם דוגמה ובהראותם, כי גם בלבם של פושעים ועבדים שוכנת תשוקת-הנצחון ואהבת התהילה. טיעונים אלה נשמעים סבירים. אלפי הרומאים שהפיקו הנאה יום אחרי יום, מבוקר עד לילה, מטבח זה בלי להזיל דמעה על אלה שבמותם אך הכפילו את כסף ההימור שלהם - אנשים אלה לא למדו אלא לבוז לחיי אדם ולכבודו.

זאת ועוד, קרבות מדומים אלה הפכו לעיתים לרציחות מגונות ולהרג נטול-רחמים. עד סוף המאה השלישית, היה נהוג ברומא, ואפילו בערי המחוז, להכריז על missione sine munera, לאמור, מלחמות-גלדיאטורים מהן איש לא יצא חי. עם נפילת אחד הלוחמים, הוכנס אחר תחתיו, tertiarius או supposticius, ללחום במנצח, וכן הלאה, עד שנפחו כל הלוחמים את נשמתם. ברומא, גם בתוכנית הרגילה של יום שלם, היו רגעים בהם בוצעו מעשי-זוועה. ה- meridiani gladiatores, אשר באו על עונשם בשעת מנוחת הצהריים, נבחרו רק מקרב הגזלנים, הרוצחים והמבעירים שדינם נחרץ למות באמפיתיאטרון: noxii ad gladium ludi damnati. סנקה תיאר למעננו את התהליך הבזוי הזה. קבוצת הנידונים הובלה אל הזירה. הזוג הראשון הובא קדימה, האחד חמוש והשני רק טוניקה לעורו. תפקידו של הראשון היה להרוג את השני, ומעולם לא נכשל בכך איש. משהשלים את מבצעו, פורק מנשקו, אשר ניתן בידי נאשם אחר שמתפקידו היה להרוג אותו. וכך היה הטבח נמשך והולך, עד שנכרת אחרון הראשים והתגלגל בחול.

טבח הבוקר עוד עלה עליו בנוראותיו. אפשר, כי אוגוסטוס היה זה שהמציא, מבלי משים, את עונש הראוה הזה. אל עמוד-הקלון אשר ניצב בפורום, כפתו פושע אחד, סלורוס. במקרה, התמוטט העמוד, והפושע נפל אל תוך סוגר מלא חיות טרף. לאחר מכן, החלו עושים את הדבר בכוונה. פושעים, בלא הבדל מין וגיל שכעונש על פשעם - האמיתי או המדומה - נשפטו בהיותם בני המעמד הנחות ל- ad bestias; הם נגררו עם שחר אל הזירה, והושלכו לחיות-טרף שהועלו מן המרתפים. מחזה זה של קורבנות חסרי-הגנה, המושלכים לחיות-טרף, שימש נושא לפסיפס אחד בטריפוליטאניה.

עינויים מעין אלה נשאה בגבורה הבתולה בלאנדינה באמפיתיאטרון שבליון; פרפטואה ופליקיטה בקארתאגו; ובעיר הנצחית עצמה – נוצרים רבים עלומי שם, או קדושים שהונצחו על-ידי הכנסיה הרומאית. לזכר מעונים אלה, מתנוסס עתה צלב בקולוסיאום, כמחאה דוממת נגד הפראות שעלתה בחיי רבים כל כך בטרם הצליחה רוח הנצרות להכחידה. גם כיום אין אנו יכולים לראות סמל זה מבלי שיעבור רעד בגופנו.

לשוא נבקש שמץ הקלה בעובדה, כי עם תחילת ה- venatio, השכם בבוקר, היה האמפיתיאטרון כמעט ריק מאדם, וכי במועד שנקבע ל- meridiani gladiatores היו עדיין שלושה רבעים של המקומות ריקים מאדם (dum vacabat arena); סיבת הדבר היתה, כי הפועלים עדיין לא סיימו את עבודתם, והבטלנים יצאו לחטוף ארוחה קלה בבתיהם. אם יש בהסדר זה של התוכנית משום התנצלות מעושה מצד הרומאים על מחזות בעתה אלה, הנה בכל זאת היו ביניהם רבים שנפשם יצאה לזוועות, ואשר לא היו מחמיצים, בעד כל הון שבעולם, אף לא מחזה אחד. כדי לא לאבד רגע, עשו להם מנהג כקלאודיוס לבוא קודם עלות-השחר, ולשבת שם יום תמים בלי ארוחת-צהרים. חרף כל ההקלות שניאות אנחנו לתת להם, בכל זאת נמצאים בני-רומא אשמים בכך שהוצאות המוניות להורג היו מקור שמחה לעם, והקולוסיאום הפך לחדר עינויים ובית מטבחיים לבני אדם – כמקור שעשועים.

לפריט הקודם