למבט ראשון, עשויים היו רחובותיה ההומים של רומא הקיסרית להיראות כבלתי מתאימים להליכה. על דרכו של הולך-הרגל היו מפוזרים דוכניהם של "רוכלים חצופים", עוברים ושבים דחפוהו, רוכבי-סוסים דחקוהו לצדדים; "פושטי-יד צרודי גרון" שעמדו לאורך הרחובות, מתחת לקשתות ועל הגשרים, הטרידוהו בלי חשך; אנשי-צבא שצעדו באמצע הדרך, כאילו הם בשטח כבוש, דרסוהו בתקעם את מגפיהם המסומרים ברגליו של כל אזרח שהעז לעמוד בדרכם, אך המון מגוון ואין סופי זה היה מענין כשלעצמו. בזרם התנועה, אשר סחף עמו את הרומאי, נסחפו גם בני כל ארצות תבל: "האיכר מרודופה... הסארמאטי הניזון ממשקה של דם-סוסים, המצרי הסובא את מי המעין שהוא פלג של הנילוס... הערבי, בן-שבא, הקיליקי הטובל בטל-הזעפרן... הסיגמברי קשור-השערות, האתיופי שמחלפותיו קלועות בצורה אחרת…" ההולך נהנה משנינותם של "רוכלים נודדים" גם אם לא רצה במרכולתם הזולה, והתענג על זריזותם הנפלאה של עושי-הלהטים ומשביעי הנחשים. האיסור על השימוש במרכבות עמד בתוקפו משך היום, אך רומאי בר מזל שהיה מוסע, יכול היה ליהנות מן המהומה שעל סביבותיו מבלי לסבול אי נוחות. יכול היה לרכב על גב פירדתו, או פירדה ששאל מידיד, או פירדה ששכר מבעל פרידות נומידי שמתפקידו היה גם להוביל את הפירדה בריסנה, אם העדיף הנוסע להשתרע במעמקי אפיריון גדול (lectica), קבועה היתה בו "אבן שקופה" שבאמצעותה יכול היה לראות את הנעשה בחוץ מבלי להיראות, ושישה או שמונה נושאי-אפריון סוריים היו מפלסים לו דרך בתוך ההמון. הוא יכול היה להיות נישא על כסא אלונקה (sella), כמו זה בו השתמשו הגבירות בצאתן לביקוריהן, בו יכול היה לקרוא או לכתוב בדרך. ויכול היה גם להסתפק במין מריצה (chiromaxium), כמו זו שטרימאלכיו נתן במתנה לידידתו.
אם רצה הרומאי להימלט מהמולת-הרחובות, היה עליו ללכת אל הרובעים השקטים, ה"טיילות" של העיר: הפורה והבאסיליקות שהיו שקטות לאחר שעות דיוני-המשפט; גני-הקיסרים שהיו פתוחים לקהל, אם גם לא כולם הוקדשו לעם, כמו למשל גני יוליוס קיסר: את אלה הוא חיפש "עת על מפתן העיר עשיר היה יופיו של האביב וקסם ריחותיה של פלורה (אלת-הפרחים), כה עשירה תפארת השדות הפאיסטאניים; כה אדומה, לאן שפנו רגליו, או עיניו, היה כל שביל משורג שושנים". בקאמפוס מארטיוס על כיכרותיו המוקפות שיש (ה- Saepta Iulia), אולמותיו המקודשים וסטיווי-העמודים שלו, מצא הרומאי מחסה מפני השמש ומגן מפני הגשם; ובכל מזג אויר היה זה, כדברי סנקה, "מקום בו יכול למצוא שלווה גם המסכן באנשים: cum vissimus quisque in campo otium suum oblectet"
עד היום נשמרה הכניסה לאחד מסטיווי-עמודים אלה שאוגוסטוס הקדישו לאחותו אוקטאביה; עמודי השיש של פורטיקו זה הקיפו שטח של 118 על 135 מטרים, ובו עמדו שני המקדשים-התאומים ליופיטר ויונו. אך היו מצד צפון עוד הרבה סטיווי-עמודים; מארטיאליס מזכיר את שמותיהם של אחדים מהם, בתארו את הדרך בה הלך אותו טפיל, סליוס, לחפש אחרי ידיד שיסכים להזמינו לארוחה: פורטיקו אירופה, פורטיקו הארגונאוטים, פורטיקו "מאת-העמודים" על משעול השיחים שלו, ופורטיקו פומפיוס על שתי חורשותיו. ה- saepta (ככרות סגורות) האלה היו מוקפות צמחים מצלים ודשאים רעננים, וגדושות היו ביצירות אמנות: קירותיהן הפנימיים עוטרו בפרסקות, פסלים פיארו את הרווחים שבין עמודיהן ואת החצרות הפנימיות. בפורטיקו אוקטאביה בלבד מונה פליניוס הזקן - נוסף על מספר יצירות שהוזמנו במיוחד ונעשו בידי פאסיטלס ותלמידו דיוניסיוס – את יצירתו של ליסיפוס: אלכסנדר בחברת מפקדיו במלחמת הגראניקוס, ונוס של פידיאס, ונוס של פראקסיטלס, ואת פסל קופיד שפראקסיטלס פיסל בשביל העיר תספיה.
דרכם של בני האימפריה היתה זרועה אוספים מופלאים שנלקחו עם השלל. בין בני רומא שעצרו והסתכלו ביצירות גדולות אלו, נמצאו גם באלה שכל מה שהפיקו מהם היה שעשוע בלבד. מארטיאליס מספר מעשיה מאלפת: בין פסלי חיות-הפרא שבפורטיקו "מאת-העמודים" עמד פסל דוב עשוי ברונזה שהסב יום אחד את תשומת לבם של בטלנים: "בעת משחק התגרה הילאס בפיו הפעור של הדוב, ותחב את ידו אל תוך לועה אך צפעוני ארור נחבא בתוך חללי הברונזה האפלים, זוחל שסכנתו רבה יותר מסכנת חית-פרא עצמה. הנער לא הרגיש במירמה עד שחש כאב ונפל מת". זה היה מעשה-שטות של נער שובב, אלא שעתידים אנו לראות, כי לא רק ילדים שיחקו והשתעשעו מתחת לסטווי-העמודים, בגנים, בפורה ובבאסיליקות, באפס מעשה, מתגודדים היו יושבי-הקרנות הרומאים בצל שדרות העמודים שלהם, או מהלכים היו רכיל. הם קרצו לעוברים ושבים, גברים ונשים כאחד. בשעת מכירה ב- saepta, ניצבו שם, נינוחים, מעריכים את מחירי החפצים הנמכרים ועומדים על המקח. בכל מקום שאלו ברוב ענין לחדשות האחרונות, ותמיד נמצא איזה רכילאי מתרברב שנכון היה לספק את סקרנותם. מארטיאליס מתאר בצבעים חיים פטפטן אחד כזה, אשר להרבות את הנאת שומעיו, בדה דברים מלבו.
"בטכסיסים אשר כאלה, פילומוסוס, אתה מרוויח את ארוחת-הערב שלך; אתה בודה הרבה דברים, ומספרם כאילו היו האמת. אתה יודע את התוכנית אותה מתכנן פאקורוס, מלך פארתיה, בארמונו הארסאקי; אתה אומד את מספר חילות הריניים והסארמטיאנים... אתה יודע כמה אניות הפליגו מחופי לוב... ולמי מתכנן יופיטר הקאפיטוליני את מקלעות-הפרחים שלו."
אך גם המרתקת בשיחות מגיעה אל קיצה; ובנקודה זו פונים הם למישחקים. הרומאים הודו בגלוי-לב בלהיטותם אחר הימורים. מאז ומתמיד היו אחוזי בולמוס זה אך מעולם קודם לכן לא שלט בהם בעריצות כזו. במאה השניה כותב יובנאליס: "מתי היו ההימורים נמהרים כל כך? לא את ארנקיהם הם מביאים איתם אל שולחן ההימורים, כי אם את ארגזי הכסף. ואלו קרבות תראינה עיניך מתנהלים שם, כשמלצר משמש נושא-כלים!" והוא ממשיך בעצב: "האם זה פשוט צורה של שגעון להפסיד מאה אלף ססטרצות, ולהיוותר בלא חולצה לתתה לעבד רועד מקור?" הקיסרים ניסו לבלום את התאווה המטורפת הזו בהגבירם את האיסורים של ימי הריפובליקה. להוציא את ימי-הסאטורנאליה - אותם מזכיר מרטיאליס במיוחד, ויובנאליס מרמז עליהם בקטע המצוטט למעלה (כי "עבד רועד" מרמז על תקופת החורף, והסאטורנאליה חלה בסוף דצמבר) – היו משחקי-מזל אסורים, והקנס על עוברי האיסור היה סכום ההימור כפול ארבע; ו- consultum senatus מתאריך לא ידוע מאשר את ה- Lex Titia, וה- Lex Publicia וה- Lex Cornelia מחדשים את האיסור על הימורים (sponsiones), לבד מהימורים שנעשו במישחקי אתלטיקה. כבר ראינו בפרק האחרון את הפופולאריות שהעניקה זכות מיוחדת זו לתחרויות מירוצי-המרכבות של הקרקס ולקרבות-הגלדיאטורים. בחוקי-איסור אלה נמצאו, כנראה, פרצות לרוב שהותירו מקום נרחב למישחקי-קוביה והימורים.
מישחקי הקוביה ב- tali (עצמות) או ב- tesserae (קוביות-עץ) שהיו נזרקות מתוך קופסת-קוביות (fritillus) על האדמה או על שולחן המישחק (alveus), לא התאימו למשחק בפומבי. נראה גם שאת משחקי ה- navia aut capita ("ראש או זנב", הפלת גורל על-ידי מטבע) או impar par ("זוג או פרט"), לא נהגו לשחק מתחת לסטיווי-העמודים. ובכל זאת היה אוגוסטוס נוהג להזמין את בני משפחתו לשחק ב"זוג או פרט" בארמון; הוא היה נותן 250 דינאר לכל אחד, כדי שיוכלו להתמכר למשחק בלי פחד וחרטה, המישחק של המשפחה המלכותית היה מחזור חדגוני של הימורים על "זוג או פרט" באבני-חצץ, אגוזים, או עצמות-פרק קטנות, אשר היו מצויים בידו הקמוצה של המשחק היריב.
היו גם מספר מישחקים אחרים שנבעו מ"זוג או פרט" בהם נגרע מעט מגורם המקריות לטובת זריזותו ופיקחותו של השחקן, חישוב הסיכויים האפשריים, והבחנה פסיכולוגית מסויימת. זה היה מישחק ה- micatio – ה- morra הפופולארית עד היום בדרום איטליה. שני המשחקים "כל אחד היה מרים את אצבעות יד ימינו, משנה כל פעם את מספר האצבעות שהיה זוקר ואת מספר האצבעות שנשארו מקופלות, ונוקב בקול במספר האצבעות שהורמו בכלל", עד שהצליח אחד מהם לנצח בסיבוב על-ידי נחוש מדוייק. משחק ה- micatio היה מותר ברומא של ימי האנטונינים. מאז ימי קיקרו לאורך זמניהם של פטרוניוס ופרונטינוס ועד ימי אוגוסטינוס הקדוש, נהגה המסורת הלטינית להעיד על איש ישר במאמר: "איתו תוכל לשחק micatio גם בחושך". רק במאה הרביעית, נאלץ ה- urbr praefectus לגרש את ה- micatio מהפורום.
מישחק ה"שש-בש" הרומאי (scripta duodecim), אשר בו נעשו המהלכים (calculi) של המשחקים לפי המספר המועלה בשתי הקוביות או העצמות הנזרקות כמקובל אצלנו, היה אסור לפי החוק; משחק השחמט (latrunculi) הותר שכן המהלכים בו נקבעו רק מתוך ראיית הנולד והכשרון של המשחקים. מישחק זה של אפשרויות מחושבות גרם הנאה רבה, במאה הראשונה, ליוליוס קאנוס הסטואיקון ולקונסול פיזו; והמשכילים בימיו של מרטיאליס התפארו בתחרויות על אליפות השחמט. מעולם לא נתקפח כבודו של המשחק בעיני הקהל; והפיקו ממנו ענין רב הן המשחקים, והן הצופים שהקיפום והעירו את הערותיהם על מהלכי המשחק. אם מצאו המשחקים, כי השחמט היה מסובך מדי או, כי כלי המשחק בהם משתמשים מכבידים מדי - לוח שחמט בן שישים רבועים וכלים בצבעים וצורות שונות - היו עוברים למישחק הדמקה הפשוט יותר שאת ה- tabulae lusoriae שלו אפשר היה ליצור בשעת הצורך בכל מקום, אם על-ידי שירטוטם על הקרקע או על המדרכה. הרבה לוחות-דמקה כאלה נמצאו בחפירות מתחת לקשתות של הבאסיליקה יוליה ושל הפורום.
ועדיין לא תמה רשימת המישחקים. בתבליטים רבים מתוארים ילדים משחקים ב"אגוזים", הנוסח העתיק של ה"גולות" של ימינו. הדבר מסביר את מנהג מתן שקיות-האגוזים למבוגרים בחג הסאטורנאליה; ואנו מתפתים להניח שגם הגדולים השתעשעו בככרות ותחת לסטיווי-העמודים בנסיון לפצח אגוז מבלי למעכו, או לזרוק אחד אל ערימה מבלי לגלגל את היתר, או כבמשחקי הגולות בימינו - לפגוע באגוז השחקן השני, או לגלגל את האגוז לתוך גומה.
מישחקים תמימים אלה השיבו רוח רעננה בתוך נוף האוירה הקדחתנית של העיר הקיסרית. אך כעבור זמן, גם הם איבדו מתמימותם והפכו אמתלה להימורים חשאיים. על-כל-פנים, אין ספק בדבר, כי על הבטלן היה רק לסטות מעט ממסלול הטיול היום-יומי שלו כדי למצוא הזדמנות לעסוק בחשאי במשחקי-עבריינות, אשר הקיסר האמין, כי תריס נגדם שימשו הקרקס והאמפיתיאטרון.
האכסניות (cauponae) והפונדקים (thermopolia ו- popinae), אשר בדלפקיהם הקידמיים מכרו משקאות קרים ויין חם, חיפו לעתים קרובות על מאורות קוביה שהיו חבויות בשטח האחורי של הבנינים, בהם יכלו להמר משך כל ימות-השנה - ולא רק בימי הסאטורנאליה. לקיסרות, אשר החמירה עם קוביוסטוסים (aleatores) כעם גנבים, לא היו מספיק אמצעים לתפוס את ה- susceptor, בעל-הפונדק, שנתן להם מחסה; הדבר היחידי אותו יכול היה החוק לעשות היה: לשלול ממנו את הזכות לתבוע למשפט לקוחות חמומי-מוח שפגעו בו או חיבלו בפונדקו, אגב התרגשות או ברוב יאושם לאחר הפסד קשה. סיכון יחסי זה המריץ את בעל הפונדק לשכלל יותר את פונדקו, ולהתאימו לנשפיות מגרות ואסורות, להעסיק פרוצות כמוזגות, ולהפוך את מועדון-הקוביוסטוסים שלו למאורת-זונות.
כתובת אחת מאסרניה שמרבים לצטטה מספרת על עובר-אורח שהסכים עם בעל פונדק אחד על תשלום של שמונה אס (כעשרים וחמש אגורות) חלף החסדים שהעניקה לו הנערה המשרתת במשך ליל שהותו בפונדק. אפשר לצטט גם מן ה- popina, אשר נתגלתה זה לא מכבר בויה דל אבונדאנזה בפומפי, ובה כרזה המודיעה לעוברי-אורח, כי עם סגל העובדים נמנות שלוש גבירות צעירות (asellae). אך נשלה את עצמנו אם נדמה, כי רומא עצמה פיגרה אחרי המונוקיפיות האיטלקיות בדברי נוחיות מעין אלה. אף בה, כבכל מקום אחר היו ה- cauponae ה- popinae ןה- thermopolia מושווים על-פי רוב למסבאות (ganeae); כאשר פקודת השלטונות, בהתחשב עם אימוני הבוקר של הנוער הרומאי, היתה, כי על בתי הזונות להיות סגורים עד השעה התשיעית - הציעו פונדקי רומא את פיתוייהם לכל שואל מהבוקר עד הערב. ה"בר" האפלולי לא היה נפוץ ברומא כבערים המודרניות, אך היה מקובל ביותר. סנקה מספר לנו על מתאבקים רבים שהעדיפו לבלות את זמנם במאורות אלו תחת ללכת אל בית מדרשם: “Cum illo tempore vissimus quisque… in popina lateat".
