אני זוכר את הרגע הראשון שבו הגיעה אליי הידיעה: זה היה שילוב של התרגשות ופחד, כי סיפרו לי על הפעילות התרבותית הנעשית בלנינגרד, ועל מנהיגי הפעילים הנתונים בסכנה, לכן חשתי את השילוב הזה. הייתה כאן תופעת התחדשות, שהייתה קשורה בחלקה ברגש לאומי של יהודים שרצו להיות חלק מארצם שלהם. הם לא למדו עברית כדי לדבר בה ברחובות לנינגרד. הם למדו עברית כדי לדבר ברחובות ירושלים ותל-אביב. קיימת תחושה שיש יהודים אשר נותקו - הם, הוריהם ואף סביהם - מן החיים היהודיים, מפעילות יהודית, ממחשבה יהודית, מספרות יהודית, והם החלו לשוב לזאת. הם השתוקקו נואשות לגלות מה זה להיות יהודי, מהי היסטוריה יהודית, מהן החוויות היהודיות ומהם המנהגים היהודיים. אני זוכר שהלכתי לראות נערה צעירה אחת. היה לה תינוק קטן, והמלים הראשונות שאמרה לי היו: "אני חייבת לדעת תורה".
ממכתבו של וסרמן: אני נתון במערבולת האירועים הללו כבר שלש שנים ורק כעת מתבהר לי החידוש המדהים שבהם. הפעילות שנראתה למרבית האנשים נאיבית וחובבנית התחילה לשאת פרי. האנשים מסביבנו משתנים וגם הפירות הללו בבוא הזמן עוד יתנו זרעים.
