עבור תושבי ירושלים הוותיקים השם "דוקטור ואלאך" מזוהה מן הסתם עם שמו של המוסד שהקים וניהל במשך קרוב ל- 50 שנה – בית החולים שערי צדק. קורות חייו של הרופא הנערץ, שחולל מהפכה בתחום הבריאות הציבורית בירושלים ושטיפל בחולים רבים מירושלים ומרחבי הארץ, הפכו בתודעה הציבורית לזהים לקורותיו של בית החולים בראשית דרכו, עד כי כמעט אי-אפשר עוד להפריד ביניהם. ואמנם, הסיפורים הרבים על דייקנותו, על קפדנותו ועל הקפדתו הדתית בתחומי בית החולים מוכרים למדי כיום, אך חייו הפרטיים – משפחתו, ידידיו, העדפותיו החברתיות ודמותו ב"נעלי בית", אינם מוכרים כמעט לאיש. הזדמנות נדירה וייחודית להציץ אל עולמו הפרטי של ואלאך (עד כמה שהיה כזה...) מזמֵן ארכיון התצלומים והמסמכים שלו, שאגר במשך עשרות שנים בקפדנות מעוררת השתאות, מאז עלה לירושלים בעודו בחור צעיר ועד לפטירתו זקן ושׂבע פעלים.

עבודה, משפחה ועוד עבודה: ד"ר ואלאך ומשפחתו

משה ואלאך נולד בקלן בשנת 1866 למשפחה דתית, שאביה (יוסף) שימש בין השאר גבאי של אחד מבתי הכנסת בעירו. לאחר שלמד רפואה באוניברסיטאות ברלין ווירצבורג זכה להסמכה רפואית ב- 1889, ושנתיים מאוחר יותר נשלח לארץ ישראל לשמש בה רופא מטעם "הועד היהודי הפרנקפורטאי לתמיכה ביהודי ארץ ישראל".

בירושלים התגורר תחילה בעיר העתיקה. הוא שימש רופא פרטי ונמנה עם צוות בית החולים ביקור חולים. לקראת שנת 1898 רכש את המגרש שעליו ייבנה "שערי צדק", שבו גם התגורר עד יומו האחרון. שלבי הבנייה של בית החולים, שנתפס מפואר במיוחד, תועדו בתמונות ובתעודות שונות, שואלאך שמר עליהן מכל משמר במשך 60 שנה.

על אף הצלחתו הציבורית הבולטת נשאר ואלאך בודד כמעט לגמרי מבחינה משפחתית: הוא לא נישא מעולם, והאישה שיועדה לו עוד בגרמניה, ייני הורן, נישאה לאחר התכתבות ארוכה עמו דווקא לאחד מאחיו, לודוויג, שעלה לימים ארצה ושימש פקיד בבית החולים...

היעדרה של משפחה קרובה בולט מטבע הדברים גם באוסף התמונות הפרטי של ואלאך, בעיקר משום שמשפחתו של סגנו, מר יונה מרכס, מתועדת בפירוט רב ונראה כי מרבית התמונות באלבום, שצולמו בידי צלם חובב ושרדו באיכות גרועה, נמסרו או הועתקו מהאלבום של משפחת מרקס. אחת התמונות החשובות באוסף היא תמונת סוכתו של ואלאך, שהוקמה בכל סוכות בחצר "שערי צדק", ונודעה בקישוטיה ובאורחים הנכבדים שפקדו אותה. בתמונה מצולמים יושבים זה בצד זה: מרכס, אשתו, גב' חנה לנדאו, מנהלת בית הספר לבנות אוולינה דה-רוטשילד, והאחות הראשית הראשונה של בית החולים, ההולנדית פון-גולדין. עיון בעיזבונו של ואלאך מלמד כי מאחורי תמונת האושפיזין הנינוחים מסתתרת שערורייה של ממש: במכתב סודי שנשלח לד"ר ואלאך, מדווח החתום כ"עין רואה", על דבר רומן אסור ו"מכוער" שהתפתח בחדרי חדרים בין סגן המנהל לבין האחות הראשית...

דמות נוספת הנעדרת מן האלבום הפרטי היא בתו המאומצת של ואלאך, בוליסה, שאימץ לאחר שהובאה לארץ מסוריה כשהיא פעוטה חולה ויתומה מאם. ככלל, ואלאך אינו כותב או מוסיף פרטים על תמונותיו, אולי משום שגם בעיניו היו חייו המקצועיים חשובים לעין ערוך מרגשותיו או מקשריו האינטימיים עם בני משפחתו.

גרמניה בארץ הקודש

בהיותו יהודי ממוצא גרמני, שהקפיד לשוחח כל ימיו בגרמנית, מצא עצמו ואלאך מתקרב בטבעיות לנציגי גרמניה בארץ הקודש: יהודים, טמפלרים, ואפילו קונסולים ומדינאים. בהתאם, העילית הגרמנית הארץ-ישראלית מקבלת ייצוג מודגש באוסף התמונות בדרכים שונות.

קשריו של ואלאך עם הממשל הגרמני לא היו ייצוגיים גרדא: בניסיון לקבל את רישיון הבנייה לבית החולים מן הממשל הטורקי, גייס ואלאך לעזרתו את הקונסול הגרמני בארץ ישראל, פון טישנדורף, שאף סייע ביבוא חומרי בנייה מובחרים מגרמניה. במהלך ביקורו של וילהלם השני בארץ, הוזמן ואלאך להשתתף בחנוכת מתחם ה"אוגוסטה ויקטוריה" שעל הר הצופים, ובארכיונו שמורים לא רק ההזמנה לטקס כי אם גם התפריט המדויק שחולק לכל הנוכחים...

אחד הפריטים המיוחדים הוא קובץ תכניות הבנייה המקוריות של בית החולים, ששרטט האדריכל הגרמני-טמפלרי תאודור זנדל, וביקורו של הנסיך הגרמני, אדלברט, בשלהי שנת 1901, מוצג אף הוא בסדרת תמונות.

קבוצה גרמנית נוספת הבולטת בקשריה המצולמים לואלאך היא בני המושבות הטמפלריות ברחבי הארץ, שנראה ששמרו עמו על קשר הדוק בשל הרקע התרבותי והגאוגרפי המשותף להם ולו.

קרבתם של הטמפלרים לנעשה בבית החולים קיבלה את ביטויה למשל בהקמת הרפת הנודעת של "שערי צדק", שהפרות הראשונות הובאו אליה לאחר מלחמת העולם הראשונה מן המושבה הטמפלרית וילהלמה. רפת זו, המתועדת בכמה תמונות באלבומו של הדוקטור, זכתה לאורך השנים גם ללא מעט תיאורים ספרותיים, בהם תיאורו של מאיר שלו:

דוקטור וואלאך, המנהל של בית החולים "שערי צדק", האמין בסגולותיו הרפואיות של החלב הטרי, וממש מעבר לחומה הוא הקים את הרפת הקטנה של בית החולים. הדודה השחורה, שאהבה את כל הפרות שבעולם, אהבה במיוחד את אלה של "שערי צדק", כי עצם העובדה שמדובר בפרות של בית חולים עוררה בה צחקוקים והתרגשות (מ' שלו, בביתו במדבר, עמ' 304).

באלבום התמונות של ואלאך מתועד בין השאר גם מסע בארץ ישראל, שערך סגנו, ד"ר מרכס, בלוויית כמה וכמה מקורבים נוספים. במהלך המסע נראים בני החבורה עושים שימוש בעגלת דרכים, ומתעדים במצלמתם את בתי המושבות הטמפלריות. מעניין לציין, כי על פי מסמכים שונים מסתבר שגם את כספו העדיף ואלאך להפקיד דווקא בבנק הטמפלרי.

קרבתו של ואלאך לתרבות הגרמנית הייתה כה מהותית, עד שגם לאחר מלחמת העולם השנייה סירב לקבל את העדויות הקשות שהגיעו מאירופה:

כאשר באו הידיעות על מעשי השמד אשר עשה היטלר ביהודי גרמניא, היה הד"ר ואולאך טוען כי אין זה נכון, וכי רק שונאי גרמניא הם המפיצים ידיעות אלו. גם כאשר עלו יהודי גרמניא לארץ וספרו לו בפיהם את אשר נעשה שם, היה אומר כי מגזימים. עד כדי כך נשאר אדוק בגרמניות (א' פרוש, שערי צדק, ירושלים תשי"ב, עמ' פב).

בין "העדה החרדית" ל"נציב העליון": החברה הגבוהה של ירושלים

עיון באלבומיו של ואלאך מעלה כי בהיותו הרופא הנודע והמוכר ביותר בעיר, הוזמן מנהל "שערי צדק" כמעט לכל אירוע חברתי או טקסי שנערך ברחבי העיר, בשלהי השלטון העות'מאני ובמשך כל תקופת המנדט.

תמונה שנמצאת באוסף בית החולים מתעדת את כניעת ירושלים ביום 9 בדצמבר 1917, בחצר בית החולים שערי צדק. בתום הטקס סרו ראש העיר אל-חוסייני והגנרל ווטסון לחדרו של ואלאך בבית החולים והתכבדו בכוס תה חם. החשיבות והסמליות שהצליח ואלאך להקנות לבית החולים היהודי היו כה גדולות, עד שפעם אחר פעם מצאו עצמם המדינאים הבריטים (כמו גם קונסולים ונציגים של מדינות אחרות) "עולים לרגל" ל"היכל הרפואה" של ואלאך, ואגב כך מצטלמים עמו.

כך למשל, ארתור ווקופ, הנציב הבריטי השני, מונצח באלבום כשהוא משוחח עם ואלאך על סף בית החולים, שדומה שהפך לסמלי לא פחות מאשר שימושי בעבור יהודי ירושלים. גם המושל הצבאי של ירושלים, רונלד סטורס, היה מידידיו הקרובים של ואלאך, וכמו הנציב העליון זכה ממנו למשלוח שנתי של מצות לפני חג הפסח...

יחסיו החברתיים של ואלאך לא הצטמצמו לרשויות השלטון והסגל הדיפלומטי של ראשית המאה. במהלך השנים הרבות שעשה בירושלים הפך הרופא הגרמני, למקורב לחוגי העדה החרדית בעיר, הן במסגרת "אגודת ישראל", והן בקרב אנשי "העדה החרדית" הקיצוניים עוד יותר.

כך אפשר למצוא באלבומו תמונות המתעדות שיחה אינטימית בין ואלאך לבין מנהיג העדה החרדית, הרב יוסף צבי דושינסקי, שלימים נפטר במהלך מלחמת העצמאות ונקבר בבית העלמין הזעיר, המצוי עד היום בקצה מתחם "שערי צדק הישן". חוץ ממנו נראים בתמונות שונות גם הרב משה בלוי, ממנהיגי אגודת ישראל הירושלמית, והרב משה פורוש, ממנהיגי היישוב הישן בעיר. בדומה לכך, באוסף הזמנות החתונה ששמר, אפשר למצוא את ההזמנה האישית לחתונת בתו ששלח לרופא הרב יוסף חיים זוננפלד, קודמו של הרב דושינסקי בהנהגת "העדה".

לקבוצת תמונות זו יש להוסיף גם את תמונותיו של הד"ר יעקב ישראל דה האן, ידיד קרוב של ד"ר ואלאך ומן הדמויות הבולטות בעדה החרדית בראשיתה, שנרצח בשנת 1924 על סף בית החולים בדרכו חזרה מתפילת ערבית בבית הכנסת במקום. אולי בגלל סופו הטראגי, מצויות באלבום גם תמונות של מצבתו של דה האן ולא רק שלו עצמו.

קשרים חברתיים נוספים המתועדים באלבום, נרקמו במהלך השנים בין ואלאך לבין מיס חנה (אנני) לנדאו, המנהלת חמורת הסבר של בית הספר לבנות אוולינה דה-רוטשילד. כמו ואלאך הייתה אף היא מקורבת לחוגי היישוב הישן, ומספר לא קטן של תמונות מתעדות את הדרך שבה אורגנו קבלות פנים לואלאך בירושלים, עם חזרתו ממסעות גיוס הכספים בחו"ל: בנות בית הספר ניצבות בשורות ארוכות, כאשר במרכזן שלט בולט ועליו מילה אחת ויחידה: WELCOME.

במובן זה מבטא אלבומו של ואלאך לא רק את עולמו הפרטי, כי אם את דיוקנה של העילית החברתית הגבוהה של ירושלים, לפחות זו שמן העבר החרדי והאדוק: רבנים, עסקנים, אנשי חינוך ורופאים, השותפים כולם – מי יותר ומי פחות – לשיטה אידאולוגית אחת.

גלגוליו של אוסף

כידוע, לרופא הנערץ על אנשים כה רבים לא היה מעולם בית או דירה פרטית. תחת זאת, העדיף להתגורר כל חייו במתחם בית החולים עצמו, תחילה בחדר רחב ידיים, ולאחר מכן בחדר צר ממדים בקומת הכניסה של הבניין. בחדרו אסף ושמר ואלאך בקפדנות כל מסמך, תעודה, צילום או נייר שהיה בעיניו ראוי לשמירה: הזמנות לחתונות ולאירועים ציבוריים, פשקווילים ומודעות קיר, אותות כבוד והוקרה שקיבל בית החולים או הוא עצמו במהלך השנים, תעודות אישיות, תלושי קנייה, וכמובן – מאות תמונות המתעדות את חייו באמצעות זוויות מבט שונות: בית החולים ופעילותו, אנשי החברה הירושלמית שבה פעל, מדינאים, אנשי רוח ורבנים שבקרבם הסתופף ועוד ועוד.

עם פטירתו של ואלאך ב- 1957, פונו הארגזים שבהם שמר את חפציו ומסמכיו לביתו של ד"ר מרדכי בוקסבוים (1959-1897). בשנת 1959 נפטר בוקסבוים, ואלמנתו פנתה למשפחת ואלאך וביקשה מהם לפנות מביתה את המסמכים והחפצים שנותרו עזובים מאז פטירתו של הרופא הדגול. היות שלואלאך לא היו צאצאים, עבר הארכיון כולו לנכדו של אחיו לודוויג, ד"ר יוסי ואלאך, שלאורך השנים מטפל בו במסירות וברגישות, ומתוך כלל המסמכים יצר אלבום ייחודי בנוף הארץ-ישראלי.

* מערכת עת-מול מודה לד"ר יוסי ואלאך על סיועו הרב בהכנת המאמר.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel