זֶאוּס שכב עם האלה לֵטוֹ, והיא הרתה תאומים, את אַרטֶמיס ואַפּוֹלוֹן. לאחר שהרתה חיפשה לטו מקום שבו תוכל ללדת. היא שוטטה ברחבי יוון ובאיים, מכרתים ועד להר אָתוֹס שבצפון, אך בכל מקום דחו אותה.
עד שהגיעה אל האי הקטן והשומם דֵלוֹס וביקשה ממנו: "הנח לי ללדת על אדמתך את בני, והוא ייסד עליך את מקדשו. הרי אין סיכוי שתשמש כר מרעה לעדרים, שתניב ענבים או תצמיח יערות. אך אם תיעתר לבקשתי, ינהרו המונים למקדש שייבנה כאן. ניחוח של זבחים יאפוף אותך, ותוכל לספק מחיה ליושביך."
האי דלוס רצה אמנם להיגאל משממונו, אך פחד שהאל הגאה שייוולד על אדמתו יבוז לסלעיו הדלים ויבעט אותו אל המצולות. רק לאחר שלֵטוֹ נשבעה לו שבנה יוקיר אותו ויקיים בו תמיד את פולחניו, נענה האי לבקשתה.
לטו מצאה לה מקום: במדרון הר קינְתוֹס צמח עץ תמר, ולרגליו זרם פלג. תשעה ימים התענתה האלה בציריה. כל האלות טיפלו בה בחיבה, אבל הֵרָה עיכבה את אלת הלידה אֵילֵיתִיָה על האולימפוס. האלות ראו את לטו בייסוריה, ושלחו את איריס לאולימפוס. שם פיתתה איריס את איליתיה בענק זהב, ואלת הלידה חשה מייד לדלוס.
לטו הציבה את ברכיה באחו, לפתה את גזע התמר, והארץ חייכה אליה מתחת. באותו רגע זינק אפולון מרחם אמו אל האור, והאלות צרחו מרוב פליאה. הן עטפו את העולל בחיתולי פשתן, וליפפו את החיתולים בשרוך זהב. אך כאשר האכילה תמיס את העולל מעט מזון אלמוות והשקתה אותו נקטר, ניתק השרוך. בבת-אחת צמח אפולון והיה לעלם נהדר, ובאוזניהם של בני-האלמוות קבע את שלושת תחומי סמכותו:
נֵבֶל וקֶשֶת קמוּרה מעתה יהיו יקרים לי,
ולבני-האדם אנבא מה שזֶאוּס בתוקף קוֹבֵעַ.
בקשת, שבה הוא מרחיק לקלוע, שומר אפולון על הגבולות המפרידים בין בני-אדם לאלים. בנבל הוא משליט שמחה, הרמוניה ומשמעת. ואילו כאל הנבואה הוא משמש דובר לאביו, וקוצב את הידע המותר לבני-האדם.

לפריט הקודם
לפריט הבא