פֶּלִיאַס היה בטוח שיאסוֹן אבד, והחליט לחסל את אַייסוֹן. הוא הרשה לו לבצע את המלאכה במו ידיו, ואייסון הרעיל את עצמו בדמו של שור ששחט. אשתו פּוֹלימֵדֵה התאבדה בעקבותיו. השניים הותירו אחריהם בן זקונים שנקרא פְּרוֹמָכוֹס, ופליאס הרג גם אותו.
בשובו ליוֹלְקוֹס מסר יאסון את גיזת הזהב לפליאס. את אַרגוֹ הוא השיט לקוֹרינתוֹס והקדיש אותה לפּוֹסֵיידוֹן. כעבור זמן-מה הלכה מֵדֵיאָה אל בנותיו של פליאס, והבטיחה להן שבכשפיה תוכל לחדש את נעורי אביהן הישיש. כדי לרכוש את אמונן היא ביתרה איל, הרתיחה את בשרו בקלחת שלתוכה יצקה שיקוי כשפים, והוציאה אותו מתוך המים המבעבעים בדמותו של טלה רך, חי ושלם. בנות פליאס התרשמו מן המופת הזה עד כדי כך, שמייד הן שחטו את אביהן, ביתרו אותו ובישלו את בשרו באותה קלחת. אבל הפעם לא אירע הפלא. בעקבות הרצח הזה נאלצו יאסון ומדיאה לגלות מיולקוס.
הם מצאו מקלט בקורינתוס, ושם נולדו להם שני בנים, מֶרמֶרוֹס ופֶרֵס. כעבור כמה שנים מאס יאסון במדיאה, ונשא לאשה את גְלַאוּקֵה, בתו הצעירה של קְרֶאוֹן מלך קורינתוס. מדיאה לא יכלה להכיל את עלבונה: הגבר שנשבע לה אמונים, זה שלמענו פגעה בקרוביה, עזבה את מולדתה, ולא בחלה בשום מעשה כדי להצילו ולסייע למימוש מטרותיו – בגד בה. אלא שדווקא ממעשי זוועה אלה, שמכוחן נקשר למכשפה הנוכרייה, רצה יאסון להתנתק. כשמדיאה גינתה אותו בזעם, טען יאסון שהוא דואג לה ולילדיו, כיוון שבנישואיו לנסיכה יבצר את מעמדם בעיר ויקנה לבניהם זכויות אזרח.
מדיאה דחתה במיאוס את תירוציו. היא הסתגרה בחדרה, צמה ובכתה, עד שגמלה בליבה ההחלטה לנקום ביאסון.
הסכנה הזאת לא נעלמה מהמלך קראון, שהכיר את טבעה. הוא עצמו בא לביתה וציווה עליה לקחת את ילדיה ולצאת מקורינתוס. "אני פוחד ממך," אמר לה בגילוי לב, "את חכמה, מיומנת במעשי פשע, וממורמרת על שבעלך עזב אותך. גם שמעתי שלא אחת איימת לפגוע ביאסון, בי ובבתי; לכן אקדים תרופה למכה ואסלק אותך. מוטב שתשנאי אותי היום, ולא אזיל מחר דמעות על אופיי הרך."
מדיאה כרעה ברך, אחזה בברכיו של קראון, והתחננה שירשה לה לשהות בעיר עוד יום אחד, כדי להימלך בדעתה לאן תגלה ואיך תכלכל את ילדיה. בלב כבד ניאות קראון לבקשתה.
את השהות הקצרה הזאת מיהרה מדיאה לנצל. אותו יום סר לקורינתוס אַייגֶאוּס מלך אתונה, שהיה חסוך בנים. הוא שב מדֶלפי, שם נועץ באל כיצד ישאו נישואיו פרי. מדיאה סיפרה לו על אסונה, התחננה שיעניק לה מקלט בעירו, והבטיחה שבכשפיה תרפא אותו מעקרותו. נפשו של אייגאוס יצאה להוליד בנים, ומכיוון שגם חמל על האשה המגורשת, נענה לבקשתה. מייד היא הזמינה אליה את יאסון, הביעה באוזניו חרטה על גידופיה והתלהמותה, ושיבחה את החלטתו לשאת לאשה את גלאוקה. לאחר שרכשה את ליבו בחנופה, ביקשה ממנו שישדל את גלאוקה לפנות לקראון, ולהפציר בו שירשה לילדיה להישאר בקורינתוס. היא עצמה, כך הבטיחה לו, תגלה מן העיר בלי מחאה. יאסון דאג כמוה לילדיו, אבל חשש שיקשה עליו לשכנע את גלאוקה. אז הציעה לו מדיאה ששני ילדיה יתלוו אליו, ויישאו תשורות יקרות מאוצרה: שמלה מאריג דקיק ויקר מציאות, וכתר זהב. היא הבטיחה ליאסון שבמתנות אלה יקנה את הסכמת אשתו, כי גם אלים סוגדים למתנות וזהב חזק מאלף מילים.
גלאוקה שלחה מבט רווי ערגה ביאסון כשנכנס אל חדרה, אך נמלאה איבה כשראתה את שני הילדים. יאסון ניסה לרכך את ליבה. הוא ביקש שתיקח מידיהם את התשורות הנפלאות, ולמענו תפציר באביה שלא יגרש את ילדיו. הכלה הצעירה הסתכלה במתנות, ולא עמדה בפיתוי. כשיאסון יצא עם ילדיו, היא לבשה את השמלה, הניחה על ראשה את הכתר, ועמדה נפעמת מול הראי. לפתע נתקפה חולשה, כשלה וצנחה לכיסא. קצף לבן זב מפיה, עיניה התהפכו, וכל גופה החוויר. לרגע כאילו התאוששה, אבל אז השמיעה צעקה, כי אש פעפעה מכתר הזהב, והשמלה דבקה לגווה הדק ואכלה את בשרה. היא קמה וניסתה לנער מעליה את הכתר הלוהט, אך זה רק השתלהב מעוצמת הטלטול, וזהבו ניתך ונטף על פניה. היא צנחה ארצה, דם ואש זבים מראשה, ובשרה נמוג ונוזל כשרף מעל עצמותיה. אביה שנזעק למקום חיבק ביללה את בתו המתה, אך כשניסה לקום נצמד גופו לארג השמלה, וכשאימץ את כוחותיו וניסה להתנער נקרע בשרו עד ששבק חיים.
מדיאה האזינה בסיפוק לשליח שבא וסיפר לה מה אירע, ובכל זאת חשבה שנקמתה אינה שלמה עדיין. היא נכנסה לתוך הבית, והרגה בסכין את שני ילדיה. יאסון שבא בהול על-מנת לחלץ את בניו, שמע מפי המשרתים שגם הם נרצחו. כשפרץ לבית, ראה את מדיאה על הגג, יושבת במרכבה רתומה לנחשים מכונפים ששלח סבה השמש. בחיקה נחו גופות שני הילדים. היא לא רצתה עוד להתדיין איתו, והתייחסה לגידופיו בביטול:
אז קרא לי לביאה או סְקילָה, אם תרצה,
פגעתי בליבך, כפי שהיה ראוי!
מרכבת השמש התנשאה ולקחה את מדיאה לאתונה, שם מצאה מפלט בארמונו של המלך אייגאוס, שעד מהרה גם נשבה בקסמיה. היא ילדה לו בן שנקרא מֵדוֹס. לימים, כשניסתה להרעיל את תֵסֶאוּס, גורשה גם מאתונה. בנה כבש את מָדַי, שנקראה מאז על שמו, ומדיאה עצמה שבה לקולכיס. אשר ליאסון, מספרים שחרטומה של ארגו צנח וריסק את גולגולתו.

לפריט הקודם
לפריט הבא