לאחר שהפליגו מטְרוֹיָה, טילטלו הרוחות את תריסר ספינותיו של אוֹדיסֶאוּס עד לחופי תְראקיָה. שם הם פשטו על הקיקוֹנים בעיר איסמָרוֹס, הרסו אותה והתחלקו בשלל הרב. אודיסאוס האיץ באנשיו לצאת מייד לדרכם, אך הם המשיכו לסבוא יין ולטבוח כבשים על שפת הים. בינתיים התקבצו הקיקונים בפנים הארץ, ולמחרת תקפו בהמוניהם את אנשי אודיסאוס והסבו להם אבידות. לקראת ערב נמלטו היוונים בספינות, וכשהיו בלב ים שמחו שעודם בחיים.

בלילה נשאה אותם רוח צפונית עזה. המפרשים נקרעו, ובקושי רב הם חתרו אל היבשה. שני ימים ושני לילות הם ישבו על החוף נדכאים, ובבוקר היום השלישי, בראותם שהרוח נוחה, קבעו את התרנים ופרשו מפרשים מלבינים. נראה היה שהם שטים במישרין לעבר ארצם, אבל סמוך לכף מַלֵיאָה פרצה שוב רוח צפונית, הרימה נחשולים, והספינות נגרפו דרומה לעבר קיתֵרָה.

תשעה ימים הם תעו בים הסוער, וביום העשירי הגיעו אל ארץ אוכלי הלוֹטוֹס. לאחר ששאבו מים וסעדו ליד הספינות, שלח אודיסאוס שלושה מעמיתיו לסייר בארץ. את הסיירים האלה קיבלו התושבים כיאה, ואף נתנו להם לטעום מהלוטוס. אך מכיוון שכל הטועם מפרי הלוטוס המתוק לא רוצה עוד לשוב למולדתו, אלא רק להישאר באותה ארץ ולאכול תמיד מאותו צמח מופלא, גרר אודיסאוס את השלושה אל הספינות כשהם בוכים, קשר אותם לספסלי החותרים, וציווה על אנשיו למהר ולהפליג.

לאחר מכן הם הגיעו לארץ הקיקְלוֹפּים. אלה היו ענקים עם עין אחת בלבד, קבועה במרכז מצחם, שלא הכירו סדרי תרבות. לא היו להם חוקים, ולא בתי-דין או אסיפות. כל אחד מהם חי במערתו כאדון לאשתו ולילדיו. הקיקלופים לא חרשו ולא זרעו, כי הארץ הצמיחה מעצמה תבואה ופירות, וביערות שוטטו להן עיזי-בר. הם גם לא עסקו במלאכה ולא ידעו להתקין כלי-שיט. תריסר ספינותיו של אודיסאוס עגנו במפרץ נוח, מול מעיין שפּיכָּה מנקרה בצוקים. לאחר שלנו בלילה על החוף, הם בילו את היום בציד עיזים, ועד רדת החמה אכלו את הבשר ושתו מהיין שהביאו בשפע מארץ הקיקונים.

למחרת נטל אודיסאוס ספינה ויצא לסייר באי הקיקלופים שנשקף מנגד. הוא היה סקרן להכיר את טבע התושבים, ולדעת אם הם טובי לב ומכניסי אורחים או פראים שצדק ונדיבות זרים להם. כשהגיעו אודיסאוס ואנשיו לחוף, הם ראו ממעל מערה גדולה ששיחי דפנה סוככים על פיה, הנפער לעבר הים. אבנים נעוצות באדמה גדרו אותה מסביב, ולידה התנשאו אלונים ואורנים. אודיסאוס טיפס אליה בלוויית שנים-עשר מאנשיו. בידו נשא נאד יין משובח שנתן לו מארוֹן, כוהן אַפּוֹלוֹן באִיסמָרוֹס. היה זה חלק מהכופר ששילם הכוהן על שחסו עליו ועל משפחתו. ספל מהיין המתוק הזה ניתן היה למהול בעשרים ספלי מים, ועדיין היה ריחו משכר עד שלא היה אפשר להתנזר ממנו.
בהשתוממות הם סקרו את פנים המערה. סלים מלאי גבינות היו מונחים בה, והמון טלאים וגדיים הצטופפו בכמה מכלאות, ממוינים לפי גודלם. ליד המכלאות ניצבו דליים ואגנים מלאים חלב מחמיץ. האנשים חשבו שמוטב לקחת גבינות וכמה גדיים וטלאים ולהסתלק בספינה, אבל אודיסאוס הסקרן התעקש לחכות לבעל המערה. הם הדליקו מדורה, אכלו מהגבינות, ובינתיים ירד הערב והקיקלוֹפּ שב מהמרעה אל מעונו.

הענק הזה היה בנו של פּוֹסֵיידוֹן ונקרא פּוֹליפֵמוֹס. כשנכנס, השליך מעל כתפו ערימה גדולה של עצי הסקה, ומעוצם הרעש נסו האנשים בבהלה אל פנים המערה. לאחר שהשאיר בחצר את התיישים והאילים, הוא הכניס את הנקבות פנימה וסגר את פתח המערה באבן גדולה. היה זה סלע, שאת משקלו לא היו נושאות גם עשרים ושתיים עגלות. מייד ישב הקיקלופ, חלב במרץ את הכבשים והעיזים, ולאחר החליבה הרביץ תחתיהן את הטלאים והגדיים כדי שיינקו. את מחצית החלב הוא יצק לסלי הנצרים לשם החמצה, ואת היתר השאיר בכלים כמשקה לארוחת הערב. כשהדליק אש, הבחין בנוכרים ושאל אותם בקול גס מיהם ומאין הם באים, האם הם נוסעים לרגל עסקיהם, או שמא הם מאלה שמשוטטים בים לשם שוד.

בלי לאבד את עשתונותיו ענה אודיסאוס שהם יוונים מחיל אַגַמֶמנוֹן שערך מלחמה בטְרוֹיָה. לאחר שהרסו ערים רבות וקנו תהילה הם שבים לארצם, ובדרך טעו וספינתם נטרפה. הוא ביקש מהקיקלופ שיכבד את האלים ויעניק להם מנחה, כיוון שזֶאוּס מגן על הנוכרים ומעניש את אלה שפוגעים בהם. הקיקלופ השיב שאודיסאוס הוא ודאי שוטה או איש שבא ממרחקים, שכן עליו לדעת שהקיקלופים אינם מתחשבים בזאוס וסבורים שהם חזקים מהאלים, ולכן אין סיכוי שמאימת זאוס יחוס עליו ועל עמיתיו. בלי הרבה גינונים הוא תפס שניים מהאנשים וניפץ את ראשיהם על רצפת הסלע. לאחר שניתח אותם לנתחים אכל כאריה את בשרם, וגם מקרביהם ומעצמותיהם לא הותיר שייר. אודיסאוס ואנשיו התייפחו כשצפו בזוועה, ובפחד נשאו כפיהם והתפללו לזאוס.

לאחר שמילא את כרסו בבשר אדם, קינח הקיקלופ את סעודתו בחלב ששתה לרוויה, התפרקד בין הכבשים ונרדם. אודיסאוס חשב לשלוף את חרבו ולנעוץ אותה עמוק בסרעפת הענק, אבל התאפק, משום שידע שגם אם כל אנשיו יעזרו לו לא יוכל להזיז את האבן הכבירה שסתמה את פתח המערה.

עם שחר הבעיר הקיקלופ מדורה. כאמש הוא חלב את הנקבות והרביץ תחתיהן את הגדיים והטלאים. אחר-כך תפס עוד צמד מהאנשים, ובבשרם ערך לו פת שחרית. כמי שמרים מכסה של אשפת חצים הוא גלל בנקל את האבן. ואז הוא הוציא את העדר, השיב את האבן למקומה, שרק לכבשיו השמנות והנחה אותן אל ההרים. בהיעדרו חרש אודיסאוס מזימות איך ישיב לו כגמולו. ליד אחת המכלאות הוא מצא אלה גדולה שהתקין הקיקלופ מעץ זית רענן והניחה כדי שתתייבש. מהעץ הזה, שהיה ארוך ועבה כתורן של ספינה גדולה, ניסר אודיסאוס קורה באורך שלוש אמות. חבריו החליקו אותה, והוא עצמו השחיז אותה בקצה, ואת החוד חרך בלהב המדורה כדי שיתקשה. את הקורה הכבדה הזאת הטמין מתחת לגל הדומן שנערם במערה, ואז ציווה על חבריו שיפילו גורל, כדי לקבוע מי מהם יעזרו לו להרימה ולנעוץ אותה בעינו של הקיקלופ כשתשתלט עליו השינה.

כששקעה השמש, הכניס הקיקלופ את העדר, ומשום-מה לא השאיר הפעם אף בהמה בחצר הגדולה. לאחר שסגר את הפתח באבן הוא נחפז כדרכו לחלוב את הנקבות, הרביץ תחתן את טלאיהן, וכשסיים תפס שניים מחבריו של אודיסאוס וערך את סעודת הערב. אז אחז אודיסאוס בכפו ספל גדול מלא ביינו של מארוֹן, ניגש אליו ואמר: "הנה, קיקלופ, שתה יין אחרי שאכלת בשר אדם, ותדע את טיב המשקה שהובלנו בספינתנו. את היין הזה הבאתי לך, והיינו מנסכים ממנו לוּ חסת עלי ושלחת אותי לביתי. אבל אתה אכזר, ואין להניח שיימצא בעתיד מישהו שיעז לסור אליך לביקור!" היין הנפלא ערב מאוד לחיכו של הקיקלופ, והוא ביקש מאודיסאוס: "מזוג לי בעין יפה עוד ספל והגד לי את שמך, כדי שבתור מארח אתן לך דורון שתשמח בו!" אודיסאוס מזג לו שוב ושוב מהיין, וכשניכר שהמשקה עושה את פעולתו ענה לו בעורמה: "קיקלופ, שאלת לשמי, ואענה לך כדי שתעניק לי את הדורון שהבטחת: שמי הוא 'אף-אחד-לא', ובשם זה מכנים אותי הורי וכל ידידי." כך אמר לו אודיסאוס, והקיקלופ ענה לו בקשיחות: "אותך, אף-אחד-לא, אוכל אחרי כל חבריך, וזה יהיה הדורון שתקבל כאורחי." באומרו זאת צנח פּוֹליפֵמוֹס אפרקדן תוך הטיית צווארו השמן, ובעוד הוא שוקע בשינה נפלט מלועו זרם יין ופתותי בשר אדם שהקיא בשכרונו.

מייד קירב אודיסאוס לאש את חוד הקורה, ליהט אותו באפר עד שהאדים, ועודד את ארבעת האנשים שעלה בגורלם לשמש כעוזריו. יחד הם תפסו בקורת עץ הזית, נעצו אותה בעינו של הקיקלופ, ואודיסאוס שעמד מעליהם סובב את הקורה בכל כוחו. כבונה ספינות, הקודח חור בלוח עץ בעזרת עובדיו, סובב אודיסאוס את הקורה הלוהטת, עד שדם מבעבע פרץ מעינו של הקיקלופ. שמורותיו וריסיו נשרפו, ושורשי עינו לחשו כברזל מלובן שנטבל לחישול במים צוננים.

הקיקלופ השמיע יללה נוראה שהדהדה מחגווי הסלעים והבריחה את האנשים אל עומק המערה. הוא תלש את הקורה מעינו שותתת הדם, השליך אותה בזעם, והזעיק בצעקות את הקיקלופים ששכנו במערות הסמוכות. הם התקהלו ליד פתח המערה ושאלו אותו מדוע הוא מחריד אותם משנתם המתוקה; הן אף אחד לא יכול לגזול מידו את צאנו או להורגו בעורמה או בכוח! מתוך המערה צעק אליהם פּוֹליפֵמוֹס: "כן, ידידי, אף אחד לא הורג אותי בעורמה ולא בכוח." כששמעו זאת, השיבו: "אם אף אחד לא פוגע בך, נראה שאתה חולה, ומוטב שתתפלל לאביך פוסיידון." כך אמרו, והסתלקו אל מערותיהם.

נאנק ממכאוביו גישש הקיקלופ בכפותיו, גלל את האבן, וישב בפתח כדי לתפוס את מי שינסה לחמוק החוצה עם צאנו. אבל אודיסאוס התחכם. היו בעדר אילים גדולים ויפים, שהצמיחו פרוות שופעות צמר. את האילים האלה קשר אודיסאוס שלשות-שלשות בעזרת נצרי ערבה שנטל ממצע הקיקלופ; לכבש האמצעי בכל שלשה נצמד אחד מאנשיו, ושני הכבשים האחרים שימשו כחיץ. אודיסאוס עצמו בחר את האיל הגדול בעדר, התעקל מתחת לבטנו השעירה ונאחז בצלעותיו, משקיע זרועות בצמר הסמיך. עם זריחת השמש פרצו הזכרים החוצה כדי לצאת למרעה, בעוד הנקבות, שלא נחלבו עדיין ועטיניהן נפוחים, פועות במערה. מתענה מפצעו מישש הקיקלופ את גבות כבשיו כשעברו בפתח, אבל לא שם לב לאנשים שנצמדו לכרסיהם. האיל הגדול, שהנטל העיק עליו, צעד אחרון, והקיקלופ שזיהה אותו אמר: "למה אתה מפגר, איל אהוב? הן תמיד אתה הראשון ללחך עשב בשדה ולגשת למבוע, לצאת בבוקר ולשוב בערב! אולי אתה אבֵל על עינו של אדונך שניקר האיש הנבל לאחר שטמטם את מוחי ביין? אותו אף-אחד-לא, שאין סיכוי שיימלט ממוות. אילו יכולת לדבר, ודאי היית אומר לי היכן הוא מסתתר, ואז מוחו היה ניגר על כותלי המערה!"

בעוד הוא מדבר עבר האיל בפתח. כשהתרחקו כברת דרך, נחלץ אודיסאוס מבטנו ושיחרר את חבריו. בחשאי הם הורידו לספינה כמה מבני הצאן השמנים. עמיתיהם ששו לבואם, אבל כשנודע להם ששישה מחבריהם נאכלו פרצו כולם בבכי. בניד עין רמז להם אודיסאוס שיחדלו לבכות, וציווה להעמיס את הצאן ולהפליג. כשהתרחקו מעט מהחוף הוא עמד על הסיפון, קרא אל הקיקלופ, והתרברב שהשיב לו כגמולו. הענק עקר בזעם צוק גדול, הטיל אותו בכוח לעברם, וכמעט פגע במשוט ההיגוי וניפצו לרסיסים. מעוצם החבטה קמו גלים וסחפו את הספינה בחזרה. במאמץ הם חתרו לעבר הים, וכשהגיעו למקום שהיה מרוחק כפליים, שוב צעק אודיסאוס לעבר הקיקלופ, ולא שעה לחבריו שהפצירו בו לבל ירגיז את הפרא. בלב גאה ונזעם הוא קרא: "קיקלופ, אם פעם תישאל מי האיש שהטיל בעינך את המום הנתעב, הגד שניקר את עינך אודיסאוס בן לָאֶרטֵס מאיתַקָה, מחריב הערים!" לשמע הדברים האלה נאנק הקיקלופ, וקרא מראש הצוק שאכן ניבאו לו פעם שאיש בשם אודיסאוס יבוא ויסמא אותו, אבל הוא חשב שייתקל בגבר גבוה ויפה – והנה דווקא איש קטן וחלוש, שהשתמש בעורמה ביין, סימא את עינו! הוא שידל את אודיסאוס שישוב ויקבל מנחה מידו, אבל זה השיב לו בחרפות.

אז התפלל פוליפמוס אל פוסיידון אביו, וביקש שימנע מאודיסאוס לשוב לאיתקה, ואם נגזר שישוב – שדרכו תהיה קשה וארוכה, שיאבד את חבריו וימצא פגעים בביתו. ואכן, האל האזין לתפילה, ומאז רדף את אודיסאוס. הקיקלופ שוב הרים סלע, גדול יותר, ובכוח מכופל השליכו לעבר הספינה; גם הפעם כמעט ונופץ זנבה, ושנית היא נגרפה לעבר האי. רק בחתירה מאומצת חילצו אותה אנשיו של אודיסאוס והצליחו לשוב לאי שמנגד. כשהגיעו מצאו את חבריהם יושבים ליד הספינות ומתאבלים, כיוון שנואשו מרוב ציפייה. אותו יום הם בילו על החוף, אכלו מבשר כבשיו של הקיקלופ ושימחו את ליבם ביין. וכששקעה השמש, נרדמו על שפת הים לקול שאון הגלים.

לפריט הבא