תולדוט אתר ההיסטוריה - מעמדו ופועלו של רבן גמליאל לפני הליכתו ליבנה : א'

מעשי רבן גמליאל והתפתחות מעמדו מן החורבן, בשנת 70 לספירה, ועד להליכתו ליבנה, אינם ברורים, כשם שההתפתחות בחברה היהודית בכללה אינה מחוורת כל צורכה, עקב מיעוט המקורות, קיטועם או אחורם. כמו כן, קשה להבדיל בין המסורות על רבן גמליאל השייכות לפעילותו ביבנה, לבין אלה שמן החורבן ועד תקופת רבן גמליאל ביבנה. להלן ננסה לזהות כמה מסורות מהשנים שמן החורבן עד יבנה, ובהן פרטים בעלי משמעות מחייו של רבן גמליאל בתקופה מכרעת זו, והם עשויים לתרום להבנת פועלו והתפתחות מעמדו עד לראש ההנהגה בדור יבנה. אף נעמוד על קשריו עם מנהיגי דורו, בעיקר חכמים, במרכז החשוב בלוד, שתרמו תרומה ייחודית לפרשה זו. כך תובן גם פעילותם של אישים מרכזיים נוספים בתקופה זו, שהיה להם חלק בקידום ארגון היישוב היהודי בארץ ובעיצוב הנהגתו. מעשיהם נידונו פחות, הואיל ועיקר ההתעניינות היתה ברבן יוחנן בן זכאי וברבן גמליאל,¹ או בכלל תאור תקופת יבנה.
כבר נתברר במחקר, שסמוך מאוד לאחר החורבן החלו הרומאים לארגן מחדש את החיים בפרובינציית יהודה. בשנת 71 לספירה מינה אספסיינוס ליגאט פריטוריאני ופרוקוראטור לארגון הפרובינציה. הוא פקד להחזיר אדמות ליהודים, מתוך כוונה לחדש את החיים בפרובינציה, ובכך אפשר למעשה ליהודים להתחיל להשתקם במקומותיהם. כך נהגו הרומאים בכל המקומות שכבשו ובארצות שמרדו בהם.²
במסגרת מדיניות זו, שהיתה כרוכה בהכרח במגע עם היהודים, טבעי היה שהרומאים יחפשו גם הנהגה יהודית פנימית שתהא מקובלת עליהם ועל היישוב היהודי, שהיה עדיין רב אוכלוסין, וביהודה כבגליל היה הגורם האתני המרכזי. המועמדים הטבעיים להנהגה היו הכוהנים או אצולת הממון, הנוחים לשלטון. הם היו עדיין גורם חשוב, אף שנפגעו קשה במלחמת החורבן. אבל הם לא היו מקובלים על העם באותה שעה, בשל המתח הסוציו-הכלכלי החמור, שהיה בין גורמי המלחמה,³ ובשל העובדה שהכוהנים איבדו את מקור כוחם הדתי, המקדש.⁴
הרומאים מינו את רבן גמליאל למנהיג, משום שהיה יכול להתקבל על דעת הכול. הוא היה בן למשפחה ירושלמית מיוחסת ועשירה, שראשיה היו מנהיגים כבר בימי הבית. אביו היה רבן שמעון בן גמליאל, המנהיג הפרושי שנהרג במלחמת החורבן,⁵ עובדה שנזקפה בוודאי גם לזכות בנו. שרידי החכמים מימי הבית, ממשיכי הפרושים, החלו מיד לאחר החורבן בפעילות רוחנית, וכך גם רבן גמליאל (ראה להלן). עברו הפוליטי לא הפריע לרומאים, שכן גם במדינות גרורות אחרות במזרח לא נמנעו מלמנות את השליטים או את בניהם, בשל עברם הפוליטי, אם היה ברור שיהיו נאמנים לשלטון. מדיניות הרומאים היתה פרגמטית, והתברר להם שמנהיגים מוכרים לבני עמם הצליחו בתפקידם וחידשו את היציבות באזור או שמרו עליה. דבר זה תאם את המגמה הרומאית, לשמור על הסדר והיציבות באימפריה.⁶
תאור מהלכי הרומאים מחייב להניח, שרבן גמליאל מונה לנשיא סמוך לשנת 85 לספירה, שכן בזמן החורבן היה רבן גמליאל צעיר, כבן עשרים או שלושים, ובשנים הראשונות שלאחר החורבן היה רבן יוחנן בן זכאי המנהיג ביבנה.⁷ להלן ננסה להראות, שאותן השנים שמן החורבן ועד מינויו למנהיג, היו שנות ההתפתחות במעמדו ובאישיותו של רבן גמליאל. בשנים אלה היה רבן גמליאל בלוד, היישוב היהודי המרכזי ביהודה,⁸ ודבר זה קידם את פרסומו ועלייתו בעיני היהודים והרומאים כאחד.
בתוספתא פסחים, ג יא, מהדורת ליברמן, עמ' 154, נאמר: 'אמ' ר' אלעזר בר ר' צדוק פעם אחת היינו יושבין לפני רבן גמליאל בבית המדרש בלוד,⁹ ובא זונן הממונה ואמ' הגיע עת לבער החמוץ. הלכתי אני ואבא לבית רבן גמליאל וביערנו את החמץ'. מכאן עולה שרבן גמליאל גר בלוד. אבל מקובל שהוא גר ביבנה, ולכן הובנו המילים 'בית רבן גמליאל' כבית שבו התארח רבן גמליאל בביקורו בלוד. לראיה הובאה התוספתא, שם י יב עמ' 198: 'מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר'. רבן גמליאל נהג להתארח ביישובים שונים בארץ, בלוויית הזקנים חברי הנהגתו, ולהעביר לשם לשעה את הסנהדרין, וכך אירע גם במקרה הראשון בלוד.¹⁰ אלא שפשט המקור מורה שהכוונה לביתו של רבן גמליאל. זונן נזכר רק כעוזרו שבא להזכירו שיש לחזור הביתה כדי לבער את החמץ. זאת ועוד, בספרות התנאים הצרוף 'בית פלוני' מתייחס ל'בעל בית' שהבית שייך לו, ושהיה על פי רוב אדם אמיד וחשוב, ולכן נקרא הבית על שמו.¹¹ נראה שהוא הדין לגבי הביטוי 'בית רבן גמליאל', המורה שהבית היה רכושו והוא היה אמיד באותה עת.
נוסף לכך, שני המקורות בתוספתא עוסקים בשני דורות שונים, ואין ללמוד ממקור אחד על משנהו. המקור הראשון שייך לדור הראשון שלאחר החורבן והשני לדור שאחריו; בראשון נזכר זונן, שזוהה כר' זינון החזן עוזרו של רבן גמליאל, ובשני נזכר ביתוס בן זונין, שהוצע לזהותו כבנו של הראשון,¹² רמז שהארוע השני היה כעבור דור. ועוד, במקור הראשון נזכר שר' צדוק ישב לפני רבן גמליאל; ר' צדוק היה מבוגר כבר בזמן החורבן, וכשהיה רבן גמליאל נשיא ביבנה, ישב ר' צדוק לימינו בבית דינו בשל היותו מזקני הדור. ר' צדוק היה ממקורבי רבן גמליאל, והוא נזכר בדרך כלל בקשר אליו ואל החכמים שפעלו כבר בראשית התקופה, כר' אליעזר בן הורקנוס ור' יהושע.¹³ אך במקור השני מופיע הצרוף רבן גמליאל וזקנים, והזקנים הללו ידועים בשמותיהם – ר' יהושע בן חנניה (שכידוע האריך ימים), ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא, שהיו מעין צוות הנהגה לצד רבן גמליאל.¹⁴ ר' צדוק אינו נמנה עמם וקרוב לוודאי שנפטר, כנראה בשנת 100 בקירוב. אז כבר החלו לפעול חכמי דור ההמשך כר' עקיבא, ור' צדוק אינו נזכר עמם במקורות. כלומר, הזקנים מופיעים כגוף קבוע לצד רבן גמליאל בתקופה מאוחרת יותר, כנראה לאחר ניסיון ההדחה של רבן גמליאל, שרק לאחריו עשוי היה הנשיא להסכים לגוף של 'זקנים' השותף עמו בהנהגה.¹⁵ גם דבר זה מוכיח ששני המקורות עוסקים בשני דורות שונים.
מהמקור הראשון בתוספתא יש להסיק, שלאחר החורבן גר רבן גמליאל בלוד ושם היה לו בית מדרש. ככל הנראה הוא בנאו מכספו, לימד בו, ובית המדרש נקרא על שמו. באותה תקופה היה בלוד בית מדרש של ר' אליעזר בן הורקנוס, ובדור הבא בית מדרש של ר' טרפון. נראה שאף הם בנו את בית המדרש מכספם, כעין בית מדרש של יחיד, שהיה מקובל בתקופה זו.¹⁶ משמע, רבן גמליאל פעל כחכם בעל בית מדרש בלוד במקביל לר' אליעזר עוד לפני שנת 100, ודומה שיש להקדים זאת כבר לפני שנת 85, שהרי אף לפי אלון, בשנה זו כבר הכירו הרומאים בדיעבד ברבן גמליאל כמנהיג ביבנה. ולפי האמור למעלה, בוודאי שיש להקדים את המגע בין הרומאים לבין רבן גמליאל ואת מינויו לנשיא. לעומת זאת, המקור השני מן התוספתא עוסק בדור הבא, אחרי שנת 100. רבן גמליאל כבר לא גר אז בלוד אלא ביבנה, ולכן לא נזכר ביתו. הוא בא לעיר לליל הסדר כאורחו של ביתוס בן זונין. עמו באו זקני ההנהגה, ככל הנראה כחלק ממדיניותו לבקר ביישובים השונים בארץ ולהדק את הקשרים עמם.¹⁷ נראה שלביקור בלוד בליל הסדר היתה כוונה נוספת, לפרסם את טקס ליל הסדר, שרבן גמליאל היה ממעצביו העיקריים לאחר החורבן.¹⁸ לוד היתה היישוב היהודי החשוב ביהודה ומרכז חכמים ותורה גדול שפעל במקביל ליבנה, מקום ההנהגה. לכן הגיע לשם רבן גמליאל עם הזקנים, ויש להניח שהצטרפו אליהם חכמי לוד וכך ניתן פרסום גדול לליל הסדר.
מקור תנאי נוסף, אף הוא מהתוספתא, רומז שרבן גמליאל שהה בלוד בשנים שלאחר החורבן. תוספתא, תעניות ב ה, עמ' 331: 'מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, אמרו לו לר' ליעזר וסיפר (= הסתפר), לר' יהושע, ורחץ. אמ' להם ר' יהושע צאו והתענו על מה שהתעניתם'. המנהיגות הדתית של הציבור בלוד גזרה סדרה של תעניות גשמים, ואחת מהן חלה בחנוכה. שני החכמים הבולטים בלוד התנגדו, שכן לשיטתם חנוכה דינו כיום טוב ואין מתענים בו כלל. ליברמן¹⁹ הראה, שתוספתא זו היא השלמה ופרוש למשנה, תענית ב י, שבה נשנית דעת רבן גמליאל, שאם התחילו בסדרת תעניות אין מפסיקים בראש חודש, בחנוכה ובפורים. התוספתא הביאה מעשה להראות שנהגו כרבן גמליאל בלוד, ושני חכמי לוד התנגדו. מעורבותו של רבן גמליאל מצביעה לכאורה שהמעשה אירע כשהיה נשיא ביבנה, שהרי בהמשך התקופה היה זה מתפקידי הנשיא לגזור תעניות ציבור.²⁰ אך הנחה זו קשה. כיצד ישב רבן גמליאל ביבנה, שכלל אינה נזכרת, וגזר תענית על לוד, ועוד התעמת על כך עם חכמיה הבולטים? יתר על כן, התענית היתה כרגיל בשל עצירת גשמים.²¹ המרחק הגאוגרפי בין לוד ליבנה היה בסך הכול שנים-עשר מיל רומיים (כשמונה-עשר ק"מ).²² אם היתה בצורת בלוד, היתה מן הסתם בצורת גם ביבנה, ואם רבן גמליאל ישב ביבנה, כיצד לא גזר ביבנה או לפחות ביבנה ובלוד? הניסוח 'גזרו תענית... בלוד'; ההתייחסות אל ר' אליעזר חכם העיר, שפעל בה כבר סמוך לאחר החורבן;²³ והעובדה שלא נזכר כל גורם מחוץ לעיר; כל אלה מחייבים לומר, שהדבר אירע בלוד ובה ישב גם רבן גמליאל. זה היה בתקופה שלפני הליכתו ליבנה, כשכבר נודע כחכם ומנהיג בעל סמכות בלוד. גם אזכורו של ר' אליעזר מסייע לומר שהיה זה במחצית הראשונה של תקופת יבנה (132-70), שאז היתה עיקר פעילותו הציבורית.²⁴ אף התנגדותם של ר' אליעזר ור' יהושע מלמדת, שבאותה תקופה לא היתה לרבן גמליאל סמכות יתרה על זו שלהם. לכן הרשה לעצמו ר' יהושע למחות בפומבי ולקבוע הלכה נגדית: 'התענו על מה שהתעניתם'. כך יכול היה לומר רק חכם בעל סמכות רבה בעיר, וזו עדות למעורבותו ולמעמדו של ר' יהושע בלוד. ייתכן שבתקופה מוקדמת זו התגורר ר' יהושע בלוד, ורק מאוחר יותר עבר לפקיעין הסמוכה, הידועה כמקום מגוריו.²⁵ מקורות נוספים רומזים על זיקתו ללוד. לפי המסורת באבות דרבי נתן החל ר' עקיבא את לימודיו לפני ר' אליעזר ור' יהושע בלוד בשנות השמונים למאה הראשונה לספירה,²⁶ משמע אף ר' יהושע היה אז בלוד. בתקופה זו היה ר' יהושע ביום הראשון של פסח בלוד עם ר' אליעזר, ותלמידו המובהק בא לשמשם, כמקובל שתלמידים שימשו את רבותיהם במקומם.²⁷ סביר להניח, שחלק נכבד ממחלוקותיו ומדיוניו הרבים עם ר' אליעזר,²⁸ תושב לוד, היו פרי מפגשים קבועים וממושכים בעיר, שהיתה המרכז הרוחני באזור.
מהתוספתא הנידונה נראה, שגם רבן גמליאל שהה בלוד באותה תקופה. הוא היה חכם ומנהיג דתי בעל סמכות והשפעה על אנשי העיר. מקור זה משלים את קודמו, ומעיד על בית ובית מדרש של רבן גמליאל בלוד. שני המקורות מצביעים על התפתחות במעמדו של רבן גמליאל מאז החורבן, מחכם צעיר למנהיג רוחני, עשיר ובעל מעמד ציבורי. ומכיוון שכנשיא ביבנה היה אדם כאריזמטי, יש להניח שאישיותו סייעה בידו לצבור תנופה כבר בלוד.
רבן גמליאל מצטייר במקורות כאיש עשיר ובעל קרקעות ונכסים, כבר לאחר החורבן.²⁹ הדבר תמוה, שהרי כבנו של מורד יש להניח שהרומאים החרימו את רכוש משפחתו. דומה שהפיתרון נרמז באגדה המובאת בתלמוד הבבלי, שעושרו של רבן גמליאל בא לו בעקבות החזרת מקצת אדמות משפחתו על ידי הרומאים. אמנם המקור הוא מתקופת האמוראים, ומורכב מכמה אלמנטים רעיוניים, אך נראה שהוא משקף בעיקרו מסורת היסטורית אותנטית:

אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. הוה ההוא פילוסופא (בשבבותיה) [בשיבבותייהו]³⁰ דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא. בעו לאחוכי ביה, אעיילא ליה שרגא דדהבא ואזול לקמיה. אמרה ליה בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי. אמר להו פלוגו. א"ל כתיב לן במקום ברא ברתא לא תירות. א"ל מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה ואיתיהיבת ספרא אחריתי וכתיב ביה ברא וברתא כחדא ירתון, למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא. אמר להו שפילית לסיפיה דספרא וכתב ביה אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי [ולא] לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי וכתיב ביה במקום ברא ברתא לא תירות. אמרה ליה נהור נהוריך כשרגא. א"ל רבן גמליאל אתא חמרא ובטש לשרגא.³¹

מטרת הסיפור להראות כיצד חשפו רבן גמליאל ואחותו את אי-יושרו של הפילוסוף. אך נראה שיש בסיס ריאלי לארוע, שכן יותר מכל חכם אחר בספרות חז"ל מצינו את רבן גמליאל מתווכח עם פילוסוף על פסוקי המקרא. הדבר נבע ככל הנראה ממסעותיו הרבים, בעיקר בארץ אך גם בתפוצות.³² כל אלה הם רק מקצת ממעשיו הרבים של רבן גמליאל שנשתמרו (מספרם עולה על של כל חכם אחר), כנראה בשל ההערכה לדמותו ולנוהגיו, והם ששימשו מקור להלכה ולהגות.³³ במקרה זה הפילוסוף מוצג כשופט, אך הוא גם יודע מקרא ורומז לטיעון נוצרי: מאז החורבן ניטלה התורה וניתן ספר אחר, ובהמשך ציין, שבספרו נאמר שהוא לא בא להוסיף או להפחית מתורת משה.³⁴ אפשר שהלבוש הספרותי של הארוע הוא המגמה האנטי-נוצרית שיוחסה לרבן גמליאל, אך הגרעין ההיסטורי הוא ההתדיינות על חלוקת הרכוש שירשו רבן גמליאל ואחותו מאביהם, כאשר אמא שלום תבעה את חלקה ברכוש. נראה שהסיפור התרחש בלוד, מכיוון שר' אליעזר גר בלוד, ולפי מסורת זו (ומקבילות דומות בבבלי),³⁵ היתה אמא שלום אשתו וגרה עמו בלוד. בסיפור נאמר שהפילוסוף גר בשכנותם, כלומר רבן גמליאל גר סמוך לאחותו ולשופט. האחות היא שיצרה את הקשר הראשוני עם השופט. לפי זה מסתבר שהגרעין ההיסטורי של הארוע היה בלוד, ואף רבן גמליאל התגורר בעיר.
ייתכן שאמא שלום באה עם בעלה ר' אליעזר ללוד, ובעקבותיה בא אחיה, או שבאה עם אחיה ושם נישאה. מכל מקום, נישואיה לר' אליעזר ומגוריה בלוד מסייעים למקורות הקודמים, שרבן גמליאל החל את פעילותו בלוד ובה הוא ביצר את מעמדו.
סביר שגם בעיית חלוקת הרכוש המשפחתי נידונה בשנים המוקדמות, ולא בשעה שרבן גמליאל כבר היה עשיר מאוד. ניתן להניח שגם הקרקעות היו בקרבת מקום, בסביבות לוד או יבנה. לא ברור מהיכן הגיעו האדמות לידיו, שכן רבן גמליאל היה כאמור בנו של מורד, שהרומאים החרימו את אדמותיו. וכבר הצענו הסבר אפשרי, שלאחר החורבן החזירו לו הרומאים בעצמם לפחות מקצת נכסי המשפחה, כחלק ממדיניותם הכללית להחזיר את הסדר בארץ. אפשר שהדבר גרם לאמא שלום לדרוש את חלקה ברכוש, ולכן נזקק רבן גמליאל למשפט הרומי בעל כורחו. שכן, הרומאים העניקו לו את הנכסים וכפו עליו לדון לפני שופט נוכרי. מגמת הרומאים היתה ככל הנראה להרחיק את היהודים מירושלים, ולכן סביר שהעניקו לרבן גמליאל, תושב ירושלים לשעבר, קרקעות חלופיות בלוד, אזור מגוריו החדש. גם יוספוס מעיד שאדמותיו, שהוחזרו לו תחילה באזור ירושלים, הומרו אחר כך באדמות בעמק יזרעאל.³⁶ אף על חכם נוסף, ר' טרפון, ניתן לשער שעבר תהליך דומה, שכן ר' טרפון התגורר בירושלים לפני החורבן ולאחריו בלוד, ובה היה אדם עשיר ובעל אדמות. ואולי גם אדמות אלו היו תחליף לרכוש משפחתו באזור ירושלים. הדעת נותנת, שכך הוחזרו גם נכסיו של ר' אליעזר, שמשפחתו גרה ככל הנראה בלוד עוד מימי הבית.³⁷ כאן היה הדבר פשוט יותר, ור' אליעזר קיבל את נכסיו באותו אזור. החזרת הנכסים לא היתה אפוא עניין לבודדים אלא חלק מתהליך החזרת האדמות.

חלקי המאמר:
מעמדו ופועלו של רבן גמליאל לפני הליכתו ליבנה א' (פריט זה)
מעמדו ופועלו של רבן גמליאל לפני הליכתו ליבנה ב'

מאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

גישה זו בולטת אצל כותבי תולדות התקופה הידועים בדורות האחרונים: J.M. Jost, Geschichte des Judenthums und seiner Sekten, [n.p.] 1858. pp. 13-37, 52-75; צ' גרץ, דברי ימי ישראל (תרגום שפ"ר), ב, ורשה תרנ"ג [ד"צ: ירושלים תשל"ב], עמ' 168-157; א"ה וייס, דור דור ודורשיו, וילנא תרס"ד, ב, עמ' 91-33; י"א הלוי, דורות הראשונים, ג, פאריס תרנ"ז [ד"צ: ירושלים תשכ"ז], עמ' 392-41 (היחיד שפרט את תולדות החכמים, אם כי בשיבוש); ז' יעבץ, תולדות ישראל, ה, תל-אביב תרפ"ח, עמ' 72-1. ג' אלון, החוקר המובהק של התקופה, נקט בגישה זו בשני מחקריו הידועים: 'הליכתו של רבן יוחנן בן זכאי ליבנה', והמשכו: 'נשיאותו של רבן יוחנן בן זכאי', שנדפסו בספרו: מחקרים בתולדות ישראל, א, תל אביב תשי"ז, עמ' 252-219, 273-253. ראה גם: הנ"ל, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, א, תל-אביב תשי"ג, עמ' 78-53, 201-114. וראה עוד: ד' גודבלאט, 'יהודי ארץ ישראל בשנים 132-70', ההיסטוריה של עם ישראל, יהודה ורומא – מרידות היהודים, בעריכת א' רפפורט, ירושלים תשמ"ג, עמ' 181-155 בהערות.
ד' גודבלאט, 'ראשיתה של הנשיאות הארצישראלית המוכרת', מחקרים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל, ד (חיפה תשל"ח), עמ' 101-89; הנ"ל (לעיל, הערה 1), עמ' 158-155. וראה עוד: מ' שטרן, 'המשטר הרומי בפרובינציה יודיאה', ארץ ישראל מלאחר חורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, בעריכת צ' ברס ואחרים, ירושלים תשמ"ב, עמ' 17-1. שיטה זו מסתייעת עתה במחקרו של ב' איזק, 'אדמת יהודים בפרובינקיה יודיאה לאחר שנת 70 לספירה', אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה, בעריכת א' אופנהיימר ואחרים, ירושלים תשמ"ו, עמ' 94-87, ובהערות. לדעת איזק, אספסיינוס נתכוון בפקודתו הידועה להחזיר את אדמות היהודים ולא להחכירן או לשומרן לעצמו כמקובל.
J. Jermias, Jerusalem in the Time of Jesus, Philadelphia 1969, pp. 92-99, ;192-198, 222-232 א' רפפורט, 'הרקע למרד הגדול', ההיסטוריה של עם ישראל, יהודה ורומא – מרידות היהודים, בעריכת א' רפפורט, ירושלים תשמ"ג, עמ' 11-6. על אצולת הממון ראה: גודבלאט (לעיל, הערה 1), עמ' 164, ובהערות: M. Goodman, The Ruling Class of Judaea: The Origins of the Jewish Revolt Against Rome A.D. 66-70, Cambridge 1987, pp. 29-50, 109-133; מ' גודמן, 'שורשי המרד הגדול – אמות מידה מעמדיות', קתדרה, 49 (תשמ"ט), עמ' 36-28, ותגובת מ' שטרן, 'סקירות', ציון, נד (תשמ"ט), עמ' 129-125.
אלון, תולדות, א (לעיל, הערה 1), עמ' 29-25, 63-61. על המתח הפנימי בין העם לכוהנים, ראה: א' כשר, 'הרקע הסיבתי והנסיבתי למלחמת היהודים ברומאים', בתוך: המרד הגדול – הסיבות והנסיבות לפריצתו, בעריכת א' כשר, ירושלים תשמ"ג, עמ' 76, והערה 221; א"מ סמולווד, 'כהנים-גדולים ומדיניות בארץ ישראל הרומית', שם, עמ' 248-247; מ' שטרן, 'מדיניותו של הורדוס והחברה היהודית בסוף ימי בית שני', שם, עמ' 265, 270-268.
א' היימן, תולדות תנאים ואמוראים, לונדון תר"ע [ד"צ: ירושלים תשכ"ד], עמ' 1163-1162; אלון, מחקרים, א (לעיל, הערה 1), עמ' 45, 258-257, 261, 270-268.
גודבלאט, הנשיאות (לעיל, הערה 2), עמ' 99-98; הנ"ל (לעיל, הערה 1), עמ' 176-173: א' לוטוואק, האסטרטגיה רבתי של האימפריה הרומית, תל-אביב תשמ"ב, עמ' 57-40 ובהערות; י' שצמן, 'מדיניות החוץ והביטחון והאסטרטגיה הרומית', ההיסטוריה של עם ישראל, יהודה ורומא - מרידות היהודים, בעריכת א' רפפורט, ירושלים תשמ"ג, עמ' 299-295 ובהערות. דוגמה מאלפת לעניין זה היא התייחסותם של הרומאים לשושלת מלכי קומגיני הקטנה, ששכנה ממזרח לסוריה: R.D. Sullivan, ‘The Dynasty of Commagene’, Aufstieg und Niedergang der romischen Welt (= ANRW), II, 8, Berlin-New York 1978, pp. 777-797 7.
אלון, תולדות, א (לעיל, הערה 1), עמ' 64-63, 80-71. אלא שלדעתו היו שני שלבים במנהיגותו: בתקופת שלטונה של השושלת הפלאווית, משנת 85, הוא נחשב מנהיג נסבל בעיני הרומאים, אך כבנו של מורד לא רצו להכיר בו הכרה רשמית. משתמה השושלת הפלאווית ברצח דומיטינוס, אחי טיטוס, בשנת 96, הכיר הקיסר החדש רשמית ברבן גמליאל. וראה עוד: ח"ד מנטל, מחקרים בתולדות הסנהדרין, תל-אביב תשכ"ט, עמ' 40, והערה 198: ש' ספראי, 'ביקוריהם של חכמי יבנה ברומא', ספר הזכרון לש"א נכון, בעריכת ר' בונפיל ואחרים, ירושלים תשל"ח, עמ' 161-160. לדעתו, יש לאחר את ראשית מנהיגות רבן גמליאל לשנת 96, בשל הנימוק של אלון.
A. Oppenheimer, ‘Jewish Lydda in the Roman Era’, HUCA, LIX (1988), pp. 115-129
בתלמוד הבבלי, במקבילה במסכת פסחים מט ע"א: 'ביבנה', במקום 'בלוד'. שינוי מקום הארוע נדון במחקר. ראה: א' ביכלר, הכהנים ועבודתם, ירושלים תשכ"ו, עמ' 17, הערה 17 (הוא העדיף את גירסת הבבלי). אך הרוב קיבלו את גירסת התוספתא. ראה: הלוי (לעיל, הערה 1), עמ' 356-355, 381-380; אלון, תולדות, א (לעיל, הערה 1), עמ' 147; מנטל (לעיל, הערה 7), עמ' 195-191; S. Kanter, Rabban Gamaliel II: The Legal Tradition, Ann Arbor 1980, p. 81. דומה שיש להעדיף שיטה זו, משום שהתוספתא היא מקור תנאי ארץ ישראלי והיא אף קרובה יותר לזמן הארוע. כמו כן עדיף להניח, שכבר בשלבה קדום החליפו את לוד ביבנה, וכך השתלשל הדבר במסורת הבבלי, ולא להיפך. סופרים קדומים הניחו שהארוע היה ביבנה, מקומו הקבוע של רבן גמליאל, ושינו, כי מה לו ולבית בלוד. לחילופים נוספים מסוג זה ראה: ב"צ רוזנפלד, 'התפתחות המשמעות ההיסטורית והספרותית של השם יבנה במסורת חז"ל', ספר היובל לש' ספראי, בעריכת א' אופנהיימר, ירושלים [בדפוס], הערות 30, 40 ושם בפנים.
אלון, תולדות, א (לעיל, הערה 1), עמ' 147-146. ולעומתו: אופנהיימר (לעיל, הערה 8), עמ' 127.
ב"צ רוזנפלד, 'בעלי בתים וחכמים בלוד בתקופת יבנה', סיני, קג (תשמ"ט), עמ' סח-סט.
ש' ליברמן, תוספתא כפשוטה, ד, ניו-יורק תשכ"ב, לפסחים פרק ד, עמ' 529, שורה 38: שם, לפרק י, עמ' 656, לשורה 3. ובהרחבה: י' שורץ, 'על זוגן ובנו בייתוס', סיני, קד (תשמ"ט), עמ' קח-קכב.
תוספתא, סנהדרין ח א (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 427). ועל כך ראה: מנטל (לעיל, הערה 7), עמ' 152, והערה 200. למקורות על רבי צדוק, ראה: ב"ז באכר, אגדות התנאים, א, 1, ברלין תרפ"ב, עמ' 38-34; י' קאנוביץ, מערכות תנאים, אותיות ל-ש, ירושלים תשכ"ט, עמ' קח-קיב.
בעיקר בנסיעות מחוץ ליבנה. ראה: ספראי (לעיל, הערה 7), בעיקר בעמ' 157, 161; ד' בן-חיים, 'הרקע הפוליטי הפנימי של מרד בר-כוכבא', מרד בר כוכבא – מחקרים חדשים, בעריכת א' אופנהיימר וא' רפפורט, ירושלים תשמ"ד, עמ' 19, וההפניות שבהערה 44.
לספרות בנושא ההדחה ראה: מנטל (לעיל, הערה 7), עמ' 147-146 ובהערות; בן-חיים, שם, עמ' 18, הערה 37; א"א אורבך, 'מעמד והנהגה בעולמם של חכמי ארץ ישראל', דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ב, 4 (ירושלים תשכ"ה), עמ' 45-44. לדעת י"נ אפשטין, מבואות לספרות התנאים, ירושלים תשי"ז, עמ' 427-425, הארוע התרחש לערך בשנת 110 לספירה. דעה אחרת ראה: R.G. Goldenberg, ‘The Deposition of Rabban Gamaliel II: An Examination of the Sources’, JJS, XXIII (1972), pp. 199-190
בית מדרשו של ר' אליעזר כונה 'מתיבתא (או: מותבא) רבה'; כך במכילתא דר' ישמעאל, עמלק פ"א, מהדורת הורביץ, עמ' 177; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, בשלח, יז ח, מהדורת אפשטין-מלמד, עמ' 120-119. המונח 'בית מדרשו של רבי אליעזר' נזכר בשיר השירים רבה א ג (א), ובית מדרשו של ר' טרפון – בירושלמי, עירובין ד ד, כב רע"א. מסייעת לכך אף הכתובת הידועה מהכפר דבורה שבגולן: 'זה בית מדרשו של הרבי אליעזר הקפר', המתוארכת לסוף המאה הב' לסה"נ. ראה: ד' אורמן, 'כתובות יהודיות מן הכפר דבורה שבגולן', תרביץ, מ (תשל"א), עמ' 408-406. לרשימה של בתי מדרש של יחיד בתקופת התנאים והאמוראים, ראה: הנ"ל, 'בית הכנסת ובית המדרש – האחד הם?', בתי כנסת עתיקים, בעריכת א' אופנהיימר ואחרים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 68-66 ובהערות.
כדעת אלון (לעיל, הערה 10).
אלון, תולדות, א (לעיל, הערה 1), עמ' 166-164, והערה 197; ש' ספראי, 'הערות היסטוריות למשנת פסחים פרק י', מחקרים במקרא ותולדות ישראל – לזכרו של יעקב ליוור, תל-אביב תשל"ב, עמ' 306-299; י' תבורי, 'לתולדות ליל הסדר', חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשל"ז, עמ' 250-243.
תוספתא כפשוטה, ה, תענית פ"ב, עמ' 1089-1088, לשורות 46-36. וכן: י"ד גילת, משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס, רמת-גן תשכ"ח, עמ' 209-208. לזיקת התוספתא למשנה בתענית, ראה: אפשטין (לעיל, הערה 15), עמ' 257.
מנטל (לעיל, הערה 7), עמ' 214-212. לתקופה מאוחרת יותר, ראה: L.I. Levine, ‘The Jewish Patriarch (Nasi) in the Third Century Palestine’, ANRW, II, 19:2, Berlin-New York 1979, pp. 663-665. אמנם בתקופה שלאחר החורבן עדיין לא היה גורם קבוע ממונה על תפקיד זה, אבל היה צריך בוודאי להיות חכם סמכותי.
שכן התוספתא מוסבת, כאמור, על המשנה בפרק ב, ושני הפרקים הראשונים וחלק מפרק ג במסכת תענית עוסקים בתעניות ציבור עקב אי-ירידת גשמים. ראה: ח' אלבק, ששה סדרי משנה – סדר מועד, ירושלים-תל-אביב תשי"ב, עמ' 329-328. וראה: גילת (לעיל, הערה 19), עמ' 207-206; A. Bittmann, Rabban Gamaliel of Yavneh: His Teachings and Role in the Development of Talmudic Law, dissertation, Michigan University 1974, p. 152 and n. 191. על שכיחות השנים השחונות והבצורות וחומרתן ראה: D. Sperber, Roman Palestine (200-440), The Land, Ramat-Gan 1978, pp.70-91
מ' שובה, 'מתוך תעודות על מסע על פני ארץ ישראל בשנים 323-317 לסה"נ', ארץ ישראל, ג (תשי"ד), עמ' 182; A. Alt, ‘Stationen der romischen Hauptstrasse von Agypten nach Syrien’, ZDPV, LXX (1954), pp. 157-158, and n. 13, pp. 161, 163
ראה להלן, הערה 46, ושם בפנים. הוא לא היה במחיצת רבן יוחנן בן זכאי, רבו המובהק, ביבנה לאחר החורבן. ראה: ביכלר (לעיל, הערה 9), עמ' 16; י' בן-שלום, 'תהליכים ואידיאולוגיה בתקופת יבנה כגורמים עקיפים למרד בר-כוכבא', (לעיל, הערה 14), עמ' 5-4, והערות 25, 28. ראה: אלון, מחקרים, א (לעיל, הערה 1), עמ' 262-259, והערות 35, 41; הנ"ל, תולדות, א (לעיל, הערה 1), עמ' 63, שכתב שר' אליעזר ור' יהושע היו עמו ביבנה. האסמכתא היחידה היא משנת אבות ב ח-ט, המונה אותו בין תלמידי רבן יוחנן בן זכאי המובהקים. אלון עצמו הראה שהמשנה סכימתית, ומקצת תלמידיו למדו לפניו רק בזמן הבית, ואף יש מסורת המתנגדת לה. אפשר שדבריו על ר' אליעזר אינם אלא אשגרה. יש לציין עוד, שמספר המסורות שנשתמרו על ר' אליעזר עולה על מספר המסורות מכל חכם אחר בתקופת יבנה, לבד מהמסורות על ר' עקיבא, ולכן לא מסתבר שלא נשתמרה זיקה ברורה בינו לבין רבו המובהק לאחר החורבן, ואילו על ר' יהושע נשתמרו כמה מקורות, ואף שיקול זה מסייע לאותה מסקנה.
לאחר מכן היה ר' טרפון חכם העיר, כדלהלן. אף התמעטות פעילותו הציבורית של ר' אליעזר קשורה לנידויו מעולמם של החכמים; ראה להלן, הערה 51.
אף שמקובל שגר כל הזמן בפקיעין. ראה: ש' קליין, ארץ יהודה, ירושלים תרצ"ט, עמ' 153, 155; הנ"ל (עורך), ספר הישוב, א, ירושלים תרצ"ד [ד"צ: ירושלים תשל"ז], עמ' 125, בערך פקיעין. אך שם הובאו רק שני מקורות המוכיחים שר' יהושע התגורר ביישוב זה. הקדום שבהם הוא תוספתא, סוטה ז ט, מהדורת ליברמן, עמ' 193: 'מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' לעזר חסמא שבאו מיבנה ללוד והקפילו פני ר' יהושע בפקיעין. אמ' להם ר' יהושע, מה חידוש היה בבית המדרש היום. אמרו לו תלמידיך אנו... שבת של מי היתה: אמרו לו של ר' לעזר בן עזריה היתה'. הארוע התרחש בתקופה מאוחרת בחיי ר' יהושע, כפי שעולה מההתייחסות אל יבנה כמרכז עיקרי, ומכך שר' אלעזר בן עזריה הצטרף להנהגה רק באמצע התקופה; וראה בספרות לעיל, הערה 15. באותו שלב החלו לפעול גם שני החכמים האחרים. ראה: היימן (לעיל, הערה 5), עמ' 217, 673. במקבילה באבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, נוסח א, פרק יח, עמ' 67, אף פורש זמן הארוע: 'לעת זקנותו של רבי יהושע נכנסו תלמידיו'. המקור השני הוא הברייתא הידועה בסנהדרין לב ע"ב: 'אחר רבי יהושע בן חנניה לפקיעין'. אלא שהברייתא כללית ומורכבת מכמה דורות של תנאים עד רבי. לכן סביר שעורכיה ציינו את המקום האחרון שבו פעל ר' יהושע עד פטירתו.
ש' ספראי, ר' עקיבא בן יוסף, חייו ומשנתו, ירושלים תשל"א, עמ' 18-11. תחילה כתב שפעילותו של ר' אליעזר ור' יהושע היתה בעיקר בשנים 100-90 לסה"נ. בהמשך ציין, שר' עקיבא החל את פעילותו לפני שנת 100. אך קשה לצמצם את שנות לימודיו הרבות ואת ראשית פעילותו לאותו עשור, ודומה שיש להקדימם לשנות השמונים. וראה: H. Freedman (and eds.), ‘Akiva’, Encyclopedia Judaica, II, Jerusalem 1971, cols. 488-489, הקובעים את ראשית לימודיו לשנים 80-75.
הוא ר' עקיבא; בבלי, פסחים לו ע"א. וראה: אפשטיין (לעיל, הערה 15), עמ' 220-219, 427. ר' עקיבא נזכר כתלמיד של שניהם ביחד גם בירושלמי, פסחים ו ג, לג ע"ב; שם, נזיר ז א, נו ע"א. וראה להלן, הערות 64, 67.
לפי היימן (לעיל, הערה 5), עמ' 171, כבר במשנה הם נחלקו חמישים ושבע פעמים. וראה: באכר (לעיל, הערה 13), עמ' 114-92, שסידר את מחלוקותיהם הרבות באגדה.
משנה, דמאי א א; שם, מעשר שני ה ט; שם, בבא מציעא ה ח; תוספתא, סוכה ב יא, מהדורת ליברמן, עמ' 265, ומקבילותיה. על עבדיו, ראה: היימן, שם, עמ' 522-521.
כך הוא בכתב יד אוקספורד, ראה דקדוקי סופרים במקום, בהערה ע; תלמוד בבלי, כתב יד וטיקן (כרך א[ד"צ]: ירושלים תשל"ב), עמ' 113. גירסה זו מסתברת יותר לפי שהיא מוסבת גם על אמא שלום, שהיא התובעת, ורבן גמליאל נזכר בתחילה רק כבדרך אגב, לציין שהיא אחותו. זאת ועוד, היא יצרה את הקשר עם הפילוסוף, ואף הלשון בהמשך 'בעו' מוסבת על שניהם.
שבת קטז ע"א-ע"ב. תרגום: 'אמא שלום אשתו של ר' אליעזר אחותו של רבן גמליאל היתה. היה ההוא פילוסוף בשכנותם שהיה בעל שם שלא מקובל שוחד. רצו לחייך עליו. העלתה לו [אמא שלום] נר זהב ובאה לפניו [להישפט]. אמרה לו רוצה אני שיחלקו לי (= שאקבל) בנכסי בית אבי. אמר להם [גם לרבן גמליאל] תחלקו. אמר לו [רבן גמליאל לשופט] כתוב לנו במקום בן בת לא תירש. אמר לו מיום שגליתם מארצכם ניטלה תורת משה וניתן ספר אחר וכתוב בו בן ובת כאחד יורשים. למחר חזר הביא לו [רבן גמליאל לשופט] חמור לובי. אמר להם, המשכתי לסופו של הספר וכתוב בו אני לא להפחית מתורת משה באתי ולא להוסיף על תורת משה באתי, וכתוב בה במקום בן בת לא יורשת. אמרה לו האר אורך כנר. אמר לו רבן גמליאל בא חמור וסילק את הנר'.
רוכזו אצל י' קאנוביץ, מערכות תנאים, אותיות א-ג, ירושלים תשכ"ז, עמ' רפא-רפד. וראה למשל: משנה, עבודה זרה ג ד, המספרת על דו-שיח הגותי בין רבן גמליאל לפרוקלוס בן פלוספוס, כשהראשון רחץ במרחץ של עכו.
ע"צ מלמד, 'המעשה במשנה כמקור להלכה', סיני, מו (תש"ך), עמ' קנב-קסו; ב"צ וחולדר, 'סיפורי רבן גמליאל במשנה ובתוספתא', דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, א, ירושלים תשכ"ז, עמ' 144-143 וספרות שבהערה 3; ביטמן (לעיל, הערה 21), עמ' 241-201, ובעיקר 238-237.
מתי ה יז-יח. וראה: A.W. Argyle, The Gospel According to Matthew (The Cambridge Bible Commentary), Cambridge 1963, p. 47 1979, עמ' 232-229.
עירובין סג ע"א; בבא מציעא נט ע"ב; נדרים כ ע"ב = מסכת כלה, אות י (מסכתות כלה, מהדורת היגר, עמ' 137); כלה רבתי, א טו, שם, 187. לדעת גילת (לעיל, הערה 19), עמ' 324, הערה 62, ייתכן שהמסורת נרמזת כבר בתוספתא.
חיי יוסף, עו (422, 425). קשה לקבל את נימוקו לצעד זה,שהאדמות לא נשאו פרי, ואין העיקר אלא הגורם הביטחוני. גם לכוהנים שישבו זמנית בגופנא הבטיח טיטוס אדמות, אף שלא נמסר כיצד קיים את הבטחתו. ראה: מלחמת היהודים ו, 115. והשווה: גודבלאט (לעיל, הערה 1), עמ' 161-156 ובהערות: E. Schurer, The History of the Jewish People in the Age of Jesus Christ (175 B.C. – A.D. 135), revised by G. Vermes, F. Miller, M. Black, I-II, Edinburgh 1973-1979; I, p. 512 and n. 142. מגמת הרומאים מתבררת מכך שמטה הליגיון העשירי היה בירושלים והוא תפס את שטחי העיר וסביבותיה. ראה: ה' גבע, 'מחנה לגיון רומי בירושלים – ביקורת ארכיאולוגית', קתדרה, 25 (תשמ"ג), עמ' 20-3. במוצא הוקמה מושבת וטראנים רומאים (מלחמת היהודים ז, 217), ואף בדרך אמאוס-ירושלים שלט הצבא הרומי לצרכיו, כפי שכבר שיער: F.M. Abel, Geographie de la Palestine, II, Paris 1967, p. 162. עתה הוכח הדבר במחקרם של: מ' פישר וצ' צוק, הכביש הרומי אמאוס-ירושלים, תל-אביב תשמ"ה, עמ' 24-1. שם הם גם העירו, שאין הוכחות שהיו יישובים יהודיים לאורכה. וראה: מ' פישר, 'הדרך ירושלים-אמאוס לאור החפירות בחורבת מצד', יוון ורומא בארץ ישראל, בעריכת א' כשר ואחרים, ירושלים תשמ"ט, עמ' 188-186, 203-202.
לפרטים על שני חכמים אלה ראה להלן, והערות 46, 61.