תחנתם הבאה היתה אַייאַיָה, אי שנמצא לא הרחק ממשכנה של אֵאוֹס, אלת השחר, ומהמקום שבו מתנשא הֵליוֹס עם מרכבת השמש. באי הזה ישבה האלה קירקֵה יפת השיער, בתו של הליוס ואחותו של אַיֵטֵס מלך קוֹלְכיס. תשושים ומדוכדכים הם עגנו בחוף, ויומיים שכבו ליד הספינה באפס מעשה. בשחר היום השלישי יצא אודיסאוס לסייר בסביבה, הבחין בעשן שהתאבך מעל יערות ושטחי שיחים, והסיק שמישהו שוכן במקום. בדרכו חזרה ראה צבי גדול שיצא מהסבך לשתות בנהר, ומחץ אותו בחנית. לאחר שעקד את רגלי הצבי בחבל שקלע מנצרי ערבה, נשא אותו בעמל כשהוא נתמך בחניתו. את החיה המפוארת השליך אודיסאוס ליד הספינה, ואז עבר מאיש לאיש ועודד אותם בחיבה, באומרו שעדיין לא נגזר עליהם למות, ולכן על אף היגון מוטב שיאכלו וישתו. האנשים נטלו את ידיהם, הכינו את הסעודה הטובה, ועד רדת השמש אכלו מבשר הצבי ושימחו את ליבם ביין.

למחרת כינס אותם אודיסאוס, והודיע שאמנם הם איבדו את דרכם ומבחינה זו אין עצה, ובכל זאת, על-פי העשן שראה דומה שבאי הנידח הזה יש מקום יישוב. לשמע דברים אלה נזכרו האנשים באַנְטיפַטֵס הלַייסְטְריגוֹני ובקיקלוֹפּ הנורא שאכל את חבריהם, ובשברון לב התייפחו ושפכו הרבה דמעות בלי תועלת. בקור רוח חילק אותם אודיסאוס לשתי קבוצות: אחת בראשותו, ושנייה בפיקודו של אֶוּרילוֹכוֹס. בקסדת נחושת הם הטילו גורלות מי מהם ילך לחקור את האי, ומן הכובע עלה גורלו של אורילוכוס. עשרים ושניים מאנשי הצוות נפרדו מחבריהם האבלים, וצעדו מייבבים בעקבותיו.

במערה בחורש מצאה המשלחת את היכלה של קירקֵה. הבית היה בנוי אבנים מסותתות, ומסביב לו טיילו אריות וזאבים שכישפה האלה בשיקוייה; חיות-הטרף הללו לא התנכלו לבאים, אלא ליקקו את ידיהם בחונף וכשכשו בזנבם ככלבים הפוגשים את אדונם. כשעמדו האנשים בחצר, עלה מתוך הבית קולה של קירקה שהיתה טרודה באריגה, ובשבתה ליד הנול זימרה במתיקות. לשמע הקול הקסום הם קראו אליה, והיא פתחה את הדלתות הנוצצות, יצאה והזמינה אותם פנימה. כפְתַיים הם נכנסו לביתה, ורק אורילוכוס, שחשש שטומנים להם פח, התעכב בחוץ. מייד הושיבה קירקה את האנשים סביב השולחן, בללה להם שעורים, גבינה ודבש זהוב ביין פְּרַמְנֵה, וכדי להשכיח מהם את ארצם מסכה למשקה שיקוי מעשבים. את הבליל הזה היא הגישה להם, וכששתו הצליפה בהם במטה. כהרף עין היה להם גוף וראש של חזיר; עורם הצמיח זיפים, קולם הפך לנחרה, ורק תבונתם נותרה כשהיתה. קירקה סגרה אותם במכלאה כשהם בוכים, והשליכה לפניהם מיני שורשים ובלוטים, כפי שנהוג לתת לחזירים שרובצים בעפר.

אורילוכוס נחפז אל הספינה. מרוב צער ותדהמה לא יכול היה להניע את לשונו, ורק לאחר שמצא פורקן בבכי סיפר על מה שאירע לחבריו. הוא התחנן אל אודיסאוס לבל ילך אל אובדנו, והציע שמייד יימלטו מהמקום הנורא. אודיסאוס ציווה עליו שיישב ליד הספינה, יאכל וישתה; הוא עצמו תלה על שכמו את חרבו המקושטת במסמרי כסף ונטל את הקשת, באומרו שההכרח תובע שילך. כשחצה את העמק המיוער והתקרב אל ביתה של קירקה, פגש אותו הֶרמֵס שנגלה בדמות עלם רך. האל אחז בידו של אודיסאוס, והדריך אותו בדקדקנות מה יעשה וכיצד יתגבר על כשפי קירקה ותככיה. כדי לחסנו נגד השיקויים, נתן לו האל צמח פלאי, שאותו תלש לעיניו מהאדמה. הצמח, שהיה שחור ופרחיו בגון החלב, נקרא בפי האלים "מוֹלי".

בלב נסער עמד אודיסאוס בפתח הבית, קרא לקירקה, וזו פתחה לפניו את דלתות ההיכל. היא הושיבה אותו על כיסא מקושט במסמרי כסף, הניחה לרגליו שרפרף, ובספל זהב הגישה לו את המשקה, שלתוכו מסכה את שיקוייה. כששתה היא היכתה אותו במטה, וקראה: "לך אל דיר החזירים, ורבץ שם לצד חבריך!" אבל הוא שלף את חרבו והניפה על האלה היפהפייה. בתימהון היא צעקה וחיבקה את ברכיו בתחינה. "מי אתה, ומאין באת?" שאלה, "איך קרה ששיקויי לא יכלו לך? הן שום יצור לא עמד בפניהם עד היום! אולי אתה אודיסאוס רב-התחבולות, זה שהרמס סיפר לי עליו, ואמר שבדרכו מטרויה יגיע בספינתו ויסור אלי? אם כך, בוא, החזר את חרבך לנדנה, נלך אל מיטתי, נשכב בה שנינו ונתעלס באהבים!" אבל אודיסאוס זכר את עצותיו של הרמס ונשמר מפניה. "קירקה," אמר לה, "איך את מבקשת ממני אהבה, לאחר שהפכת את חברי לחזירים? הרי בעורמה את מציעה שאלך אל חדרך ואשכב איתך. כשאהיה עירום תגזלי מחלצי את גברותי, ואיהפך לחסר-אונים. לא אשכב במיטתך, אלא אם כן תישבעי שבועה חמורה שאין בליבך עוד שום מזימה רעה." מייד נשבעה קירקה כפי שדרש, ורק אז הוא עלה על יצועה הנהדר של האלה.

בעוד שניהם מתעלסים, טרחו בהיכל ארבע שפחותיה של קירקה, שהיו נימפות שנולדו לחורשות ולמעיינות קדושים. האחת פרשֹה כיסויי ארגמן על מסעדי הכסאות ורפידות פשתן על המושבים; השנייה הציבה שולחנות כסף ושמה עליהם סלסילות זהב; השלישית מסכה יין מתוק וריחני בכד מכסף, והניחה על השולחנות ספלי זהב; ואילו הרביעית הבעירה מדורה מתחת לחצובה, וחיממה מעליה מים בדוד נחושת. כשהמים התחממו היא יצקה לאמבט מים חמים וקרים ורחצה בהם את אודיסאוס, עד שהליאות נטשה את איבריו. לאחר שסכה את גופו בשמן, היא הלבישה אותו מעיל נאה וכותונת. אודיסאוס נטל את ידיו בקערת כסף, וסוכנת הבית הגישה לשולחנם לחם ומטעמים.
אלא שאודיסאוס ישב נכה רוח ומיאן לאכול, וכשקירקה שאלה מה בליבו וניסתה לעודדו, ענה לה שאיש הגון אינו יכול להתענג כל עוד חבריו בצרה. קירקה נטלה אפוא את מטה הכשפים, פתחה את דלתות המכלאה, ושילחה את אנשיו החוצה. הם נראו כחזירים בני תשע כשעמדו לפניה. היא עברה ביניהם, ומשחה כל אחד במרקחת קסמים מיוחדת לו. בבת-אחת נשרו זיפיהם, וכולם חזרו להיות גברים. הם אף נראו צעירים, גבוהי קומה ויפים משהיו. האנשים הכירו את אודיסאוס, תפסו את ידיו והתייפחו, וגם ליבה של קירקה נמלא חמלה. לפי הצעתה חש אודיסאוס למעגן כדי להזמין את יתר עמיתיו. גם הם בכו משמחה כשראו אותו בריא ושלם, ולאחר ששמעו את סיפורו, נענו בשמחה ללכת אל בית קירקה. מייד הם גררו את הספינה אל החוף, והטמינו במערות את הרכוש והציוד. אבל אֶוּרילוֹכוֹס ניסה לעצור אותם. בצעקות הוא התריע שקירקה תהפוך אותם לחזירים ואולי לאריות ולזאבים כדי שישמרו על ביתה, והזכיר איך נלכדו במערת הקיקלופ ואיבדו את חבריהם עקב פזיזותו של אודיסאוס. דברי העזות האלה כמעט עלו לאורילוכוס בחייו; אבל האנשים שיככו את חמתו של אודיסאוס, ולבסוף גם אורילוכוס לא נשאר ליד הספינה אלא הלך אחריהם. בינתיים רחצה קירקה במו ידיה את חבריהם ששוחררו מהמכלאה, סכה את בשרם בשמן והלבישה אותם מחלצות.

מרגע שנהפך ליבה בנדיבות אירחה אותם קירקה בהיכלה, ובמשך שנה הם בילו את הימים במשתה מתמיד. אבל כשחלפה השנה, והימים החלו מתארכים, פנו האנשים לאודיסאוס, ואמרו שהגיע הזמן שייזכר בארצו ובבית אבותיו. אותו יום הם הסבו כמנהגם, אכלו בשר רב ושתו יין מתוק עד ששקעה השמש. כשירדו צללי הערב, עלה אודיסאוס על יצועה של קירקה, חיבק את ברכיה וביקש שתשלח אותו לדרכו. היא ענתה שאין טעם שישהו בביתה מאונס, ואז גילתה לו שתחילה יהיה עליו לערוך מסע אל השאול. בבואו לנווה פֶּרסֶפוֹנֵה, יוכל להיוועץ ברוחו של טֵיירֶסִיאַס, וללמוד מפיו את כל מה שכרוך בשיבה לאיתַקָה. היא הבטיחה לו שתבונתו של הנביא העיוור נשתמרה גם לאחר המוות, והסבירה לאודיסאוס שרק בעזרתו יוכל להשלים את מסעו ולשוב לארצו.

אודיסאוס נחרד כששמע זאת, ורק לאחר ששפך דמעות רבות והתפלש בסדינים, התאושש ושאל את האלה מי ינחה אותו, שהרי איש מעולם לא ירד לשאול בספינה. קירקה הרגיעה אותו, ואמרה לו להסיר דאגה מליבו; עליו להציב את התורן, לפרוש מפרשים לבנים, לשבת במקומו ולהניח לבּוֹרֶאַס רוח הצפון לשאת את הספינה. כשיחצה את שטף האוקיינוס, המקיף כטבעת את העולם, יראה מנגד ערבי נחל ועצי צפצפה כהים שצומחים בחורשות פרספונה. בחוף הזה ישאיר את הספינה, וילך אל שדה הַדֵס אפוף הערפל. עד שנמוג הלילה הסבירה לו האלה באילו פולחנים יעלה את רוחות המתים, וכיצד יפגוש את טיירסיאס.

לפריט הקודם
לפריט הבא