כשהאיר השחר עבר אודיסאוס בבית וזירז את חבריו לקום ולשמוע את דברי קירקה. כולם ניעורו ברצון ועמדו לפניו, זולת אחד מהם בשם אֶלפֵּנוֹר. הוא היה הצעיר מכולם, ולא הצטיין בפיקחות או בתושייה כלוחם. אותו לילה השתכר אלפנור, ומרצון לשאוף אוויר צונן עלה בסולם אל גג הארמון ונרדם שם. בבוקר, כששמע את חבריו קמים בהמולה, התנער אלפנור משנתו, וכיוון ששכח היכן הוא, נפל מקצה הגג, שבר את מפרקתו, ונשמתו התעופפה להַדֵס.

אנשיו של אודיסאוס ציפו שיבשר להם שהנה הם שבים לבתיהם, וכששמעו על המסע החדש הצפוי להם, מרטו את שערותיהם מרוב צער. בעל-כורחם הם ירדו אל החוף, ובדמעות זולגות התקינו את הספינה. קירקה, שהופיעה לבושה שמלה צחורה וחגורה אבנט זהב, מסרה לידיהם איל וכבשה שחורה, ואז התפוגגה דמותה כחלום. כשהרימו עוגן, נשפה הרוח במפרשים, ומבלי שמָשו מספסליהם שטה הספינה למישרין עד ששקעה השמש ונתיבי הים התכסו באפילה. הם חצו את שטף אוקיינוס, והגיעו לחוף שבו היום לא מאיר לעולם. הנהר פּיריפְלֶגֶתוֹן ונהר הנאקות, הוא נהר הקוֹקיטוֹס שנמשך כיובל ממי הסְטִיגְס, מתחברים לא הרחק משם ליד צוק, וזורמים באפיק אחד אל האַכֶרוֹן. לאחר שעגנו, הם צעדו עם הכבשים אל המקום שציינה קירקה. פֶּרימֵדֵס ואֶוּרילוֹכוֹס אחזו בבהמות, ואודיסאוס כרה בחרבו בור. הם נסכו למתים דבש, יין ומים, וזרו שעורים. אודיסאוס התפלל לנשמותיהם ונדר שבשובו לביתו ישרוף לכבודם פרה עקרה ויניח על המוקד כלים יקרים. לנפשו של טיירסיאס הוא הבטיח שיזבח כמנחה איל שחור.

אז שחט אודיסאוס את הכבשים והגיר את דמם לשוחה. לריח הדם הגיחו מעלטת השאול נפשות המתים: היו שם כלות, בחורים, זקנים למודי סבל, נערות רכות, וגם גברים שנקטלו בקרב ונשאו עדיין את נשקם המגואל בדם. מכל עבר צבאו הנשמות על הבור בצווחות איומות, עד שאודיסאוס החוויר מאימה. בכל זאת הוא עודד את חבריו, וציווה לפשוט את עור הכבשים, לשרוף אותם, ולשאת תפילה להדס ולפרספונה. הוא עצמו ישב, ובחרב שלופה מנע מהמתים לגשת אל הדם עד שיבוא בדברים עם טיירסיאס. ראשונה התקרבה אליו רוחו של אלפנור, שעדיין לא ספדו לו, ואת גווייתו לא הספיקו לקבור. בבכי הוא השביע את אודיסאוס שבשובם לאַייאָיָה ידאג לשרוף את גופו עם כלי-נשקו, וביקש שיערמו מעליו תל עפר וינעצו בו את המשוט שתפס בחייו. אחר-כך ניגשה נפשה של אַנטיקלֵיאָה, אמו של אודיסאוס, שנטש בצאתו לטרויה. הוא ראה אותה ופרץ בבכי, אבל גם ממנה מנע להתקרב אל שלולית הדם.

רק אז הופיעה רוחו של טיירסיאס, הנביא מתֵבַּי, אוחז בידו שרביט זהב. הוא ביקש מאודיסאוס שיסיר את חרבו מעל הבור, ולאחר שלגם מהדם ניבא לו את עתידו. טיירסיאס אמר לאודיסאוס שצפויים לו פגעים בדרכו, משום שפּוֹסֵיידוֹן כועס על שסימא את בנו הקיקלוֹפּ. ובכל זאת יוכלו הוא וחבריו לשוב לארצם, אם יעמדו במבחן כשיגיעו לאי תְרינַקִיָה. באי הזה רועים עדרי אל השמש. אם יתאפקו ולא ישלחו בהם יד, יזכו בעמל רב להגיע לארצם, ואם לא, תטבע הספינה עם חבריו. אשר לאודיסאוס, גם אם ישרוד, ייאלץ לנדוד זמן רב; גלמוד הוא יגיע לאיתקה בספינה של נוכרים, ובבואו ימצא בביתו המון גברים שלהוטים לשאת את אשתו. גם את אחרית חייו חזה טיירסיאס לאודיסאוס: לאחר שיערוך טבח במחזרי אשתו, ייקח בידו משוט וינדוד למרחקים, עד שיגיע לארץ שאנשיה מעודם לא שמעו על ים, לא טעמו מלח ולא יודעים מהי ספינה. כשיראו את המשוט, יחשבו שהוא נושא על שכמו יעה שבו אוספים גרעיני תבואה. זה יהיה המופת לכך שתמה מסכת תלאותיו. באדמת אותו מקום הוא יתקע את משוטו, יזבח לפוסיידון פר ואיל וחזיר, וכשישוב לביתו יחיה באושר עד שימות בשיבה טובה.
כשלמד שהדם מתיר את לשונם את המתים, התעכב אודיסאוס, שכן במקום הזה הסתופפו רוחות כל הגיבורים והאנשים ידועי השם שחיו מאז ומעולם. רבים מהם היה סקרן לראות, ועם אחדים התאווה גם לשוחח. תחילה הניח לאמו לשתות מהדם. לאחר שלגמה היא הכירה אותו, פרצה בבכי וענתה לשאלותיו. מפיה למד שמותה בא לה מגעגועים לבנה הנבון. שלוש פעמים הוא ניסה בלב נכמר לחבקה, ובכל פעם היא חמקה מזרועותיו כצל. אחרי שנפרד ממנה, הניח אודיסאוס לעוד נשים לטעום מהדם, וכל אחת הציגה את עצמה בשמה. הוא ראה את טירוֹ אשת קְרֵתֶאוּס, את אַנטיוֹפֵּה בת אַסוֹפּוֹס, את אַלְקְמֵנֵה אם הֵרַקלֵס, ואת אשתו האומללה מֶגארה. הוא ראה את יוֹקַסְטֵה אם אֶדיפּוּס שהיתה לאשתו וקיפדה בעניבת חנק את חייה, את כְלוֹריס אשת נֵלֶאוּס שילדה לו את נֶסטוֹר, ואת בתה היפהפייה פֵּרוֹ. הוא ראה את לֵדָה, אמה של הֶלֶנָה, ואת איפימֵדֵיאָה שילדה לפּוֹסֵיידוֹן את צמד הענקים אוֹטוֹס ואֶפיאַלטֵס. הוא ראה את פְּרוֹקְריס, את פַיידְרָה בת מינוֹס, את אַריאַדנֵה אחותה, ולבסוף את אֶריפילֵה, שמכרה את בעלה אַמפיאַרַאוֹס תמורת צמיד זהב.

כשניגשו אליו רוחות הגברים, קרב תחילה אַגַמֶמְנוֹן, וסיפר לו בעוגמה איך נשחט כמו פר בשובו למיקֵנֵה. אחר-כך ראה אודיסאוס את נשמותיהם של אַכילֵס, פַּטרוֹקלוֹס ואַנטילוֹכוֹס. אודיסאוס סיפר לאכילס על תלאותיו, ובמילים נרגשות ניחם אותו באומרו שאין אדם מבורך ממנו, שכן בחייו כיבדו אותו היוונים כאל, וגם במותו הוא נחשב לבחיר המתים. את המחמאות פטר אכילס במילים אלה: "אודיסאוס, אל תנחם אותי על מותי. הייתי מעדיף לעבוד בפרך בשדה כשכיר-יום עני וחסר-נחלה מאשר להיות מלך על כל המתים!" אחר-כך ניסה אודיסאוס לפייס את רוחו של אַיאס בן טֶלַמוֹן, שעמד מרוחק, ועדיין כעס על שקופח במחלוקת על נשקו של אכילס. אודיסאוס התחרט על נצחונו באותה מריבה, ובדברי הוקרה ניסה להשפיע על איאס שיחדל מזעמו וישוחח איתו. אבל איאס הקודר לא הגיב, אלא פרש בשתיקה ונעלם בין המון הרפאים. בזה אחר זה ראה אודיסאוס את מינוֹס המכהן כשופט המתים, את אוֹריוֹן הצייד שנודע בקומתו וביופיו, את טַנְטַלוֹס שניצב צמא ורעב באגם, ואת סיסיפוֹס מגלגל שוב ושוב את האבן במדרון. הוא השתוקק לראות עוד גיבורים ידועי שם, כגון את תֵסֶאוּס ופֶּריתוֹאוֹס, אבל המון נשמות מתים נהרו למקום בצרחות מסמרות שיער, עד שפחד אחז בו שמא תשלח אליו פרספונה את ראש הגוֹרגוֹנָה. וכך החליט שראה די. כששב אל המעגן, ציווה על חבריו להתיר את עבותות הספינה, ורוח נוחה נשאה אותם אל מחוץ לשטף אוקיינוס, ואחר-כך הובילה אותם על מרחבי הים בחזרה לאַייאַיָה.

לפריט הקודם
לפריט הבא