Them that takes cakes
That the Parsee-man bakes
Makes dreadful mistakes.

בנט הוסיף: "בפַּרְסי, ראה, ד"ר וייצמן". דעה זו, המייחסת למנהיגות הציונית הרשמית אחריות בלתי-ישירה לרצח, היתה נפוצה בקרב פקידים בריטים, אך לא היתה לה שום אחיזה בעובדות; בתקופה זו לא היה בידי הסוכנות היהודית שום פיקוח על הפעולות של ארגוני המחתרת הפורשים – אצ"ל והארגון הקטן יותר, לח"י, שביצע את רצח מוין.

התגובה הפומבית של הנהגת הסוכנות היהודית לרצח היתה רחוקה מהצביעות שייחס לה קייסי ושיקפה, למעשה, את רגשי הזוועה שחשו אישית המנהיגים הציונים ובראשם וייצמן ובן-גוריון. הם חששו, כי רצח מוין, שהיה לא רק עמיתו של וינסטון צ'רצ'יל אלא גם ידידו האישי, עלול לסכן את אהדתו של ראש-הממשלה לעניינם. צ'רצ'יל היה עד כה בעל-בריתם היחיד בממשלה, שהיה אפשר לסמוך עליו.

וייצמן זועזע עמוקות כאשר שר-המושבות אוליבר סטנלי סיפר לו על הרצח. בהאחזו בקנה-קש, הוא שאל את עצמו אם לא יתכן שיתברר לבסוף כי הרוצחים אינם יהודים. כשהתברר לו שאין למשאלה זו בסיס, שקע וייצמן ביאוש. הוא אמר למזכירו הפרטי של ראש-הממשלה, ג'ון מרטין, שהידיעות על מותו של מוין זעזעו אותו באותה מידה כידיעה על אבדן בנו עצמו (שדווח עליו כנעדר לאחר פעולה, בעת שרותו כטייס בחיל-האויר המלכותי ב- 1942). הנהגת הסוכנות היהודית חלקה עם וייצמן את הרגשות הזוועה ואת חששו כי הרצח ימיט אסון על העניין הציוני. בדברו באסיפה פומבית בירושלים ב- 11 בנובמבר 1944, הכריז מר שרתוק:

"הדבר שנפל בקהיר בשבוע שעבר הוא הסילוף המתועב של אמת היסטורית גדולה וטהורה: המפעל הציוני שכולו חיוב וברכה הוצג לעיני העולם כשורש מצמיח טרור במזרח התיכון." דוד בן-גוריון אמר: "שום אינטרס בריטי לא סוכן על-ידי רצח אווילי ומתועב זה – מבחינה בריטית זו היתה רק עקיצה בזנב הארי (והארי הבריטי, ככל ארי, אינו אוהב גם עקיצות קלות) – אולם מבחינה יהודית, היתה זו תחיבת סכין בגב העם היהודי".

אם הבריטים נטו לראות בפשע תוצאה הגיונית של המדיניות הציונית הרשמית, ואם המנהיגים הציונים ראו ברצח פגיון שננעץ בלב תנועתם, מה באשר למבצעי הפשע עצמם? הם לא היו שותפים, כמובן, לשתי הפרשנויות הללו. הם לא ראו את עצמם ככלי-שרת בידי ההסתדרות הציונית. למעשה, כפי שנראה, הם תיעבו את הזרם המרכזי בציונות, שייצגה אותו הסוכנות היהודית, כדי כך שאף סירבו לכנות את עצמם ציונים. אולם אף שלא ראו את עצמם כאוייבי העניין הלאומי של העם היהודי, טענתם היתה שהם הם התנועה הפוליטית היחידה, שמטרתה היא כינון ריבונות מדינית יהודית בארץ-ישראל. כדי להבין מה הוביל אותם לאמונה, כי רצח הלורד מוין יקדם יעד זה, יש צורך להעמיק יותר בפילוסופיה הפוליטית המוזרה של הארגון שיסד אברהם שטרן.

הדיבוק האנטי-בריטי

במקורה, פרשה קבוצת שטרן מאצ"ל על רקע הוויכוח, אם על המחתרת להמשיך במאבק פעיל נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל במהלך המלחמה. כמה מראשי אצ"ל הסכימו ב- 1940 עם דעתו של שטרן. כי אין לשתף פעולה עם הבריטים כבעלי-ברית במאבק הגדול יותר נגד הנאצים באירופה. אבל שטרן הרחיק לכת מחבריו לשעבר באצ"ל. הוא טען כי למעשה, האוייב העיקרי כלל אינו גרמניה אלא בריטניה. בריטניה היא זו האוסרת כל כניסה של פליטים יהודים מאירופה לארץ-ישראל והיא זו המתכחשת לזכותם של היהודים לעצמאות במולדתם. המטרה מוכרחה להיות לכפות על בריטניה להעניק עצמאות לישוב היהודי בארץ-ישראל. למען מטרה זו, היתה מוכנה קבוצת שטרן לחייב אפילו שיתוף-פעולה עם גרמניה ואיטליה נגד מאמץ המלחמה הבריטי. בשלהי 1940, נשלח נציג מטעם לח"י ללבנון, שהיתה בשליטת ממשלת וישי, ונפגש שם עם פקיד ממשרד החוץ הגרמני, אוטו פון הֶנטיג. שר החוץ הגרמני, ריבֶּנטרופ, שלח את הפקיד לצורך הכנת דין-וחשבון על התנאים באיזור. בפגישה זו עם הנטיג, הציע נציג לח"י שיתוף-פעולה עם הנאצים נגד הזרם המרכזי בציונות, בתנאי שהיטלר יערוב לעצמאות היהודים בארץ-ישראל. בדצמבר 1941, יצא מארץ-ישראל לתורכיה נציג אחר של לח"י, נתן פרידמן-ילין, אף הוא במטרה ליצור קשר עם הגרמנים. מאמצים אלה לשתף פעולה עם מדינות-הציר הסתיימו בלא כלום, כנראה בגלל העדר עניין רציני מצד הגרמנים והאיטלקים, אך הם מצביעים על עוצמת האוריינטציה האנטי-בריטית של מנהיגי קבוצת שטרן, שהובילה אותם כאחוזי-דיבוק לדרכים מעוותות. פרידמן-ילין עצמו נמלט ממאסר, ולאחר מותו של שטרן הוא התגלה כאחד משלישיית המנהיגים של קבוצת שטרן. מאוחר יותר הוא היה אחד מן המארגנים של רצח מוין.

עומקו וטבעו של הדיבוק האנטי-בריטי של הנהגת לח"י בולטים בתעמולתם לאחר רצח מוין. עלון אופייני של לח"י בעברית, שהופץ בתחילת 1945, קובע כי בריטניה אכן אינה טובה יותר מן הרייך השלישי. בריטניה לא נלחמת כדי להגן על הצדק והחופש, אלא להגנת האינטרסים שלה, במלחמה שכפתה עליה גרמניה. "אנגליה", קובע העלון, "אשמה במעשי רצח, בשפיכת דמם של מיליונים מאחינו." בדברי תעמולה מאוחרים יותר, בעיקר בארצות-הברית, הדגישו קבוצת שטרן ותומכיה טענה זו. בדבר אשמת הבריטים בטבח היהודים באירופה. דוגמה לכך היא ספר שפורסם בניו-יורק בשנות החמישים. הנושא את השם "מרטירים בקהיר" (המרטירים הם שני המתנקשים, חכים ובית-צורי) מאת ליאו בנג'מין (שם-עט של ל. בודובסקי). בספר נאמר:

"לאמיתו של דבר, מנהיגי בריטניה האימפריאלית הם העומדים למשפט. פושעים מגואלי-דם הניצבים על ספסל הנאשמים בפני האנושות ואלוהים... ישנו חוק גבוה יותר, שעל פיו יש להרשיע את מנהיגי בריטניה, על פשעיהם האיומים הזועקים לשמיים, שהמיטו מוות ושואה שאין לתארה על חפים מפשע ללא-ספור. חכים ובית-צורי רק עשו עצמם למכשירי נקם ונושאי תגמול על מעשי אכזריות אלה."

אידיאה-פיקס זו של ראשי לח"י ומלחמתם האנטי-אימפריאליסטית בבריטניה הובילו אותם למשטמות ולבריתות פנטסטיות – בריתות שבדרך-כלל התקיימו בדמיונם שלהם בלבד (כמו במקרים של גרמניה ואיטליה), משטמות שהופגנו במעשי טירור והפחדה. אצ"ל, אשר אנשי שטרן פרשו ממנו, הטיף לפעולה לוחמנית של נקם על האלימות של הערבים במהלך המרד הערבי בארץ-ישראל בשנים 1939-1936. בדחותו בבוז את המדיניות הציונית הרשמית של "ההבלגה", השיב אצ"ל בשפיכות דמים תחת שפיכות דמים, והגיב על מעשי רצח שביצעו ערבים ברציחות מקריות, כגון הטמנת פצצות בשווקים ערביים (לדוגמה, בחיפה, ביולי 1938, כאשר שבעים וארבעה איש נהרגו מהתפוצצות מוקש בשוק הערבי). האצ"ל כלל ברובו המכריע את התומכים הקיצוניים יותר של ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרביזיוניסטית בציונות. בדרך כלל התנגד האצ"ל לקבוצות הסוציאליסטיות אשר שלטו בחיים הפוליטיים של הישוב ובהסתדרות הציונית, על כל פנים, קבוצת שטרן התבדלה מאצ"ל בעיצוב אידיאולוגיה שהיתה עירוב מוזר של לאומנות מיליטנטית וריאל-פוליטיק, שהתכסה לעיתים קרובות במעטה דק של רטוריקה פסוידו-סוציאליסטית. התעמולה של לח"י שאבה מרטוריקה זו בעיקר את אוצר המונחים האנטי-אימפריאליסטיים. באופן זה קיוותה קבוצת שטרן לעצב עוד שתי בריתות: עם ברית-המועצות ועם ערביי ארץ-ישראל וכלל העולם הערבי.

שורשיו של רעיון שיתוף-הפעולה עם ברית-המועצות נגד האימפריאליזם הבריטי נעוצים, אולי, בתקופת החוזה בין גרמניה הנאצית וברית-המועצות בין השנים 1941-1939. בראשית המלחמה הקרה, ב-1945-1944, האמינו אנשי קבוצת שטרן, כי עתה יש חפיפת אינטרסים בינם ובין הקְרֶמל. עלון של לח"י שפורסם ב- 1947 מפתח רעיון זה:

"מדינה יהודית חזקה באזור ששולט בו אימפריאליזם אנגלו-סאקסי תשמש בוודאי תריס בפני תוכניות אימפריאליסטיות, והמשטר הדמוקרטי המתקדם שלה יוכל לכונן יחסים הדוקים יותר עם ברית-המועצות תיעוש. כלכלה מודרנית ויצירת מעמד עובדים חזק יקימו נווה-מדבר מתקדם במדבריות הפיאודליים של המזרח-התיכון, גורם שרוסיה אינה מתעלמת ממנו. עלינו לשכנע את ברית-המועצות בכך שאנו בלתי-תלויים באמת, בכך שאיננו כלי-שרת בידי האימפריאליזם הבריטי תמורת סרטיפיקטים או "חסות". הלוחמים למען עצמאות אמיתית של ארץ זו מן השליטה האימפריאליסטית, למען נייטרליזציה שלה, כלומר נגד השימוש בה כקרש קפיצה צבאי בידי הכוחות האנגלו-סאקסיים, יזכו באמונם של הסובייטים. שחרור ארץ זו מהצבאות האימפריאליסטיים הזרים הוא אחד מן הערבויות לשלום העולם וגורם בבטחונה של ברית-המועצות. כאן נפגשים האינטרסים שלנו, וכאן מונח הבסיס האמיתי להבנה בינינו".

כמו במקרים של גרמניה ואיטליה, התגלה שהבנה זו לא היתה הדדית. באורח פאראדוקסלי, נאומו המפורסם של אנדריי גרומיקו בעצרת האומות-המאוחדות ב- 1947, שהביע תמיכה ב"שאיפות של היהודים לייסד את מדינתם שלהם", איכזב קשות את האידיאולוגים של לח"י. הם התאכזבו, מכיוון שגרומיקו נתן גושפנקה סובייטית לחלוקה כפתרון הרע במיעוטו לבעיית ארץ-ישראל. המנהיגות הציונית הסכימה להצעת החלוקה ואילו לח"י דחה אותה בלהט וראה בה בגידה והתכחשות לזכות היהודים על כל מולדתם. במקום חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, הם קיוו לכונן מדינה אחת בכל ארץ-ישראל.

מטרה זו הובילה את לח"י לפתח ברית דמיונית אחרת, עם הערבים. העימות הערבי-יהודי בארץ-ישראל, הם טענו, אינו תוצאה של אנטגוניזם בסיסי כלשהו או של התנגשות אינטרסים. להיפך, גם לערבים וגם ליהודים יש אינטרסים משותפים בהתנגדות לאימפריאליזם הבריטי. בנקטה מדיניות של "הפרד ומשול", שואפת בריטניה לקיים את שליטתה במזרח-התיכון באמצעות ליבוי עימות בין ערבים ויהודים. קבוצת שטרן ביקשה לעורר את תודעת הערבים בדבר תפקידם ההיסטורי כבעלי-בריתם של היהודים וכאוייבי האימפריאליזם הבריטי. יעדם היה יצירת "גוש שֵמי" של ערבים ויהודים נגד הבריטים. הפירסום "קווים למדיניות-חוץ עברית" שהפיץ לח"י ב- 1947, מבטא את הרעיון בבהירות:

"סילוקו של השלטון הזר עתיד להוכיח כי אין ניגוד ללא-מרפא וכי אפשר ליישב את ה"בעיה" בדרכי שלום, לשביעות רצונם של שני הצדדים... אין ספק בלבנו, כי עם סילוקו של הגורם הזר, המסית והמשסה, יסולקו גם גורמי האיבה מצד עמי-ערב אל שאיפותיו של העם העברי".

כשלונם של ערביי-ארץ-ישראל, כמוהם כגרמנים, כאיטלקים וכברית-המועצות לפניהם. להבחין בזהות האינטרסים האמיתית שלהם על לח"י לא הביך את הדיפלומטים עשירי הדמיון של קבוצת שטרן. כרוז של לח"י שהופץ בנובמבר 1947 מודה:

"אמת ומצער הדבר: שכנינו הערבים הם זמנית מתנגדינו". "אף-על-פי כן", הוסיף העלון בביטחון, "הבריטים הם אוייבינו. עם הערבים עלינו לבוא לידי הסכם, אנו חייבים לעשות זאת ואנו נעשה זאת. אין הדבר כך לגבי הבריטים".

תעמולה באמצעות מעשה

בניגוד לבריתות אלו, שלא על דעת בעל-הברית האחר, חזרה התעמולה של לח"י על נוסחות של שנאה וחירוף נגד אויביהם; האויב הראשי היה בריטניה, כמובן, אך הם כיוונו את הארס שלהם, עם תוכן לא פחות מורעל, אל אויבם השני בחשיבותו – הזרם המרכזי בציונות. ראשי הסוכנות היהודית גונו בפרסומי לח"י כבוגדים חסרי חוט-שדרה וכמשתפי-פעולה עם הארכי-אויב, האימפריאליזם הבריטי. וייצמן, הם התלוננו, "הולך בדרך הישנה של השתדלנות". לדברי כרוז של לח"י מנובמבר 1947, ייהפך ארגון "ההגנה" ל"גדוד ה-ס.ס של בן-גוריון, כדי להשליט את הדיקטטורה שלו בגטו היהודי של ארץ-ישראל". כאשר גינה הוועד הלאומי את הטרור היתה התגובה של לח"י ארסית עוד יותר: "דם יהודי הוא הפקר לדעת הוועד הלאומי. הדם היהודי הוא שמן סיכה על גלגלי מרכבת המדינה של בן-גוריון".

בקוראו להתנגד למדינה היהודית המתהווה בארץ-ישראל מחולקת, הכריז לח"י: "זוהי חובתנו המפורשת למרוד בכל מועצות הזקנים שיושלטו עלינו לפי השיטה הנאצית". (כמובן, בזמן שהשתמשו בהשוואות בלתי-מחמיאות אלו בתעמולת לח"י, לא היו ידועים לציבור הקשרים של לח"י עם הנאצים).

כמה מיסודות אלה באידיאולוגיה של הנהגת לח"י הגיעו לידי ביטוי מלא רק בתעמולתם לאחר המלחמה. אך עיקרם נראה בכל שלב של התוכנית לרצוח את לורד מוין. ודאי הוא, שמתחילתה לא היתה ההתנקשות בשום אופן נקמה בלתי-מחושבת. להיפך, היתה זו פעולה מחושבת בקפדנות, אשר תוכננה בקור-רוח כ"תעמולה באמצעות מעשה", ברוח האנרכיסטים הרוסים של סוף המאה ה- 19. נתן פרידמן-ילין (לימים ילין-מור) כתב בזכרונותיו שפורסמו בישראל ב- 1975, כי הרעיון לרצוח את שר-המדינה הבריטי למזרח-התיכון עלה במוחו של שטרן עצמו בקיץ 1941. שטרן סבר, שמעשה התנקשות כזה יהיה "לקח לעולם ולישוב העברי, כי לא נגד הממשל הבריטי בארץ-ישראל אנו לוחמים, אלא נגד בריטניה, שמרכזה בלונדון, אות ומופת לעמים המשועבדים, שהנה קמנו למרוד באימפריה האדירה ושלא נרתע עד אשר נשיג את עצמאותנו".

התוכנית הוכנסה זמנית למגרה, כאשר ר.ג. קייסי מונה ב- 1942 לשר המדינה למזרח-התיכון שמושבו בקהיר. מכיוון שסברו, כי "פגיעה באוסטרלי לא תשרת את המטרה ולא תעשה את הרושם הדרוש בעולם". עם מינויו של מוין כיורשו של קייסי, בינואר 1944, הופעלה התוכנית מחדש.

המטרה התעמולתית של הרצח בולטת עוד יותר במעשיהם ובהצהרותיהם של שני המתנקשים לאחר לכידתם. נזכרה כבר רשימת הספרים שביקש אליהו בית-צורי בנובמבר 1944, כאשר הוחזק בבית-הכלא המרכזי בקהיר בהמתנה למשפט; הרשימה מאפיינת את ההשקפה האינטלקטואלית של קנאי לח"י. נכללים בה הספרים הבאים: התנ"ך, "ארץ-ישראל – הארץ המובטחת" מאת לאודרמילק, "ספר שירים באנגלית בכריכה כחולה מאת רודיארד קיפלינג", תולדות מצרים, "כשאומה נלחמה על חירותה" מאת יוסף קלויזנר וחיבור עברי בשם "בימי הרנסאנס האיטלקי". הספר האחרון שהוזכר אינו דן, כפי שאפשר לחשוב. בתקופת בית בורג'יה, אלא בימי ה"ריסורג'ימנטו" ואיחודה של איטליה עצמאית באמצע המאה ה- 19. חברי לח"י ינקו ממייסד הארגון (שהיה סטודנט באיטליה) משיכה עזה אל גיבורי ה"ריסורג'ימנטו", ואהבו להשוות עצמם ללוחמי הגרילה הרומנטיים שנאבקו למען עצמאות איטליה. כל פעולה או הצהרה של שני המתנקשים לאחר שנלכדו חיקתה באי-הצלחה את סגנון גריבלדי. במכתב שכתב אליהו חכים למשפחתו בחיפה אמר: "ברגעים הראשונים לאחר מאסרי הייתי קצת מדוכא, אבל עכשיו אני שקט לגמרי ומצפוני נקי, מפני שיש לי הרגשה שמילאתי את חובתי... אני נכון לכל".

המשפט נערך בפני בית-דין מצרי והנאשמים ביקשו לנצל עובדה זו, כדי להפוך את ההליכים המשפטיים להפגנת כוח של תעמולה אנטי-אימפריאליסטית. בית-צורי אמר לבית-המשפט: "בריטניה הגדולה היא ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. באנגליה הם ד"ר ג'קיל, אבל כאשר הם מפליגים למושבות, הם נעשים מיסטר הייד". חכים הצהיר: "מאשימים אותנו ברצח מוין, עשינו זאת בכוונה-תחילה ומתוך מחשבה מוקדמת מלאה, אבל אנו מאשימים את הממשלה הבריטית ברצח בכוונה-תחילה, ומתוך מחשבה מוקדמת מלאה, של מאות רבות מאחינו ומאחיותינו. לורד מוין ייצג מדיניות נפשעת זו במזרח-התיכון. אנו באים מעם האמון על ספר התנ"ך, שכתוב בו: "לא תרצח". נטלנו נשק וירינו, כיוון שידענו שאנו מבצעים פעולה צודקת. אנו פונים לבית-המשפט, האם עלינו להישפט על-פי חוקי הצדק והמוסר או על-פי חוקי הניצול והעבדות."

לאחר ההרשעה הבלתי-נמנעת והסירוב להמתיק את עונש המוות, נאמר על השניים כי צעדו אל תא הגרדום כשהם שרים את "התקווה" והימנונים אחרים. הטעם התעמולתי שבהפגנות אלו גלוי לכל. שני מאפיינים מעניינים של ההשקפה האידיאולוגית של שני המתנקשים הם, ראשית, ההדגשה של בית-צורי כי הוא אינו ציוני, אלא לוחם למען עצמאות למולדתו; שנית, הנסיון להרשים את בית-המשפט המצרי בדרך של הבעת רגשות אנטי-אימפריאליסטיים.

הרשויות הבריטיות היו מודעות היטב לכוונות התעמולתיות של המתנקשים וארגונם. מטעם זה, עוכבה העברת מכתבי הנאשמים אל משפחותיהם, מחשש לפירסום תוכנם. הצנזורה הבריטית במצרים אסרה על כתבי-חוץ לשגר דיווחים לעיתונים בעולם על תוכן נאומיהם של הנאשמים בבית-המשפט. סיירוס סולצברגר דיווח ב"ניו-יורק טיימס", כי כתבים הורשו לתאר את נאומו של בית-צורי רק כ"נאום פוליטי". בכל זאת השיג הנאום את מטרתו; שליחי לח"י הפיצו ברבים את תמציתו, במיוחד בארצות-הברית. אין שום ספק, שעמידתם הגאה של הנאשמים שירתה שירות ניכר את תעמולת לח"י. יתר על כן, ההתייחסות האוהדת, כנראה, מצד קבוצות בציבור המצרי אל הרגשות האנטי-בריטיים שבאו לביטוי בבית-המשפט היתה מתנה ללח"י. לח"י ראתה בכך הפגנה רבת-עוצמה של השפעת "תעמולה באמצעות מעשה" לחשיפת זהות האינטרסים הרדומה שהיתה קיימת, להנחתם, בין הלאומיות היהודית והערבית. כרוז בצרפתית, שפירסם לח"י ב- 1947, קבע: "חובתו של העם היהודי כולו היא לתמוך בתביעותיה של מצרים לסלק את הצבא הבריטי מגבולה... כולנו יחד מהווים חזית אחת נגד האוייב המשותף, ומאחדת אותנו מטרה אחת... העם המצרי יבין זאת וישתכנע שהתחושות שחש כבר לפני 3 שנים היו נכונות: כלומר, שלא לשווא הרגו אליהו בית-צורי ואליהו חכים את הלורד מוין על אדמה מצרית, ולא לשווא עלו הם אל הגרדום בקהיר. אכן, בבצעם את הפעולה המלחמתית הזאת נגד אוייב עמם, הם גם ייצגו, אובייקטיבית, את רצונם של כל האנשים המדוכאים והמנוצלים בהוראת הממשלה הבריטית".

מי היה האיש במציאות

עד כה באשר למניעי המתנקשים. הבה נפנה לקורבן הפשע. מה היו דמותו והשקפתו – בעיקר לגבי השאלה היהודית – של הלורד מוין?

כבר ברור שהבחירה במוין כיעד הרצח לא היתה אישית ובמובן מסויים אף היתה מקרית. הוא נבחר בעיקר בגלל התפקיד שמילא. למעשה, כפי שראינו, החלטת שטרן לתכנן את רצח שר המדינה למזרח-התיכון התקבלה שלוש שנים קודם לכן, זמן רב לפני שמוין מונה לתפקיד. את העובדה שההחלטה לרצוח את מוין לא נבעה מתוך שנאה אישית כלפיו, הדגיש אליהו בית-צורי בהצהרתו בחקירה המוקדמת שערך לו התובע הכללי המצרי ב- 10 בנובמבר 1947. בית-צורי הסביר: "לא שקלנו אם לורד מוין הוא אדם טוב או רע. התחשבנו רק בכך שהוא היה איש המפתח של הממשל הבריטי במזרח-התיכון וככזה היה אחראי למה שהתרחש בארץ-ישראל". ואף על פי כן, לאחר האירוע היה לח"י בעל עניין ברור ותאר בתעמולתו את מוין כדוגמה ראשונה במעלה לרשעותו של האימפריאליזם הבריטי וכאוייבו של העם היהודי. בכרזה שהפיץ לח"י מייד לאחר הרצח, מתואר מוין כ"אוייב מושבע של העם העברי ושל ארצו". הכרזה מצטטת נאום של מוין על הציונות בבית הלורדים, ביוני 1942, תקופה שבא לא נשא, זמנית, כל תפקיד רשמי. הכרזה מאשימה אותו באחריות לסירובה של ממשלת בריטניה, בפברואר 1942, להרשות לפליטי אניית המעפילים "סטרומה" להכנס לארץ-ישראל ובאחריות לטביעתם של רוב פליטי האניה. אשמה אחרת שהטיל לח"י על מוין היא האחריות שיוחסה לו להחלטת ממשלת המנדט בארץ-ישראל לגרש יותר מ- 1500 פליטים יהודים לאי מאוריציוס באוקיאנוס ההודי והחזקתם במעצר שם עד תום המלחמה. מאוחר יותר חזרה תעמולת לח"י על נושאים אלה והרחיבה אותם. בנג'מין בודובסקי כתב:

"לורד מוין למד בשקדנות וספג את התיאוריות ההיטלראיות על הגזע. היהודים, הוא קבע, הם תערובת של גזעים רבים, בליל של עמים שונים תחת השמש, לא כמו השבטים הערביים שדמם הוא שֵמי טהור... היה זה לורד מוין אשר גרם לטרגדיה של "סטרומה" והביא למותם של מאות חפים מפשע בחיקו העצום של נפטון, תחת הגלים הירוקים" [כך].

בודובסקי הוסיף עוד האשמה כלפי מוין: "היה זה הוא שייסד את הליגה הערבית כנשק נגד העם היהודי". פרידמן-ילין העלה נושא נוסף אשר זכה לתהודה ציבורית ניכרת: כאשר יואל בראנד, שליח מטעם יהודי בודפשט, הגיע למזרח-התיכון באמצע 1944, נושא עמו את ההודעה המפורסמת של אייכמן על נכונות הגסטאפו לשחרר יהודים רבים תמורת משאיות שיספקו בעלות-הברית לגרמנים הגיב מוין לטענת פרידמן-ילין, במלים: "מה אעשה במיליון יהודים?" כנגד זה, הבה נזכור את הצהרתו של צ'רצ'יל בבית-הנבחרים ב- 7 בנובמבר 1944, יום לאחר רצח ידידו: "אני יכול להבטיח לבית, שלעיתים רחוקות איבדו היהודים בארץ-ישראל ידיד טוב או בקי יותר בעניינם". איזו משתי דעות סותרות אלו על לורד מוין קרובה יותר למי שהיה האיש במציאות?

הבה נסלק את הראשונה שבשתי ההטעיות. הראשונה היא ייחוס ההצהרה למוין כתגובה להודעה שהביא בראנד מאייכמן. בתיאורו קובע פרידמן-ילין, כי בראנד נלקח לקהיר ושם ריאיין אותו מוין אשר – כך נאמר – העיר את ההערה הפוגעת בנוכחותו של בראנד. האמת היא, כי כמעט ודאי שבראנד מעולם לא נפגש עם מוין. אין כל עדות שאפשר לסמוך עליה, כי מוין ביטא אי-פעם את המלים שייחסו לו שוב ושוב תועמלני לח"י, תומכי הארגון והמאמינים העיוורים בו. מקורו של הסיפור הוא בתיאור מבולבל של בראנד על פגישה עם פקיד בריטי בכיר בלתי-מזוהה במועדון בקהיר לקראת סוף המלחמה. נאמר על מוין שבמהלך פגישה זו העיר את ההערה שרבים מצטטים אותה. לעומת זאת, באוטוביוגרפיה של בראנד, שכתב אותה מפיו אלקס וייסברג, ואשר ראתה אור ב- 1958 בכותרת "בשליחות נידונים למוות", הודה בראנד שאיש-שיחו לא היה כלל מוין, אם כי בזמנו הוא חשב כך, בטעות. אף-על-פי שבראנד חזר בו, רבים ממשיכים לייחס למוין את ההערה האמורה, ורק לאחרונה היא צוטטה בעת טקס החזרתן לישראל של גופות המתנקשים בחיי מוין לקבורה ממלכתית. מובן שבאירוע כזה שירת הסיפור את מטרתם של הסניגורים המאוחרים של לח"י; על כל פנים, הסטוריונים יכולים להורידו בביטחה מעל הפרק כחסר-בסיס.

ההטעיה השניה היא ייחוס אמונות גזעניות, בנוסח נאצי, למוין, רגשות אלה מיוחסים לו בעיקר על סמך קטע מנאום שנשא בבית-הלורדים, ב- 9 ביוני 1942. אלה הם הדברים שמוין באמת אמר:

"לעתים קרובות מאד אומרים ברישול, כי היהודים הם שֵמיים, אך אנתרופולוגים אומרים לנו, שאם כי הם שמרו על תרבותם בטוהרתה, הרי שהגזע היהודי התערב בגויים מאז תחילת הגלות. בתקופת גלות בבל, התמזגו בהם יסודות חִיתיים חזקים וברור שיסודות ארמנויידיים, שעדיין אפשר למצוא אותם בקרב היהודים הספרדים, התבטלו בקרב האשכנזים בגלל עירוב הדם הסלאבי".

תועמלני לח"י ניצלו מלים אלו כעדות לכך שמוין האמין באידיאל של טוהר הגזע, בדומה לנאצים, וכי הוא ראה ביהודים גזע לא-טהור ולכן נחות, במובן מסויים. למעשה, כאשר בוחנים את נאומו של מוין בהקשר של השקפותיו המוכרות בענייני גזע, סותרים דבריו לגמרי פרשנות זו. מוין עצמו היה אנתרופולוג ואתנוגרף בעל-מוניטין מסויים. הוא עמד בראש כמה משלחות-מחקר לחלקי עולם נידחים, במטרה לחקור את הרבגוניות של טיפוסי בעלי-חיים ובני-אדם. בספר שפירסם ב- 1936 מדווח מוין על משלחת מחקר לאיזורים בגיניאה החדשה אשר נחקרו אך מעט. הוא מתאר את מטרת המסע כלהלן: "בשעה שתיכננתי את מסע המשלחת, קראתי את הספר 'אנו האירופים' מאת ג'וליאן האקסלי וא.ס. הדון, הטוען בצורה משכנעת כי בשל הצטלבות בין תושבים קדומים באירופה ובין גלים חוזרים ונשנים של עמים כובשים, המושג 'גזע טהור', במשמעותו הביולוגית, הוא חסר-אחיזה במציאות לגבי האוכלוסיה האירופית. רציתי מאוד לברר, אם קיימת אותה רבגוניות של טיפוסים בקרב העמים הילידים בגיניאה החדשה". בהמשך הספר, כשלוש מאות עמודים הלאה, לאחר תיאור מפורט של חלק מבני גיניאה החדשה, גובהם, היקף מותניהם, גודל הראש ונתונים סטאטיסטיים חיוניים אחרים, מוין קובע את מסקנתו: "אפילו עין בלתי-מאומנת לא יכולה שלא להבחין בניגוד המוזר בין גיניאה החדשה ובין אירופה, מן ההיבט של אחידות גזעית. כאשר בוחנים קבוצת אנשים כלשהי בארצות האירופיות מבחינים במידה רבה של שוני בטיפוסי-אנוש... בהשוואה לאירופה, באיזורים מסויימים של גיניאה החדשה ישנה לעתים קרובות אחידות מרשימה, עם הבדלים ברורים בין אזור אחד למשנהו".

אם נבחון את נאומו של מוין בבית-הלורדים לאור הערות אלו, תתבהר גישתו של מוין: הוא רואה גזעים אחדים כטהורים, כלומר אחידים במוצאם, וגזעים אחרים כמעורבים, כלומר פרי נישואי תערובת עם גזעים אחרים. בקטגוריה הראשונה הוא מציב אחדים מן השבטים שבאיזורים הנידחים של גיניאה החדשה; בשניה הוא מציב את כל עמי אירופה, לרבות היהודים. בשנות השלושים נחשבה אוכלוסיית גיניאה החדשה בדרך כלל לאחת האוכלוסיות הפרימיטיביות וה"נחשלות" ביותר על פני כדור-הארץ. אנו יכולים להיות בטוחים, שכאשר מוין טוען כי אחדים משבטי גיניאה החדשה הם אחידים מבחינה גזעית, אין פירושו של דבר כי דעתו היא שהם עליונים בשל כך על גזעים אירופיים. כאשר מוין קובע שיהודים הם מעורבים מבחינה גזעית, הוא שם אותם באותה קטגוריה עם כל עם אירופי אחר, לרבות הבריטי. שטות היא, איפוא, לפרש את נאומי בסימן לכך שהוא ראה, כדוגמת הנאצים, את היהודים כנחותים. למעשה, כאשר טען כי הגזע ה"פרימיטיבי" ביותר מבין הגזעים המוכרים הוא "טהור" מבחינה גזעית, בעוד שהגזעים ה"מתקדמים" ביותר הם מעורבים מבחינה גזעית, סתר מוין לחלוטין את אחת ההנחות הבסיסיות של האידיאולוגיה הגזענית הנאצית. מכל זאת עולה בבירור, כי אין שום בסיס להאשמת מוין באנטישמיות גזענית על סמך נאומו בבית-הלורדים.

נטיה הדרגתית לעבר הציונות

מה היו דעותיו האמיתיות של מוין על השאלה היהודית ועל בעיית ארץ-ישראל? הפרוטוקולים של שני ראיונות שהעניק מוין לנציגים ציונים במהלך כהונתו כשר-המושבות בשנים 1942-1941 מסייעים לנו לענות על שאלה זו. הראיון הראשון נערך עם פרופסור (מאוחר יותר סר) לואיס ניימיר ועם ברל לוקר ב- 3 ביוני 1941. מוין הדגיש אז נקודה אחת; הוא עמד על כך "שארץ-ישראל לא תוכל לפתור את כל הבעיה היהודית". הוא קבע עוד, "שהמנדט צריך יהיה להסתיים. הכידונים הבריטיים לא יוכלו לקיים עוד את האיזון בין שני העמים – הערבים והיהודים." מוין טען, "שיהיה צורך למצוא טריטוריה אחרת במרכז-אירופה או במזרחה מפני שיהיה בלתי-אפשרי להושיב בארץ-ישראל את כל היהודים שיהיה עליהם לעזוב את איזורי מושבם הנוכחיים". מוין אמר עוד, שהוא שוחח על הנושא עם ראש-ממשלת פולין, שיקורסקי, אשר הסכים עם דעה זו. הראיון השני נערך כמה שבועות מאוחר יותר. הפעם היה הנציג הציוני וייצמן, המתאר את הפגישה כך:

"לורד מוין היה מהורהר זמן מה, ואז החל לדבר על מדינה יהודית. הוא אמר שיהיה עליהם להתחיל בפדרציה של ארץ-ישראל, עבר-הירדן וסוריה; אבל יצירתה של פדרציה צריכה להיות מותנית בהקמת מדינה יהודית." ד"ר וייצמן אמר, שנראה לו כי זו דרך שאפשר לנקוט בה.

השיחה עברה לבחינת האפשרות של עיסקה בין הציונים ואיבן-סעוד, בהתאם לקווים שהציע ה. סט-ג'ון פילבִּי, החוקר הבריטי שהתאסלם ושהיה איש-אמונו של שליט ממלכת המדבר הערבית. "[ד"ר וייצמן] אמר ללורד מוין שהוא מאמין כי היהודים יהיו מוכנים לשלם מראש לאיבן-סעוד בין 15 ל- 20 מיליון לירות שטרלינג למטרות פיתוח. לורד מוין אמר שיהיה צורך להעביר מספר מסויים של ערבים ממקומם ותהה אם אפשר יהיה לעשות זאת בלי שפיכות דמים. ד"ר וייצמן אמר שאפשר יהיה לעשות זאת, אם בריטניה ואמריקה ידברו בכנות עם הערבים; עליהן לומר להם, שהם קיבלו תשעים ושבעה אחוזים מתביעותיהם והם צריכים להסתפק בזאת. לורד מוין אמר, שאם תתבצע העברת אוכלוסיה, הוא היה מעדיף שהיא תיעשה ללא סכסוך. לורד מוין שאל אז: 'מה באשר לגבול?' ד"ר וייצמן השיב שאין שום קו מלבד בקעת הירדן. הלורד מוין המשיך ואמר, כי הספר הלבן יאבד את תוקפו וד"ר וייצמן העיר: 'ככל שייקדם ייטב'."

שני קבצי פרוטוקולים אלה מראים, שאם כי גישתו של מוין כלפי הציונות אינה גישה פרו-ציונית מובהקת, אי-אפשר לתאר אותה כעויינת לחלוטין. אכן, הוא לא הסכים לכך שהציונות לבדה יכולה להיות פתרון מלא לשאלה היהודית, אך עם זאת הוא ציפה לסיום המנדט ולביטול "הספר הלבן"; הוא מדבר לא רק בזכות מדינה יהודית, אלה מתגלה כמי שמוכן לבחון אף את האפשרות של העברת ערבים מארץ-ישראל לטריטורית שכנות. בנסיבות של 1941, קשה מאוד לטעון שהצעה אחרונה זו מעידה על איבה לעניין הציוני.

עם זאת, יש להבחין הבחנה ברורה, בין מחשבתו של מוין לגבי המבנה הפוליטי של ארץ-ישראל בעתיד, ובין הניהול היומיומי של ארץ-ישראל שבאחריותו כשר המושבות בין1941 ו- 1942. החלטותיו במסגרת תפקיד זה תאמו לחלוטין את ההגבלות על העליה שנקבעו ב"ספר הלבן" של 1939. חשדות לח"י, שהוא מילא תפקיד אישי מכריע בהחלטות שהובילו לטביעת "סטרומה" בפברואר 1942, מתאמתות, יש לומר, בכתוב בתיקים הרשמיים שבארכיונים, שעתה הם בני-השגה. למעשה, בשלב המכריע של הטיפול הרשמי בפרשת "סטרומה" היתה זו התערבותו האישית של מוין שהיטתה את הכף נגד כל הקלה במדיניות הבריטית לטובת הפליטים שעל סיפון האניה. חרף דעתו המצוטטת על כך שטריטוריות אחרות, חוץ מארץ-ישראל, צריכות להיות חופי מקלט לפליטים יהודים, לא היה מוכן מוין להרשות את כניסתם במספרים ניכרים למושבות בריטיות אחרות חוץ מארץ-ישראל, או לאיזורים אחרים שבפיקוח בריטי. כאשר הועלתה לדיון ב- 1943 הצעה להכניס פליטים יהודים לקירנאיקה (שהיתה אז בפיקוח צבאי בריטי) התנגד מוין, כסגן שר-המדינה למזרח-התיכון בתקיפות לתוכנית. הוא הכריז כי תוצאותיה תהיינה "הרסניות", "תהיה לה ההשפעה הרעה ביותר על הסֶנוּסי והיא תסבך חמורות את כל הסטאטוס-קוו בשאלה הערבית". על יסוד הכרעות והמלצות אלו, אכן קשה לטעון על מוין שהיה – כפי שצ'רצ'יל תיאר אותו בבית-הנבחרים לאחר מותו – אחד הידידים הטובים ביותר של היהודים בארץ-ישראל והבקיאים ביותר בעניינם.

ובכל זאת, יש עדות כי בשנת חייו האחרונה, כשר המדינה למזרח-התיכון, דעותיו של מוין בנוגע לארץ-ישראל, בעיקר לגבי ההתפתחות הקונסטיטוציונית של הארץ, נטו בהדרגה לכיוון הציונות. צ'רצ'יל עצמו, בשיחה עם וייצמן, ב- 4 בנובמבר 1944, יומיים לפני רצח מוין, האיץ במנהיג הציוני לבקר אצל מוין בקהיר. צ'רצ'יל הוסיף, כי "לורד מוין השתנה והתפתח בשנתיים האחרונות". אם כי ראש-הממשלה לא הגדיר את אופי ה"התפתחות" שחלה בדעותיו של מוין, ישנה עדות בארכיונים, המראה שהרעיונות שטווה מוין באורח ספקולאטיבי לגבי עתיד ארץ-ישראל בשיחתו עם וייצמן ביולי 1941, נעשו בסוף 1944 לנושא של דיונים מיניסטריאליים מפורטים בדרג הגבוה ביותר.

ביולי 1943, החליט הקבינט להקים ועדה שתמליץ על המדיניות העתידית בארץ-ישראל. בוועדה נכללו לפחות שני פרו-ציונים מוכרים: סר ארצ'יבאלד סינקלייר, שר המדינה לאוויריה, וליאופולד אמרי, שר המדינה לענייני הודו. בהגדרת הסמכויות של הוועדה, נכללה גם הוראה לבדוק את מעשיותה של חלוקת ארץ-ישראל בהתאם לקווים שהמליצה עליהם לראשונה הוועדה המלכותית לארץ-ישראל בראשות הלורד פיל ב- 1937. בנובמבר 1943, הוסכם בוועדה על תוכנית לחלוקת ארץ-ישראל למדינה יהודית, לאיזור מנדטורי זעיר בפיקוח בריטי, ולמדינה ערבית שתצורף לפדרציה ערבית רחבה של סוריה-רבה. הקבינט אישר עקרונית את התוכנית בינואר 1944, אך שר החוץ אידן התנגד לה בתקיפות. תמכו בו בהתנגדותו ראשי הצבא וכמה נציבים בריטיים במזרח התיכון, שהידוע בהם היה לורד קילרן, השגריר הבריטי בקהיר. התנגדות זו עיכבה כל דיון נוסף בתוכנית בדרג הקבינט עד הסתיו של 1944.

מוין מילא תפקיד מרכזי בעבודתה של ועדת הקבינט. תמיכתו בהצעת החלוקה (אשר היה שותף לה גם הנציב העליון בארץ-ישראל, סר הרולד מק-מייקל, שהיה בשלבי פרישה) היתה גורם רב-עוצמה בהבטחת הסכמה לתוכנית החלוקה. מוין התנגד להכללת הנגב במדינה היהודית המוצעת, ושם דגש מיוחד על הצורך החיוני בהקמת פדרציה של סוריה-רבה, בנוסף לחלוקת ארץ-ישראל, כדי להחליש את התנגדותם של הערבים לתוכנית בכללה. עמדתו של מוין לגבי עקרון החלוקה והקמת מדינה יהודית היתה שונה מעמדתם של הרוב הגדול של הפקידים ואנשי-הצבא הבריטים במזרח-התיכון. הקונצנזוס של דעת-הקהל הרשמית הבריטית באיזור דחה את החלוקה והתנגד למדינה יהודית; מוין תמך בשתיהן. בשעת ההתנקשות בו, עמד הקבינט להכריע סופית לגבי תוכנית הוועדה הקבינטית.

לפיכך אפשר לסכם כך את גישתו של מוין כלפי הבעיה היהודית ושאלת ארץ-ישראל: הוא לא היה תומך נלהב בציונות כדוגמת צ'רצ'יל או אֶמֶרי, אך, מצד שני, לא היה בשום אופן מתנגד החלטי לציונות. הוא האמין כי הציונות לבדה לא תוכל לתת פתרון מלא לבעיה היהודית; יש, לדעתו, צורך למצוא טריטוריה להתיישבות של יהודים במקום אחר, אם כי הוא לא הבהיר היכן היא תימצא; הוא לא התנגד עקרונית להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; בתקופת המלחמה יהיה צורך להשאיר את מדיניות "הספר הלבן" על כנה, אך לאחר המלחמה יש להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל מחולקת ולפייס את הערבים בחיבור השטחים הערביים של ארץ-ישראל לפדרציה ערבית רחבה יותר.

התמעטות התמיכה בציונות

מה היו, לבסוף, התוצאות של רצח מוין? יתכן שההשפעה הבולטת ביותר היתה על מחשבתו של ראש-הממשלה. הרצח מציין קו-פרשת-מיים ביחסו של צ'רצ'יל לציונות. עד כה היו תמיכתו במדינה יהודית בארץ-ישראל לאחר המלחמה והגינוי שגינה את מדיניות "הספר הלבן" נחרצים. לאחר הרצח אמר צ'רצ'יל לבית-הנבחרים:

"אם נגזר על חלומותינו למען הציונות להתנדף בעשן של אקדוחי מתנקשים ועל טרחתנו למענה ליצור רק קבוצה חדשה של גנגסטרים הראויים לגרמניה הנאצית, רבים כמוני יצטרכו לשקול מחדש את העמדה שהחזיקו בה בעקביות כה רבה וזמן רב כל-כך בעבר. אם יש תקווה לעתיד שליו ופורה של הציונות, הפעולות הללו מוכרחות להיפסק ויש לבער את האחראים להן מן השורש".

עם זאת, אף-על-פי שכאב את מותו של חבר אישי, לא הצטרף ראש-הממשלה לתגובה הכמעט-היסטרית של הרשויות האזרחיות והצבאיות הבריטיות במזרח-התיכון. ועדת ההגנה למזרח-התיכון, בתמיכה נלהבת של לורד קילרן, תבעה שהבריטים יעשו "דבר-מה דראסטי או דרמטי" בתגובה לרצח, וציינה כדוגמה שיש לפעול על פיה, את הפעולה הנוקשה שננקטה ב- 1924 בתגובה לרצח בתגובה לרצח סר לי סטאק, ראש המטה הכללי הבריטי של הצבא המצרי ומושל כללי של סודן. הנציב העליון הבריטי במצרים, וייקונט אלנבי, שלח לממשלה המצרית אולטימטום משפיל, שהכריז כי הרצח עורר "בוז בקרב כל עמי התרבות" כלפי מצרים; ציווה על המצרים לשלם לממשלה הבריטית קנס של חצי מיליון שטרלינג ותבע "התנצלות מלאה". במקרה זה, תבעה ועדת ההגנה למזרח-התיכון פירוק נשק מוחלט של כל הכוחות הבלתי-חוקיים של היהודים (כלומר של "ההגנה" ולא רק של קבוצות טרוריסטיות) ועיכוב של כל עליה נוספת של יהודים לארץ-ישראל.

מכל מקום, שתי ההמלצות לא יושמו. הראשונה נדחתה, מפני שדווח לממשלה שפירוק נשקה של "ההגנה", שהיתה אז כוח מאורגן היטב עם שלושים וששה אלף חברים, יחייב הפעלת שתי דיוויזיות של חיל-רגלים, שתי טייסות ו"הפגנת כוח" של ספינת-מלחמה בחיפה ואניית-משמר ביפו; כוחות אלה היו דרושים בסוף 1944 למשימות דחופות יותר על כן. פירוק נשקה של "ההגנה" פירושו היה הריסת הכוח היחיד שהיה לו סיכוי רציני לחסל את התנועות הטרוריסטיות; גם לפני רצח מוין ערכה "ההגנה" מסע נרחב נגד הפורשים; לאחר הרצח הודגש הדבר כלפי פנים בדחיפות רבה יותר. גם העליה לא נבלמה כליל, מכיוון שצ'רצ'יל בא לידי מסקנה כי עיכוב מוחלט של עליה עלול רק להוות עילה בידי הטרוריסטים. צ'רצ'יל הפעיל לחץ אישי חזק על הממשלה המצרית, כדי להבטיח כי עונש המוות שהוטל על המתנקשים יוצא לפועל. יחסו לציונות לא השתנה בן-לילה, והוא לא נתן לטרוריסטים תחמושת נוספת באמצעות תגובת-יתר בעת המשבר. אף-על-פי-כן, תמיכתו בציונות שהיתה בת יותר מארבעה עשורים, זועזעה קשות והוא חדל להיות התומך הנחרץ ביותר של הציונים בווסטמינסטר ובוויטהול, כפי שהיה בעבר.

העדות הישירה החשובה ביותר על השינוי היה הקפאת הדיון של הקבינט בתוכנית לחלוקת ארץ ישראל, לאחר הרצח. הקבינט עמד לדון בתוכנית באותו שבוע עצמו שבו נרצח מוין. בפגישתו עם וייצמן, ב- 4 בנובמבר (יומיים לפני הרצח), הודה צ'רצ'יל שהשמועות על התוכנית מבוססות על עובדות, והוסיף כי למרות שהוא לא למד עדיין את ההצעות לפרטיהן, הוא תומך בחלוקה. בסרבו לשוחח בפרוט על מפת הגבולות, אמר ראש הממשלה שלדעתו שלו, על הנגב להיות חלק מן המדינה היהודית המתוכננת. וייצמן לא טען בזכות או נגד חלוקה, באמרו שכל מה שדרוש לו הוא הוא כי השטח שיוקצה ליהודים יהיה רחב דיו בעבור מספר גדול של יהודים, יתכן מיליון, שעלולים להיעקר לאחר המלחמה. בהדגישו את ההתנגדות לציונות, במיוחד במפלגתו, הבטיח צ'רציל לווייצמן כי התנגדות זו רק מקשיחה את לבו. ראיון זה עודד את וייצמן מאוד, והוא הכריז שהוא נותן את אמונו בראש-הממשלה ובנשיא רוזווולט. בשיחות אחרות על כך עם מדינאים ופקידים בריטים בערך באותו זמן, הבהיר וייצמן בלי להכנס לפרטים, שהוא יהיה מוכן לתמוך בראיון החלוקה כעיקרון, כפי שעשה בתקופת ועדת פּיל ב- 1937, אם כי עתה, כמו אז, הוא מתכוון להכנס לדיון על גבולות האיזור שיוקצה למדינה היהודית. מכל מקום, רצח מוין הרס את תוכנית הוועדה הקבינטית, שהוקפאה ואשר גם עם תום המלחמה לא שבו לדון בה.

פעולה של טירוף

האם רצח מוין הרס את האפשרות לכינון מדינה יהודית בארץ-ישראל ב- 1945? יש להדגיש, כי לפני הרצח לא היתה שום ודאות שאכן יאומץ דו"ח הועעדה הקבינטית כמדיניות ממשלתית רשמית. לא פחתה ההתנגדות רבת-העוצמה לתוכנית אשר ביטאו משרד החוץ ורוב עמיתיו של מוין עמצו במזרח-התיכן. יתכן בהחלט, שקולות רבי-השפעה אלה היו מצליחים להמשיך ולעכב את אימוצה של התוכנית בקבינט. אף-על-פי כן, ישנה עדות כי בשבוע הראשון של נובמבר 1944, לחץ צ'רצ'יל למען הכרעה קבינטית מיידית לגבי העניין, וכי גם הוא יכול היה להסתמך על קולות רבי-ההשפעה התומכים בתוכנית, ביניהם שר-המושבות, השרים מטעם מפלגת העבודה ואפילו על מוין עצמו. אילו השיג צ'רצ'יל את מבוקשו ואילו מוין לא היה נרצח לפתע, היה צ'רצ'יל יוצא לוועידת יאלטה עם רוזוולט וסטאלין, בראשית פברואר 1945, ובכיסו מדיניות ברורה לגבי ארץ-ישראל. כפי שהתפתחו העניינים, לא נדון עניין ארץ-ישראל בישיבות הרשמיות של הוועידה, אלא הוזכר ביאלטה בשיחה בלתי-רשמית קצרה, בארוחת-צהריים ב- 10 בפברואר. רוזוולט אמר לפי הרשימות שערך צ'רלס בוהלן, מן המשלחת האמריקנית, כי "הוא ציוני ושאל אם מרשל סטאלין הוא ציוני". סטאלין אמר כי "עקרונית הוא ציוני, אך הוא מכיר בקשיים הכרוכים בכך". צ'רצ'יל, שלא כדרכו, שתק בנושא ארץ-ישראל ביאלטה, ושתיקתו הדהדה. האירוע בולט כאיתות הברור הראשון של הממשלה הסובייטית לשינוי הכיוון שלה לגבי נושא ארץ-ישראל (אם כי היו רמזים נסתרים בשלב מוקדם יותר של המלחמה, בדבר תזוזה ממשמשת ובאה במדיניות). לפיכך, היתה הבימה ביאלטה מוכנה להסכמה-בכוח בין שלושת הגדולים לגבי בעיית ארץ-ישראל, אולם צ'רצ'יל, שאישית היה מאוכזב ואשר לא היה בכיסו אישור הקבינט לתוכנית החלוקה, לא טרח בעניין, בעלי-סמכות אחדים בימינו, ביניהם הפרופסור יהודה באואר, סר ישעיה ברלין וד"ר מיכאל כהן, מניחים כי רצח מוין מציין, אם כן, אבדן הזדמנות לציונים. לא יכולה להיות, כמובן, כל ודאות לגבי עניינים כאלה. אך ישנה עדות היסטורית מוצקה לביסוס ההערכה, שאלמלא נרצח מוין, יתכן שמדינת ישראל היתה מוקמת, בתמיכה פעילה של שלוש המעצמות הגדולות, ב- 1945 ולא ב- 1948.

לסיכום, רצח מוין לא היה פעולה של תאוות-נקם חסרת הגיון, אלא מבצע מתוכנן בקפידה, כאשר המגמה הבולטת בו היא תעמולה למען אידיאולוגיה פוליטית של קבוצת לח"י, אידיאולוגיה שיעדה הראשי היה הריסת הכוח הבריטי בארץ-ישראל בכל האמצעים, לרבות שיתוף-פעולה עם היטלר. אישיותו של לורד מוין ודעותיו המדיניות היו לא-רלבנטיות כמניחים לרצח; מוין נבחר בגלל התפקיד שמילא בלבד; למעשה החליט אברהם שטרן לרצוח את שר המדינה למזרח-התיכון זמן רב לפני שמוין קיבל את משרד השר בקהיר. רק לאחר הרצח ולנוכח הגינוי והזעזוע ביישוב ובעולם, הפיצו תומכי קבוצת שטרן את דברי השיטנה הנוראים בדבר פשעים כביכול נגד העם היהודי. חלק מפשעים אלה, ביחוד השיחה שיוחסה למוין עם בראנד, והדעות הגזעניות בנוסח נאצי שיוחסו לו, היו שקר מוחלט. עמדתו של מוין בשאלה היהודית, אף שלא היתה בשום פנים אוהד באופן פעיל, כללה במיוחד לקראת סוף חייו, תמיכה בכינון מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל לאחר המלחמה. בעת הרצח, עמד קבינט המלחמה הבריטי להכריע סופית לגבי התוכנית של חלוקת ארץ-ישראל, שבעיצובה מילא מוין תפקיד ראשי ואשר קבעה שתוקם מדינה יהודית. בעקבות רצח מוין, הוכנסה תוכנית זו למגרה והגשמת היעדים המדיניים של התנועה הציונית עוכבה. כנראה, במידה רבה.

גזר-דין היסטורי על רצח מוין מוכרח, על כן, לומר כי הוא ייצג. שפי שוייצמן ניסח זאת, "הידרדרות מוסרית עמוקה", וכן כי בעוד שהוא נחשב למעשה עליון של ריאל-פוליטיק, הרי שהיה, לאמיתו של דבר, פעולה של טירוף גמור.