 |
מפרשיות ההעפלה |
הודעת בווין החריפה את מאבקו של היישוב בממשלה ובמדיניותה. המאבק הזה התנהל בשלושה מישורים עיקריים - פעולות מחאה ציבוריות המוניות על-ידי הפגנות ושביתות,
הגברת פעולות ההעפלה ופעילות מחתרתית לוחמת שהתבטאה בפגיעות במטרות בריטיות אסטרטגיות ששירתו את מדיניות הממשלה כגון תחנות רדאר, מחנות צבא, תחנות משטרת החופים, שדות תעופה וגשרים.
ב- 22 בנובמבר נתפסה ספינת המעפילים "ברל כצנלסון" בחוף שפיים לאחר שהורידה את רוב נוסעיה. בתגובה הרסו כוחות הפלמ"ח שלושה ימים לאחר מכן את תחנות המשטרה בגבעת אולגה ובסידני עלי, ששימשו בסיסים לאיתור ספינות מעפילים ולסיורי משטרה לאורך החופים. השלטונות הגיבו בחיפושים אלימים ביישובי הסביבה רשפון, שפיים, גבעת חיים וחגלה. שמונה מבין אלפי תושבי האזור שחשו למקום נהרגו בידי הבריטים. היישוב מצא את עצמו בעימות ישיר ומלא עם השלטון הבריטי.
קשה ביותר היה מצבם של החיילים הארץ-ישראלים ששירתו בצבא הבריטי שיחידותיו היו שרויים בעימות גלוי עם בני עמם. בין החיילים האלו היה גם עמרם. "התברר לנו שהצנחנים הבריטים ("הכלניות") שאותם הובלנו באיטליה בדרכם לארץ-ישראל, הם הכוח העיקרי בפעולות של הצבא הבריטי נגד היישוב בארץ", מספר עמרם. במכתב ששלח אליו השתדל בן-צבי לעודד את רוחו ולהשפיע עליו ועל חבריו שלא יעשו מעשים נחפזים (תעודה מס' 118 ראה בספר).
|
כיצד להיאבק בבריטים? |
כפי שרמז בן-צבי לבנו הביאה תגובתם החריפה של השלטונות את היישוב אל פרשת דרכים
ועוררה פולמוס בדבר דרכי המאבק . רוב היישוב תמך בשילוב, כזה או אחר, של המאבק הצבאי במאבק המדיני, ורק מיעוט התנגד לכך.
בתנועת העבודה הסתמנו בשאלה זו שלוש גישות עיקריות: אסכולת "המאבק הרצוף" הקיצונית שראתה במאבק הצבאי אפיק מקביל לפעולה המדינית; עמדת האמצע, "המאבק המבוקר", שגרסה הפעלה מבוקרת של אמצעים צבאיים כאמצעי עזר בלבד למאבק המדיני שבו ראו את העיקר; ותפיסת ה"מאבק הצמוד". המתונה, שבה תמך בן-צבי, ושקראה להמשיך בדרכי המאבק המסורתיות. כלומר, עלייה, התיישבות ומחאה ציבורית, ושימוש מצומצם ביותר בכוח רק כדי לסייע לדרכי המאבק הקונסטרוקטיביים כגון עלייה בלתי חוקית והתיישבות. יום לאחר הודעתו של בווין שמע בן-צבי כיצד הפכה הפגנת המחאה בתל אביב להתפרעות שלוותה במעשי שוד והצתות ועלתה בחייהם של שישה יהודים. המראות האלו שנבעו מהלכי רוח מיליטנטיים גוברים בקרב הציבור היהודי, עוררו חרדה בלבו של בן-צבי. הוא התנגד למחאות ציבוריות אלימות, והביע חשש מפני הידרדרות שיהיה קשה לעצור אותה. שלא כרבים אחרים חש שהציונות עלולה להינזק מניהול מאבק צבאי. במועצת מפא"י העשרים ותשע שהתכנסה בחיפה כדי לדון בדרכי המאבק נתן בן-צבי ביטוי. לחששותיו. בדבריו קרא לרכז את המאבק בפעולות עלייה, התיישבות והסברה, ולהימנע מהקצנה מסוכנת בפעולות המחאה (תעודה מס' 119 ).
|
תנועת המרי העברי |
שיתוף הפעולה של כוחות "ההגנה" עם האצ"ל והלח"י במסגרת "תנועת המרי העברי" עלה יפה בדרך כלל. "הפורשים" הסכימו לקבל עליהם את מרותו של הגוף שפיקח על תנועת המרי, ועדת x בראשותו של משה סנה, ואת מדיניותו - להימנע ככל האפשר מפגיעות בנפש ולהתרכז בפגיעה במטרות צבאיות אסטרטגיות. למרות זאת נעשו גם פעולות חריגות שכללו התקפות על תחנות משטרה ובנייני ממשלה בירושלים ובתל אביב, פעולות שבהן נהרגו שוטרים וחיילים. השלטונות הגיבו בפעולות מנע ובכללן הטלת עוצר. סגרים, חיפושים נרחבים ומעצרים שפגעו קשות בחיים הסדירים של היישוב. ראשי הוועד הלאומי, ובכללם בן-צבי שפרינצק ורמז, נקלעו למבוכה במגעים שניהלו עם השלטונות כרי להקל על חיי היישוב. עמדתם המתונה נגד ההסלמה בפעולות המרי עמדה בניגוד לעמדת רוב חבריהם במפלגה ורוב היישוב, ויכולתם להשפיע על קביעת המדיניות היתה קטנה. הם חשו שאין בכוחם, ואולי גם אין להם זכות מוסרית, לנסות להשפיע על הציבור שימתן את רגשותיו הסוערים. בפגישה עם הנציב העליון, סר אלן קנינגהם, ניסה בן-צבי לשכנע אותו להסיר את העוצר הממושך שהוטל על חלקים ביישוב וטען שהתסיסה ביישוב, ובעקבותיה ההקצנה בתגובתו, מקורן בהודעת בווין ובמדיניות הממשלה, ועוד אמר: "אין לנו הכוח המוסרי בכדי להרגיע את הציבור... ואין לנו אפשרות כעת למנוע גם פעולות שאנו מתנגדים להן" (תעודה מס' 120).
ב- 29 ביוני 1946, ה"שבת השחורה", פתחו שלטונות המנדט במבצע רחב ממדים שנועד לפגוע פגיעה ניצחת בהגנה, בפלמ''ח ובהנהגת הסוכנות, שבהם ראו את הכוח המניע של הפעולה המזוינת. הצבא הבריטי עשה חיפושי נשק נרחבים ועצר אלפים ובכללם ראשי הסוכנות היהודית ויושב-ראש הוועד הלאומי דוד רמז. הפניית עיקר המאבק הבריטי נגד הנהגת היישוב והתנועה הציונית היתה שלב חדש ביחסים שבין ממשלת בריטניה לתנועה הציונית. ההסלמה הזאת הדאיגה רבים בתנועה הציונית, שחששו שהמשך המאבק בבריטים יביא לפגיעה שאין לה, תקנה בסיכויים המדיניים. לאחר ויכוחים קשים ולחץ כבד מצדו של וייצמן החליטה הסוכנות היהודית על הפסקת הפעילות המזוינת. בראשית הקיץ גברה במוסדות הלאומיים אי הנחת משיתוף הפעולה עם ארגוני "הפורשים" בעקבות כמה מבצעים חריגים שביצעו, ששיאם פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים ב- 22 ביולי 1946 בידי כוחות האצ''ל. בפיצוץ נהרגו 91 בני אדם – ערבים, יהודים ובריטים. לאחר הפיצוץ החליטה הסוכנות היהודית באופן סופי על הפסקת שיתוף הפעולה עם ארגוני "הפורשים" ועל פירוק "תנועת המרי העברי".
|
טרור או מחאה מדינית – המחלוקת ביישוב |
ואף-על-פי שהפעילות המזוינת פסקה כמעט כליל נמשכה מדיניות היד הקשה של השלטונות במשך חודשי הקיץ וראשית הסתיו של שנת 1946. בעקבות מעצרם של ראשי הסוכנות ויושב-ראש הוועד הלאומי דוד רמז בידי הבריטים, ירידת מנהיגי "ההגנה" למחתרת ושהותו של דוד בן-גוריון בפריס, נעשתה הנהלת הוועד הלאומי בראשות בן-צבי להנהגה הלגיטימית היחידה של היישוב ולגוף המייצג הבכיר כלפי השלטונות. על הנהלת הוועד הלאומי הוטל להנהיג את פעולות המחאה הציבוריות, לדאוג לאלפי העצורים ולהביא את דבר היישוב לפני הממשלה. מיד לאחר "השבת השחורה" החליט הוועד הלאומי על מדיניות של אי שיתוף פעולה עם השלטונות. בפגישת נציגיו עם הנציב העליון הבהיר בן-צבי שהאשמה על ההסלמה מוטלת כולה על השלטונות ושום משא-ומתן עמם לא יתנהל כל עוד מנהיגי היישוב ואלפים מבניו עצורים. בספטמבר החליטה מליאת הוועד הלאומי על פרישתם של כל נציגי היישוב מן הוועדות הממשלתיות, ובתגובה הקפיאה הממשלה את הקצבותיה לחינוך, לבריאות ולעזרה סוציאלית.
בנובמבר 1946 החלה הממשלה לרכך את עמדתה - שוחררו עצורים, נפסקו חיפושי הנשק וביטל העוצר התכוף. לאחר ארבעה חודשים וחצי שבהם חש היישוב את נחת זרועה של הממשלה ונפגעו קשות חיי הכלכלה והחברה שלו, החלו החיים אט-אט לחזור למסלולם. ואולם ההפוגה הועמדה בסכנה עם חידוש מעשי הטרור של ארגוני "הפורשים". עוד קודם לכן, בספטמבר, החלו הארגונים בסדרה של התקפות על מטרות בריטיות אזרחיות וצבאיות והעמידו את היישוב לנוכח הסכנה של חזרה למדיניות היד הקשה של השלטונות. בן-צבי, ששמע על כך בפגישותיו התכופות עם הנציב העליון, חש דאגה רבה. הוא ראה בטרור שנוקט מיעוט מקרב היישוב סכנה ליישוב המאורגן כולו. כבעבר היה בן-צבי מן הדוברים התקיפים נגד הטרור ומראשי התובעים לנקוט נגדו צעדים של ממש. בישיבת הנהלת הוועד הלאומי בדצמבר 1946 קבע לאמור: "עם כל שאט הנפש למלחמת אזרחים נהיה מוכרחים לעשות צעדים יותר דרסטיים, אנו לא יכולים לקבל על עצמנו נדר שבשום אופן לא נגיב אם יימשכו מעשי טרור שעלולים להביא אותנו לקראת אסון".
בחודשי החורף של שנת 1947 נמשכו פעולות הטרור של "הפורשים" מכאן והמאבק הציבורי שניהלו נגרם המוסדות הלאומיים מכאן. למרות הרוגז על מבצעי הטרור דהו המוסדות הלאומיים את תביעת השלטונות הבריטיים, בראשית פברואר. לשתף עמם פעולה בגילוי מבצעי הטרור והסגרתם. ב- 1 במרס פוצצו אנשי האצ''ל את מועדון הקצינים הבריטים בשכונת רחביה בירושלים והרגו עשרים איש. בתגובה הטילו השלטונות משטר צבאי על כמה אזורים עירוניים ובכללם חלק מירושלים. המשטר הצבאי כלל סגירת שכונות שלמות בגדרות תיל, חיפושים, הפקעת אזורים לצורכי הצבא ונישול תושבים מבתיהם. הצעדים האלו פגעו בחיי היום-יום והסבו סבל רב לתושבים. בעקבות הטלת המשטר הצבאי התחדד הוויכוח הציבורי בדבר דרכי המאבק בארגוני "הפורשים" ושיתוף הפעולה עם השלטונות במאבק הזה. הוויכוח לא פסח גם על משפחתו של בן-צבי. בנם עלי כתב להם מבית קשת לאמור! "אם יראה היישוב כוח עמידה עקשני יוכל לעמוד גם במבחן הזה ולא יכנע לדרישת שיתוף הפעולה אשר בסופו של דבר תסגיר גם את כוחנו אנו". במכתב התשובה לעלי (תעודה מס' 121) תיאר בן-צבי את הסבל הנגרם לתושבי ירושלים, את הנזק המדיני העצום הטמון בטרור ואת ההצדקה למלחמת הרמה של היישוב בטרור. "בדבר השפעתם ההורסת של הטרוריסטים אין לי כל ספק ואף לא ברבר ההכרה לשים קץ להם ולפעולותיהם", השיב לו עלי, "ואולם לא בדרך שיתוף עם השלטון…".
|
הבריטים מעבירים לאו"ם את הטיפול בבעיית א"י |
ב- 18 בפברואר 1947 הודיע בווין על החלטת ממשלת בריטניה להעביר את בעיית ארץ-ישראל לאו"ם. באפריל 1947 החליט המושב המיוחד של העצרת הכללית של האו''ם למנות ועדה מיוחדת (אונסקו"פ) שתחקור את הרקע למצב בארץ-ישראל ותמליץ על פתרון. ביוני-יולי 1947 ביקרה הוועדה בארץ. בעת שהיו חבריה בארץ הסעירה את היישוב פרשת
"יציאת אירופה תש"ז" ("אקסודוס 1947"). "אקסודוס" היתה הגדולה שבאניות המעפילים. כ- 4,500 נפש היו בה. סמוך לחופי הארץ השתלטו הבריטים על האנייה לאחר התכתשות עם המעפילים שבמהלכה נהרגו שניים מהם ואחד הימאים. שלא כאניות מעפילים אחרות שנתפסו ונוסעיהן גורשו לקפריסין, החליטו השלטונות לגרש את מעפילי "יציאת אירופה" לצרפת; כשסירבו המעפילים לרדת בצרפת גורשו חזרה למחנות העקורים בגרמניה. מאבקה של "יציאת אירופה" נהיה לסמל במאבק העלייה. היישוב ראה בהחזרתם של עקורי מחנות ההשמדה אל ארץ ההשמדה גרמניה מהלך אכזרי וציני. בן-צבי ראה בגירוש המעפילים לקפריסין מעשה שיביא לעיכוב זמני בלבד בעלייתם לארץ-ישראל (תעודה מס' 121), אבל גירושם חזרה אל אדמת אירופה הסעירה אותו מאוד. כשנודע לו על הכוונה לגרש את מעפילי "אקסודוס" לצרפת פנה בן-צבי אל כמה אישים ובכללם ראש ממשלת בריטניה והנציב העליון, בבקשה שימנעו את הוצאת תכניתם אל הפועל. כשנפלה החלטת הגירוש מצרפת לגרמניה פנה אל ידידו הוותיק לאון בלום, לשעבר ראש ממשלת צרפת, וביקש ממני שיפעיל את השפעתו על ראש ממשלת בריטניה שימנע את גירוש המעפילים לגרמניה ויניח להם לשוב לארץ-ישראל (תעודה מס' 122 ).
