התפישה הציונית של "רנסנס יהודי", "תחיית עם ישראל" או של "לידה מחדש" של העם היהודי זכתה להמחשה חזותית בדמות אלגורית נשית מעשה ידי ליליין. את שער הירחון היהודי Ost und West ("מזרח ומערב") (איור 1) עיטר האמן בהאנשה של "האומה היהודית". במלאכת היצירה של האנשה מודרנית, ויהודית במיוחד, היה על ליליין ליצור יש מאין. ביצירת דמויות אלגוריות או האנשות המבטאות רעיונות, תפישות או מושגים מודרניים, עמדו אמני המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים בפני בעיות רבות. כדי לעצב דמות אלגורית או האנשה של השלום, למשל, עמדו לרשותם דימויים שגורים ומוכרים כבר מתקופת הרנסנס (יונה וענפי זית). אך אם רצו ליצור האנשה ל"חשמל", ל"תעשייה" או ל"אווירונאוטיקה", היה עליהם להמציא אטריבוטים חזותיים, שבכוחם יהיה להעביר את המסר הסמלי של ההאנשה החדשה. בעיה דומה ניצבה בפני ליליין: מגוון האטריבוטים בתרבות היהודית המסורתית לא אפשרו לו לבטא מסרים ציוניים של "התחדשות", של "לידה מחדש" וכו', ולפיכך בחר להישען על מסורות אחרות, שאינן יהודיות.²⁵

איור 1: אפרים משה ליליין, איור לשער הירחון Ost und West, שנת 1904

אם היו קיימות דוגמאות של האנשות חזותיות לאומה היהודית, היו אלה בראש ובראשונה נוצריות, וברוב המקרים הן לא הקרינו מסר 'חיובי' במיוחד. האנשה מוכרת וידועה של דמות "האומה היהודית" או "היהדות" היא ה'סִינַגוֹגָה', ('בית-הכנסת') (איור 2); דמות אשה שעיניה קשורות (היא אינה רואה את ה"אמת" – הברית-החדשה), באחת מידיה לוחות הברית כשהם מוצגים הפוכים ובידה השנייה רומח שבור. הכתר שהיא חובשת לראשה "נפל ארצה". פסל ה'סינגוגה' מופיע על כמה חזיתות של כנסיות גותיות כמו, למשל, על זו של הקתדרלה בסְטרַסבּוּר. ה"סינגוגה" מונגדת באמצעות דמות אלגורית של ה"אֶקְלֶזיָה" – "הכנסייה" או "הברית-החדשה"; אשה העומדת בתנוחה גאה, שלראשה כתר ובידה אוחזת את צלב הכנסייה המנצחת (איור 3).

איורים 2 ,3: מימין: סינגוגה ("בית הכנסת"), משמאל: אקלזיה (הכנסייה המנצחת), פסלים מהמכלול הפיסולי של הקתדרלה של סטרסבור, 1250-1230 (בערך), אבן, סטרסבור.

"האומה היהודית", "בת ציון" או "היהדות" באיור של ליליין, היא האנשה מודרנית של היהדות המערב-אירופית של תחילת המאה העשרים, המגלמת את תהליך "התחיה" או "הרנסנס היהודי". זוהי אשה צעירה בעלת שיער שופע, שזור בתכשיטים ומוכתר ב"מגן-דוד". היא לבושה שמלה, שחלקה התחתון עשוי דגם של "מגן-דוד" ולפניה גדר קוצים. האשה מצמידה את ידה הימנית לחזה בתנוחה מוכרת ושגורה של "שבועה" ואילו בשמאלית היא אוחזת בצמח המוקף בזר עלים וניצנים של ורדים.

האבזרים המלווים את הדמות האלגורית של "בת ציון" משמשים כאן הן בתפקיד זיהוייה כיהודייה (ה"מגן-דוד") והן בתפקיד הקרנת המסר הסמלי: גדר הקוצים מסמלת את סבלות הגולה ואילו הצמח הספציפי שהיא אוחזת בידה השמאלית,²⁶ – "שושנת יריחו"²⁷ – משמש כסמל להתחדשות, ל"קימה לתחייה" או ל"לידה מחדש" של האומה היהודית. האבזרים ששימשו את ליליין ביצירת האנשת "בת ציון" או "האומה היהודית", לקוחים היישר מלקסיקון הסמלים של הכנסייה הנוצרית. זר קוצים הוא אחד מסמלי הפַּסְיוֹן (הייסורים) של ישו; "שושנת יריחו" מסמלת את קימתו לתחייה. ליליין שאל את הקונוטציות הסמליות של 'ייסורים' ו'תחייה' הקשורות באבזרים הנ"ל והתאים אותן לדימוי מודרני, "יהודי-ציוני", חדש.

עדות למעורבותו העמוקה של ליליין בתרבות הנוצרית היא עצם העובדה שהמוטו ל"אקס ליבריס" שלו עצמו (איור 4) הוא ציטוט דבריו של הקדוש הנוצרי פאולוס: "לטהורים כל טהור". המוטו מבוסס על ביטוי בגרמנית – "Den reinen ist alles rein" ולקוח מ"האיגרת לטיטוס", 1, 15. ²⁸ בדרך דומה לא היסס ליליין לעשות שימוש בסמלים החדורים דבקות דתית נוצרית כדי לסמל דבקות דתית של נביא יהודי באחד מאיוריו. כדי להעצים את דימוי הנביא ישעיהו (איור 5), עיטר ליליין את שלמתו רבת הקפלים בדגם של לב, שבראשו מתנוססת להבת אש. "הלב הבוער" (“flaming heart”) הוא סמל קתולי המשמש כאטריבוט של שתי דמויות משמעותיות: הקדושים אנטוניוס מפאדובה ואב הכנסייה, אוגוסטינוס. "הלב הבוער" מסמל את להט הדבקות הדתית של שניהם. קדוש נוצרי אחר, בונוונטורה, הוסיף למושג "אהבת האלוהים" (“Amor Dei”) דימוי של אור אלוהי, בצורת שלהבת אש, כמטפורה לדבקות דתית.²⁹ וריאציה על "הלב הבוער" הוא "הלב הקדוש" (“The Sacred Heart”); לב, שמעליו שלהבת אש, המוקף בזר קוצים או חדור מסמרים. סמל זה רומז לדבקותו הדתית ולסבלותיו של ישו. זהו הסמל של המסדר הישועי והאטריבוט של מייסדו, הקדוש הנוצרי איגנציוס מלויולה. ליליין לא היסס לצטט סמל זה, כאמור, על שלמת הנביא ישעיהו, ובכך הוסיף לדמות הזועמת של הנביא אספקטים של להט ודבקות דתיים, המנגידים אותו עם בני ובנות ישראל, שאינם שומרים על מצוות האלוהים ומעבירים זמנם במחולות.

איור 4: אפרים משה ליליין, אקס-ליבריס של האמן, 1901

איור 5: אפרים משה ליליין, ישעיהו (Die Weissagung des Jesia), איור מתוך Juda, שנת 1900

לצד אטריבוטים נוצריים ניתן למצוא אצל ליליין גם אטריבוטים האופייניים לדמויות מן המיתולוגיה הקלסית. את הדמות הגברית המתפקדת כהאנשה של "דרור" (המופיעה במכלול העיטורי של חלונות זכוכית צבעונית שליליין עיצב לבית "בני ברית" בהמבורג), מלווים שלושה אטריבוטים: זקן, לוחות אבן ונשר. זקן ולוחות הם האטריבוטים המסורתיים של משה; הנשר הוא האטריבוט המסורתי של יופיטר (זאוס). אם, בנוסף לכל אלה, אנו מזהים את תווי פניו של הגבר כדיוקן של תיאודור הרצל, אזי ההאנשה המודרנית של ה"חירות" לא זו בלבד שהיא מציגה אותו כמנהיג, כמחוקק (ואולי גם כמרטיר) מודרני, אלא שאת אלה מלווה גם האלהה.

איור 6: אפרים משה ליליין, משה, איור ל-Die Bucher der Bibel, שנת 1908

דיוקנו של הרצל שימש את ליליין פעמים רבות. החזות המרשימה והכובשת של המנהיג הציוני נתפסה אצלו, כנראה, כמייצגת מושלמת של ההיבט ה"עתיק" של העם היהודי: אצילות נפש, חיוּת, כוח וכריזמה, תכונות אופי שאפשר היה למצוא בתיאורים הרומנטיים של דמות היהודי הקדמון ביצירות של ג'ורג' אליוט (דניאל דירונדה) או דיזראלי (טנקרד). אותו הוד קדומים של גבר במיטב שנותיו, שזקנו שחור, היה מקור חזותי אידיאלי ליצירת דמות של יהודי מלא כוח מתקופת התנ"ך. הרצל כמשה (איור 6) מהווה היפוך מושלם לדמות היהודי מן ההווה – יהודי ממזרח אירופה (איורים 7, 8). זְקַן היהודי לבן ומסתלסל על חזהו; אין זה זקן מטופח שעבר קוסמטיקה ו"גיזום" כמו זקנו השחור של הרצל, או לשם השוואה, זקנו הלבן המטופח, המעוצב על-פי מיטב האופנה באירופה של סוף המאה התשע-עשרה, של מקס נורדאו. את דמות היהודי רפה הכוח, שמבט עיניו מורה על עצב פנימי עמוק (איור 7), על תקווה משיחית (איור 8) או על כעס עצור וחידלון מלווה באיורים של ליליין אטריבוט של "גולה": הפירמידות במצרים או "נהרות בבל". היהודי הזקן לבוש בבגדי התקופה המציינים אותו כ"יהודי מן הגיטו" או במעין לבוש "היסטורי", שהוא ספק טלית ספק כתונת פסים (איור 7). הוא שתול במקומו ואינו יכול לעזוב את סבך הקוצים של הגולה, שהוא אף סמל לייסוריו.

איור 7: אפרים משה ליליין, פסח (Passah), איור ל-Juda, שנת 1900

איור 8: אפרים משה ליליין, מאי היהודי (Der Judische Mai), איור לספר

איור 9: אפרים משה ליליין, מהגטו לציון (Von Ghetto nach Zion), איור מזכרת לקונגרס הציוני החמישי (תרס"ב), 1902

בדמות היהודי העייף, סמל ליהודי הגלותי, מצייר ליליין את היהודי המזרח-אירופי ולא את היהודי הגרמני, המערבי. פתיחות הקהל, שאליו ייעד את איוריו, לא אפיינה את היהדות האורתודוקסית של מזרח אירופה. ליליין היה ער לעובדה זו ולפיכך, כשיצר כרזה לקונגרס היהודי החמישי בבזל (1902, איור 9) התחשב ב"דעת הקהל" וכדי לא ליצור קונפליקטים כלשהם, מיתן את מידת החופש שהעמיד לרשותו הקהל הגרמני, שרעיונות אוניברסליים לא היו זרים לו. המלאך באיור זה אינו עירום; הוא לבוש טוניקה קלסית ועל חזהו חקוקה צורת ה"מגן-דוד". הסבר כלשהו לחריגה של ליליין מדרך הצגת רוב המלאכים שלו בעירום יכולה להיות המען שעליו מכוון האיור; בניגוד לאיורי ספרים, שהם אינטימיים יותר, הכרזה היתה מכוונת לתפוצה רחבה ולכן המלאך "הולבש" כדי להקטין עד כמה שאפשר את אפשרות הפגיעה בקבוצה כלשהי שהיתה עשויה לראות בהצגה של מלאך בעירום משהו "לא מהוגן". המלאך תומך ביד ימין ביהודי הגלותי הזקן ובשמאלו מכוון אותו בתנוחה מסורתית של "גירוש" אל עבר "ציון", שם השמש עולה, ו"יהודי חדש" חורש את אדמתו. סצינת "הגירוש" מן התנ"ך, שבה מגרש מלאך את אדם וחוה מגן-העדן אל עולם מלא יזע ודמעות, מתהפכת באיור של ליליין: היהודי הזקן אינו מוגלה מגן-העדן אל עולם של עבודה, יזע וייסורים, כפי שקורה בסיפור אדם וחווה – אלא להיפך. הוא מודרך ללכת מן העולם האכזר של הגלות אל "גן-העדן" הציוני – ארץ-ישראל, שם מחכה לו עבודת האדמה שתגאל אותו מסבך הקוצים של הגלות.

האיורים של ליליין מהווים את אחד הביטויים החזותיים הראשונים לרעיון "הלידה מחדש" של העם היהודי. באמצעות השימוש במאפיינים מסגנון הציור היווני, מהוות הדמויות שלו, המקרינות רוח נעורים והערצה ליופי הקלסי, אנטיתיזה לדמות היהודי הגלותי. סגנונו הייחודי של ליליין הקנה ליצירותיו ממד של התחדשות המבטאת הערצה ליופי ולכוח, שתי תכונות, שעל-פי התפיסה הציונית הרווחת, נעדרו מאופי היהודי, ועתה, משהוא מתחדש, הן נעשות חלק בלתי-נפרד ממנו. היצירות של ליליין היו מוכרות בקרב החוגים הציוניים ברחבי אירופה והגיעו אף עד בולגריה הרחוקה. שם התוודע אליהן בוריס שץ, אמן יהודי שעמד בראש האקדמיה לאמנות בסוֹפיָה. בדומה לליליין, עסק גם שץ בחיפוש אחר נוסחה לאמנות יהודית-ציונית חדשה – אך פתרונותיו היו אחרים.

הערות שוליים

25. על כך עמדה כבר הד, "ליליין: זהות בקונפליקט".
26. גדעון עפרת רואה בצמח זה "שורש אורנמנטי להפליא, המצמיח זר רך וצעיר. האם מכאן שאל ביאליק לאיילת השחר שלו את ציץ הישועה? כך או אחרת התשובה לקוצים. התחדשות הצמח כהתחדשות העם היהודי". ראה: גדעון עפרת, "דמות האומה (גלגולי המיתוס הלאומי-נשי בתרבותנו)", גנים תלויים, עוד פרקים בארכיטיפולוגיה של תרבות (אמנות ישראל, 1991), 165-10, ובמיוחד 47-46.
27. "שושנת יריחו", (בלטינית Anastatica) היא עשב חד שנתי הצומח במדבריות חמים. "שושנת יריחו האמיתית" (Anastatica hierochuntica) צומחת בדרום הנגב, באזור בקעת ים-המלח, הערבה, מואב ואדום. ראה: נעמי פינבדון-דותן ואבינעם דנין, המגדיר לצמחי-בר בארץ-ישראל (ירושלים: תשנ"א), 241. לאחר שנרטב במים, הצמח נפתח, גבעוליו מתפרשים והוא כאילו קם לתחייה. מכאן שמו המדעי שפירושו "תחייה בת יריחו". מסיבה זו התקדש הצמח במסורת הנוצרית כי הוא מסמל את "תחיית ישו הנוצרי". הצמח נמכר בשוקי ירושלים בייחוד לתיירים נוצרים. זאב וילנאי, אנציקלופדיה לידיעת הארץ, ירושלים, תשט"ז, 1956, עמ' 669. על "שושנת יריחו" כסמל לתחיית ישו ראה:
    Jacob Friedman, Zipora Stein and Amotz Dafni, "The Rose of Jericho, Symbol of the Resurrection", Biblical Archaeology Review, September-October 1980, 39-42.
    תודה לאילנה גרדי מ"האוניברסיטה הפתוחה" על שהפנתה אותי למקור זה.
28. על כך עמדה מילי הד, "Lilien and Beardsley", p. 69.
29. מכאן נוצרה באמנות הנוצרית האנשה של אחת מ"המידות הטובות" - "החסד" (Charity). הדמות האלגורית של "החסד" מתוארת כאשה האוחזת בידיה כד (לעתים הכד מונח לצדה), שממנו יוצאת שלהבת אש. בדימוי אחר, שנגזר כנראה מדמות אלגורית זו, מוצגת האשה כשבידה לב המוכתר בשלהבת אש, כמטפורה לפעולת ההקרבה שבה, מתוך דבקות דתית, היא מעניקה אותו לאלוהים.