בחינת התעודות והקריאה החוזרת בעתונות הפועלים מאפשרות לשחזר את הרצף ההיסטורי וההתיישבותי ברמת הנדיב למן רכישת הקרקעות ב-1913 ועד להקמת בנימינה וחיסול חוות שוני. בפנינו מתגלה מפעל התיישבותי רחב וייחודי: מגוון אנושי, ריבוי קבוצות, שיתוף פעולה תוך כדי מאבק של פועלים, בני אכרים ופקידים, היקף עצום של מפעלי פיתוח, מגוון חידושים טכנולוגיים וניסויים חקלאיים שהיו קשורים בעבודתו של האגרונום עמרם חזנוב, בשיטותיו של סוסקין וברעיונותיו של צבי לופט, היקף משקי רחב שכלל ענפי צומח וחי, מפעל בשמים, מחלבה מודרנית, מערכות ניקוז והשקאה, שילוב כבישים ומסילת ברזל. הייחוד מתגלה בתכנון, בהיקף הביצוע, בהשקעות ובנוף האנושי.
פסיפס תמונות השטח העולות מהמחקר מגלה התפתחות הדרגתית בתוכניות של יק"א שהלכו ונתגבשו עד להקמת בנימינה כישוב לדוגמא והשלמת ייבוש ביצות שוני וכבארה. בשל אותן תוכניות לא נתממשו הנסיונות שנעשו על-ידי קבוצות שונות להקים ברמת הנדיב יישובי קבע. את פעולתה המעשית של יק"א באיזור קבעו מטרותיה ושיטותיה שנוהלו ממרחק תוך הסקת מסקנות ושינויים מנסיונה ההתיישבותי העשיר, מבלי לאמץ תורות זרות לחלוטין לרוח הברון ולאופי חברת יק"א ופקידיה.
היקף מפעלה של יק"א באיזור רמת הנדיב, כפי שהוא עולה דווקא מתיאורי מתנגדיה ומבקריה, הוא אדיר וראוי להערכה וטרם זכה להארה הראויה לו במחקר. לעומת זאת פעילותם של ארגוני הפועלים והתנועה הציונית היתה מצומצמת והשלימה עם שלטונה של יק"א ב"שומרון" באותה תקופה. הפועלים והקבוצות מצאו את עצמם מבודדים ונזנחים, בשולי העשייה המרכזית, נתונים "בין שני המגנטים" של יהודה והגליל ותכיפות הביקורת ועצמתה עמדו כנראה בקנה אחד עם קוצר היד שנתגלה, גם כשהיה מדובר בסיוע חיוני להצלת קבוצות חשובות שנשלחו על-ידי ארגוני הפועלים לכאן.
מעבר לתיאור ההיסטורי מתגלה תמונה אנושית מרתקת: גלריה של דמויות, שורת טרגדיות אנושיות וקיבוציות, קבוצות שעברו תהפוכות גורל בימים של התהוות, ניסוי ושינוי, עוד בטרם נוצקו ונקבעו הדפוסים, וכל זאת בתנאי התמודדות קשים ביותר, כמעט ללא נשוא, מול הביצות והקדחת. המפעל האנושי ושינוי פני האיזור כולו הם מאלפים ביותר אך נותרו במידה רבה נעלמים ועומדים בצלם של סמלים ומיתוסים מפורסמים הרבה יותר, שנוצרו בחלקי הארץ האחרים.
מבנה חוות שוני מוקף כיום חורשת עצי אורנים ענקיים שמלבד יופיים החזותי גם משקפים בסיפורם משהו מתהפוכות המקום: על חורבות תיאטרון רומי, שהיה מרכז חגיגות פגאניות, קמה אחוזה של אפנדי ערבי עשיר ומרוחק שהחל ביבוש הביצה ובנטיעת עצי תות לגידול משי. יק"א, שקנתה את הקרקע, עקרה את עצי התות והחלה בנטיעת האורנים במסגרת הפיתוח של האיזור כולו וייבוש הביצות. המשך החורשה היה בנטיעת "חורשת ברנר" על-ידי פועלי החווה, כאות מחאה וזכרון, לאחר מאורעות מאי 1921 בהם נרצח הסופר ומנהיג הפועלים יוסף חיים ברנר ביפו. בט"ו בשבט תרפ"ב, 1922, חזרו ונטעו בחורשה בהשתתפות רבים מהפועלים וגם מאנשי זכרון יעקב השכנה. ביניהם היתה ניטה לנגה (בנטוויץ) שבחזרתה מנטיעות אותו יום חלתה ונפטרה. ספורה שלה, משפחתה ו"חצר כרמל" - ביתה שבזכרון יעקב, הוא כבר מ"אגדות המקום" המפורסמות.
לאחר שנים, בעקבות היישוב שקם בתל צור ובשוני על-ידי פלוגת בית"ר ב-1939, במסגרת ישובי "חומה ומגדל", הפך המקום למרכז ארצי לפעולת האצ"ל, ולימים נקראו המקום והחורשה שלו "פארק זבוטינסקי".
אכן, תהפוכות ומיזוג של גורלות, שמות, מבנים ומשמעויות שהתרכזו בשוני וברמת הנדיב ומתגלים כיום לעיני מי שמטייל בשבילים שפותחו וסומנו על-ידי "קרן רמת הנדיב", ולמי שלומד את תולדותיה של הרמה לעמקן.
לעמוד הקודם
