טגיסט, שעלתה מאתיופיה לישראל, מספרת: "הייתי בת שש, כשעשיתי את המסע הרגלי מסודן, ואני זוכרת כיצד נפלה לי אבן ענקית על הרגל." הדמות המרכזית בציור היא הילדה שעל רגלה נופלת האבן - היא נמצאת במרכז, והיא היחידה שגופה מורכב מצורה גיאומטרית ולא רק מקווים. המשולש הלבן הבוהק במרכז הציור מושך את תשומת הלב אליה.
את חוויית האבן הכבדה מעבירה טגיסט באמצעות הפער בין הדמויות הרזות, החלשות, לבין האבן השחורה, העצומה בגודלה, שנופלת על רגלה של הדמות המרכזית. הדמויות אינן מתוארות באופן ריאליסטי, אלא נראות כמו דמויות מקל – דבר זה מדגיש את חולשתן. בנוסף, הסגנון מזכיר ציורי ילדים, ובכך מתקשר לעובדה שהאירוע המתואר התרחש כשהייתה האמנית בת 6. למרות תיאורן הסכמאטי של הדמויות, האמנית מאפיינת את רגשותיהן בהבעות הפנים.
הלובן החיוור של הדמויות על רקע שומם ואינסופי, בעל גוונים עכורים, יוצרים אווירה קשה. איננו רואים את היעד של המסע, הדרך נראית ארוכה ואינסופית, כמילות השיר המסע לארץ ישראל שכתב חיים אידיסיס: "הַמִּדְבָּר מִתַּחְתַּי, אֵין סופו לפנים".