באביב-קיץ 1925, בשעה שבארץ-ישראל עסק רופין בניסיונות מוצנעים לארגן קבוצת-דיון בשאלת היחסים עם הערבים,³¹ החלה ההתייצבות האנטי-רוויזיוניסטית³² בגרמניה ללבוש צורה של תוכנית פוליטית מוגדרת. זו באה מפיהם של רוברט ולטש ושל פליכס רוזנלביט, שגיבש רשימה משלו להתמודדות בבחירות לקונגרס הציוני הי"ד. הם טענו שדווקא השקט השורר בארץ, העלייה ההמונית והאפשרות הריאלית להגיע בקרוב לרוב יהודי בארץ-ישראל, מחייבת יזמה פוליטית בכיוון אחר מזה המוצע על-ידי הרוויזיוניסטים. רואי לפתוח ב"מתקפת שלום" כלפי הערבים, שתסיר את החששות המצטברים אצלם לנוכח העלייה ההמונית. צריך להכריז שרעיון מדינת-הלאום היהודית, כפי שהובן בעבר, הוא טעות – ושבארץ-ישראל יש לנהל מדיניות של שני לאומים. השגת הסכמתם של הערבים, טענו, לא זו בלבד שהיא חיונית להגשמת המפעל, אלא שהיא גם מהותית לקיומה של הציונות כאידיאה של חירות שוויון וצדק. המדיניות הכלכלית של ההסתדרות הציונית, מדיניות העלייה וההתיישבות, צריכה להתנהל לא רק לאורם של שיקולים לאומיים-חברתיים פנימיים, אלא גם בהתאמה לצורכיהם וזכויותיהם של תושבי הארץ. היא צריכה למנוע חיכוכים כלכליים עם הערבים ולא כל שכן - קטסטרופה כלכלית שממנה ייפגעו גם הם. פגיעה כלכלית בערבים תחזק את התנגדותם ותזים את הטיעון הציוני, שמפעל ההתיישבות בארץ-ישראל מביא ברכה לאוכלוסייה הערבית.³³

אין לשכוח שהעימות עם הרוויזיוניסטים בגרמניה התנהל בשלב זה בעיקר במסגרת הוויכוח על הרחבת הסוכנות מצד אחד, והפולמוס המתלהט עם הבורגנות הציונית מצד שני, ובמוקד הדיון עמדה מדיניות הפנים הציונית. כשזכתה הרשימה של רוזנבליט בבחירות בגרמניה לקראת הקונגרס, התפרש ניצחונה בעיקר על רקע הקונצנזוס הרחב של תמיכה בוייצמן, נגד האופוזיציה הימנית-בורגנית ונגד האופוזיציה להרחבת הסוכנות. הרוויזיוניסטים, שהשתייכו לשתי חזיתות האופוזיציה גם יחד, לא זכו באף מנדט.³⁴ אולם עצם התייצבותה האיתנה של ציונות גרמניה מול האופוזיציה, ההזדהות הרבה עם רשימתו של רוזנבליט שיצא חוצץ נגד הרוויזיוניסטים, ומפלת הרוויזיוניסטים, הכשירו את הקרקע ליזמה חדשה. מצב זה אפשר לוולטש, שאת עמדתו הפוליטית גיבש זה כבר, לצאת במתקפה חזיתית על הרוויזיוניסטים ולהציג את הפרובלימטיקה הפוליטית בכל חריפותה. הרושם שעמו חי ופעל מאז ימי הפולמוס על הלגיון בשנת 1921 קיבל את אישורו: בקרב ציוני גרמניה אין כל נטייה למדיניות אקטיבית ושוררת בקרבם אהדה רבה לשאיפה להשיג הבנה ותיאום אינטרסים עם הערבים.³⁵

ראוי להדגיש כי ולטש מעולם לא זנח את הרעיונות אותם גיבש עם חבריו בשנת 1921, והוא אף המשיך להטיף להם בהזדמנויות ובמסגרות שונות. אולם, רק עתה השתכנע שיש לו גיבוי מתאים על-מנת לצאת בפומבי למען מדינה ד-לאומית, כתכנית מדינית ברורה, המועמדת למשפט הציבור הציוני. עתה יצא במאמר פרוגרמתי, שבו כרך את המדיניות הציונית הוייצמנית, ואת המענה משמה לאתגר הרוויזיוניסטי, בתכנית המדינה הדו-לאומית: ³⁶

יהיה זה מוטעה שלא להכיר בכך שבינתיים צבר הזרם הנגדי בציונות עצמה. אלה המכונים רוויזיוניסטים מהווים אמנם קבוצה זעירה, אך ארסה פושה גם באבריו הבריאים של הגוף הציוני. ...מזגם אינו מתאים לעבודה הממושכת, המאומצת, הפרוזאית ... הנוהרים אל עבר הרומנטיקה הצבאית...

הוא הוקיע אותם כלוקים בפסיכוזה של מלחמה, צרות אופקים, חוסר הבנה פוליטית ושקיעה באשליות. אולם מעבר לצורך להשיב להאשמותיהם כלפי ההנהלה הציונית, שהתבססו, לדעתו, על הערכה לקויה של המציאות הפוליטית, הצביע על הסכנה שבהתעוררותם:

ז'בוטינסקי דורש: הצהרה על מדינת יהודים, כולל עבר-הירדן, ביטול הספר הלבן של 1922, הקמת לגיון יהודי. דרישות אלה מועתקות בכל מקום, בעיקר בעיתונות הערבית. ... לנוכח אלה אין הקונגרס רשאי לשתוק [ההדגשה במקור]. יש לומר בצורה ברורה שזו אינה המדיניות הציונית, לא המטרה ולא השיטה של המדיניות.

ולטש דרש לפרש ולהצהיר מהי דרכה של המדיניות הציונית, מהי האלטרנטיבה הפוזיטיבית שהיא מציגה כמענה לאתגר הרוויזיוניסטי. מעבר לשלילתו העקרונית. את הנחותיה ומסקנותיה של הפרוגרמה שהציג ניתן לסכם בנקודות הבאות:

1. הצהרת בלפור היא המסגרת שאותה יש למלא בתוכן בהתאם לנתוני המציאות, כלומר: על התנועה הציונית לפרש את הצהרת בלפור ולנסח לעצמה מחדש את המטרה הציונית ואת הדרך להגשמתה.
2. המטרה הציונית הבסיסית, שאליה חתר גם הרצל, היא לפתור את שאלת היהודים על-ידי יצירת מסגרת לקיומם העצמאי- פוליטית, משפחתית ותרבותית. אלא שהרצל סבר שמטרה זו ניתנת להשגה על-ידי מסגרת של מדינת יהודים:"לעם ללא ארץ-ארץ ללא עם" [ממרה זו יוחסה להרצל בטעות].
3. בינתיים נתברר שפלשתינה אינה ארץ ללא עם, ויש בה אוכלוסיה ערבית גדולה הקשורה למולדתה: "גם אם בעוד שלושים או ארבעים שנה נהווה את רובה של האוכלוסייה, יהיה רוב של אולי 51 אחוזים. במילים אחרות: פלשתינה תאוכלס תמיד על ידי שני עמים, יהודים וערבים [ההדגשה במקור]".
4. היות שזה המצב – אין סיכוי להתפתחות נאותה של הארץ, אם לאחד משני העמים יהיה מעמד של עם-שליט ולאחר – מעמד של מיעוט נשלט לכן עתידה של פלשתינה, התפתחותה השלווה ורווחתה, יובטחו רק על-ידי משטר פוליטי שבו יחיו שני העמים זה בצד זה כבעלי זכויות שוות, מקושרים בקשרים הטבעיים של התחבורה, הכלכלה ויחסי התרבות... ובכן אין אנו רוצים מדינת-יהודים אלא קהילייה פלשתינית דו-לאומית. ...
5. משטר זה יבטיח את השגתה של המטרה הציונית, דהיינו יצירת בסיס חוקי שלם לבניין חיי עם עצמאי בעל מבנה חברתי-כלכלי בריא וחרות לאומית, ועם זאת, הוא תואם גם את המסגרת שהתווה הספר הלבן של 1922.

הייתה זו אפוא תכנית מדינית מפורשת בעלת מטרות ויעדים מוגדרים היטב. נכללה בה גם דרישה לייחד סעיף בתקציב של ההסתדרות הציונית לפעולת הסברה כלפי פנים וכלפי חוץ, וללימודי השפה והתרבות הערבית. התכנית למדינה דו-לאומית הוצגה כאן, אם-כן, לא רק כמענה לטיעון הרוויזיוניסטי, אלא כאתגר להנהגה הציונית הוייצמנית לאמצה כמדיניות הציונית הרשמית. זאת, ערב הקונגרס הי"ד, בטרם הוקמה "ברית שלום", ולפני שגובש בארץ-ישראל, על-ידי רופין ואחרים, כל רעיון ברור בתחום זה.

לחלקים נוספים של המאמר:
ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית-שלום"
ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית שלום" : שורשיה של התיזה הדו-לאומית בתנועה הציונית
ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית-שלום" : הציונות הגרמנית כזירה לגיבוש הרעיון הדו-לאומי 1921-1920
ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית- שלום": הרקע להקמתה של "ברית-שלום"
ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית-שלום" : התכנית למדינה דו-לאומית כחלק מן ההיערכות נגד הרוויזיוניזם (פריט זה)
ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית-שלום": הקונגרס הציוני הי"ד והקמת "ברית-שלום"
ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית-שלום" : צעדים ראשונים

הערות שוליים:

31. קידר, לתולדותיה.
32. פליכס רוזנבליט (לימים: פנחס רוזן), ממנהיגי ציונות גרמניה, היה יושב-ראש של התאחדות ציוני גרמניה עד 1923, ועתיד להיכנס בעקבות הקונגרס הי"ד להנהלה הציונית, כראש מחלקת הארגון.
33. רוזנבליט; ר' ולטש, מאמר מערכת, י"ר, 7 באוגוסט 1925.
34. תוצאות הבחירות, שם, 7 באוגוסט 1925; ר' ולטש, מאמר הערכה על התוצאות, שם, 11 באוגוסט 1925.
35. ולטש, שם.
36. Worum es geht, שם, 14 באוגוסט 1925. למאמר זה יש גם המשך הדן בכל שאר הבעיות שתעמודנה לדיון בקונגרס הי"ד. חלקו העיקרי, הנידון כאן, פורסם מחדש בקובץ: H. Kohn und R. Weltsch, Zionistiche Politik, Maehrisch-Ostrau 1927, pp. 169-182.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel