תולדוט אתר ההיסטוריה - תרומת העלייה ממרכז אירופה להתפתחות המשק החברה והתרבות : התפתחות ענף המלונאות והקיט

ענף חדש כמעט לגמרי, שבו היה משקלם של יוצאי גרמניה נכבד מאוד, היה ענף המלונאות והקיט. בראשית שנות השלושים הצטמצמה תיירות-החוץ בארץ-ישראל לקבוצות צליינים, שהתארחו על-פי-רוב באכסניות ערביות בירושלים, נצרת ובית-לחם ובבתי-ההארחה של הטמפלרים. התיירים היהודים המעטים היו בדרך-כלל עולים מוסווים, שבאו כדי להכשיר את הקרקע לעלייתם. תיירות-הפנים היתה מוגבלת בעיקר לחילופי דירות בין ירושלמים שירדו בקיץ לימה של תל-אביב ובין תל-אביבים שביקשו לנפוש באוויר ההרים של ירושלים. בראשיתו של גל-העלייה מגרמניה היה בארץ בית-מלון מודרני אחד בלבד: 'המלך דויד' בירושלים, בתי-העסק האחרים בענף זה היו עסקים משפחתיים קטנים ופרימיטיביים, שענו על צרכיה המוגבלים של אוכלוסייה בעלת רמת-ניידות נמוכה. בואם של העולים מגרמניה, שרבים מהם ביקרו לפני-כן בארץ כתיירים, וגידולה של תנועת התיירות לארץ בכלל יצרו את הצורך בדיור ארעי ברמה גבוהה מן הרמה המקובלת ובשירותי-אירוח אחרים, כגון מסעדות, בתי-קפה ושירותי הסעה והדרכה. המסעדה והפנסיון המשפחתי הקטן היו פתרון נוח לפרנסתן של משפחות בעלות הון מוגבל ללא מקצוע מבוקש.¹⁶³

יוצאי מרכז אירופה, שהיו רגילים בארצות-מוצאם לתרבות-נופש ונהגו לבלות את חופשותיהם בערי-קיט ובמרחצאות, יצרו גם ביקוש למיתקני נופש והבראה. 'כל יום', כתב בתחילת שנת 1934 עולה שהתיישב בחיפה לחברו בגרמניה, 'צצים פרויקטים חדשים לפיתוח חופי-רחצה ובתי-הבראה'.¹⁶⁴ עולים שעסקו בתחומים אלה בגרמניה עמדו עד מהרה על הצורך בענף נופש והארחה ועל סיכוייו להתפתח בנתונים החדשים. הם השקיעו בענף מיוזמתם ומהונם והקימו בתי-מלון, בתי-מרגוע ובתי-נופש, שהתפרסו על-פני כל הארץ, תוך ניצול גיוונה המורפולוגי והאקלימי: הלידו בקלי"ה (ראשי-תיבות של 'קם לתחייה ים-המלח') שעל חוף ים-המלח; פנסיון רייך ואחרים בירושלים; פנסיון 'קטה דן' המפורסם בחוף תל-אביב, שהפך בשנת 1935 לראשון המלונות המודרניים בעיר; הפנסיון של דורה שווארץ בזכרון-יעקב; הפנסיונים של בודנהיימר ואחרים על הכרמל בחיפה; מלונותיה הראשונים של טבריה ופיתוח מרחצאותיה; ובתי-ההארחה הוותיקים (זה של גב' קטה דן נוסד כבר בשנת 1922) והחדשים בצפת. בתחילת שנות הארבעים הפכו את נהריה לעיר נופש וקיט. עד מהרה חדר ענף הקיט גם לאחדים מיישובי המעמד הבינוני של עולי גרמניה, ואפילו לקיבוציהם, כענף כלכלי משלים. ראשיתו של ענף ההארחה בקיבוצים היתה בבית-ההבראה של גבעת-ברנר.

על הענף הצעיר של קיט ואירוח עבר משבר קשה בשנות המרד הערבי בשל צמצום העלייה והתיירות וקשיי התחבורה בארץ, שפגעו הן בתיירות-החוץ הן בתיירות-הפנים.¹⁶⁵ אף-על-פי-כן נפתחו גם בשנים אלו עסקים חדשים בענף, ואפילו במקומות מרוחקים ממרכזי היישוב היהודי, כמו, למשל, 'בן-שמן'.¹⁶⁶ מלחמת-העולם השנייה, ובייחוד משנת 1941 ואילך, הביאה לענף שנים אחדות של שגשוג. בארץ שהו אז כ- 120 אלף 'אורחים' מן החוץ: חיילי בנות-הברית, ששירתו דרך קבע בחיל-המצב ויצאו מדי פעם לחופשות after duty, או לוחמים שהתאמנו או הועברו מן החזיתות במדבר המערבי, ולימים מאיטליה, לצורכי נופש, ריפוי והחלמה; פליטים וגולים מארצות אירופה הכבושות, ולעתים גם מארצות ערב; וכן סגל אזרחי בריטי גדול מבעבר. כל אלה היו עשויים להיות לקוחות של ענף האירוח.

עוד בתחילת המלחמה עמדו מוסדות היישוב על הערך ההסברתי והכלכלי הטמון באוכלוסייה זו של אורחים ונערכו לפעול בקרבה: באירוח מאורגן, בטיולים מודרכים ובהסברה בכתב ובעל-פה על היישוב ועל המפעל הציוני. מבחינת ההסברה והכלכלה כאחת היה חשוב למשוך את החיילים הזרים בחופשתם למרכזי היישוב היהודי ולהרחיקם מהשפעה ערבית, ולשם כך הוקמו אכסניות לחיילים, אורגנו מופעי-תרבות בערים ובבסיסים, ואף ניתנה הדעת על מניעתן של הפקעות מחירים.¹⁶⁷ ואכן, מלבד מזון רוחני נזקקו החיילים בחופשתם גם לשירותי לינה, בתי-אוכל, אירוח ובידור, הן בערים הן במושבות. פנסיונים, בתי-הבראה, בתי-קולנוע, בתי-קפה, מסעדות, בארים, מועדונים ובתי-ספר לריקודים מיסודם של עולי מרכז אירופה סיפקו חלק גדול מן הביקוש, אף-על-פי שקשה למודדו באופן כמותי. בתקופה זו התפתחו אזורים שלמים בערים כאזורי בילוי ובידור, שבהם התרכזו בתי-העסק בענפי האירוח והבידור: הטיילת ורחוב הירקון בתל-אביב, העיר התחתית ובת-גלים בחיפה וה'משולש' בירושלים. בשביל אוכלוסייה 'אורחת' זו, שהיתה מורכבת ברובה מחיילים גברים, הפך ענף האירוח, על העוסקים והמועסקים בו, לחלון-הראווה של היישוב.

ההנאה העיקרית מנוכחותם של החיילים הזרים בארץ אמנם נפלה בחלקן של שלוש הערים הגדולות, אולם גם בהתפתחותן של המושבות בתקופה זו בולטת העובדה, שתהליך העיור היה מהיר יותר במושבות שבקירבתן היו מחנות גדולים של הצבא הבריטי: פתח-תקווה (בין מחנה כפר-סירקין לתל-ליטווינסקי), ראשון-לציון (ליד סאראפנד, לימים צריפין), רחובות (ליד המחנות בכפר-ביל"ו ובעקרון), חדרה (ליד מחנות פרדס-חנה ועין-שמר) ונתניה (ליד מחנה דורה בדרום העיר).

ההסגר שהוטל על הארץ בימי המלחמה תרם את תרומתו להתפתחותה של תיירות-הפנים. באין אפשרות לצאת לחופשות ולטיולים באירופה, או אף בארץ שכנה כמו לבנון, התפשט הנוהג לצאת לנופש במקומות שהפכו למקומות-קיט מובהקים, כגון צפת, טבריה, קליה, נהריה ונתניה, או שכונות אחדות בחיפה ובירושלים. בשנות המלחמה ולאחריה, עד מלחמת-העצמאות, משכו מקומות אלה גם תיירים ערבים מן הארצות השכנות, שבאו לשם נופש, ריפוי או החלמה. ידועים, למשל, ביקוריו של המדינאי העיראקי נורי סעיד בפנסיון בודנהיימר בחיפה, שנוצלו לעתים גם לשיחות מדיניות עם אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות.

שנות מלחמת-העולם ציינו גם את ראשית התפתחותו של ענף ההארחה בתנועה הקיבוצית. קריית-ענבים, כפר-גלעדי, כפר-החורש, חניתה וקיבוצים נוספים הקימו בשנים ההן את בתי-ההארחה שלהם, שנועדו תחילה בעיקר לענות על צרכיה המתרחבים של תיירות-הפנים, תוך ניצול היתרונות האקלימיים של המקום. היוזמה להקמתם של בתי-ההארחה בקיבוצים באה מצד לוטה אייזנברג, עולה מגרמניה שמאסה בדייריה בראשון-לציון, מכרה את בית-הדירות שלה וחיפשה אתגרים חדשים. היא שהציעה לקיבוצים את רעיון פיתוחו של הענף החדש, פיתחה דגם אשר יענה על הבעיות הנובעות מן המיפגש בין האורחים ובין חברי המשק, ניהלה את מסע הפרסום ועסקה בארגון קבוצות הנופשים. לימים עברה אייזנברג מארגון תיירות-פנים למלונאות, ובעצתו של קרויאנקר הקימה בשנת 1942 את 'בית דולפין' בשבי-ציון. בעידודם של זיגפריד מוזס וחברת-ההשקעות 'אפריקה-ארץ-ישראל', בעלת הזכיון של חמי-טבריה, הקימה כעבור שנים מספר את מלון 'גלי כינרת', הגדול והמודרני שבמלונות טבריה, שחנכה אותו ערב החלטת החלוקה של עצרת האו"ם בסתיו 1947 וניהלה אותו שנים רבות לאחר-מכן.¹⁶⁸

הערות שוליים:

ראה: M. Hausner: Auf dem Heimweg, Bonn 1975, p. 59
מכתב יוסף פראגר אל מאקס (?) מ- 16 בינואר 1934 (תיק יוסף פראגר).
ראה: L. Eisenberg, Meine Gäste, Tiberias und Ich, Jerusalem 1979, p. 32
ראה פרסומת ב-MB ממארס 1937.
סיכום ישיבה בסוכנות ב- 6 במארס 1940 בעניין הטיפול בצבא (אצ"מ, תיק 25/6272 S) ומכתבו של נדיבי, מזכיר העיר תל-אביב, אל רוקח מ-1 בספטמבר 1940 (שם, שם).
ראה: אייזנברג (לעיל, הערה 165), עמ' 36-34 ו-67-37.