תולדוט אתר ההיסטוריה - תרומת העלייה ממרכז אירופה להתפתחות המשק החברה והתרבות : עולי מרכז אירופה במערכת המשפטית

קשה יותר מהיקלטותם של הרופאים היתה זו של המשפטנים יוצאי מרכז אירופה. היחס לחוק ולסדר ביישוב היה שונה מזה שהורגלו בו בגרמניה, ולכן היו ביניהם שנרתעו וביקשו להסב את עיסוקם. עורך-דין שעלה ארצה בקיץ 1933 כותב בזיכרונותיו:

חיזק את דעתי זו מר ... מירושלים. הוא היה לפי מקצועו עורך-דין... היה מורי הפרטי לעברית, ודעתו היתה, כי אני בתור יקה מובהק לעולם לא אסתגל לתנאי הארץ ה'מושחתים', דהיינו, לא אדע ל'הסתדר' עם הפקידים, לא אבין למהלך רוחם של לקוחות ארצישראלים, ולעולם לא אדע לנהל משפט כפי שצריכים לנהלו בארץ-ישראל ... חיווה את דעתו זו בתום לב. אין לי שום ספק, כי הוא בעצמו האמין, כי אני אכשל במקצועי, ובטוחני, כי לא הדריך אותו הרעיון להיפטר ממתחרה בעתיד.²³⁷

בעוד שקשיי ההשתלבות של הרופאים במקצועם הושפעו בראש ובראשונה מן ההיצע הגדל לעומת הביקוש היציב, נדרשו עורכי-הדין שעלו מגרמניה גם לעמוד בבחינות שפה (אנגלית, עברית או ערבית) כתנאי לקבלת רשיון-עבודה במקצועם ולהיתר להופיע לפני בתי-המשפט. בשנתיים הראשונות אמנם ניגשו מעטים בלבד לבחינות, אולם היו לא מעט משפטנים שעקפו את התנאי הזה, בין על-ידי שותפות במשרדים של עורכי-דין ותיקים ובין על-ידי פתיחת משרדים לייעוץ משפטי-כלכלי, בלא יכולת להופיע בבתי-דין.²³⁸

בתחילת 1934 היו בארץ 206 עורכי-דין יהודים ו- 155 עורכי-דין ערבים. כמעט כל עורכי-הדין הערבים עסקו במקצועם (152), ואילו מקרב היהודים עסקו בו רק 167 (כ-80%). ממשלת המאנדאט מצדה סירבה לקלוט במנגנונה משפטנים עולים, ואף עשתה מאמצים להקשות על משפטנים את עלייתם, ואפילו על מומחים בעלי שם בתחומים שונים. כך, למשל, נדחתה בשנת 1935 בקשתו של בית-הספר הגבוה למשפט ולכלכלה שהוקם זה עתה בתל-אביב לקבל אישור להבאתו ארצה של פרופ' אויגן קאלישר, מומחה ידוע למשפט פלילי ומרצה באוניברסיטת ברלין, בנימוק שאין בארץ צורך במומחים מסוגו, שהרי אין הוא בקי במשפט העות'מאני.²³⁹

עד אביב 1934 עמדו רק 18 מתוך 200 עולים בבחינות הרישוי של הממשלה. בשנת 1935 קיבלו רק 13 מ- 97 המועמדים את הרשיון הנכסף.²⁴⁰ בשעתו הניח וייצמן, כי הנותרים מצאו תעסוקה בתחומים אחרים, ובמיוחד בייעוץ כלכלי, ענף שפרח עם התגברות עלייתם של בעלי-הון שהתעניינו באפיקי השקעה. ואולם, עשרות משפטנים שלא מצאו עבודה במקצועם פנו אז להתיישבות חקלאית במושבות, בהתיישבות התנועתית וביישובי המעמד הבינוני.²⁴¹ אחרים נשארו בעיר ומצאו תעסוקה בפקידות או במסחר, בתקווה לשוב ולעסוק במקצועם בבוא העת. אחדים נפרדו לחלוטין ממקצועם הקודם. קורט יעקב בל-כדורי, למשל, עורך-דין בברלין וחבר הנציגות הארצית של יהודי גרמניה, ניסה לאחר עלייתו בשנת 1938 את כוחו בעיסוקים שונים, ולבסוף היה לחוקר תולדותיהם של יהודי גרמניה בימי המשטר הנאצי. משפטן אחר שזנח את עיסוקו, ד"ר נפתלי וידרא, היה לאחד מחלוצי הימאות העברית (וראה לעיל, עמ' 430). ואלטר שווארץ, שהתיישב בקריית-ביאליק, כותב בזיכרונותיו:

במהלך מאמצי הבלתי-מוצלחים לרכוש לי מקור פרנסה התכוננתי לבחינת-הסיום כעורך-דין ארצישראלי, ואותה עברתי לאחר ארבעה חודשים; אך חיפושי אחר עבודה מתאימה לא נשאר פרי, במיוחד [משום] שעד היום לא למדתי עברית די הצורך כדי ממש לחשוב בה... בקריית-ביאליק. על אלף תושביה, היו ארבעה עורכי-דין מגרמניה, שנאלצו לרכוש לקוחות מחוצה לה. לא היו לי קשרים עם משרדי עורכי-הדין בחיפה, לא יכולתי להסתגל למנטאליות המומלצת של ויתורים אתיים, ולמרות מאמצי לא הצלחתי למצוא עבודה מכניסה... לא היתה לי ברירה, ובשנת 1940 נרשמתי כמתנדב לחיל-האוויר המלכותי הבריטי.²⁴²

הפריחה הכלכלית של שנת 1941 הניעה אחדים מעורכי-הדין שנטשו את מקצועם לנסות ולשוב אליו, בייחוד אם לא הצליחו עד אז להתבסס בעיסוק אחר ולהתמיד בו.²⁴³ המשפטנים העולים שהתמידו במקצועם, או שבו אליו לפני קום המדינה, פנו ברובם לפראקטיקה פרטית, שכן בימי שלטון המאנדאט נותרו משרדי הממשלה סגורים כמעט לחלוטין לפני משפטנים יהודים שביקשו להתקבל לעבודה גם אם עמדו בבחינות-הרישוי והיו חברים בהתאחדות עורכי-הדין. בשנים 1947-1941 הוגשו 54 בקשות על-ידי יהודים, מהן 32 של עולים מארצות מרכז אירופה, וכולן נדחו.²⁴⁴

שעתם של רוב המשפטנים יוצאי גרמניה הגיעה רק עם קום מדינת ישראל. המנגנון הממשלתי, שהיה כמעט חסום לפניהם בימי המאנדאט, נבנה עתה מחדש ונזקק להם ולכישוריהם. רבים מהם השתלבו בו בתור יועצים משפטיים ומבקרים פנימיים של היחידות השונות. אחרים השתלבו במנגנון ביקורת המדינה, שהוקם על-ידי מבקר המדינה הראשון, זיגפריד מוזס. מנגנון זה היה כמעט כולו על טהרת יוצאי גרמניה, ובו יכלו לנצל את השכלתם המשפטית או המשפטית-הכלכלית. עוד אפיק חשוב שנפתח לפניהם עם קום המדינה היה סגל משרד-המשפטים, ובכלל זה פרקליטות המדינה והתביעה הכללית, שנבנה על-ידי פנחס רוזן. בייחוד הורגשה השפעתם במשך תקופה ארוכה ומבורכת במערכת-השיפוט לדרגותיה, למן בית-המשפט העליון (זמורה, ויתקון, לנדוי, בנימין הלוי וחיים כהן), דרך בתי-המשפט המחוזיים (לם), ועד בתי-משפט השלום ובתי-הדין לעבודה ולתעבורה. נטייתם הבולטת של המשפטנים יוצאי מרכז אירופה היתה לפעול במסגרת המערכת המשפטית הציבורית לגווניה השונים: שיפוט, תביעה, ייעוץ והוראה. משקלם הורגש פחות במיגזר הפרטי, שבו היו רוב המשרדים הגדולים של עורכי-הדין בידי יוצאי ארצות אחרות. מסלול מיוחד, שהתאים לידיעותיהם ולנסיונם, נפתח לפניהם בשנות החמישים, עם האפשרות לקבל פיצויים מגרמניה. ידיעת השפה והחוק הגרמני הקנתה להם יתרון בכל הקשור לבקשות לקבל פיצויים, ורבים מעורכי-הדין שנשארו במיגזר הפרטי פנו לתחום חדש זה. הצטרפו אליהם גם אחדים שנטשו את עיסוקם המשפטי, ועתה שבו אליו בדרך עקיפין.²⁴⁵

שלא כעמיתיהם הרופאים, שתרומתם להתפתחות מקצועם בארץ היתה תרומה של קבוצה מגובשת ובעלת תפיסה משותפת, השפיעו המשפטנים עולי גרמניה על מערכת-המשפט הישראלית רק בתור יחידים. בתחום זה לא יכלו להחדיר את המורשה המשפטית שהביאו עמם מגרמניה, שכן המסורת המשפטית בארץ שילבה יסודות מן המשפט היהודי, העות'מאני והאנגלי, ורק מעט מאוד מן המשפט הקונטיננטאלי, שעל ברכיו התחנכו ורכשו את השכלתם המשפטית ואת נסיונם. היה עליהם להסתגל לעקרונות הנוהגים בארץ. ולהיבחן בהם לפני שהותר להם לעסוק במקצועם. לימים השתלבו במערכת ונאלצו לקבל את העקרונות הקיימים, וגם אם תפסו בה עמדות-מפתח, היה זה רק בשלב מאוחר, דבר שהפחית את השפעתם הקבוצתית, ולא איפשר להם להנהיג תפיסות חדשות.

הערות שוליים:

ראה: ויקסלבום (לעיל, הערה 191), עמ' 161.
ראה הסקירה הנזכרת (לעיל, הערה 153), עמ' 17-16.
הבקשה והתשובה שמורות בד'מ, חטיבה 3, מיכל 730, תיק AG/20/15.
הדין-וחשבון הנזכר (לעיל, הערה 207) של וייצמן. וראה גם מכתב י'מ גרינג א המזכיר הראשי מ-31 בדצמבר 1935 (ג'מ, חטיבה 2, מיכל 274, תיק J 6/36).
מכתב קרויצברגר אל אדווין סמואל מ- 18 ביולי 1934 (אצ'מ, תיק S 7/64)
ראה: שווארץ (לעיל, הערה 161), עמ' 88-89.
ראה: ויקסלבוס (לעיל, הערה 191), עמ' 177-181.
הפניות והתשובות שמורות בג'מ, חטיבה 3, מיכל 705, תיק AG/10/3.
על מסלול ההשתלבות בשנים שלאחר מלחמת-העולם וקום המדינה ראה: שווארץ (לעיל, הערה 161), עמ' 105-118.