תולדוט אתר ההיסטוריה - תרומת העלייה ממרכז אירופה להתפתחות המשק החברה והתרבות : עולי מרכז אירופה בספרות הארצישראלית

בפרק הרביעי עמדתי על הסתייגות היישוב מן השפה הגרמנית, שהלכה והחריפה בשלהי שנות השלושים והגיעה לכלל מאבק חריף, עתים אלים, נגד העיתונות הגרמנית בארץ. ואולם, עוד יותר מן העיתונאים נפגעו מן העוינות לשפה הגרמנית יוצרים בשפה זו שעלו ארצה בשנות השלושים. מספרם לא היה מועט, אולם מעטות היצירות שכתבו בארץ, והללו כמעט לא הגיעו לידיעת הציבור הרחב. מוציאים לאור שהעבירו את הוצאותיהם מגרמניה לארץ – כגון שוקן וראובן מס – התרכזו בפרסום יצירות בעברית. יצירות בגרמנית הופיעו על-פי-רוב בצורה משוכפלת ובמהדורות מצומצמות. הוצאת פטר פרוינד בירושלים אמנם פרסמה בתחילת שנות הארבעים קובצי-שירים של משוררים עולים, ובתקופה ההיא פורסמו גם אנתולוגיות מעטות של פרוזה משל סופרים עולים, ואחדים מהם אף פרסמו את יצירותיהם בהוצאה פרטית, אולם שמם ופרסומם של רוב היוצרים העולים היו מוגבלים לעולי מרכז אירופה בלבד.²⁹⁵ בתנאי המלחמה התקשו הסופרים שעלו לארץ לקיים קשרים עם המוציאים לאור שלהם בחוץ-לארץ, ופרנסתם נתקפחה. כך, למשל, התפרנס אריך היימן, בעבר עורכו הספרותי של העיתון Welt am Abend בברלין, ממכירת עיתונים ברחוב הרצל בחיפה, עד פטירתו בטרם עת בשנת 1942.²⁹⁶ אחת הדוגמאות המובהקות של קליטה שנכשלה היא זו של הסופר ארנולד צווייג, שחי בארץ בשנים 1948-1934. צווייג היה ציוני מנעוריו, וכמה מיצירותיו נכתבו על ארץ-ישראל או עסקו בבעיות הציונות והיהדות. אף-על-פי-כן לא תורגמה אף אחת מיצירותיו לעברית בימי שהותו בארץ, ולטענתו לא הסכים שום עיתון עברי להעסיקו. דומה, כי הרקע לכך נעוץ ברומאן האוהד שכתב על יעקב דה-האן לאחר ביקור בארץ בשנת 1932, ספר שעורר ביישוב הסתייגות ממנו. סמוך לבואו לארץ כבר הותקף צווייג מעל דפי העיתונות לאחר שפרסם בעיתון של מהגרים גרמנים שיצא בפאריס מאמר שבו התלונן על קשיי קליטתם של העולים מגרמניה ועל יחסם המתנכר של יוצאי מזרח אירופה אליהם.²⁹⁷ צווייג התאכזב מן היחס העוין כלפיו, ובעיקר מחוסר-הנכונות לקבלו בשפתו:

בינתיים עברו עלי משברים שונים. ראשית-כול, קבעתי לעצמי בקור-רוח, כי איני שייך לכאן. לאחר עשרים שנות ציונות קשה להאמין בכך. אין זו אכזבה אישית, שכן אנו מצליחים כאן למדי, אך כל הסיבות לבואנו לכאן היו מוטעות, והדבר התברר לי לפני שבועיים, כאשר הצטרפתי לפועלים מן האגף השמאלי בהפגנה גדולה נגד המלחמה [איטליה-אתיופיה]. הם ניסו לשמור על הפיקציה הלאומית, שאין הם מבינים אותי כשאני מדבר גרמנית ותרגמו את דברי לעברית – כאילו כל 2,500 האנשים לא דיברו יידיש בביתם. וכל זה קרה אצל 'פועלי-ציון שמאל', המותקפים על-ידי סוציאל-דימוקראטים אחרים כ,אינטרנאציונאליסטים'. לפיכך אנו חושבים על עזיבה.²⁹⁸

ואולם, דעתו של צווייג נתקררה עליו כאשר החל לבחון את האלטרנטיבות, וכעבור חודשים כתב:

אני כבר נמצא כאן קרוב לשנתיים, ונוכחתי לדעת, כי מבחינתם של דיתה [רעייתו] ושל הילדים ומבחינת עבודתי בחרתי את הבחירה הנכונה. ואולם, השפעתי האישית, הפוליטית והתרבותית, היא אפס. האנשים כאן דורשים את העברית שלהם, ואיני יכול לתתה להם. אני סופר גרמני ואירופאי גרמני, ולעובדה זו יש השלכות מסוימות. אך היכן אוכל לחיות אם לא כאן? היכול אדם כמוני לבוא לווינה... ולאן עוד אפשר ללכת? הכול פחות או יותר דומה אם אינך בבית.²⁹⁹

דומה, אף-כי פחות חריף, היה גורלו של סופר ציוני אחר, יוסף קאסטיין, שעלה ארצה בשנת 1935 ונפטר בה בשנת 1946. קאסטיין אמנם היה מקובל יותר מצווייג, שהיה תקופה מסוימת שכנו על הר הכרמל, וכמה מן היצירות שכתב לפני עלייתו תורגמו לעברית, אך בכל-זאת התקשה לעבור לכתיבה בעברית, והיצירות שכתב בארץ על נושאים יהודיים וארצישראליים לא תורגמו. ה- Anschluss ניתק אותו מן ההוצאה לאור שפרסמה את כתביו בווינה, והמלחמה ניתקה אותו ממשפחתו, ש'נתקעה' בארצות-הברית. הקשיים האישיים, המשפחתיים והכלכליים יחדיו הביאו גם אותו למצב של ניכור, למעין 'גלות פנימית' בארץ.³⁰⁰

רבים מן היוצרים בשפה הגרמנית לא הצליחו לעבור ליצירה בעברית, ואחדים מהם אף עזבו בשל כך את הארץ, אף-כי מן-הסתם גם בשל סיבות אחרות. צווייג עבר בהדרגה לאופוזיציה פוליטית קיצונית לציונות, ובשנת 1948 ירד לגרמניה המזרחית.³⁰¹ אפילו סמי גרונימן, שהיה נשיא בית-דין-הכבוד של הקונגרס הציוני, כתב (ולא פרסם) על שפתו, שהיא ביתו הרוחני, הנמצאת בגלות במקום שבו הוא עצמו מצא לו בית.³⁰² יוצרים אחרים, שהיגרו תחילה מגרמניה לארצות אחרות, נמנעו מסיבה זו לעלות. המשורר קארל וולפסקאהל חשש לעלות בשל מעמד השפה הגרמנית בארץ:

אני חי על המלה. מלה זו אינה שלכם. האם אין אפשרות לגשר? אינני יכול לדרוש שיתחשבו בי, אולם לא הייתי מסוגל לשאת שידחו אותי בגלל מלתי.³⁰³

וולפסקאהל נפטר בניו-זילנד. אילזה לאסקר-שילר אמנם לא נדחתה, אך פרסומה העיקרי וההכרה בה כמשוררת גדולה היו בחוץ-לארץ. באמצע שנות השלושים ביקרה בארץ, ולאחר-מכן פרסמה ספר נרגש על רשמי מסעה.³⁰⁴ היא עלתה ארצה והתגוררה בירושלים משנת 1939 ועד מותה בשנת 1945, אך שיריה תורגמו לעברית רק שנים רבות לאחר פטירתה.³⁰⁵

שנים מספר לאחר תום מלחמת-העולם השנייה, עם התפתחותה המחודשת של העיתונות החופשית בגרמניה ובאוסטריה וחידוש פעילותן של הוצאות הספרים בארצות אלו, שוב יכלו יוצרים ומבקרים יוצאי מרכז אירופה שלא הצליחו לעבור לכתיבה בעברית לפרסם את כתביהם בשפת-אמם ובארצות-המוצא שלהם גם בעת שבתם בארץ-ישראל. ואכן, לא מעטים מהם – כמו, למשל, ורנר קראפט – שכמעט לא היו מוכרים בארץ, זכו לפרסום, לתהילה ולכיבודים במרכז אירופה.

לא כל הסופרים והמשוררים בשפה הגרמנית נדחו בארץ-ישראל. יש גם דוגמאות הפוכות. מאקס ברוד, שהגיע לארץ מפראג בשנת 1939, התקבל בזרועות פתוחות. בניגוד לרבים מעמיתיו ויתר ברוד על ההסתגרות בלשון ובתרבות הגרמנית והתמסר במרץ ללימוד העברית.גם יצירות קודמות שלו – כמו, למשל, 'שאול מלך ישראל' – תורגמו לעברית, פורסמו והועלו על קרשי הבמה. לודוויג שטראוס, שהתפרסם כמשורר בגרמנית לפני עלייתו, הצטרף לקיבוץ הזורע, ובשנות הארבעים עסק בהוראה במקומות שונים בארץ בלי להרגיש תסכול או ניכור. הבולט שבין ההוגים והיוצרים יוצאי גרמניה שעלו לארץ ונקלטו בה היה מארטין בובר.

לעומת קשיי השתלבותם של סופרים, הוגים ומשוררים יוצאי גרמניה שפר יחסית חלקם של המחזאים, שאמנם גם הם כתבו גרמנית, אך כמה מיצירותיהם תורגמו והועלו על קרשי הבמה העברית. אחדות מהן, כמו המחזה 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' של גרונימן, שהועלו על-ידי תיאטרון 'אהל', האריכו ימים; אחרות היו פופולאריות בשעתן. 'הבימה' הציגה את 'ראובני שר היהודים', מחזהו ההיסטורי של ברוד, את 'בת יפתח' של קלארה בושוויץ ואת 'האנוסים' ואת 'שני עולמות' למאקס צווייג. 'המטאטא' הציג את 'יעקב וכריסטיאן' של גרונימן ותכניות אחרות שכתב מארטין רוסט. רוסט ונורברט גאראי עסקו גם בכתיבת תסכיתים ל'קול ירושלים' ותכניות ללהקה הצבאית של החיילים הארצישראלים בצבא הבריטי.

בין הבמאים יוצאי מרכז אירופה התבלט פרידריך לב, ש'העז' להעלות בירושלים הצגה בגרמנית (וראה לעיל, עמ' 308), ולאחר-מכן נקלט בתיאטרון 'אהל', שבו ביים מחזות רבים, ובכללם 'החייל האמיץ שווייק'. אלפרד וולף העלה ב'אהל' את 'אופרה בגרוש' והתמסר לטיפוח להקות חובבים במושבות ובהתיישבות העובדת. נוסף על הבמאים העולים הזמינה 'הבימה' גם במאים יוצאי גרמניה מחוץ-לארץ, כגון ליאופולד לינדברג, שפעל בתיאטרון בשנים 1935-1933, ומורו קארל ייסנר, שביים בארץ את 'וילהלם טל' ואת 'הסוחר מוויניציה'. מאקס ברוד נתמנה ליועץ הדראמאטורגי של התיאטרון והשפיע השפעה גדולה על בחירת הרפרטואר שלו. מארגוט קלאוזנר היתה המנהלת המינהלית הראשונה של 'הבימה'. עולים אחרים ממרכז אירופה תרמו להתפתחות התיאטרון הארצישראלי בתחומי המוסיקה, התפאורה והביקורת התיאטראלית. לעומת זה נתקלו שחקנים יוצאי גרמניה בקשיים, בעיקר בגלל בעיית השפה וההיגוי, ומעטים בלבד נתקבלו על-ידי הקהל הארצישראלי, כמו, למשל, רוזה ליכטנשטיין, שחקנית 'המטאטא'.³⁰⁶ רק באמצע שנות הארבעים החלו להתבלט כשרונות צעירים מעולי גרמניה, שעשו להם שם בעולם התיאטרון בשנים שלאחר-מכן, כגון חנה מרון ואורנה פורת.

הערות שוליים:

ראה: K. Wormann, 'Kulturelle Probleme und Aufgaben der Juden aus Deutschland in Israel seit 1933', in: H. Tramer (ed.), In zwei Welten, Tel Aviv 1962, p. 311
ראה: W. Zadek. 'Tod eines Zellengenosse', Neueste Nachrichten, 1 April 1942, ואלטר צאדק הוא בנימין אורי.
ראה: א' לובראני, 'אצלנו – יושר ואמונה', דבר מ- 19 באפריל 1934.
ראה מכתב צווייג אל פרויד מ- 1 בספטמבר 1935, בתוך: E. Freud, The Letters of Sigmund Freud and Arnold Zweig, London 1970, pp. 108-109.
ראה מכתב צווייג אל פרויד מ-22 בנובמבר 1935, שם, עמ' 113.
ראה: A. Dreyer, 'Josef Kastein – Entscheidung fur Erez Israel', LBI Bulletin, 66 (1983), pp. 23-51
ראה: G. Salamon, Arnold Zweig, Boston 1975, pp. 125-158. על ההתפתחויות המעניינות ביחסו של צווייג לארץ-ישראל והאמביוולנטיות של יחס זה על-פי חליפת-המכתבים בינו ובין פרויד ראה גם: K. Wormann, 'German Jews in Israel – Their Cultural Situation since 1933', LBI Yearbook, XV (1970), pp. 89-92. כן ראה: ר' ולטש, בנפתולי הזמנים, ירושלים 1981, עמ' 223-22-. על עמדותיו הפוליטיות של צווייג והתמורה שחלה בהן ראה להלן, עמ' 565.
ראה: ס' גרונימן, ידיעות חדשות מ- 20 במארס 1953.
ראה: וורמן (לעיל, הערה 301), עמ' 96.
ראה: E. Lasker-Schiller, Das Hebräerland, Zürich 1937
א' לסקר-שילר, שירים, תל-אביב תשכ"ט. וראה גם: Y. Amichai, Zwischen Würzburg und Jerusalem – Ein deutsch-jüdisches Dichterschicksal, Würzburg 1981
ראה: מ' קלאוזנר, 'מקומה של העלייה החדשה בחיי התיאטרון', בתוך החוברת הנזכרת (לעיל, הערה 124), עמ' 20-19.