בעת ההיא נראתה ההגירה כמקור ההצלה היחיד גם בעיניהם של אלה אשר בשנים שחלפו פסחו על שתי הסעיפים, או אף שללו אותה. אמנם בשנת 1933 היגרו מגרמניה 37,000 יהודים, אולם בשנים העוקבות ירד מספר המהגרים (25,000-21,000 בשנה), ורק בשנת 1938 עלה שוב המספר ל- 40,000, וב- 1939 אפילו ל- 78,000.⁸² כמעט תמיד קדם להגירה תהליך קשה וממושך של קבלת החלטה. במקרהו של המשפטן פאול מיזאם מגרליץ, שעזב את גרמניה ב- 1933:

[נמשכה] המלחמה הפנימית... שבועות ארוכים, ואז נקרעתי בין רגשות סותרים. פעם נראתה לי ההגירה כמובנת מאליה וכפתרון האפשרי היחיד, ומיד לאחר מכן שאלתי את עצמי האם השתגעתי, איך אני מעלה בדעתי לעזוב את המולדת ואת כל התנאים שאני מורגל בהם, ובגיל מבוגר ללכת שוב לקראת עתיד בלתי ידוע... ואולם המחשבה, להפנות את הגב למדינה שאינה מסבירה פנים, שהפכה זרה לנו, ושזה זמן רב כבר אינה אותה המולדת שאהבנו – מחשבה זו לא הוכתבה על ידי השיגעון אלא על ידי ההיגיון, ולכן קמעה קמעה... הייתה ידה על העליונה.⁸³

לא רק הקושי למצוא מדינה להגר אליה ופרנסה מובטחת – שעבור רבים היו מכשלות כמעט כבדות מנשוא – היה אפוא הגורם לתהליך הממושך של קבלת ההחלטה "להישאר או ללכת", אלא גם הקושי להינתק מגרמניה. וכך תכופות נדחתה קבלת ההחלטה לשנים רבות. לצד קשרים ומחויבויות משפחתיים נסב העניין בסיכומו של דבר על הזהות העצמית: יהודי גרמניה ראו עצמם כגרמנים. לראות את עצמם כעת בראש ובראשונה כיהודים, ולהסיק מן האפליה נגדם מסקנות מידיות וחד-משמעיות – אלה היו מעמידים בספק את המשמעות שייחסו למעמדם בגרמניה בעבר, ובכך, בסופו של דבר, מערערים את אבני היסוד של חייהם.⁸⁴ בתוך כך, לבד מן הזהות העצמית במישור הלאומי הייתה במקרים רבים חשיבות גם להשתרשות בסביבתם במובן הצר יותר.⁸⁵ ואף היו שערכו מסעות פרדה של ממש ערב עזיבתם.⁸⁶

לצד הזיקה לגרמניה הופיעה שורה שלמה של ספקות ומכשולים: היו רבים שניסיונם של חברים ובני משפחה שכבר נמצאו בחו"ל להניאם מן המעשה ערער את ביטחונם.⁸⁷ עוד בשלהי 1937 ועל ספה של שנת 1938 היו בגרמניה יהודים שהוזהרו בידי חבריהם: "הישארו במקומכם – גם כאן בחוץ זה לא פשוט כל כך".⁸⁸ מלבד זאת, שוב ושוב הציגו לא-יהודים למהגרים שבדרך סימנים לכך, שהגרוע ביותר כבר עבר. ואחדים "ששו... לזכות בעצה ולשמוע דברי הרגעה" – בניגוד לשיקול הדעת שלהם עצמם.⁸⁹ כל עוד לא היו הם עצמם נתונים בסכנה דחו רבים את המחשבה על ההגירה מהם והלאה: "מכות שמקבלים אחרים נשכחות מהר". יתר על כן, השיקול הרציונלי (בעד הגירה) והרגש (נגד הגירה) התנגשו זה בזה.⁹⁰

על כך נוסף החשש, שמחוץ לגרמניה הם יהפכו אלמונים חסרי כול. יהודים כפריים ששקלו את עניין ההגירה טענו נגדה: "כאן יש לנו עדיין גג מעל הראש, אך בחוץ נהפוך לקבצנים".⁹¹ אפילו יועץ לענייני הגירה שלל, גם לאחר "ליל הבדולח", את רעיון העזיבה: אחרים היו בסכנה – ולכן נאלצו להגר; אך הוא עצמו היה עדיין נחוץ – ולכן ראה עצמו מוגן. כך נוצר "ניתוק מסוכן של נקודת הראות האישית בנוגע לעתיד מן ההתפתחויות הכלליות",⁹² עד אשר אפשר שהיה זה מאוחר מדי.

על הגורמים הפסיכולוגיים הללו, שהקשו על ההחלטה, נוספו שיקולים כלכליים, ואף מכשולים חומריים של ממש: רבים שללו את ההגירה "כל עוד העסק עבד".⁹³ אפילו גִמלה בגובה מחצית מהשכר שהוענקה למפוטרים מן השירות הציבורי נחשבה בעיניהם "ביטחון..., שבחוץ לא אוכל בקלות רבה כל כך למצוא כמותו".⁹⁴ יתר על כן, ההגירה הביאה לאבדן חלק מן ההון, ומאוחר יותר כמעט כל ההון, שמשפחות רבות צברו לעצמן במשך הדורות – תכופות בעמל רב. מס עזיבת הרייך בסך 25%, שהונהג עוד בתקופת ממשלת ברינינג (Brüning, בתחילת שנות השלושים), אמנם הוחל תחילה רק על הון שגודלו למעלה מ- 200,000 רייכסמרק, 'אך כבר בשנת 1934 ירד הסף ל- 50,000 רייכסמרק. עד מהרה יכלו היהודים לקחת עמם רק חלק מהונם; השאר הוכרז חשבונות חסומים. בסופו של דבר לא יכלו אלא להציע את כספם להמרה בבנק הגרמני דיסקונט-זהב (Golddiskontbank) בתמורה למטבע זר, ובתוך כך להפסיד 94%-92% מכספם.⁹⁵

מעוטי היכולת התקשו לעמוד אפילו בתשלום ההוצאות על ההגירה עצמה.⁹⁶ העובדה, שלאחר פוגרום "ליל הבדולח" ניתן היה לשלם את דמי ההפלגה באנייה במטבע זר בלבד, הוסיפה עוד קושי.⁹⁷ גם השגת אשרת כניסה למדינה אחרת היוותה מכשול: דרושים היו לשם כך מסמכים רבים ובדיקה רפואית. לא רק שחפת סמויה, אלא אף חשד למחלת עצבים תורשתית אצל האם, עלולים היו לשים לאל את כל תכניותיה של הבת.⁹⁸

ההגירה לארצות הברית הייתה כרוכה במתן ערבות מצד קרובי משפחה או חברים במקרים שבהם למהגר עצמו לא היה די ממון כדי להבטיח את פרנסתו. הצהרת הערבות כללה גם נתונים לגבי מקצועו, הכנסתו והונו של הערב. ההחלטה האם הנתונים הללו אכן מספיקים הייתה נתונה לשיקול דעתה של המחלקה להנפקת אשרות. כך קיבל הרופא הברלינאי הרמן פיניאס כמה וכמה ערבויות, אולם אף לא אחת מהן סיפקה את הקונסוליה.⁹⁹ במקרים אחדים היו הניסיונות להגר כרוכים בתשלום שוחד. והיה אם נדרשה עזיבה מהירה מכפי שתוכנן מראש, ניתן היה לעתים לרכוש אשרה נוספת בשוק השחור. אמנם לכך דרוש היה כסף רב, ואולם באביב 1939 שוב לא נודעה לעניין זה כל חשיבות, ובלבד שעמד לרשות המבקש לעזוב הסכום הנדרש.¹⁰⁰

בינתיים הוחמרו חוקי ההגירה בשורה שלמה של מדינות. בעקבות סימון הדרכונים באות "J" נחסמו במידה רבה אפשרויות ההגירה לכל אותן מדינות שבהן לא היה צורך באשרת כניסה.¹⁰¹ עוד לפני הסתערות ההמונים על הקונסוליות הזרות בעקבות "ליל הבדולח" כתב יוליוס מוזס, בהתייחס להגירתו של בנו השני: "כל העולם נעול על מנעול ובריח, האפשרות היחידה החוצה הייתה שנחאי, והוא ינסה אולי להמשיך משם".¹⁰²

גם היעדר הסיוע הדרוש מחוץ לגרמניה גרם לא אחת לבעיות קשות. כך הסדיר רבה הראשי של בריטניה בנובמבר 1938 היתרי כניסה עבור אחדים מעמיתיו בגרמניה, אך הרב קרליבך ויתר על ההזדמנות. אמנם ההיתר נותר בתוקפו גם השנת 1939, אבל הוא הקנה לו לבדו חודשים ספורים של שהות בטוחה, ואילו ילדיו זכו בהיתרי כניסה בלבד. ואולם מרשימת המועמדים לעלייה לפלשתינה נמחק שמו, בנימוק שהוא מחזיק בידיו היתר כניסה לבריטניה. בלא ידיעתו פנתה אשתו בכתב לארבעה אנשי שם בבקשת עזרה, אך איש מהם לא נענה.¹⁰³

מצבים ממין זה הפכו קשים עוד יותר כאשר בני המשפחה לא ראו עצמם כמי שמסוגלים לסייע.¹⁰⁴ כך נרתעו בני זוג מהמבורג במשך תקופה ארוכה מלכתוב לחתנם בארץ ישראל, אך לבסוף דרשו מבתם "בבירור ובמפורש לתבוע" את הבאתם של הוריה. אף על פי שחסרו להם האמצעים לכך, וכן לא עלה בידם לאתר מקורות פרנסה עבור האב, החליט החתן להגיש בקשה לאשרת כניסה עבור מחותניו, כדי שלא ייאלץ "להאשים את עצמו".¹⁰⁵ דווקא חילופי המכתבים בין בני משפחה שכבר היגרו לבין אלו שעדיין נותרו בגרמניה משקפים את מורכבותו של תהליך קבלת ההחלטה: השאיפה לשוב ולהתאחד; ההסתייגות שאולי גילו מצדם של אלו שכבר היגרו; רצונם של הנותרים מאחור לא ליפול למעמסה על קרוביהם; ועם זאת בראש ובראשונה השאיפה להמשיך לקיים את חילופי המכתבים, ועמם את הקשרים המשפחתיים, בכל תנאי, למרות ההבדלים, בתפיסה ובסדרי העדיפויות. ולבסוף, חילופי התפקידים שהתרחשו בתוך כך יצרו קושי נוסף, שכן כעת הפכו ההורים תלויים במידה מסוימת בילדים.¹⁰⁶

הגורמים שמעבר לשיקולים אישיים ספציפיים היו משותפים לכולם. אותם גורמים שבסיכומו של דבר, בתום תהליך קבלת החלטות ממושך, הכריעו את הכף בעד הגירה, היו הרס התשתית הכלכלית, הסבל הנפשי כתוצאה מן האפליה והנידוי, וכן הניסיון, לאחר ההגירה של חלק מבני המשפחה והקרובים, להביא לאיחודה מחדש של המשפחה.¹⁰⁷

על פי רוב היו אלו הנשים שדווקא בשל המעמסה על כתפי ילדיהן דחקו במשפחה להגר, בשעה שהגברים התקשו לראות את עצמם "באמת עוזבים הכל מאחוריהם כדי ללכת אל האין, כביכול". טענה זו מפי רבה של דורטמונד הועלתה בשיחה עם מכרים בנוגע לבריחתו של רופא מסוים, שהגברים דיברו בגנותה, בעוד הנשים נחלצות לתמוך בעזיבה. וזו הייתה רק אחת השיחות – אחת מני רבות – שניהלו בני הזוג בנושא זה, שיחות שבהן חלוקת התפקידים בין הגבר לאישה נותרה תמיד בלא שינוי. אך אפילו תחנוניהם של הילדים לא הועילו. רק לאחר מעצרם של שני בני הזוג בהקשר לפעולה נגד המסדר העצמאי "בני ברית" ברחה לבסוף המשפחה להולנד, ומשם היגרה לארצות הברית והצטרפה לקרוביה שהתגוררו בה.¹⁰⁸ ככלל ראו הנשים את המצב בעין ביקורתית לאין ערוך יותר מן הגברים, שכל עוד היו להם מקורות פרנסה – גם אם הללו לא היו אלא פרי דמיונם בלבד – דחו את רעיון ההגירה. נשים היו מוכנות להביא בחשבון גם ירידה ברמת החיים למען הביטחון, ואולם כמעט תמיד השיגו הגברים את רצונם.¹⁰⁹ פערים ממין זה נטו במהלך הזמן להשפיע לרעה גם על היחסים בתוך המשפחה.¹¹⁰

לאחר "ליל הבדולח" ראו רבים את ההגירה כ"עניין מנוי וגמור".¹¹¹ ואולם, אף על פי שהאפשרות להגר הייתה לרוב ההזדמנות היחידה של העצירים לצאת לחופשי, עלו בלבם של אחדים ספקות מחודשים – הן במחנה הריכוז והן לאחר היציאה לחופשי^.112

ראוי לציין, שנשים רבות התמודדו עם שאלת ההגירה מזווית שונה לחלוטין: נשים רווקות לא יכלו במקרים רבים לשקול הגירה, כיוון שלא ידעו "כיצד יהיה ביכולתן לדאוג לפרנסתה של האם הזקנה, בינתיים, עד אשר יוכלו לשלוח לה כסף, ובעיקר כיצד יהיה ביכולתן לטפל בה. באותן המשפחות הלכו הבנים בדרכם שלהם בלא כל היסוס".¹¹³ גם אחותה של גרטרוד קולמר, ממקום מושבה בשווייץ, כבר עמדה לסלול עבורה נתיב בריחה לאנגליה. אלא שבשלהי נובמבר 1938, מיד לאחר שהבית נמכר, הביעה סוכנת הבית את רצונה "לפרוש לגמלאות". גרטרוד לא ששה להשאיר את אביה לבדו. והתכנית שעל פיה יצאו תחילה האחיות, אביה יעבור להתגורר זמנית בפנסיון, והיא תחזור לקחתו בשלב מאוחר יותר – גם תכנית זו שוב לא נראתה אפשרית בפברואר 1939. ¹¹⁴ כך גורשו בסופו של דבר שניהם: האב בשנת 1942 לטרזיינשטדט, גרטרוד קולמר בשנת 1943 לאושוויץ. דומה לזה היה גורלן של אותן הנשים, שאחרי "ליל הבדולח" – כאשר נראה היה שהגברים נתונים בסכנה גדולה לאין ערוך מאשר הן עצמן – עודדו את בעליהן להגר בשלב הראשון לבדם. הן עצמן תכננו לחסל את ענייניהן בגרמניה ולבוא בעקבותיהם. ואולם המלחמה סיכלה גם תכניות אלו.¹¹⁵

המרדף להשגת המסמכים הדרושים היה כרוך בהתעמרויות והטרדות חוזרות ונשנות: עמידה ממושכת בתוך זמן רב מראש, ואז אולי, לפני הגיע תורך, נסגר האשנב פתאום, וביום המחרת "אין קבלת קהל ליהודים". עשר שעות המתנה נדרשו לחזן מפרנקפורט רק כדי להגיש בקשה לקבלת "תעודת זיהוי", עשר שעות נוספות לצורך קבלת דרכון, והגעה פעם נוספת לצורך קבלת תעודת יושר, על פי דרישת הקונסוליה האמריקאית. לאחר מכן הגיע תור הביקורים במשרדי גביית המסים, באגפי האוצר, בסוכנות למטבע זר, באגף המכס. תכופות היו המבקשים מועברים ממשרד למשרד באותו אגף, ונדרשו להם לא פחות מחמישה או שישה ניסיונות כדי להשיג את מבוקשם. הקרבנות יכלו לחוש בעובדה שהתרחשה כאן "הטרדה מכוונת ושיטתית של בני אדם", בין השאר, כאשר פקיד אחד דחה את המסמכים המאומתים שהציגו בשל "ליקויים המצוצים מן האצבע", בשעה שלטענת הפקיד שאחריו "לא היה בכך כל צורך".¹¹⁶

על כך נוספה הסחטנות: אחד המהגרים נדרש לשלם, בטרם תאושר בקשתו, הפרשי מסים על עניין שהטיפול בו הסתיים רשמית שתים עשרה שנה קודם לכן. "לפחות כל [פקיד] שני נוח היה לשיחוד, קיבל כסף וציפה לקבלו, בטרם ניגש לטפל במקרה כלשהו. לעתים אפשר היה בדרך זו לזרז את הטיפול, ולעתים הייתה זו פשוט יזמה פרטית לסחיטת כספים נוספת".¹¹⁷

הפקידות הגרמנית נגועה בנגע השחיתות... "עושי נפלאות" מציעים לארגן את רשימות הרכוש שהיהודים התכוונו לקחת עמם כך, שההיטל המשולם לבנק דיסקונט-זהב יהיה זניח. או שיש בכוונתם להשיג שמאי בעל כוונות טובות לשם הערכת הרכוש, או שבתמורה לזירוז העניינים הם דורשים כמה מאות מרקים. התיווך שהם מציעים משתלם. מי יודע אם מחר לא יופיע שוב צו חדש, האוסר לקחת את הרכוש שהיום עוד ניתן להצילו.¹¹⁸

גם חסימת חשבונותיהם הערימה על העוזבים קשיים בלתי מבוטלים. מעתה כל תשלום שנדרשו לשלם חייב היה באישור מיוחד.¹¹⁹ נוסף לכך, לעתים לא היה די כסף למחיה, ומאחר שמהגרים כה רבים מכרו רהיטים משומשים, צנחו המחירים.¹²⁰ בקיץ 1938 העריך יוליוס מוזס, שאפילו עבור הציוד המודרני להפליא של מרפאתו יוכל בנו לקבל רק 10% משוויו המקורי.¹²¹ עורך לשעבר בהוצאה לאור למד על בשרו עד כמה טרחו הלא-יהודים להפיק רווחים לעצמם מן ההגירה של שכניהם: " 'תן לי במתנה את חליפתך, מה כבר תוכל לעשות אתה בתור מהגר בחו"ל?', ,מכור לי את ארון הספרים שלך; אשלם לך עשרה מרק תמורתו!' (שוויו היה פי חמישים). כך חלחל המוסר של השלטון אל האוכלוסייה".¹²²

לנוכח האיסור לייצא מטבע זר, וכדי שיהיה בידם ולו הון התחלתי כלשהו, קנו יהודים ציוד יקר כגון מצלמות, מכונות כתיבה, סכו"ם, כלי חרסינה, שטיחים. זאת כדי לשוב ולהמירם לכסף בהגיעם לארץ היעד.¹²³ חפצים מסוג זה ניתן יהיה לאחסן עם שאר הרכוש להעברה בארגזי עץ גדולים, שבפי העם כונו גם "ארגזי היהודים" (Judenkiste). אך גם בין השמאים מטעם המדינה, סוכני הביטוח ואנשי חברות ההובלה היו שניצלו לרעה את מצבם של לקוחותיהם.¹²⁴ אפילו במהלך האריזה לא חסרו הזדמנויות לסחיטה, אם כי אחדים מבין האורזים ראו בכך עניין של כבוד להתעלם מטובין אסורים, ואף סייעו להסתיר חלק מן הרכוש.¹²⁵

לאחר שהסתיימו כל ההליכים הרשמיים וההכנות המעשיות נותרה המשימה האחרונה, ואולי הקשה מכולן – הפרדה. ארווין מוזס מצא "שהדבר קשה מנשוא; זה פשוט בלתי אפשרי להתמודד עם לחיצת היד והנשיקה האחרונות בלא להזדעזע עד עמקי הנפש". לפיכך בישר על העזיבה רק במכתב לאחיו, שבו ביקשו לסור לביקור אצל הוריהם בחגים הקרובים. האב, יוליוס מוזס, סמך את ידו על מהלך זה: "כמובן, שברגע הראשון כאב לנו שיצאתם לדרך מבלי להיפרד. אך לאחר ששקלנו בדבר צריך לומר: טוב שכך היה"! עד כמה התקשה לעמוד בפרדות מסוג זה התברר בעת הגירתה של אחותו בסתיו 1934, ובעת הגירתו של בנו השני בסתיו 1938: "הלב האנושי האומלל נדון להישבר לרסיסים. מאז שנודע לנו מה צפוי לנו שלטתי בעצמי היטב, הפגנתי איפוק עד הרגע האחרון, אבל אז, כשהרכבת החלה לנוע, לא נותר ממנו כל זכר". ואולם חודש מאוחר יותר, לאחר "ליל הבדולח", כבר נראה הכול באור שונה: "ומלבד זאת הרגשת האושר, הגוברת על הכול, לדעת ששני הבנים נמצאים בחוץ. ושני הנכדים"!¹²⁶

ההגירה הפרידה בין בני משפחה. תכופות נותרו ההורים המבוגרים לבדם בגרמניה. במקרים אחרים היגרו בני אותה משפחה לארצות שונות; לדוגמה – ההורים לארצות הברית, והילדים לארץ ישראל. במודעות אבל היה לעתים מספר המדינות שצוינו כמספר הקרובים האבלים.¹²⁷ היו שהמחשבה על פרדה כה קשתה עליהם, עד כי צעיר שבא לבקש את ידה של כלתו נאלץ עוד בשנת 1937 להבטיח לחמיו לא לעשות הכנות כלשהן להגירה.¹²⁸ אחרים, אף שהכירו בנחיצות הדבר, חששו מפני התרחקות כלשהי; מכך שבני המשפחה " 'ילכו איש לדרכו', שהקשר ההדוק כל כך בין בני המשפחה בכל תחומי החיים לא יהיה קיים – וזהו הדבר הגרוע ביותר שאני יכולה להעלות בדעתי". לפיכך הפכו קשרי המכתבים לתוכנם העיקרי של החיים.¹²⁹ ואולם גם כאן היו הגבלות במישור האישי, וכן הגבלות שהכתיבו הרדיפות והצנזורה. כך מצאה אישה מהמבורג במכתביו של בנה "רק אותו סימן חיים שאתם חבים להוריכם. מה שעובר עלינו פה אין אנו יכולים להעלות על הכתב, ועד כמה עלינו להיות חזקים!".¹³⁰

מאידך גיסא היה בכוחם של המכתבים הללו – מעבר להשפעתם על הכותבים והנמענים עצמם – ליצור תחושת שותפות; שכן תכופות סבבו המכתבים בין בני המשפחה, וסיפקו נושאים לשיחה לאלה שנותרו מאחור.¹³¹ הדבר הביא את הנשארים לדבוק עוד יותר איש ברעהו. ייתכן שעניין זה היווה גם במידת מה משקל נגד להשלכה נוספת של ההגירה, קרי להצטמקות מעגל החברים;¹³² שכן עלול היה לעבור זמן רב "עד ששוב התחברת למישהו". וקשרים חדשים היו מלכתחילה נתונים בסכנה: "הרי עכשיו ככה זה בכל פעם, אם כבר מכירים פה או שם מישהו נחמד, אין ספק שהוא 'יושב על המזוודות' "!¹³³

לחלקים נוספים של המאמר:
מגורים ומחיה : דפוסי ההתיישבות : פיזור וריכוז 
מגורים ומחיה : הרחקה מן החברה הכללית והעצמת החיים הפנים-יהודיים
מגורים ומחיה : ההחלטה הקשה : להגר מגרמניה (פריט זה)

הערות שוליים:

82. שטראוס, הגירה, 1, עמ' 326.
83. מיזאם, זיכרונות, עמ' 240. השוו את מיזאם, יומנים, עמ' 167 (6.6.1933).
84. "סבי סיבולסקי (Cibulski) תמיד אמר: אעזוב את המולדת ברכבת האחרונה. אף על פי שנולד בפולין" (מהבז"ה, פיינר, ריאיון, עמ' 26). אם אפילו מהגר יהודי ממזרח אירופה פיתח זיקה כה עזרה לגרמניה – על אחת כמה וכמה חל הדבר על היהודים הגרמנים! לעניין השפעת הזהות על ההחלטה בנושא ההגירה ראו גם מיינרט, הפתרון הסופי, עמ' 203.
85. ריאיון עם היינץ באום, רוך, קולות יהודיים, עמ' 37-31.
86. מל"ב, גרבר, יומן, עמ' 20, 26; מילר, מוריץ רילף, עמ' 51; יוליוס מוזס לארווין מוזס, בלא ציון תאריך (סוף אוקטובר 1938), אצל פריקה, חיים יהודיים, עמ' 558.
87. מל"ב, בלאו, זיכרונות, עמ' 25 ואילך (עצתו של ארתור רופין [שלא לעזוב]!). השוו מל"ב, שוואבה, חיי בגרמניה, עמ' 54; מי"פ, במברגר, משפחת במברגר, עמ' 15.
88. נטהורף, יומן, עמ' 102 (4.1.1938), והיא מציינת: "אני מאמינה למה שהם אומרים, אבל מאז שעזבו עבר זמן רב מכדי שיהיה ביכולתם להעריך עד כמה [החיים] פה בלתי נסבלים".
89. מל"ב, גולדברג, חיי בגרמניה, עמ' 41 ואילך. על ניסיונותיהם של השכנים בדויטשקרונה (פרוסיה המערבית), מנהל בית ספר בברלין ופקידי רשויות המס – ניסיונות שלא עלו יפה – להניאו מן ההגירה, ראו לנדאו, זיכרונות ילדות, עמ' 49, 52.
90. מי"פ, במברגר, משפחת במברגר, עמ' 15, 25.
91. לוקאס, חיים יהודיים בכפר, עמ' 135 ואילך.
92. מיינרט, הפתרון הסופי, עמ' 203.
93. כך אנגרס על הוריו (חא"פ, אנגרס, זיכרונות), הפרק "Familie im Nazi-Alltag" (חיי היום-יום של משפחה בתקופה הנאצית). השוו גם רילף, זיכרונות, עמ' 138 ואילך.
94. מל"ב, לוונברג, חיי בגרמניה, עמ' 138 ואילך.
95. פריקה, חיים יהודיים, עמ' 140; ווקבקר, רדיפות היהודים בהיידלברג, עמ' 50 ואילך.
96. אדית קניגסברג אצל רוזנשטראוך, שכנים, עמ' 161 ואילך.
97. ברונס-ווסטפלד, חיסול היהודים בכלכלה, עמ' 106.
98. שם; ריאיון עם א' הלדנמוט (Heldenmuth) (הדבר צוין על ידי האחות ק"ה). השוו גם אדית קניגסברג אצל רוזנשטראוך, שכנים, עמ' 161.
99. וצל, הגירה מגרמניה, עמ' 488-485; ווקבקר, רדיפות היהודים בהיידלברג, עמ' 54; צילום של הצהרת ערבות אצל האומן, סוחר מפריי בורג, עמ' 58; מל"ב, פיניאס, הגורלות שלנו, עמ' 7.
100. מהבז"ה, פטש, ריאיון I, עמ' 23, וביוגרפיה מקוצרת (בנוגע לאשרת כניסה למקסיקו וקובה).
101. היים, הגירה כפויה, עמ' 56.
102. יוליוס מוזס לארווין מוזס, בלא ציון תאריך (סוף אוקטובר 1938), אצל פריקה, חיים יהודיים, עמ' 558.
103. גיליס-קרליבך, כל ילד, עמ' 233, 249, 279 (מכתבים מאת ל' קרליבך לנמענים שונים, מיום 9.2.1939, בלא ציון תאריך [תחילת אפריל 1939], בלא ציון תאריך [אוגוסט 1939]).
104. ראו לדוגמה נטהורף, יומן, עמ' 95 (פסחא 1937).
105. מכתבים מאת א' פרלמן מהתאריכים: 15.7.1938, 24.8.1938, 2.9.1938 בתוך לורנץ ובוהן-שטראוס, דיכוי וביטחון באל, עמ' 124, 129 (ציטוט), 132 (ציטוט).
106. ראו לעניין זה את ניתוח ההתכתבויות אצל אונו ורפרט, ללכת.
107. מסוכם אצל מיזאם, יומנים, עמ' 167 ואילך (8.7.1933). לעניין הרס הפרנסה ראו לדוגמה א' מוזס לרודי מוזר, 27.5.1933 אצל פריקה, חיים יהודיים, עמ' 71 ואילך; מל"ב, פיניאס, הגורלות שלנו, עמ' 7; מהבז"ה, הריסון, ריאיון, עמ' 42-40. לעניין הגורמים הנפשיים א' מוזס לרודי מוזר, 27.5.1933, פריקה, חיים יהודיים, עמ' 71 ואילך; מל"ב, לוונברג, חיי בגרמניה, עמ' 24; יוליוס מוזס לארווין מוזס, 17.8.1936, פריקה, חיים יהודיים, עמ' 466.
108. ראו בזיכרונותיה של מרטה אפל אצל ריכרץ, אזרחים על תנאי (עברית), עמ' 370. לאסמכתות נוספות בכתב היד שלא פורסם ראו מל"ב, אפל, זיכרונות, עמ' 227, 290, 334-332, 364 ואילך, 390, 409, 470-444, 477. דוגמאות נגדיות (דהיינו נשים ששללו את ההגירה) נדירות, ואלו הקיימות מאששות את משמעות המקצוע כתוכן החיים. לעניין זה ראו נטהורף, יומן, עמ' 42 (1.5.1933), עמ' 51 (30.8.1933), עמ' 56 (פסחא 1934), עמ' 60 (20.8.1934), עמ' 85 (23.6.1936), עמ' 87 (12.8.1936), עמ' 95 (פסחא 1937), עמ' 102 (4.1.1938).
109. ראו דוגמאות אצל קפלן, נשים יהודיות בגרמניה הנאצית, עמ' 421. לתלונות של אישה על חוסר נכונותו של הבעל להגר, ולהרגעה העצמית שלו באשר לאפשרויות הפרנסה העומדות בפניו ראו א' ו-ב"י פרלמן אל מ' פרלמן, 22.7.1938, לורנץ ובוהן-שטראוס, דיכוי וביטחון באל, עמ' 127, 128 (22.7.1938). דוגמאות נוספות לשוני בין גברים לנשים: קניג, זיכרונות של ניצול, עמ' 87; פרנק, שלום, עמ' 22; קוואק, מהגרות באמריקה, עמ' 63; ריאיון עם סוזי גרלט ((Grelet, בתוך רוך, קולות יהודיים, עמ' 65-55 (במיוחד עמ' 63); אסמכתות רבות אצל מיינרט, הפתרון הסופי, עמ' 201 והערה 94.
110. מי"פ, שטראוס, חיים במשבר, הפרק 'Happy Childhood', עמ' 41, 44.
111. מי"פ, במברגר, משפחת במברגר, עמ' 32.
112. רייכמן, אזרח גרמני ויהודי נרדף, עמ' 202, 264. להתלבטות דומה אצל קלמפרר, שלא נעצר, ראו קלמפרר, יומנים (עברית), עמ' 191 (15.12.1938).
113. BJFB 13 (1937), Nr. 4, p. 5
114. ג' קולמר אל ה' ונצל, 24.11.1938, 15.2.1939, 10.9.1939, בתוך קולמר, מכתבים, עמ' 25, 27, 37.
115. מי"פ, במברגר, משפחת במברגר, עמ' 38.
116. מל"ב, לוי, חיי בגרמניה, עמ' 85 ואילך.
117. מל"ב, גולדברג, חיי בגרמניה, עמ' 58.
118. רייכמן, אזרח גרמני ויהודי נרדף, עמ' 259 ואילך. והשוו בינג, חיי בגרמניה, עמ' 193.
119. מל"ב, לוונברג, חיי בגרמניה, עמ' 79.
120. סילביה כהן לאחותה הילדה, 27.6.1939, פקסימיליה אצל רוך, משפחת כהן, עמ' 99. השוו את ההקלה שבמכירה למטופלים לשעבר: מל"ב, נורה רוזנטל, זיכרונות, עמ' 68-66; לדיירים לשעבר: מהבז"ה, זלץ, ריאיון, עמ' 30; וכן, מל"ב, שוואבה, חיי בגרמניה, עמ' 88 ואילך.
121. יוליוס מוזס לארווין מוזס, 17 באוגוסט 1938, בתוך פריקה, חיים יהודיים, עמ' 553 ואילך.
122. מל"ב, גולדברג, חיי בגרמניה, עמ' 59.
123. מי"פ, שטראוס, חיים במשבר, "Happy Childhood", עמ' 39; שטראוס, על הגבעה הירוקה, עמ' 39.
124. מל"ב, גולדברג, חיי בגרמניה, עמ' 59.
125. מל"ב, שטיין-פיק, מולדתי האבודה, עמ' 51 ואילך. על עניין הכבוד ראו גם פלידנר, רדיפת היהודים במנהיים, I, עמ' 195
126. א' מוזס אל ר' מוזר, 27.5.1933; י' מוזס אל א' מוזס, 30.5.1933; 14-20.10.1934; בלא ציון תאריך (סוף אוקטובר 1938); 27.11.1938 – בתוך פריקה, חיים יהודיים, עמ' 71 (ציטוט), 73 (ציטוט), 249, 558 (ציטוט), עמ' 563 ואילך (ציטוט). השוו שטראוס, חיים במשבר, הפרק "Not by Choice", עמ' 1 ואילך; מל"ב, לסלר, חיי בגרמניה, עמ' 34 ואילך.
127. בנוגע לקשישים ראו הירשפלד, בתי אבות, עמ' 37; על עזיבה למדינות שונות – ריכרץ, אזרחים על תנאי (עברית), עמ' 381 ואילך; על מודעות אבל – מל"ב, אפל, זיכרונות, עמ' 375.
128. מהבז"ה, הריסון, ריאיון, עמ' 40.
129. לוטה קרליבך לילדיה שכבר היגרו, בלא ציון תאריך, אצל גיליס-קרליבך, כל ילד, עמ' 245. על כתיבת מכתבים כ"צורך חיוני" ראו גם יוליוס מוזס לארווין מוזס, 16.11.1933 ו- 19.2.1935, פריקה, חיים יהודיים, עמ' 123 ואילך ו-295; על קבלת מכתבים ראו הירשפלד, בתי אבות, עמ' 77; מי"פ, שטראוס, חיים במשבר, הפרק "Happy Childhood", עמ' 45: "קידמתי את פניו של הדוור כקדם פני חבר". דוגמה להתרחקות – מכתבה של מרים כהן לאביה, אצל רוך, משפחת כהן, עמ' 227 ואילך.
130. א' פרלמן אל מ' פרלמן, 21.8.1939 בתוך לורנץ ובוהן-שטראוס, דיכוי וביטחון באל, עמ' 166.
131. י' מוזס אל א' מוזס, 27.4.1934 ו-9.5.1934, אצל פריקה, חיים יהודיים, עמ' 160, 164.
132. מל"ב, שוואבה, חיי בגרמניה, עמ' 56; מל"ב, לוונברג, חיי בגרמניה, עמ' 74.
133. ל' קרליבך, 17.7.1939 ו- 8.8.1939, בתוך גיליס-קרליבך, כל ילד, עמ' 274, 277.
134. נתונים אלה ופירושם בהמשך על פי מאייר, עבודה וגירוש, עמ' 49 ואילך.
135. דוגמאות אצל גיליס-קרליבך, כל ילד, עמ' 218 ואילך; ברונס-ווסטפלד, חיסול היהודים בכלכלה, עמ' 102 ואילך.
136. ראו לדוגמה מל"ב, פיניאס, הגורלות שלנו, עמ' 4; מל"ב, לוי, חיי בגרמניה, עמ' 88; מי"פ, במברגר, משפחת במברגר, עמ' 31.
137. תחילה 20%, לאחר מכן 25% מן הנכסים.
138. לדוגמה, ביום השנה לפוגרום "ליל הבדולח": מל"ב, שוורין, זיכרונות, עמ' 166-159; טאוסק, יומן ברסלאו, עמ' 242 ואילך (12.11.1939).

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel