העלייה הייקית בשנות השלושים הביאה עימה ערכים אמנותיים שונים אף מנוגדים לאלה של ההגמוניה המזרח-אירופית. תוך שנים מעטות נוצרה תשתית תרבותית (ומוזיאונאלית) לדורות הבאים בארץ. על אלה ועל אוסף התמונות של פרופסור ארוין רבאו (1983-1899) כמקרה-מבחן מספרת הכתבה המחקרית הבאה.
 |
האינדיבידואליות המערב-אירופית לעומת הקולקטיביות המזרח-אירופית |
מרכיב מרכזי בייחודם של העולים מגרמניה הייתה אמונתם במודרניזם שפרח ברפובליקת ויימר והשפיע על ארצות אירופה האחרות1. אמונה זאת דגלה בקידמה ובקידומה , באינדיווידואליזם ובזכותו לשוויון של חופש מוחלט , באוניברסליזם – כלומר, ראייה של חיי העמים כולם , תרבותם ויצירתם, כבעלי ערכים שווים. מנהיגי המודרניזם אשר ראו את עצמם כאוונגרד מתקדם, לא רצו עוד בהשתייכות רגיונאלית או לאומית אלא ראו בערכים האוניברסאליים של כל העמים את האידיאל המבוקש2. מודרניזםמערב-אירופי זה לא עלה בקנה אחד עם הציונות הסוציאליסטית של מזרח-אירופה אשר מושגי המודרניזם שלה היו אחרים ובמרכזם תפישות הקבוצה , התנועה , צורת הקולקטיב היהודי והתרבות היהודית. תרבותם של הייקים כללה מצד אחד חינוך הומניסטי נרחב בו הכיר הפרט את המורשת העתיקה של התרבות הגרמנית על יוצריה המובילים – את גיתה , שילר והיינה – אך יחד עמה קידם את הביטויים המודרניסטיים בני הזמן. המשכיל היהודי בגרמניה היה זה שסיים את הגימנסיה ההומניסטית, ידע את השפות העתיקות והקלסיקונים, אך יחד עם זאת היה ער לתנועות האמנות החדשות – לדאדא , לאקספרסיוניזם ואחרות – שכללו זרמים חברתיים חזקים. החינוך להבנת והכרת האמנות תפש מקום מרכזי בתפישת ההשכלה (Bildung) של החינוך ההומניסטי3. שילוב זה , בעל הפנים הרבות , בין החינוך הקלאסי וההבנות המודרניסטיות , העמיד אדם בעל תרבות מורכבת שסרב להיטחן במטחנת הנורמות של הציונות הסוציאליסטית.
|
"לנו" חשובים הפרטים, "להם" הסמל |
במאמרו ב – Mitteilungsblatt (ה-MB לימים ה"יקינתון") מה- 1.4.1953 שנכתב לציון 20 שנה לגזרת נשיאת הטלאי הצהוב ונקרא "על מורשת יהדות גרמניה" כותב גאורג לנדאואר (Landauer) , ממנהיגי הציונות הגרמנית4, בין השאר : "יהדות גרמניה השיגה ע"י האמנציפציה את הכניסה לתרבות הגרמנית. אך היא לא רצתה להישאר גרמנית ולעסוק בגזע , דם וברזל , אלא להשתייך לתרבות הגרמנית באופן אורגאני ודרכה לאירופה כולה"5. לנדאואר מדבר באריכות על התרומה של יהדות גרמניה לאומנויות ולמדעים , ויוצא נגד המגנים את 'הייקים' כמתבוללים ולא מבינים את הסינתזה שבין יהדות גרמניה והתרבות העולמית6. הוא מסיים את מאמרו בכך - "שעלינו להיות גאים במורשתנו ותרומתנו שהרי לא דברים חומריים אלא את תפישותינו הרוחניות אנו מורישים לבאים אחרינו". בחיי היום יום התבטא השוני התרבותי בין הייקים לבין הישוב האחר בארץ-ישראל בנושאים שונים. כאן ברצוני לעמוד על מראה וסידור המרחב הביתי. בבתי הייקים היו בדרך כלל תלויות תמונות שהיו רפרודוקציות שלא היו מוכרות בבתי הישוב , כמו תמונות טבע וחיות (השפן) של דירר , ציורים של חיי- האיכרים של פטר ברויגל ונופים שתוארו גם בציור כמו "נפילתו של איקארוס"7. תיאורי הנופים בציורים אלה שהתפרשו על פני שלושת מישוריה של התמונה הזכירו תמיד את הנופים המרכז-אירופאיים ויחד עם זה היה בהם לרמוז על הכפריות החדשה כאן בארץ. תמונות אלה היו גדולות ממדים ו'נכבדות'. התמונות עמדו בניגוד ל"חמניות" של ואן-גוך או לתמונת האיכרים של דייגו ריברה שהיו שתי רפרודוקציות אופייניות שנתלו בחדרי ההתיישבות העובדת אך זאת בממדים של תמונה קטנטונת שכמעט אין הצופה יכול לזהות את פרטיה וחשוב היה מה שהיא סמלה ולא מה שראו בה. בתולדות האמנות בארץ, בולט אפוא מפעלם של יהודי גרמניה בהקמת מוזיאונים מתוך אידיאולוגיה מחושבת ומנוסחת. תרמה לכך פעילותם של אספנים ייקים שנתנו את אוספיהם מאוחר יותר להקמת המוזיאונים החשובים ופעילותם של אמנים יוצאי-גרמניה שהציגו כאן אמנות שונה בתכלית מזו של האמנים יוצאי מזרח אירופה. הם גם טרחו וכתבו אוטו-ביוגרפיות. במאמרים אחרים הזכרתי את מייצגיהם של תפיסות אלה, את מפעלו של קרל שוורץ, היסטוריון האמנות ומייסד מוזיאון תל אביב, את ד"ר ולטר מוזס, אספן הזכוכית ומייסד מוזיאון 'הארץ' ואת מפעלו הציורי של לודויג שוורין והאוטוביוגרפיה שכתב.
|
מקרה-מבחן: הרקע התרבותי של ארוין רבאו |
הבה נבחן את אוספו הפרטי של פרופ' ארווין רבאו -אבי הנערץ- המעיד על תפישה תרבותית אוניברסאלית שהייתה אופיינית לרבים מיוצאי גרמניה. ארווין רבאו נולד בשנת 1899 בברלין , סיים את הגימנסיה ההומניסטית , ולאחר שירות במלחמת העולם הראשונה בחיל התותחנים הגרמני, למד רפואה בהיידלברג ובברלין. בעת לימודיו שמע שיעורים בפילוסופיה , אמנות וספרות. עבודתו הראשונה לאחר סיום לימודיו וקבלת התואר 'דוקטור לרפואה' הייתה כרופאו הפרטי של מיליונר מסוים עמו הרבה במסעות. סיפור נודע מאותה עת מספר שהוא נסע עמו לפירנצה וכאשר עמד מול התמונה של הפורנרינה (Fornarina) של רפאל בפאלאצו פיטי נישבה בקסמיה עד ששכח את מועד יציאת הרכבת מן העיר, איחר את הרכבת ואיחר להגיע אל אותו המיליונר.
בראשון במאי 1933, (עם עליית היטלר לשלטון), לאחר עשר שנות עבודה כרופא בכיר בבית החולים הנודע של ברלין Moabit, עלה רבאו ארצה. יחד עם מי שיהיו לימים פרופסורים, הרי הלר ונתן, ייסדו והקימו ב- 1936 את בית החולים ביילינסון תחת מטרייתה של "קופת החולים הכללית של הסתדרות העובדים בא"י". בית החולים נוהל ברוח המודרניזם שעליו הם חונכו, רוח הרפואה המודרנית. רבאו עמד בראש המחלקה הגינקולוגית, הלר בראש המחלקה הפנימית (ובראש בית החולים כולו) ונתן בראש המחלקה הכירורגית8. בשנים אלה בנו שלושת הרופאים מרכז רפואי לתפארת ששרת לא רק את הסביבה הקרובה אלא גם את ההתיישבות העובדת ברוב חלקי הארץ. ב- 1935 נשא ארוין רבאו לאישה את ציונה קטינסקי, בת לאחת המשפחות הוותיקות בתל-אביב (ולימים סופרת נודעת). הם הקימו משפחה והולידו את נורית כנען-קדר (1938) את יעל קציר (1942) ואת מיכה רבאו (1946). ב-1948 עזבו ד"ר הלר וד"ר רבאו את בית החולים בילינסון כיוון שלא ניתנה להם רשות לנהל מרפאות פרטיות ועברו אל בית החולים תל השומר. כאן הקים פרופסור רבאו במשך השנים אגף לגניקולוגיה ומיילדות ועמד בראשו. רבאו תפש את הרפואה כמקצוע הומניסטי בשטח מחד גיסא אך גם ראה את המחקר הרפואי כחלק אינטגראלי מהעבודה הרפואית מאידך גיסא. הוא התמסר באותן שנים למחקר בעיות הפוריות, והפך מחקר זה לחלק מתוכנית המחקר של בית החולים בתל השומר. כך קידם את פתרון-הבעיות בשטח וגם קידם את המחקר. במאמר זה אני מבקשת להציג את העמדות והבחירות התרבותיות של פרופסור ארווין רבאו אשר בא ארצה, כמו רבים מבני דורו הייקים, עם ספריה שכללה את ההוצאות הראשונות של הקלסיקונים הגרמנים כמו גיתה והיינה, ויחד עמם את טולסטוי בתרגום לגרמנית, וכן ספרים אשר עסקו ביהדות ובמדעי פלשתינה-ארץ ישראל, וספרי אמנות רבים שכללו את האקספרסיוניסטים כמו את הקלסיקונים. הפסל האקספרסיוניסטי ארנסט ברלך, למשל, היה אכן אחד מגיבוריו. אחד הדברים הראויים לציון (מחקרי) בספרייתו היה הספר על הצייר הוונציאני פאולו ורונזה9(1588-1528) שבו כתב-נספח מיוחד, הפרוטוקול המתעד את ישיבת האינקוויזיציה בוונציה בשנת 1573, שלפניה נקרא ורונזה כדי להסביר מדוע צייר בצורה בלתי קנונית (קדושה) את הסעודה בבית הפרושי שם אומר ישוע את דברי המוסר המהותיים שלו. ורונזה אומר, על-פי אותו פרוטוקול, שהוא צייר כך משום "שהוא רואה את עצמו כאדם חופשי וזוהי מחשבתו". (ורונזה הצליח להימלט לבסוף מציפורניה של האינקוויזיציה). מסמך נדיר זה היה מהותי לרבאו במחשבתו על האמנות. דר' קרל שורץ היה מיודד מאוד עם פרופסור ארווין רבאו וראה את תפקידו החשוב של האחרון, לאו דווקא כרופא, אלא כאספן האמנות בתרבות הארץ-ישראלית...
|
אוסף הציורים של ארווין רבאו |
שתי רפרודוקציות היו בביתו של ארווין רבאו לפני שהתחיל לאסוף את יצירות האמנות בראשית שנות החמישים. היו אלה תמונות של פיטר ברויגל, האחת של האיכרים שחוזרים עם ערב והשנייה, תמונה של הקציר. אנו יודעים שרפרודוקציות אלה היו גם בבתיהם של ייקים רבים אחרים. התמונות הללו ביטאו אפשרות להתחבר לאמנות שאיננה נוצרית, מתארת את הטבע, את האדמה. רבאו קנה אפוא ואסף ציורים שהצטברו באוספיו, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה מאנשים שהביאו איתם ומאחרים שמכרו. יש לראות אוסף זה על רקע העיר תל-אביב באותן שנים. לרוב התושבים לא היו אוספים של אמנות אירופאית, ולמוזיאון תל-אביב עצמו היו תמונות ספורות. לאנשים היו ציורים של כמה ציירים ישראלים כמו גוטמן, או רובין, וגם זה באורח ספוראדי. האוסף של פרופסור רבאו כלל ציורים בני המאות ה- 16 עד ה- 20 מארצות שונות באירופה: מארצות השפלה, איטליה, ספרד, גרמניה, ועד לציור אתיופי המתאר את פגישת שלמה המלך ומלכת שבא. באוסף היו גם הדפסים יפניים וסיניים. היו תמונות נוף, דיוקנאות מן התקופות העתיקות יותר, ותמונות נוספות של אוירה ושל אנשים לא מזוהים מראשית המאה ה-20. התמונות "עשו הכרה" למתבונן, עם נופים ספציפיים ועם אנשים בעלי חזות ותלבושת רחוקים מהזמן והמקום אשר בו נמצאו התמונות. אתאר כמה תמונות מתוך האוסף. למשל דיוקנאות: התמונה הראשונה שקנה הייתה דיוקן - חצי גוף - של גברת לבושה בפרווה שבמרכזה ענק פנינים ואבני חן, שערה אסוף והיא לובשת צווארון תחרה ענק המונח על תלבושתה, צווארון שהיה אופייני לתלבושת האצולה בשנים הראשונות של המאה ה- 17. גברת מוזרה זו עם הצווארון, שאף הוא כל-כך מוזר למראה, (אחד הילדים שאל למה היא לובשת אננס על הצוואר) יצרה נוכחות רבת-משמעות בחיי הבית. היינו מסתכלים עליה ומנסים לנחש כיצד חיתה ועם מי. רבאו התכתב עם מוזיאונים רבים בכדי לזהות את הגברת ומוצאה. לבסוף קיבל תשובה ממוזיאון פרדו (מדריד) האומרת שהיא אחת מגבירות החצר של המלך פיליפ ה-2 ושצוירה על-ידי הצייר הנודע חואן פנטוחה דה לה קרוז (1551- 1608). רבאו היה יושב שעות ארוכות ומתבונן בתמונה ובפניה של האישה, בניסיון לזהות את מהותה. באוסף היו גם שני דיוקנאות, חצאי-גוף, האחד של ראש העיר אמסטרדם והשני של אחותו, מעשי ידיו של הצייר ניקולאס מאס (1693-1634) מאזור עמק נהר המאס, אשר היה אחד מתלמידיו החשובים ביותר של רמברנדט. הדמויות לבושות בבגדי הבורגנות של המאה ה- 17 ומבטן המסויג, מלא החשיבות, משקף עמדה חברתית האופיינית לבורגנות הפרוטסטנטית באמשטרדם. מבטם של ראש העיר ואחותו מבטים העוברים מעל ראשו של הצופה, מביעים הכרה עצמית במעמד שהיה אמנם פטרון של האומנויות, אך בודאי מסתגר בד' אמותיו. אווירה זאת בוודאי הייתה זרה לכל מה שהתרחש בארץ בשנות החמישים. הלבוש של הגברת הנכבדה עם עגילי הפנינים המסמלות בדרך כלל יוהרה של עושר וחיי והבלי העולם הזה, הפרווה של ראש העיר המעידה על עשרו, כל אלה מגלים מציאות זרה ומוזרה לרוח החלוציות, הצניעות, של שנות ה- 50 בארץ ואף ריחוק מן הבורגנות המקצועית התל-אביבית של אותן שנים. אך מאידך גיסא הם מעמידים את יכולתו של האמן לתעד מעמד, אלה האמנים שהיו נושאי התרבות האירופאית ופטרוניה. או למשל מראות של ערים איטלקיות, ונציה ונאפולי במאה ה- 17 וה- 18 : מראות של ערים אהובות ונערצות היו מקובלות מאוד באירופה במאות ה- 17 ואילך. ונציה נתפשה כאחת הערים היפות והמיסטיות בעולם וכמעשה אומנות ארכיטקטוני. עובדת היותה בנויה על המים יצרה מראות בעלות השתקפויות רבות. נאמר עליה שבעוד שלערים רבות באיטליה יש מעריצים, לוונציה יש מאהבים. אחת התמונות הידועות היא ציור מבית ספרו של הצייר הוונציאני פרנצ'סקו גוארדי (1712 -1793 ) המתארת את הכנסייה סנטה מריה פורמוזה והכיכר שלפניה. מתוארת התרחשות של פיאסטה (חג) עם משחק של שוורים או חיות מסביב לבאר המים של הכיכר. השמיים והעננים המתוארים לרוחבם מוארים בצורה מסתורית. התמונה ניתנת להשוואה למשל לתמונה אחרת של קאנאלטו המתארת את הכנסייה של סן ג'יובאני א-פאולו בוונציה, בכיכר קרובה. תמונה נוספת במסורת הציור של הצייר הוונציאני קאנאלטו (1767-1667) מתארת את מראה הכניסה אל הקאנאלה גרנדה (התעלה הגדולה) בוונציה ליד הכנסייה הברוקית הנודעת סנטה מריה דה לה סלוטה. או למשל מיתולוגיה : מתוך כמה תמונות נוף מיתולוגיות אתאר תמונה המיוחסת ליאן ברויגל הבן (1678-1601) שצייר יחד עם הצייר ואן באלן מאנטוורפן, כנראה תמונה אלגורית המתארת את אלת הצייד דיאנה והנימפות בנות לווייתה האלות, בעירום, ישובות ביער ולמרגלותיהן החיות המתות שכבר צדו. התמונה ניתנת להשוואה עם כמה וכמה תמונות של ברויגל הצעיר, בעיקר בתיאורי היער והנוף העמוק, תיאור מפורט של העצים והיחס לעירום שהלך והתבסס בארצות השפלה של המאה ה- 17. התמונה היא בעלת דמיון מסוים לתמונה של ואן באלן הנמצאת במוזיאון, בעיר סאנט שבמערב-צרפת. תמונות אלו נשארות כמעט חידתיות ופרשנותן דורשת מחקר נוסף. תמונה נוספת המשלבת תיאור טבע מיסטי ודמויות מסיפורי הקדושים מיוחסת לבית הספר של הצייר הוונציאני טינטורטו (1518-1594) ומתארת את הסצנה של נישואיה המיסטיים של קתרינה הקדושה. הסיפור המופיע בקבצים של סיפורי הקדושים מתאר כיצד קתרינה הקדושה, באלכסנדריה, באה למערה, שם מראה לה נזיר מתבודד את האייקון של ישו. נישואיה לישו מתרחשים כאשר היא רואה את האייקון. קתרינה מתוארת כנסיכה מוקפת ילדים שושבינים ומלווים נוספים. התמונה מציגה דמיון גדול לציור של וורונזה המתאר את בת-פרעה. שתי יצירות מן המאה ה- 20 הן רישום של לסר אורי (1861- 1937 ) המתאר אישה לבושה פרווה הצועדת ביום חורף, מלווה בילדתה כאשר שתיהן צועדות בשלג, בברלין, באחד הפארקים הנודעים. הרישום מינימליסטי, אך משכנע בהליכה של האישה ושל ילדתה, צעידה מבודדת אך מלאת הכרה עצמית. תמונות אחרות הן ציור של ילדה עם יונה של הצייר ההונגרי בלה קאדאר (1877 - 1955) שהגיע לברלין בראשית המאה ה- 20, תמונה הכוללת אלמנטים קוביסטים מובהקים, מבניות מודגשת של האלמנטים אך בלא איבוד הנושא האנושי וציור נפלא של הצייר היהודי ברלינאי ארנסט אופלר (1867 - 1929) (עבודות שלו נמצאות גם במוזיאון תל-אביב) המתאר אישה צעירה הקוראת ספר כשהיא ישובה בכורסא פרחונית. נושא זה היה מקובל מאד באותן שנים וסימל את יכולותיה האינטלקטואליות של האישה. תיאור שמלת האישה וריפוד הכיסא בעיטור של פרחים צבעוניים היוצרים רקע דקורטיבי אקטיבי, חושפים את מודעותו של האמן לאומנות הפופ הצרפתית. ציור ממקום אחר לגמרי הוא ציור אתיופי מסוף המאה ה-19 המתאר, בסגנון הציור האתיופי, את הפגישה בין מלכת-שבא לבין שלמה המלך. בנצרות סימל שלמה המלך את ישו בעוד שמלכת שבא סימלה את המאמינים הבאים מרחוק להכיר בגדולתו.
|
להכניס הביתה עולמות רחוקים |
אוסף רבאו הציב מצע להזדהות עם עולמות נוספים ואחרים מן העולם בו חיו הוא ומשפחתו. בחדר הגדול של הבית ברחוב לוי יצחק, היו תלויות על הקיר תמונות היסטוריות איטלקיות, נידרלנדיות, גרמניות, הולנדיות,וספרדיות שבנו נוכחות חזקה של התרבויות האירופאיות שאותן הן יצגו.לא הייתה אפשרות להתעלם מנוכחות זו. היא העלחה שאלות מעמיקות על טיבה ועל מהותה של התרבות אותה הן יצגו. ארווין רבאו לא ראה, לדעתי, בתמונות קישוט או הפגנה של משאבים כספיים אלא ביקש ליצור עולם רחוק מהבית שברחוב לוי יצחק בתל אביב. עולם שהוא לא ביקש להיות חלק ממנו. אך עולם שיצור קשר קבוע למקומות שונים באירופה, לא בהכרח למורשת הגרמנית. לאיטליה, לארצות השפלה לספרד. העולמות שהשתקפו בתמונות אלה היו עולמות רחוקים מתל-אביב ומהארץ, אך לנו, בני הבית, היו חשובים ומרכזיים והניבו אצלנו רצון ללמוד את תולדות האמנות האירופית, את היסטוריה האירופית, את הרפואה בנוסח האירופי. באשר לתמונות הלא-אירופאיות שבאוסף, הן שיקפו את האהבה של האוונגרד ברפובליקת ויימר, מקום בו גדלו והתגבשו עולי גרמניה לא רק אל האמנות האירופאית אלא גם על אמנות בעולם בכלל, אמנות האתיופית יפנית או סינית. כלומר, יצירת אמנות באשר היא, כביטוי לרוח האדם, והיא שעומדת במרכז התעניינותו של האספן.
הערות שוליים:
- מ' ברנר, תחיית התרבות היהודית בגרמניה הוויימארית, ירושלים, תשס"ג.
- שם, עמ' 154.
- שם, עמ' 184-154. לא פלא הוא הדבר שעבודותיה של האמנית קטה קולביץ נקלטו כאן בארץ בקלות רבה יותר מאמנים אחרים.
- K. Blumenfeld, Erlebte Judenfrage, Stuttgart, 1962.
- G. Landauer, 'Uber das Erbe des Deutschen Judentums', Mitteilungsblatt, 1 April 1953
- שם.
- על פי ראיונות אישיים של המחברת עם אנשים שונים.
- צ' רבאו, בחזרה לתל אביב, תל אביב, תשמ"ב, עמ' 119-91 ; ש' שורץ, קופת חולים, הסתדרות, ממשלה מהלכים בעיצובה של מערכת הבריאות בישראל 1960-1947, המרכז למורשת בן גוריון בנגב, עמ' 42,44-46, 53, 81.
- G. Delogu, Veronese-The Supper in the House of Levi, Art Editions, Milan-New York, 1940.
