עכשיו ילדתי היקרה, עלי לספר לך דבר נואש ביותר.
ביום שלישי שעבר הזמינו אותי לבוא למשרד הפלשתינאי (משרד העלייה) ושם הודיע לי מר קופרלובסקי בצורה המפורשת ביותר, שאין לנו שום סיכוי לקבל סרטיפיקט לפלשתינה. כל העניין התבטל לחלוטין....הייתי המומה. לא יכולתי עוד להתאפק ופרצתי בבכי מר במקום. מר קופרלובסקי לא ידע מה לעשות אתי. אט אט נרגעתי ונפרדתי ממנו. נדמה היה לי שהעולם עומד דום. מעולם לא חשבתי שכך יקרה; וזאת לאחר המתנה מורטת עצבים במשך כשבעה חודשים, עד ספטמבר 1938, ולאחר שהשקענו בזה את הפרוטות האחרונות שלנו. ילדתי, אוכל רק לאמור לך שהרגשתי כאילו אני חלולה מבפנים. מיד עליתי לקומה השנייה, שם עבדה רחה פרייאר בקבלת קהל. לאחר המתנה של כשעה בפרוזדור, קיבלה אותי רחה לשיחה. היא הקשיבה לי, הרגיעה אותי וחשבה מה לעשות. לבסוף הציעה לי לפנות לעלייה ב. קיבל אותי שם ד"ר לודויג הזקן, בן 70 ובמילים נחמדות בישר לי: "זה לא בא בחשבון" עמדתי כמאובנת. לשאלתי: "מדוע?" ביקש לחסוך את התשובה, אך התעקשתי ואז ענה בקצרה: "בעלך פשוט זקן מדי". כה כעסתי ברגע זה עד שרציתי לסטור לאיש, למרות גילו. יצאתי מחדרו ושוב עליתי לרחה פרייאר כיוון שביקשה שאמסור לה על המתרחש; אך רחה הייתה בחוץ לארץ לרגל עניינים דחופים של עליית הנוער. הציעו לי לשלוח מכתב שיגיע אליה בעוד יום. מאוכזבת ירדתי במדרגות. נעצרתי, חשבתי, והחלטתי בכל זאת לכתוב. "רחה יקירתי, דחו אותי. אמרו שבעלי זקן מידי. אך הוא רק בן 52, מצפה להצעתך; שלום וברכה". עכשיו עלי להמתין לתגובה כשבוע ימים. אך ילדתי, מה אומר לך, גורלנו נחתם וחתום. ימים בכיתי, יומם ולילה. אפילו לאבא עלו דמעות מרוב ייאוש. תקוותנו וחלומנו היחידים היו להיות בארצנו ביחד עם ילדינו, גם אם יהיו שם התנאים הקשים ביותר... אבא מתנהג כלפי בצורה מכובדת ואצילה ביותר. הוא חביב אלי ואומר בעדינות; "יקירתי, אל תהיי כה עצובה פן תחלי". היות וכספנו הולך ואוזל כך שאפילו דמי נסיעה לא יישארו בידינו, החלטתי לנסוע לאן שרק ניתן להגיע. בקשתי היא רק שאחותך הקטנה בת התשע תוכל, קודם לכן, עוד להגיע ללונדון, לחוף מבטחים. איננו רוצים לסכן את חייה הצעירים בטלטולים למקומות בלתי בטוחים; כי אם יקרה לנו משהו, הרי תישאר לבדה ילדה כה קטנה במקום זר. אך אם היא תהיה בלונדון, חובה מקודשת תוטל עליך ועל אחיך הגדול – לטפל בה. קשה לך, כצעירה, להבין כמה כבד ליבנו וכמה עצוב לנו, לי ולאבא היקר. אך גם את תוכלי בוודאי להרגיש שיש לנו סיבה לייאוש מוחלט. כעת אבא מסתובב במשרדי נסיעות כדי לבחון האם ניתן להזמין נסיעה כלשהי, לאן ומתי. הכול כבר מלא למשך חודשים. היינו מוכנים גם לנסות להגיע לאנגליה כזוג משרתים, כי שם היינו יכולים להחזיק מעמד עד ליום שבו נוכל להגיע לארץ, אך אין לנו מושג כיצד עושים זאת. אלי תוכלי לברר ולעזור לנו. היי בריאה ילדתי וכתבי בקרוב ובצורה מפורטת, כי אנו רוצים לדעת על כל מעשייך. את יכולה להגיב בגלוי על מכתב זה. אבא יודע שסיפרתי לך הכול; אך כדי למנוע שיתרגש שוב, אשלח את המכתב בלי שיוסיף את חלקו. היי בריאה ילדתי ואל תשכחי את הוריך לעולם.
באהבה עמוקה
אימא
