התואר ח'ליף (ח'ליפה) ציין את המנהיגים הפוליטיים של הקהילה המוסלמית לאחר מות הנביא. פירוש השם הוא "מחליף", מחליפו של הנביא. הח'ליפים היו ממלאי מקומו של הנביא כמנהיג פוליטי: הם עסקו בענייני צבא ומינהל (אם כי לכך היו לעיתים גם משמעויות דתיות-הלכתיות). לא היתה בידיהם סמכות דתית, שהרי הנבואה פסקה עם מוחמד, חותם הנביאים. הסמכות הדתית נמצאת בידיהם של חכמי הדת (העלמא). לתואר ח'ליף יש יוקרה מיוחדת: הוא אינו מנהיג של מדינה או של אזור מוגדר אלא של כל קהילת המוסלמים. כפי שיש אומה מוסלמית אחת ומאוחדת (לפחות באופן תיאורטי), כך יש ח'ליפה אחד (לפחות אמור להיות).
ההתפתחות ההיסטורית של המדינה המוסלמית שינתה את משמעות התואר. מתואר של מנהיג פוליטי בעיקרו, נטען המונח ח'ליפה משמעויות מוסריות ודתיות. עם התפוררות המדינה המוסלמית הריכוזית במהלך ימי הביניים, איבד הח'ליף את סמכויות השלטון בפועל. הוא נשאר דמות סמלית של הריבון וראש האומה המוסלמית. הסולטאן העוסמאני נטל – בנוסף לתארים אחרים מהעולם הפוליטי המוסלמי הפרסי והתורכי – את התואר "ח'ליף". לא היה זה החשוב בתאריו.
מסוף המאה ה- 18 נעשו ניסיונות להחיות את מוסד הח'ליפות כמרכז העולם המוסלמי. אחד המנסים היה הסולטאן העוסמאני עבדול-חמיד ה- 2 (שלט בשנים 1876-1908). הוא טיפח מדיניות פאן-אסלאמית בניסיון לחזק את האימפריה העוסמאנית אל מול הלחץ מבפנים מצידן של קבוצות דתיות ואתניות לא-מוסלמיות, ואל מול הלחץ מבחוץ מצידן של מעצמות אירופה. הניסיונות הללו לא עלו יפה. בשנת 1924 ביטל מוסטפא כמאל אתאתורכ את מוסד הח'ליפות באימפריה העוסמאנית שהפכה לרפובליקה של תורכיה.
מאז אין ח'ליף בעולם המוסלמי, אם כי מספר תנועות מוסלמיות מבקשות להחיות את המוסד מחדש. מטרתן להקים מדינה פאן-מוסלמית שתפעל על-פי חוקי האסלאם. מדינה זו תבטל את החלוקה הקיימת כיום למדינות-לאום, חלוקה שנתפסת כאמצעי שליטה של המערב הקולוניאליסטי במוסלמים. לשם כך נקראים מוסלמים להפיל את השלטון הנוכחי. זהו אחד השלבים בתיקון העצמי, תהליך של תחייה מוסלמית והתחזקות מול מה שמתואר כשליטת כופרים על מוסלמים, קרי המערב הנוצרי-יהודי.
התואר ח'ליף אמנם בטל כיום, אך תואר פוליטי אחר שהיה במשך מאות רבות של שנים נחלתם של הח'ליפים בלבד נמצא עדיין בשימוש. על-פי המסורת המוסלמית, התואר אמיר אל-מאמנין (מילולית: "נסיכם/מפקדם של המאמינים") הומצא בידי הח'ליף השני, עומר בן אל-ח'טאב. כיום, למעלה מ-1,400 שנה לאחר מכן, הוא משמש, למשל, את מלכי מרוקו מאז סוף המאה ה- 17. זהו התואר החשוב ביותר שלהם מתוך רשימה ארוכה של תוארי שלטון, והוא שמעניק להם את סמכותם הדתית. מוחמד עומר, מנהיג הטליבאן באפגניסטאן מ- 1996 ועד הפלישה האמריקאית ב- 2001, השתמש גם הוא בתואר זה.
