משני מקורות עיקריים ינקו ראשי הגולה את כוחם ואת סמכותם: מן ההסכמה היהודית לקבל את שלטונם ומן ההכרה המוסלמית בהם כראשי היהודים.¹ שילוב זה הגדיל את כוחם של ראשי הגולה ואת הסמכויות שלהם. מאידך, בהסכמה זו ובהכרה זו הם אף היו תלויים. כשנחלשה עוצמת התמיכה של השלטון המוסלמי או של הציבור היהודי בהם, קטנו הסמכויות הממשיות שהם החזיקו בידיהם. כאמור בהקדמה, חלו תמורות חשובות בכוחם של ראשי הגולה, לעיתים אף תוך תקופה קצרה.

אין בידינו ידיעות חד-משמעיות שתאפשרנה לשרטט במדויק את מכלול התפקידים והסמכויות אותם החזיקו ראשי הגולה. יתר-על-כן; עוצמת כוחם וסמכותם היתה נתונה לשינויים ותלויה בהתפתחויות מדיניות וחברתיות גם יחד. אך כקביעה כללית – הנכונה לחלק גדול מן התקופה – יכולים אנו לצייר את ראש הגולה כמי שמילא תפקידים רבים ומגוונים: מדיניים, חברתיים, משפטיים ודתיים.

עד היום לא נמצא מסמך רשמי המפרט את הסמכויות שהעניק השלטון המוסלמי לראשי הגולה. עם זאת, נתגלה כתב-המינוי שניתן על-ידי הח'ליפה המוסלמי לקתוליקוס עבד יהושע, שעמד בראש העדה הנסטוריאנית-הנוצרית באמצע המאה האחת-עשרה.² בכתב-מינוי זה פורטו זכויותיו וחובותיו של הקתוליקוס ובתוכן הסמכויות שניתנו לו. פורמולות משפטיות מעין אלה לא נשתנו במהרה, גם כאשר נשתנו הנסיבות ההיסטוריות. מכאן ניתן להניח, שכתב-מינוי זה דומה בעיקרו לכתבי-המינוי שקיבלו ראשי העדה הנסטוריאנית גם בתקופות קדומות יותר.

מאחר שבדרך כלל היו זכויותיהן של העדות שאינן מוסלמיות דומות זו לזו, יש ככל הנראה לראות בתעודה חשובה זו דוגמא לכתב-המינוי שניתן לראשי הגולה. הסמכה זו שבין כתבי-המינוי שהוענקו לראשי המיעוטים השונים, יש בה מידה רבה של סבירות, אך כפי שנראה להלן, במקרה זה יש לקבלה בזהירות. ובכלל, כתבי-מינוי מעין אלה נשאו מדרך הטבע אופי חגיגי ומליצי, ויש להבחין בהם בין סמכויות ממשיות שהוענקו לנושא המשרה לו ניתן המינוי ובין מליצות לשון שמטרתן לכבדו ולפארו במעמד ההכתרה החגיגי ולרצות את בני עדתו.

מה הן הסמכויות הנזכרות בכתב-מינוי זה?

א. פיקוח על החיים הדתיים. ב. הנהלת ההקדשות (תפקיד שהעניק למחזיק בו שליטה על כספי הציבור וכוח רב). ג. פיקוח על סדרי המשפט העצמי-האוטונומי. ד. הענשת אלה שסרבו לקבל את מרותו ולציית להוראותיו.

ייצוג העדה בפני הח'ליפה לא צוין במפורש במקור זה, אך אפשר שהוא נרמז בניסוחים הכוללים המצויים בו.³ תפקיד זה מודגש בדבריו של ר' נתן הבבלי בתאור הכתרתו אל ראש הגולה.⁴ בכתב-המינוי הנ"ל לקתוליקוס הנסטוריאני נאמר כי סמכויותיו אינן מוגבלות לבבל בלבד, אלא הן חלות בכל ארצות הח'ליפות. יש להניח כי זכות זו מצאה את ביטויה גם בכתב-המינוי של ראשי הגולה, שהרי הח'ליפים בבגדאד ראו את עצמם כשליטים על עולם האיסלאם כולו ונוח היה להם לצייר מציאות זו בתעודות רשמיות שונות וגם באלה אשר ניתנו למיעוטים הדתיים. בפועל לא היה תמיד כן. זאת, לא רק בארצות שהיו תחת שלטון הפאטמים (בין השנים 909 -1171) – אשר ערערו על חוקיות שלטון העבאסים – אלא גם במקומות אחרים שלא היו תחת שלטונם של אלה האחרונים. למעשה היה זה אחד התחומים המובהקים בו חלו שינויים ותמורות בהתאם לנסיבות הפוליטיות. זכות פורמלית זו של ראשי הגולה לשלטון בכל תחומי ישיבתם של היהודים נוסחה להלכה על-ידי הרמב"ם: "ראשי גליות שבבבל במקום מלך הן עומדים, ויש להן לרדות את ישראל בכל מקום... וכל דיין הראוי לדון, שנתן לו ראש גלות רשות לדון, יש לו רשות לדון בכל העולם... בין בארץ בין בחוצה לארץ".⁵

ואכן, תפיסה זו, הגורסת כי לראשי גולה זכות שלטון על כל בית ישראל באשר הם יורשיה הלגליים של מלכות בית דוד, נוצלה לעיתים על-ידי בעלי אינטרסים. כך, למשל, כאשר דניאל בן עזריה ובנו דוד נאבקו על משרת הגאונות בארץ-ישראל – ואף זכו בה לזמן מה – הם תבעו לעצמם זכות חוקית לעשות כן בשל היותם ממשפחת ראשי הגולה שבבבל. לעומתם טען הגאון הארץ-ישראלי בתוקף, כי ארץ-ישראל איננה "גולה", ולכן אין לראשי הגולה כל סמכות בה, וכאלה נוספים.⁶ אך טיעון זה כשלעצמו מלמד, כי מבחינה עקרונית הוכרה זכותם של ראשי גולה לשלטון על היהודים בארצות הפזורה גם מחוץ לבבל עצמה. במקור אחר מפורש כי יהודי טבריה נטלו חלק פעיל במאבק שהתחולל בראשית המאה התשיעית בין שני אחים על ראשות הגולה, אך הנוסח במקור זה מסופק הוא ואין ביטחון שאכן מדובר בו ביהודי טבריה, אף שהדעת נוטה לפרש כן.⁷ יתר-על-כן; צאצאי ראשי הגולה זכו לזכויות ולמעמד של הנהגה אף בארץ-ישראל עצמה, החל במר זוטרא בראשית המאה השישית וכלה בדניאל בן עזריה במאה האחת-עשרה.

שאלה מעניינת אחרת היא אחריותו של ראש הגולה לגביית המיסים מן היהודים, אחריות הנזכרת בסוף כתב הזכויות הנ"ל. שלא כבארצות הנצרות, בהן העדיפו השלטונות כי המיסים יוטלו בסכום כולל על היהודים כגוף קולקטיבי וכי הם עצמם יגבו אותם מבני קהילתם, ראו המוסלמים בגביית מס הגולגולת (הג'יזיה) מכל פרט ופרט החייב בו אקט מדיני-דתי שיש בו כדי להבטיח את החסות; אשר-על-כן לא הטילו בדרך כלל את חובת גביית המיסים על ראשי המיעוטים. את הלשון "תדאג לגבייתו" יש לכן לפרש כאחריות כוללת, שיש בה כדי להבטיח את החסות לבני העדה ואת תלותה של חסות מובטחת זו בתשלום המיסים. זאת במסגרת ההבטחה הנזכרת בכתב המינוי לבטחון החיים והרכוש ולאוטונומיה הדתית. מאידך, לא צוינה כאן זכותו של הקתוליקוס הנסטוריאני לגבות מיסים לצרכיו מבני עדתו. ודאי שראשי הגולה עשו כן, כפי שעולה מן המקורות הנדונים להלן.

הספק העיקרי, שאינו מאפשר לראות בוודאות מקור זה כמקביל במלואו לכתב-המינוי שניתן לראשי הגולה ולסמכויותיהם, מקורו בקיומו של גוף מנהיג נוסף בחברה היהודית: הגאונות. מבחינת עוצמת השפעתה וחלקה בהנהגת הציבור לא היתה לה מקבילה אצל המיעוטים האחרים. גוף זה הוכר גם הוא על-ידי השלטונות המוסלמיים, ואפשר שהיה כן כבר מראשית ימי השלטון המוסלמי בבבל.⁸ הגאונות מילאה חלק מן הפונקציות המצוינות בכתב-המינוי לקתוליקוס הנסטוריאני ובמיוחד בתחום השיפוט.

נשתמר כתב-מינוי שניתן על-ידי הח'ליפה המוסלמי בשנת 1209 לראש הישיבה בבגדאד וחשוב הוא גם לשאלת סמכויותיו של ראש הגולה.⁹ ממנו ניתן לדייק שכתב-מינוי דומה ניתן לגאון כבר לפניו. אומנם, הזכרתו של ר' שמואל בן עלי באותו כתב-מינוי כמי שהנהגתו משמשת סמל ודוגמא לסמכויות הניתנות לראשי הישיבה ולדרכי הנהגתם מעלה את האפשרות שמינויים רשמיים אלה לגאונים (ובתוכם סמכות השיפוט וגביית מיסים) החלו רק בימיו, עם התגברות כוחו ועוצמתו של הגאון.¹⁰ הדעת נוטה להניח שכן הוא. מאידך, ניתנו בכתב-מינוי זה לגאון זכויות שיפוט וגביית מיסים פנימיים (לצרכיו ולצורכי ישיבתו), וזאת בבבל ובאגפיה, אך לא צוינו בו סמכויות נוספות אשר אותן החזיקו בדרך כלל בידיהם ראשי הגולה.

ודאי הוא כי שכבות שונות בחברה היהודית סייעו לגאונים לרכוש להם עמדות כוח, סמכות והשפעה. עליהן נמנו כמה מן הבנקאים היהודים הגדולים בבבל. היו ביניהם אף כאלה שיצאו בגלוי נגד ראשי הגולה ושאפו להצר את סמכויותיהם. מאחר שלעשירים מופלגים אלה היתה השפעה מרובה בחצר הח'ליפה, ניתן להניח שהם סייעו גם באופן רשמי לגאונים להרחיב את סמכויותיהם שלהם. פולמוס עוקבא והצעתו של רב סעדיה גאון ליהודי מצרים להסתייע בו ובבנקאים המקורבים אליו בפנייה אל השלטונות המוסלמיים – תוך עקיפת ראשי הגולה – הם אילוסטרציה טובה לכך.¹¹

המקורות האחרים המתייחסים אל תפקידיו של ראש הגולה הם ברובם המכריע פנימיים. עיסוקם בשאלת סמכויותיו ותפקידיו של ראש הגולה איננו עיקר עניינם, וכמסיחים לפי תומם הם. לכן תוקף עדותם גדול יותר. אף מהם עולה, כי בדרך כלל מילאו ראשי הגולה תפקידים חשובים גם בתחומי החברה, המשפט והדת של קהילות ישראל בבבל ומחוצה לה. במשרה זו נתקפלו למעשה, במקרים רבים, מכלול התפקידים שמילאו מוסדות הקהילה היהודית בימי-הביניים.

בדיקתם של מקורות אלה יש בה כדי ללמד, שאכן רוב הפונקציות הנזכרות בכתב המינוי לקתוליקוס הנסטוריאני מולאו גם על-ידי ראשי הגולה. כלפי חוץ היה עיקר תפקידו ייצוגן של הקהילות בפני השלטונות ודאגה והשתדלות לאינטרסים של היהודים שתחת שלטון הח'ליפות. ידיעות ורמזים שונים נשתמרו על כך.¹² סופרים מוסלמיים שונים תיארו אותו כ"ראש היהודים", ויש אף כאלה שהקבילו את משרתו ביחס ליהודים לשלטון הח'ליפה על המוסלמים.¹³

ספרות ערבית – קדומה למדי – מתארת אותו כמי שייצג את היהודים בוויכוחים דתיים רשמיים שהתנהלו בח'ליפות המוסלמית. כך עם הח'ליפה הרון אלרשיד וכך עם בנו אלמאמון. בויכוח דתי עם ראשי הדתות השונות, שהתנהל על-פי פקודתו של הח'ליפה אלמאמון ובנוכחותו, נזכר ראש הגולה כמי שייצג את היהדות. לאחר שברך אלמאמון את הנאספים, נפתח הויכוח על-ידי עלי אלרד'א. הלה פנה תחילה אל הקתוליקוס הנסטוריאני והתווכח עימו על אלוהותו של ישו. לאחר מכן פנה אל ראש הגולה וניסה לשכנעו באמיתות טענת מוחמד על השתלשלות הנבואה. גם הוא וגם ראש הגולה שהשיב לו הסתמכו בדבריהם על כתובים מן המקרא.¹⁴ הזכרתו של ראש הגולה לאחר הקתוליקוס ולפני חמישה ראשי דתות אחרים, יש בה כנראה כדי ללמד על מקומו בהיררכיה של המיעוטים בח'ליפות.

כלפי פנים נזכרים התפקידים והסמכויות הבאים:

1. תפקידים שיפוטיים. לראש הגולה היה בית-דין משלו. כן מינה דיינים ופקידים שסייעו להם ב"רשות" שלו (=קהילות בבל ששילמו ו את המיסים והיו כפופות לשיפוטו).¹⁵ נראה, כי ראשי גולה דאגו לקיום בית-דין משלהם, גם כדי להדגיש את כוחם ואת סמכותם בתחום הדת והמשפט, וזאת בדומה למעמדו של הח'ליפה המוסלמי באיסלאם וכחלק ממאבקם עם הגאונים.¹⁶
   מדבריו של ר' בנימין מטודילה עולה, כי בעת ביקורו בבבל ובאגפיה בשנות השישים של המאה השתים-עשרה, היו ראשי הגולה אחראים מינוי רבנים ראשיים בפרס ("רב שהוא ממונה מיד ראש הגולה על כל הרבנים").¹⁷
   
2. דאגה לישיבות והתערבות בסדריהן. ראשי גולה מינו גאונים והדיחו אותם. אף שהדבר נעשה לעיתים בהתייעצות עם חכמים מן הישיבה ומחוצה לה, רצונו ופעולתו של ראש הגולה מכריעים בעניין זה.¹⁸ כמו כן נטלו ראשי הגולה חלק פעיל בשאלת חלוקות הכספים שהגיעו מן התפוצות כתרומה לישיבות.¹⁹
   
3. פעולות סעד. כאמור, נזכרת האחריות על ההקדשות בכתב-המינוי שניתן לקתוליקוס הנסטוריאני. חיזוק להנחה שגם ראשי הגולה מילאו פונקציה חשובה זו מצוי בדבריו של אל קאסם אבן אברהים (מחצית ראשונה של המאה התשיעית), המספר כי ראשי הגולה נטלו תחת חסותם ילדים שנולדו לנערות יהודיות צעירות מחוץ למסגרת הנשואין וטיפלו בהם.²⁰ יש להניח במידה רבה של סבירות שהם היו אחראים גם לפעולות סעד אחרות. אחריות זו זיכתה אותם בשליטה על כספי הציבור (קופות הצדקה) ועל דרך חלוקתם. אפשר שבשנת 825 קטנה סמכות זו והישיבות עשו כן ברשויות שלהן. החזקת כספי הציבור הקנתה לראשי הגולה כוח רב בחברה היהודית, אך באותה עת היוותה את אחד הגורמים העיקריים לסכסוכים שפרצו ביניהם ובין גופים אחרים בחברה היהודית ובמיוחד הגאונים.
   
4. סמכויות אכיפה וענישה. בעניין זה הגיעו אלינו מקורות סותרים. בתקופה הפרסית היה כוח רב בידי ראשי הגולה לכוף את רצונם, כולל על-ידי מאסר ומלקות.²¹ רב שרירא גאון מספר על הצקות קשות, שהציקו ראשי גולה לחכמים בראשית ימי השלטון המוסלמי. בשל "המרות הקשה" שהיתה באותה עת לראשי הגולה, נאלצו ראשי הישיבות לבוא ולשמוע את דרשותיהם.²² הדבר מלמד על סמכות ענישה ואכיפה שהיתה בידם גם לאחר שנכבשה בבל על-ידי הערבים ועד שנת 825. סיוע נוסף לכך מצוי בדבריו של ר' נתן הבבלי על יהודי שהוכה על-ידי פקידיו של ראש הגולה דוד בן זכאי, משום שראוהו כעבריין. הוא מספר כי הדבר עורר זעם רב, כי האיש לא היה בן ה"רשות" של ראש הגולה, אלא של אחת הישיבות.²³ מכאן משמע, לכאורה, כי לו היה ברשותו של ראש הגולה, לא היה הדבר מעורר התנגדות. אך ספק אם רשאים אנו לדייק דיוקים מעין אלה מתאוריו של ר' נתן, שהיסוד הנרטיבי תופס בהם מקום נכבד.

לעומת זאת, מגביל אלג'אחט' (מחצית ראשונה של המאה התשיעית) סמכות זו של הענשה. הוא מזכיר חרמות וקנסות כספיים שהטילו ראשי הגולה (וזאת כנראה על-ידי בית-דינם), אך מדגיש במפורש שלא היתה לראש הגולה ואף לא לקתוליקוס סמכות לגזור עונשי מאסר או מלקות.²⁴ קשה שלא לקבל עדות זו כמהימנה. לא רק משום שהמדובר באחד מגדולי כותבי הפרוזה הערביים הקדומים, אלא גם משום שאי-דיוק בדבריו אלה היה בו בנקל כדי לטפוח על פניו ולהעמיד דבריו כבדאיים בעיני קוראיו.

גם אבן חזם (מחצית ראשונה של המאה האחת-עשרה בספרד) מתאר את ראש הגולה כמי שאין לו כל שלטון או זכויות יתרות. אומנם הדברים נכתבו כפולמוס נגד היהודים ואין לקבלם כעדות מדויקת ואוביקטיבית, אך קשה להניח שהוא היה כותב כן, לו היתה לראשי הגולה בזמנו סמכות של הענשה. הקשרים בין יהדות ספרד ובין המרכזים בבבל היו הדוקים למדי ויהודי ספרד ידעו את המתרחש בהם. לר' שמואל הנגיד לבדו – בר הפלוגתא של אבן חזם – היו קשרים קרובים עם ראש הגולה.²⁵

גם בכתב-הזכויות לקתוליקוס הנסטוריאני נאמר, שהמנסים לפגוע בו ולערער על מינויו ייענשו. אך נראה כי הכוונה היא לענישה מצד השלטון המוסלמי. הדברים כלליים הם ומטרתם להדגיש את הסמכות שניתנה לו על-ידי הח'ליפה ותו לא. אין באותו כתב-מינוי סמכות ממשית להעניש עבריינים ככלל.

הדעת נותנת שגם בעניין זה של הסמכות להעניש עבריינים לפנינו עדות נוספת לשינויים ולהתפתחויות במעמדם של ראשי הגולה. עם הכיבוש המוסלמי ניתנה להם זכות רחבה יותר בתחום זה, כהמשך למסורת מן התקופה הפרסית. סמכות זו הלכה ונצטמצמה בהדרגה. יש להניח, כי הגאונים ניצלו את הארועים של שנת 825 (ראה להלן) כדי לפגוע גם בסמכות זו של ראשי הגולה ולהגבילה. ב"רשות" שלו זכאי היה גם להבא ראש הגולה להטיל קנסות באמצעות פקידו על עבריינים.²⁶ הלקאת העבריין שהזכיר ר' נתן הבבלי במחצית הראשונה של המאה העשירית, היתה ככל הנראה שלא על פי דין וסמכות. ואולי היתה זו סיבה נוספת לזעם הרב שעורר אותו מעשה.

הארועים בשנת 825

בשנת 825 נפגעה קשות סמכותם של ראשי הגולה. עד כמה שיכולים אנו לשפוט מן המקורות שהגיעו אלינו, לא היה ארוע שישווה לו בחומרתו בתולדות ראשות הגולה בתקופה המוסלמית. אומנם, המידע הממשי על הארועים בשנת 825 חלקי הוא – ולעיתים בבחינת רמיזה בלבד – אך המקורות משלימים האחד את חברו. מסתבר, כי בשנה זו ניסה הח'ליפה אל-מאמון לבטל כליל את משרת ראשות הגולה ולרוקנה מסמכויותיה, כשם שעשה למשרות של ראשי המיעוטים האחרים. העדות הטובה ביותר לנסיונו זה מובאת על-ידי מיכאל הסורי ועל-ידי בר הבריאוס (אבו אלפראג').²⁷ מן הדברים עולה, כי אל-מאמון ניצל מאבק פנימי בין היהודים על תפקיד ראשות הגולה והוציא הוראה, לפיה כל עשרה אנשים – ויהיו אלה יהודים, נוצרים או אמגושים – יוכלו להקים להם כראות עיניהם ראש משלהם ולנהל את ענייניהם. מסתבר, כי אל-מאמון המתין לעילה ולהזדמנות לפגוע במשרה זו ובמשרות המקבילות של המיעוטים האחרים. העובדה שהוא כלל גם אותה בהוראתו (למרות שהסכסוך היה בין היהודים לבדם), מטה את הדעת לכך.

מה היה המניע להוראה זו של אל-מאמון ומה היתה מטרתה? מספר חוקרים²⁸ תארו אותה כמעשה ליברלי, שמטרתו לאפשר לכל אדם מבני הדתות הנזכרות לבחור לו את מנהיגותו הדתית. כל זאת לפי ההנחה – שהיא כשלעצמה אנכרוניסטית – כי אהבת הדעת של אל-מאמון הביאתהו לפתיחות ולליברליות גם ביחסו אל אמונתם של "בני החסות". חוקרים אלה התבססו על דבריו של בר הבריאוס, אשר, כאמור, הסתפק בציון הוראתו של אל-מאמון, מבלי לדון בתכליתה. אך המקורות העבריים מעידים כי מטרתו של ח'ליפה זה היתה שונה בתכלית והיא: לפגוע במעמדם של ה"לא-מאמינים". (סעיפים ו-ח להלן).

משמעה הממשי של הוראתו של אל-מאמון היה מתן אפשרות לביטול הנציגות הרשמית של היהודים ושל שאר המיעוטים לפני השלטונות. אם כל עשרה רשאים לבחור להם ראש, בטל ממילא כוחה של העדה כולה בהופיעה כגוף מלוכד לפני השלטונות. מסתבר כי אל-מאמון קיווה כי הוראתו תביא למעשה למאבקים פנימיים ולפרוד בקרב המיעוטים ותפגע באחדותם, אחדות שהיתה חיץ עיקרי גם מפני שמד.

היהודים ושאר המיעוטים לא ניצלו "פריבילגיה" זו ושמרו על אחדותם. אף-על-פי-כן נפגע קשות מעמדם של ראשי הגולה באותם ימים, פגיעה שהשפעתה נשארה לדורות, ולמעמדם הראשון לא שבו עוד.²⁹ זאת לומדים אנו משני מקורות יהודיים, המתייחסים גם הם, קרוב לודאי, אל הוראתו הנזכרת של אל-מאמון. שניהם נשתמרו בכתביהם של גאונים. אלו הסתפקו בתאור ארוע זה מנקודת ראות סוביקטיבית: השפעת הוראתו של אל-מאמון על היחסים בין ראשי הגולה לבין הגאונים והישיבות. הראשונה היא עדותו של רב שרירא גאון באיגרתו. הוא מספר כי "באמצע שני ישמעאלים בימי דוד בן יהודה הנשיא", כאשר הושפלו ראשי הגולה על-ידי המלכות, פסקו ראשי הישיבות לילך לרגל שלהם אל ארמונם. הוא מביא זאת כניגוד לשלטון הקשה ולמרות הקשה שהיו לראשי גולה על החכמים "בימי פרסיים ובראש ימי ישמעאלים".³⁰

המקור השני נכתב על-ידי הגאון ר' שמואל בן עלי בסוף המאה השתים-עשרה. הוא מספר כי בימי דוד בן יהודה ראש הגולה – הוא הנזכר גם במקור של רב שרירא והוא הוא שנאבק בשנת 825 על כס ראשות הגולה – הורחקו ראשי הגולה "משרות המלך", ונצטרפו אל הישיבות תוך קבלת תנאים שהוטלו עליהם.³¹

במרכז עולמם של הגאונים רב שרירא ורב שמואל בן עלי עמדו, כאמור, מעמד ישיבותיהם ופרשת היחסים בינם לבין ראשי הגולה. יש לראות מגבלה זו בברור ואין לילך שבי אחרי תאורם ולצמצם את פגיעתו של אלמאמון לתחום ייחודי זה: הקשרים בין ראשי הגולה והישיבות. רב שרירא נמנע דרך קבע בחיבורו מלעסוק בענייניהם של ראשי הגולה, שלא היו קשורים במישרין בישיבות. הלשונות "אשתפילו מן שלטנותא דמלכותא" ו"הורחקו משרות המלך" מלמדות כי המדובר בפגיעה ממשית רבת ערך ואולי אף בניסיון לבטל – ולו באופן זמני – את סמכויותיהם כמייצגי היהודים לפני השלטונות. העובדה, כי בבקשם "להצטרף אל החכמים והישיבות" נאלצו ראשי הגולה לחתום על מסמך המאשר כי הם מוותרים על חלק גדול מן הסמכויות שהיו להם בימים עברו (ככל הנראה בעיקר בתחום הכנסותיהם מתשלומים שונים), מורה אף היא כן. הסכמה זו היא שאפשרה להם לשמור על מעמדם ולהימנות עם ראשי העם עד יעבור זעם. מדברי ר' שמואל עולה, שלא חזרו בעתיד לאותה סמכות שהיתה להם לפני הוראתו של אל-מאמון. גם רב שרירא גאון הדגיש בדבריו כי המדובר בשינוי ממשי בכוחם ובמרותם של ראשי גולה בהשוואה לתקופה שקדמה לכך מאז ראשית כיבושי האיסלאם.

יתר-על-כן, מאלפת היא העובדה כי מאות שנים לאחר מכן עדיין שימש ארוע זה נקודת-הציון העיקרית להשפלת ראשי הגולה ולתמורה שחלה במעמדם. איגרתו של ר' שמואל בן עלי היא פולמוסית ומגמתה להשפיע על יהודי בבל וסביבותיה להסכים לביטול ראשות הגולה, אשר לדעת ר' שמואל אין בה צורך.³² העובדה שבחר דווקא בהוראתו של אל-מאמון כדי לציין את התמורה שחלה במעמדם של ראשי גולה – ארוע שהתרחש קרוב לארבע מאות שנים לפניו! – היא העדות הטובה ביותר לעוצמת הפגיעה ולהד הגדול שהיה לה במשך דורות הרבה (גם אם המדובר בידיעה ספרותית שנשתמרה מדורות בכתבי הישיבות).

מה היה המניע למעשה זה של אל-מאמון? חליפה זה שאף להחליש את כוחם של בני המיעוטים ולהצר את צעדיהם, כפי שעולה גם ממקורות מוסלמיים. אף אפשר שיחסו השלילי אל היהודים היה גדול במיוחד.³³ אך בעיקרו של דבר נצטרפו כאן מספר גורמים מדיניים, שהביאו להרעת היחס אל המיעוטים בח'ליפות המוסלמית, ובתוכם היהודים. למעשה, נחלשו או נתבטלו אותם גורמים שהניעו את המוסלמים לרכוש להם את אהדת המיעוטים ולהפגין יחס של סובלנות כלפיהם, ואשר הביאום בין השאר להעניק סמכויות שלטון אוטונומיות לראשי הגולה (ולקתוליקוס הנסטוריאני).

שלושה גורמים עיקריים הביאו להרעת מצבם של "בני החסות" שלא קיבלו עליהם את דת האיסלאם בח'ליפות העבאסית: (א) בדורות הראשונים לאחר כיבושיהם היו למעשה המוסלמים בגדר צבא כיבוש מועט שנזקק לעזרתם של הנוצרים והיהודים בפעילות האדמיניסטרטיבית.³⁴ מצב זה נשתנה לחלוטין כבר בסוף שלטונו של בית אומיה, בשל מספרם הגדול של המתאסלמים. (ב) התגברות כוחם של אלמנטים שיעיים בשלטון בימי בית עבאס (בעיקר מקרב הפרסים). השיעה התייחסה בפחות סובלנות לבני דתות אחרות. (ג) קשיים פנימיים שונים שעמדו לפני הח'ליפות העבאסית במאה הח-הט, שערערו את עמדתו העקרונית של האיסלאם כלפי "אנשי הספר" והגבירו את הנטייה להשפיל את "בני החסות". קשיים אלה מקורם בהיקף הגיאוגרפי הרחב של הח'ליפות, במבנה המנהלי שלה ובהתנגשות בין הכוחות החברתיים והדתיים השונים שפעלו בה. הם באו לידי ביטוי גם בצמיחתן של תנועות פורשות ובקיומם של פולמוסים על רקע דתי. כל אלה איימו על אחדותה של הח'ליפות ועל שלימותה.³⁵ קשיים אלה הולידו את הצורך לחזק את אושיותיה של דת האיסלאם ככוח המגבש ומאחד את החברה המוסלמית בח'ליפות, ולהצר את צעדיהם של כיתות פורשות ושל מיעוטים שלא קיבלו עליהם את דת האיסלאם.

הפגיעה במנהיגות העצמית המרכזית של בני החסות סימלה, אם כן – כפעולות אחרות שננקטו במאה התשיעית על-ידי השלטונות המוסלמיים – את המגמה להשפיל את מעמדם היהודים ושל מיעוטים אחרים.

דוגמה הפוכה להתפתחות זו מוצאים אנו במאה השתים-עשרה, ויש בה כדי לשמש דוגמה נוספת לתלות הרבה של סמכויות ראשי הגולה בהתפתחויות הפנימיות בתוככי האיסלאם ובחברה היהודית. באמצע המאה השתים-עשרה וברבע השלישי שלה חל שיפור ניכר במעמדם של ראשי הגולה ובסמכויות השלטוניות שהם החזיקו בידם. העדות הטובה ביותר לכך מצויה בתאוריו של בנימין מטודילה, אשר ביקר בבבל בשנות השישים של מאה זו. מדבריו עולה שלא זו בלבד שראשי הגולה המשיכו לשמור על סמכויותיהם שמימים עברו, אלא שהם אף הרחיבו והגדילו אותן.³⁶ מצבם של יהודי בבל, ככלל, השתפר במאה השתים-עשרה, החל בזמנו של הח'ליפה אלמקתפי באמר אללה (1160-1136).³⁷ בין השאר הורחבו בימיו של ח'ליפה זה סמכויותיו ותחומי שלטונו של ראש הגולה ונתגדל מעמדו. מתאורו של בנימין מטודילה עולה, כי גם המוסלמים חייבים היו לחלוק לו כבוד מלכים.³⁸ מאידך, בשל ריב פנימי בין שני אחים על משרת ראשות הגולה, לאחר מותו של ראש הגולה דניאל בשנת 1174, נחלשו ביותר מעמדה וסמכויותיה של משרה זו. לא זו בלבד שהגאון ר' שמואל בן עלי נטל לעצמו סמכויות שונות שהחזיקו לפני כן ראשי הגולה בידיהם, אלא שהוא אף ניסה לבטל את המשרה. כלומר, תוך דור אחד חל מהפך מוחלט בהקף סמכויותיו של ראש הגולה.³⁹ עניין מיוחד יש בכתב מינוי לגאון, שניתן בראשית המאה היג. עליית מעמד הגאונות משתקף בו בברור.⁴⁰

התפתחויות אלה כולן, תוך תקופה כה קצרה, מלמדות עד כמה קשה לדבר על מציאות ברורה וקבועה בתאור מעמדם וכוח שלטונם של ראשי הגולה. שני אלה נתונים היו לתמורות ולשינויים בהתאם להתפתחויות פוליטיות חיצוניות ופנימיות, כולל שינויים במבנה המעמדי של החברה היהודית.⁴¹

הדיון בסמכותו של ראש הגולה קשור בקשר אמיץ במיוחד עם הדיון במעמדו של ראש הגולה (בפרק הבא), ורוב המקורות המובאים שם שייכים במישרין גם לדיון כאן.

הערות שוליים:

1. המניעים השונים של כל אחד מגופים אלה להכרתם בראש הגולה נדונים כאן להלן, ובמבוא לפרק ג.
2. כתב המינוי פורסם על-ידי קרמר ב- Zeitschrift der Deutschen Morgenländischen Gesellschaft, 7, 1853, pp. 219-221; ולאחרונה – תוך השוואה עם כתבי-יד – על-ידי ל"י קונרד, ב: Studia Arabica et Islanica, Festschrift for Ihsan Abbás, Beirut. 1981, pp. 83 ff. הכנסייה הנסטוריאנית אימצה את תורתו של נסטוריוס (451-381), אשר שימש פטריארך קונסטנטינופול והיה אבי המינות הקרויה על שמו. הוא טען לשני טבעים, אלוהי ואנושי, באישיותו של ישו. בועידת אפסוס (431) ובועידת כלקדון (451) גונתה תורתו והוחרמו המחזיקים בה. ראה: F. Loofs, Nestorius and his Place in the History of Christian Doctrine, New-York 1914. בשנת 486 אימצה הכנסייה הפרסית את תורתו. בעת הכיבוש המוסלמי הוכרו הנסטוריאנים כקבוצה לאומית נפרדת, זכו להגנה משפטית ומילאו תפקיד חשוב בתרבות האיסלאם על-ידי תרגום עבודות מדעיות חשובות מיוונית לסורית ולערבית. התקופה המוסלמית שימשה כתקופת הרחבה והגדלה לכנסייה הנסטוריאנית. הפטריארך הנסטוריאני (=הקתוליקוס) ישב גם הוא, כראש הגולה, בבגדאד. אלג'אחט' (מחצית ראשונה של המאה התשיעית) כורך במפורש יחדיו את סמכויות הקתוליקוס וראש הגולה. להלן כאן מקור יא.
3. כגון:"יפקח על ענייניהם וידאג לטובת עדתם", "שמירת ענייניהם", וכן הערבות לבטחון הנפש והרכוש והבטחת החסות ככלל.
4. תאור ההכתרה להלן בפרק ג, מקור א. דברי הסופרים הערביים הובאו על-ידי ו"י פישל, ריש גלותא בספרות הערבית, עמ' 187-181; וראה כאן להלן.
5. להלן מקור ב. והשווה בבלי, סנהדרין, דף ה, ע"א ובמקבילות: "לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט, ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים". וראה הדיון בתלמוד שם.
6. להלן מקור יח. ראש הגולה, דניאל בן חסדאי, קובע במפורש כי רשות המשרה חלה גם על ארץ-ישראל, להלן מקור יח. וראה שם בהערות על הסתעפות המשרה בתפוצות השונות.
7. להלן מקור ו', ושם בהערה 1 הספקות בשאלת הנוסח.
8. להלן, במבוא לפרק ה, ושם מקור ב.
9. להלן, מקור יז.
10. על אפיון מעמדם של ראשי הגולה במאה היב והתמורות שחלו במעמדם במהלך מאה זו ראה כאן, מקורות יג-יז ולהלן במבוא לפרק ג.
11. על היחסים בין ראשי הגולה לעשירי העדה ראה להלן בפרק ו. פולמוס עוקבא נדון שם במקור א ; פניית רס"ג למצרים להלן, פרק ה, מקור יב.
12. במקומות שונים בדבריו של ר' נתן הבבלי, להלן פרק ה, מקור יג. ראה שם במיוחד בסוף תאור ההכתרה (נויבאור, סדר החכמים, ב, עמ' 85-84 = מקור א בפרק הבא). ראה גם מכתבו של רב סעדיה גאון למצרים, הנזכר בהערה הקודמת.
13. ראה ו"י פישל, ריש גלותא בספרות הערבית (הערה 4 לעיל), ולהלן, פרק ג מקורות ט-יב, ופרק ג, מקורות ט-יב. הטעות במקור
14. ו"י פישל, שם, עמ' 187-186.
15. להלן מקורות ד-ה ובסיפורו של ר' נתן הבבלי, להלן פרק ד, מקור א, ופרק ה, מקור יג. וראה ש' אפנשטיין, זיקת הגומלין, עמ' 16-14.
16. דיון מפורט על כך מובא להלן במבוא לפרק ה.
17. מקור טו, להלן.
18. כך עולה מדבריו של ר' נתן הבבלי על התייעצותו של דוד בן זכאי עם ניסי ניהרואני בדבר מינוי רס"ג או רב צמח בר שהין לראש ישיבת סורא (להלן פרק ה, מקור י). ראה גם מה שכתב על כך י' מאן, תרביץ, ה, עמ' 162-160, ולהלן מקור ו, וכן בפרק ה להלן.
19. ראה ש' אברמסון, במרכזים ובתפוצות, עמ' 20-9; ב"מ לוין, איגרת רב שרירא גאון, לקוטים, ב, עמ' XXIV, ולהלן פרק ה, מקור טז.
20. להלן פרק ד מקור ב.
21. מ' בר, ראשות הגולה בבבל בימי המשנה והתלמוד, עמ' 58 ואילך: י' גפני, יהדות בבל ומוסדותיה, עמ' 76-72.
22. להלן, מקור ז.
23. "הלך האיש המוכה קרוע בגדים... והיה הדבר קשה עליהם עד מאד, כי היה מנהגם שכל איש שהוא מרשות גלות אין לראשי ישיבות עליו לא דין ולא משפט... ומפני שהאיש (הזה) המוכה אינו מרשות [ראש] גלות קנאו הקהל למאורעו", סיפור ר' נתן הבבלי, עמ' 81, ולהלן פרק ה, מקור יג.
24. להלן, מקור יא. עם זאת ברור שגם לאלג'אחט' היתה מגמה פולמוסית בדבריו. הוא מזכיר בהמשך דבריו את פולמוסו כנגד הנוצרים.
25. עם ר' חזקיה, שהיה ראש גולה וראש ישיבת סורא בעת ובעונה אחת; ראה להלן פרק ג, מקור טו ובדברי הראב"ד המובאים שם. דברי אבן חזם מובאים להלן, מקור יב. על הפולמוס שלו עם ר' שמואל הנגיד ראה: ש"מ שטרן, ציון, ט"ו, עמ' 145-135; E. Gracia Gomez, Polemica Religiosa entre Ibn-al-Nagrila Al-Andalus, IV 1936: א' אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, ב, ירושלים 1966, עמ' 76-75. M. Perlman, The Medieval Polemics, p. 109.
26. להלן פרק ד, מקור א.
27. מקור ו להלן.
28. ראה על כך במאמרי הדן ביחסו של אל-מאמון אל היהודים (הערה 33 להלן), עמ' 102, הערה 24.
29. ראה במיוחד את המובא להלן מדבריהם של רב שרירא גאון ור' שמואל בן עלי.
30. להלן, מקור ז. המניין "אמצע שני ישמעאלים", דהיינו אמצע התקופה מראשית הופעת האיסלאם ועד ימיו של רב שרירא, והזכרת שמו של ראש הגולה דוד בן יהודה (הנזכר בדבריו הנזכרים של בר הבריאוס) מלמדים בברור כי רב שרירא גאון נתכוון לאותו ארוע, להוראתו של אל-מאמון. המספר מאתיים שנה, אותו הזכיר בראשית דבריו, הוא מספר כולל בלבד, וכנראה לכך כיוון בלשון "שיעור". את איגרתו כתב רב שרירא גאון בשנת 987/8.
31. להלן, מקור ח.
32. ראה בסוף הדיון כאן ובמיוחד להלן, פרק ה במבוא, ושם מקור יז.
33. דנתי בכך בפרוט במקום אחר: יחסו של הח'ליפה אל-מאמון אל היהודים, ספר זכרון לי' בער, ציון מ"ד, תשל"ט, עמ' 110-94. מקורות מוסלמיים תולים את יחסו השלילי של ח'ליפה זה אל היהודים בהשפעת רבו אלכיסאי. ראה מה שכתבתי על כך שם, עמ' 98-96.
34. ראה לעיל במבוא ושם בהערה 3.
35. ספרות מחקרית נבחרת על נושא זה הבאתי במאמרי הנזכר (הערה 33 לעיל), עמ' 95, 107. ספרות מקפת על נושא זה מובאת ב: B. Lewis, - Abbasids -, Encyclopaedia of Islam, I, Leiden 1965². pp. 15-23
36. להלן סעיף יג, ובפרק ג סעיף יז. וראה הספרות המנויה במקור יח להלן, הערה 4.
37. ראה א' בן-יעקב, מקורות חדשים לתולדות יהודי בבל במאות הי"ב והי"ג, ציון ט"ו, תשי"א, עמ' 69-56.
38. מקור יג להלן, ובפרק ג מקור יז. דבריו, שכן ציווה כבר מוחמד בשעתו, אין להם ראיה של ממש.
39. עדויות לכך בדבריהם של פתחיה מרגנסבורג (להלן מקור טז) ובאלה של שמואל בן עלי (להלן פרק ה, מקור יז).
40. כתב-מינוי זה משקף את המציאות באמצע המאה הי"ב ובראשית המאה הי"ג – כאשר הגאון מילא גם פונקציות מדיניות, וסביר שגם ר' שמואל בן עלי קיבל כתב-מינוי מעין זה. ספק רב אם קיבלו הגאונים כתבי-מינוי כאלה גם בדורות קדומים למאה היב. ב"צ דינור (ישראל בגולה, ב, 1, עמ' 396, הערה 91) סובר שאכן היה נוסח רשמי של מינוי לגבי כל ראשי הישיבות.
41. ראה על כך להלן, בדיון ביחסים בין ראשי הגולה ובין הגאונים ובין ראשי הגולה לעשירי העדה, פרקים ה, ו.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel