תולדוט אתר ההיסטוריה - "מכונת הדיבור בתור מורה שפות: פה מדברים עברית"

על לימוד עברית בגרמניה הנאצית ועל העברית המדוברת בארץ ישראל בשנות השלושים

מסמך היסטורי נדיר, עֶרכה של שישה תקליטים ללימוד עברית, שיצאה לאור בגרמניה בשנת 1934, אחרי עליית היטלר לשלטון והתגברות תודעת הסכנה בקרב יהודי גרמניה, הגיעה לידיו של שלמה יזרעאל. על סמך הטקסט הכתוב והשיחות המוקלטות מצליח החוקר הישראלי לעמוד הן על גלגוליה של השפה העברית המדוברת בארץ ישראל, הן על פרטים מחיי היומיום בארץ בשנות השלושים, והן על עולמם של ה"יֶקים", שחיפשו ומצאו מקלט במולדתם ההיסטורית. התקליטור המצורף לגיליון זה מביא מבחר דוגמאות מן השיחות שהוקלטו אז, והוא מהווה תעודה היסטורית מיוחדת במינה.

ביום מן הימים יצא אדולף היטלר לטייל דרך "העיר הפנימית" של וינה, ופגש בה יהודי שלא הכיר כצורתו עד אז. וכך תיאר את הפגישה בספרו מיין קאמפף:

לפתע פגשתי בדמות-רפאים בקפוטה שחורה ופאות שחורות. מחשבתי הראשונה הייתה: האם זה יהודי? שכן הם ודאי לא נראו כך בלינץ. התבוננתי באיש בחשאי ובחשש, אולם ככל שהארכתי לנעוץ מבט בפנים זרים אלה, כשאני בוחן בהם כל תו ותו, הלכה שאלתי הראשונה ולבשה צורה חדשה: האם זה גרמני?

היטלר הושבע כראש ממשלת גרמניה בצהרי יום ה- 30 בינואר 1933. גל טרור נאצי שטף את גרמניה בהנהגת הגסטפו, והתעמולה הנאצית החלה לעבוד במלוא המרץ. במארס 1933 החלו פלוגות הסער ומפלגת הפועלים הגרמנית הנציונל-סוציאליסטית במסע טרור נגד היהודים ובתי העסק שלהם. בתחילת אפריל החלו להנהיג את חוקי הגזע, חרם לאומי הוכרז ל- 1 באפריל על בתי מסחר של יהודים ועל רופאים ועורכי-דין יהודים, והיהודים הורחקו מן המשרות הציבוריות, אמנויות חופשיות, הוראה, בתי-ספר, עיתונות וכיוצא באלה.

באורח פרדוקסלי, עליית היטלר לשלטון הביאה לתחיית החינוך היהודי בגרמניה. החינוך היהודי נאלץ לכוון ולהתאים את עצמו לאילוצי הזמן. החינוך לציונות וההכנות לעלייה לארץ ישראל על-ידי לימוד מקצועות שונים תוגברו מאוד. מספר בתי-הספר היהודיים גדל בעשרות רבות בשנים הראשונות לשלטון הנאצי, וחינוך המבוגרים התעצם במאוד. תפוצת העיתונים היהודיים גדלה פי כמה וכמה, וכמות הנושאים שעסקו בהם הייתה מגוונת ביותר, כדי לספק את צורכיהם השונים של היהודים בני כל הגילים. כמוה גברה גם תפוקת ההוצאות לאור שפרסמו ספרים יהודיים.

הרעה הממשמשת ובאה על היהודים, שעד אז נהנו מחופש פוליטי ותרבותי, הביאה כבר בראשית ימי השלטון הנאצי להגברה משמעותית של הגירת יהודים מגרמניה. עשרות אלפים מיהודי גרמניה עזבו כבר בשנה הראשונה לעליית הנאצים לשלטון. ארץ ישראל הייתה יעד פופולרי להגירת היהודים מגרמניה. בעוד שעד שנת 1933 היוותה העלייה מגרמניה בין שניים לארבעה אחוזים מכלל העולים, בשנת 1933 עלה חלקה היחסי ל- 20% בקירוב. מתחילת שנת 1933 ועד סוף יוני 1934 עלו ארצה 10,582 עולים מגרמניה, ועוד 823 תיירים קיבלו אישור רשמי להשתקע בארץ, דהיינו סך הכול 11,405 עולים לֶגָליים.

ההכנות לעלייה לארץ ישראל כללו גם לימוד עברית חדשה, לימוד אשר ראו בו "שאלת חיים". לעיתונים נוספו מוספים לילדים, ובהם טקסטים בעברית וטקסטים ללימוד עברית. ספרים יצאו לאור, ביניהם - כבר בשנת 1933 - ספרו של הרב ד"ר אמיל כהן ( schnell gelernt Neuhebr, cohn isch )"עברית חדשה נלמדת מהר", או "לימוד מהיר של העברית החדשה", שנקרא בעברית עברית לעולים). הספר יצא לאור בכמה מהדורות תוכפות ונתפרסם באלפי עותקים (למשל: המהדורה הרביעית, משנת 1935, נדפסה ב- 8,000 עותקים).

אמיל כהן נולד בשנת 1881. הוא שימש כרב במקומות שונים, וכן היה סופר וציוני פעיל. כהן כתב מחזות, שירים ודברי עיון. (מחזהו איגרת אוריה הוצג ב"הבימה"). הוא ומשפחתו חיו בברלין למן שנת 1925. כבר בשנת 1933 נעצר, שוחרר, ושוב הואשם בשנת 1935. בשנת 1936, לאחר ששוחרר שנית ממאסר, עזב את גרמניה להולנד, ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה יצא עם משפחתו לארצות-הברית, שם נפטר בשנת 1948. שלוש אחיותיו, שלהן הקדיש את ספר לימוד העברית שלו, ואחד מאחיו, עלו לירושלים עוד בראשית שנות העשרים. בשנת 1932 עלתה גם אִמם ארצה. אמיל כהן עצמו ביקר בארץ בשנת 1937, לאחר שעזב את גרמניה. ייתכן שביקר בארץ גם פעם אחת לפני שהספר יצא לאור.

כהן לימד עברית בברלין. בעוד שבארץ ישראל לימדו "עברית בעברית" כבר עשרות שנים, לא הייתה זו הגישה היחידה ללימוד השפה העברית. ודאי לא זו הייתה הגישה הנקוטה בגרמניה בסביבה שבה חי ופעל אמיל כהן. כפי שתיארה לאחר שנים בתו, מרים רוכלין, "ליֶקים יש ביד אחת מילון, ביד השנייה הדקדוק". גישתו של כהן ללימוד העברית הייתה שונה. בהיותו אמון על כתיבת מחזות, נהג ללמד בשיטת המשחק, על-ידי סצנות מומחזות קטנות, בעזרת שיחות. העברית של כהן הייתה עברית אשכנזית, אולם קשריו האמיצים עם ארץ ישראל ופגישותיו - ודאי בגרמניה, אולי אף בארץ - עם דוברי עברית ארץ-ישראלית, הקנו לו את הידיעה על המבטא הספרדי שהיה נהוג בדיבור העברי בארץ. בשנת 1932 או 1933 החליף את דרך דיבורו - מחוץ לבית-הכנסת - למבטא ספרדי. כהן חש שהוא עצמו צריך לכתוב ספר לימוד עברית לעולים לארץ ישראל על-פי שיטתו שלו. לכהן היה דוקטורט מאוניברסיטת היידלברג בפילוסופיה ובלשונות המזרח, והוא לא ראה את עצמו כמומחה לעברית דווקא. עם זאת העריך את עצמו די, כמי שיכול לעשות הכול. הוא נהג לומר: "דוקטור כהן הוא אדם שיודע הרבה ויכול הכול". בהקדמה לספרו כותב כהן, כי ב"צוק העיתים" נחוץ קורס מהיר ללימוד עברית, וכי ספרו זה ימלא את החֶסר. ולעניין השיטה, מעמיד כהן את ראשית לימוד העברית החדשה על האזנה ודיבור, ומעיד על ספרי הלימוד הקיימים, כי אינם מתאימים לצורך ראשוני וחשוב זה. (בעניין זה קדמו לו אחרים, אף כי ייתכן שלא ידע על תקדימים אלה. כך הוא הספר השפה העברית בשִמוש יום-יום, שיחון עם מִלון וקצור הדקדוק, גרמני-עברי מאת ד"ר יוסף בן ישראל קרניאל, שיצא בפראג בשנת תרפ"ט, ועוד קודם לכן ספרו של רוזנברג, שיוזכר בהמשך).

ספר הלימוד של אמיל כהן מורכב מתקציר דקדוקי, אשר ניכרת בו השאיפה לעגן את הלימוד בעברית החיה, ואחריו שיחות, המהוות "מבוא לעולם המושגים והשיח החשובים ביותר של ארץ ישראל החדשה" (ההדגשות במקור). המחבר היה מודע למגבלות כתיבת ספר לימוד כזה בגולה, וכך כתב (בגרמנית) בהקדמתו לספר:

אני מוסר את הספרון לציבור עם כל ההסתייגויות של אדם, שיודע שבארץ ישראל צומחת שפה המתחדשת ומתרחבת לכל כיוון מדי יום, וגם יודע, כי למרבה הצער בגלות יכולים אנו לעקוב אחרי הגידול היומיומי הזה של השפה רק בחלקו.

עוד באותה שנה כתב כהן כרך שני לספרו, ובו השלמות לדקדוק, לימוד קריאה בכתב בלתי-מנוקד, כתיבה בכתב רהוט, ודוגמאות ללשון הכתיבה השימושית: עיתונות, מודעות, מכתבים, ואפילו שירה (היינה). עוד יש בכרך זה רשימת מילים עברית-גרמנית. הכרך יצא לאור בברלין בשנת 1934.

על-פי הכרך הראשון של הספר יצאו לאור בשטוטגרט שבגרמניה תקליטים ללימוד השפה העברית. את התקליטים ערך אשר פלבנר (Plawner), שיצר קשר לעניין זה עם אמיל כהן, ודאי מיד עם הופעת ספרו, שכן התקליטים יצאו להפצה לקראת הסתיו בשנת 1934. אמיל כהן אף הגיהַ את התקליטים ושיבח את איכותם. התקליטים יצאו לאור על-ידי הפונותֵקה של אוטו שפרלינג (Otto Sperling), אשר נוסדה בשנת 1906. פונותקה זו עסקה - לבד מהטבעת תקליטי מוסיקה - בהוצאת תקליטים ללימוד שפות. לימוד שפות מעל גבי תקליטים - וקודם לכן בעזרת הקלטות על-גבי גלילי שעווה - החל בראשית המאה העשרים. על עטיפות התקליטים מוזכרות עֶרכות תקליטים ללימוד לשונות, שבע במספר: אנגלית, צרפתית, איטלקית, הולנדית, ספרדית, סינית וגרמנית (לזרים). עברית לא נזכרת ברשימה מודפסת זו, ושֵם ערכת הלימוד העברית הזו מוטבע בחותמת על-גבי העטיפות. העֶרכה ללימוד עברית כוללת שישה תקליטים (בני 78 סיבובים לדקה), אשר יחד מכילים כ- 45 דקות הקלטה. כל צד בתקליט מכיל הקלטה באורך של בין "15'3 ל- "15'4. לכל תקליט מצורפים טקסטים מודפסים: דף מקופל ובו ארבעה עמודי הטקסט בעברית מנוקדת, וחוברת מהודקת, המשמשת ללימוד.

כל עמוד מעמודי החוברת מחולק לשלושה (ראו תמונה בעמ' 68): בחלקו העליון של הדף תעתיק הטקסט המוקלט לאותיות לטיניות מלווה בשורה של גלוסות, דהיינו תרגום מילולי של הטקסט לגרמנית. בחלקו השני תרגום שוטף של הטקסט לגרמנית. בתחתית הדף אותו הטקסט בכתב עברי מנוקד. לשם התִרגול נוסף לחוברות אלה כרטיס ברוחב הדף, שבו חריצים שדרכם אפשר לראות את שורות התעתיק, כך ששורת הגלוסות מכוסה. בדרך זו יכול היה הלומד לאמן עצמו להאזנה והבנה תוך כדי עיון בתעתיק הטקסט, בלי שנתפתה לפזול אל שורת הגלוסות ואל התרגום.

ערכת הלימוד בתקליטים פותחת בהקראת אותיות האלפבית וסימני הניקוד, ולאחריה תקציר הדקדוק העברי:

שיחה בין מורה ובין תלמיד
תלמיד: אדוני המורה, בקשה גדולה יש לי אליך! רצוני לעלות בזמן קצֵר ארצה ועוד הייתי חפץ ללמוד קודם את דקדוק השפה העברית מפיך. התוכל למסור לי בקצור את כללי הדקדוק?

מורה: בחפץ לב! אמסור לך את הנחוץ וגם בסדר. ובכן נתחיל באותיות הא"ב. שמע: א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת. מספרן עשרים ושתים; חמש נכתבות בסוף מלה בצורה אחרת והן: כ מ נ פ צ
(ך ם ן ף ץ). האותיות בג"ד כפ"ת דגושות בראש המלה או בראש ההברה אבל לא אחרי תנועה גדולה וגם לא אחרי אהו"י.

התנועות הן סימנים מתחת לאותיות ומחברות אותן למלים. התנועות הקטנות הן חִריק קטן xִ – i –, פתח xַ – a –, קֻבוץ xֻ – u –, סֶגֵּל xֶ – – e, וקָמוֹץ xָ – o –. התנועות הגדולות הן: חִריק גדול xִי – î –, קמַץ גדול xָ – â –, שורֻק x –וּ – û –, צירה xֵ – ê –, וחולם xוֹ – ô –. השוָא (xְ) מסמן שאין כל תנועה לאות. בראש ההברה שוָא נע ובסוף ההברה שוָא נח. האותיות אהח"ע מקבלות במקום שוָא נע חטף-תנועה, לרוב חטף-פתח. ההטעמה בעברית היא בכלל בהברה האחרונה.
שם העצם, "ה" הידיעה, מין ומספר והכִּנויים.
שני מינים יש בעברית: מין זכר ומין נקבה. [...]
(תקליט 11051a; תקליטור – דוגמא מס' 1)

וכך הלאה, בעיקר בהקראת רשימות צורות נטייה. להקראת הרשימות של נטיית השם והפועל מוקדש תקליט שלם מתוך השישה, והשלמות הקראת התקציר הדקדוקי מצויות גם בסופי התקליטים השני והשלישי:

המשך לשיחה בין המורה ובין התלמיד
תלמיד: בבקשה אדוני המורה, לא מסרת לי עוד את המספרים.
מורה: בחפץ לב, הקשב נא! שם המספר היסודי, נקבה: אחת, שתים, [...]
(תקליט 11052b; תקליטור – דוגמא מס' 2)

המשך לשיחה בין המורה ובין התלמיד
תלמיד: אדוני המורה, לא אמרת לי שום דבר על פעלים יוצאים מן הכלל. שמעתי שיש הרבה גזרות בעברית. התוכל לתת לי לכל הפחות סקירה כללית על הגזרות?
מורה: כן, אתן לך. הקשב! אם כן: א.) שלמים: שָמֹר, כָּתֹב. [...]
(תקליט 11053b; תקליטור – דוגמא מס' 3)

בזאת ממשיכה השיטה את רעיון ראשית לימוד העברית שנבנה בספרו של אמיל כהן. כמובן, רעיונו של אמיל כהן לתת תקציר דקדוקי כמבוא ללימוד העברית עשוי להיות יעיל בספר, אך לא בתקליטים. בשמוע אחד מעמיתי את הפתיחה הזאת מן התקליטים, הגיב: "ומה הפלא שהיֶקים מעולם לא הצליחו ללמוד עברית?" ברנהרד כהן, בנו של אמיל, סיפר, כי אזור מובהק שבו התגוררו יוצאי גרמניה בתל-אביב נקרא בפיהם בלצון Kanton Ivrit, שהוא לשון נופל על לשון עם Kein Ton Ivrit "אף לא הגה בעברית". משחק לשון זה ייתכן שנשען על מה שכתב בשעתו איתמר בן-אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה:

כבמגע של קסם ממש נהפכה תל-אביב זאת לקנטון העברי הממשי הראשון בארץ, איזה דבר כמו באזל-שטאדט בשוויצריה, בּרֶמן או המבּורג בגרמניה.

אולם שיחות שימושיות בעברית הן שמהוות את עיקר המצוי בתקליטים. בערכת הלימוד המוקלטת נמצא את כל השיחות שבספר, אף כי לא תמיד כסדרן. השיחות משרתות את לומדיהן בכניסה לחיי הארץ, הן בשאלות פרקטיות, הן בחוויות העולם החדש שאליו הם באים: הגברת קונה מזונות; אצל הרופא; כסף ומטבעות; שלושה מכתבים; נסיעת הים; העלייה היבשה (כך!); השפה; מזג האוויר והזמן; המכתב; שיחת שני אנשים זה עם זה; בדואר; ברכבת; אצל הספר; ההמלצה; הביקור במלון; אצל בעל המלאכה; אני קונה לבנים; המעשן; באולם האוכל; שאילת הדרך; במושבה; קניית חליפה.

הנה השיחה "כסף ומטבעות", שוודאי תעלה מידה של נוסטלגיה אצל קוראינו הוותיקים:

כסף ומטבעות
הגברת: אין לי אלא לירה, היוכל אדוני לפרוט?
האדון: בודאי. כמה היה עליך לשלם, גברתי?
הגברת: עשרים גרוש. ואיזה עֹדף אקבל?
האדון: אתן לגברת חמִשה עשר שילִנְג והנותר בגרושים, אם טוב בעיני הגברת.
הגברת: בבקשה לתת לי גם מילים מספר!
האדון: טוב!
(תקליט 11054a; תקליטור – דוגמא מס' 4)

הנה עוד דוגמא, ובה הוראות כיצד להגיע אל הכותל המערבי:

שאילת הדרך
תייר: סליחה, כמה המרחק לכֹתל המערבי?
עובר ברחוב: חצי שעה בקֵרוב.
תייר: ואיך אשוב אל שכונת רחביה במהירות האפשרית?
עובר ברחוב: אצל מגרש בית המקדש עומדות מכוניות.
תייר: חן חן לאדוני. – בבקשה, אדוני, מה הדרך אל הכֹתל המערבי?
עובר אחר: לצערי אינני יודע. אולם שאל נא את הנער הזה, והוא יגיד לך.
תייר: הלֹא, נערי! הראה לי את הדרך אל הכֹתל המערבי!
נער: יעבָר נא אדוני רחוב זה ישר עד הרחוב השני לצד שמאל ואחר כך שמאלה עד שיבוא אל מגרש רחב. שם ימצא שוטר, והוא יורה לו את שאר הדרך.
תייר: אם תְלוֵני אתן לך שלֹשה גרושים.
נער: בחפץ לב, אדוני, יבוא אִתי!
תייר: מהו הבניין הגדול הזה?
נער: הנה זה בית הדואר, אדוני, וממולו העיריה.
תייר: ומי כעת ראש העיריה?
נער: אינני יודע, אדוני.
תייר: הגד נא לי, נערי, היכן פה הראינֹע הטוב ביותר?
נער: הרי הוא לפנינו.
תייר: ואיזה סרט נותנים היום?
נער: "בני אדם במלון", וגרטה גרבו משחקת בו.
תייר: חפצתי מאוד לראותו. איזו הן שעות המשחק?
נער: בחמש, בשבע ובתשע. קֹדם יש עוד סקירת השבוע.
תייר: הבחפץ לב הנך הולך אל הראינֹע?
נער: כְּמובן! – הנה כבר הגענו למטָרָתנו: – שם למולנו מסגד עומר ומגרש בית המקדש. ומאחֲריו הנה הכֹתל המערבי.
תייר: נפלא! תמונה מפֹאָרָה! תודה רבה על הַלְוָיָתְךָ, והֵא לך לֹשה גרושים לָראינֹע!
(תקליט 11056b; תקליטור – דוגמא מס' 5)

אנקדוטה לעניין זה קיבלתי במכתב מאת חוה אֵלון, שסיפרה על חוויותיה בילדותה, כתלמידתו של אמיל כהן בברלין. בין היתר כתבה:

ד"ר כהן בקר אותנו בארץ בשנת 1937. זכור לי עוד שאבי לעג לו כי בספר הלימוד שלו היה כתוב שמזמינים מונית בכותל המערבי בירושלים!

לרחביה, אם כן, לא יכול היה התייר לנסוע היישר מ"אצל מגרש בית המקדש". גם הלשון בשיחה זו אינה ארץ-שראלית בת-תקופה של ממש, ודאי לא כפי שהופיעה בספרו של אמיל כהן. בשיחה זו, כפי שמובאת בספר, מופיעה המילה המתורגמת כ-Kino בצורה רְאִינָע. מתקין השיחה להקלטה, אשר הכיר את המילה כצורת שימושה בתקופה זו בארץ ישראל, תיקן: רְאִינֹעַ, וכך גם בתעתיק (r'înôâ), וכמובן גם בהקלטה עצמה. (אגב, שם סרטהּ של גרבו משנת 1932, Grand Hotel, מתורגם משמו הגרמני של הסרט, Menschen im Hotel, וודאי הכירו כהן מהקרנתו בברלין באותה התקופה, לא מירושלים). עוד שינה מתקין הטקסט להקלטה את הצורה הפסיבית "ניתן" לצורה האקטיבית-אימפרסונלית "נותנים" בשאלה "ואיזה סרט נותנים היום?" וגם שינה את "ג’ גרושים" שבספר ל"שלושה גרושים".

הנה כי כן, לצד הראי לתקופה, אפשר במחקר מדוקדק גם לשאוב פרטים על העברית המדוברת שהילכה בארץ ישראל בשנות השלושים של המאה העשרים, הן מתוך הטקסט של כהן עצמו, הן מתוך תיקוניו של מתקין הטקסט להקלטה.

הנה שיחה על עישון:

המעשן
המעשן: האוכל להציע לאדוני סיגרה?
לא-מעשן: תודה רבה, אינני מעשן.
המעשן: אולי פַּפִּירוסָה? גם הלא-מעשן אוהב לפעמים פפירוסה קלה.
לא-מעשן: חן חן, אדוני, כעת אין לי חפץ בה.
המעשן: הן לא יפריע את אדוני, אם אני אעשן?
לא-מעשן: לא ולא. יעשן נא!
המעשן: חבל, אין לי אש.
לא-מעשן: בגפרורים אוכל לשרתהו.
המעשן: הפלא ופלא! הלא-מעשן ולו גפרורים!
לא-מעשן: רק במקרה, אדוני!
המעשן: אי אפשר לי לחיות בלי סיגרה. וכשאין לי סיגרה, יש בכיסי מקטרת קטנה ובה טבק, ודי לי בכך.
לא-מעשן: ואילו אני, הגם שאינני מעשן, בכל זאת הריח הטוב נעים לי מאֹד.
(תקליט 11056a; תקליטור – דוגמא מס' 6)

סיגרה היא הסיגר של ימינו, והשם פפירוסה, השאול מרוסית או מיידיש, הילך לצד השם סיגריה. כך מעידים אנשים שחיו בארץ בשנות העשרים והשלושים, ואפילו הרבה מאוחר מזה. כך גם מעידים דברי ספרות מראשית המאה העשרים, למשל בסיפור שפרסם ישראל דושמן בהפועל הצעיר (תר"ע, גיליון 5): "מובן מאליו, שאלפרד אלפרדמן מעשן. לא פפירוסים אלא סיגרות, דוקא סיגרות".

ידיעות עיריית תל-אביב (יוני 1934) מדווח על תיאורו של הסופר ארתור רונדט (Rundt) את תל-אביב בנויה פרייה פרסה (Neue Freie Presse) הווינאי, ומביא מפרי-עטו את האנקדוטה דלקמן:

תל-אביב שומרת שבת, אבל לעתים מגיע הדבר לידי אינצידנט בגלל עשון סיגרה. שופט אנגלי הוציא פעם פסק-דין כזה:

הרשות בידי כל אחד ואחד להשתדל להגיע בדרכו הוא לגן-העדן, אבל אסור לו לאזרח אחד להוציא סיגרה מפיו של השני, כדי להצילו מגיהנום.

ועוד שיחה אחת:

אצל הרופא
הגברת: שלום, אדוני הדוקטור!
הרופא: שלום וברכה! ומה לגברת?
הגברת: אינני מרגישה את עצמי בטוב, ובבקשה לבדוק אותי.
הרופא: תפשֹט נא גברתי את בגדיה ותתן לי להקשיב. נשמי במנוחה! כן, ועתה עצרי את נשימתך! – טוב. – והדופק איך הוא? – אִטי ולא די חזק. – הגידי לי, גברתי, איך את ישנה?
הגברת: שנתי לא כל כך רעה היא.
הרופא: והעִכּול?
הגברת: אין לי להתאונן עליו.
הרופא: והתאבון מהו? הראי לי את לשונך!
הגברת: תאבוני טוב מאֹד.
הרופא: ולמה זה באה הגברת אלי?
הגברת: משום שבכלל אינני מרגישה עצמי בטוב.
הרופא: בעינַי הגברת עצבנית היא מאֹד. אכתוב לה תרופה, תלך עם ההתקנה
אל בית המרקחת ותִקח יום יום שלֹש פעמים מלֹא כף-האכילה.
הגברת: לפני הסעודה או אחריה?
הרופא: לפני פת שחרית, לפני ארוחת הצהרים ולפני השֵנה.
הגברת: ואימתי עלי לבוא שנית?
הרופא: אחרי שלֹשה שבועות, גברתי.
הגברת: מה עלי לשלם?
הרופא: עשרה שילִנגים, בבקשה.
(תקליט11054a ; תקליטור – דוגמא מס' 7)

המונח "התקנה" עבור מרשם מצוי במילונם הגרמני-עברי של לזר וטורטשינר משנת 1927, אשר היה על שולחנם של רבים וטובים. מן הסתם אף אמיל כהן שאב את המושג מן המילון הזה, ואינני יודע אם אכן היה בשימוש בארץ ישראל בזמן מן הזמנים (המילה אינה מופיעה במשמעה זה לא במילונו של גרזובסקי במהדורת תרצ"ח–1938 ולא במילון העברי-גרמני של גרוס משנת ת"ש–1940; אף אינה מצויה במילון מזיא למונחי הרפואה מתרצ"ד–1934). גם השימוש במונח "פת שחרית" ייתכן שנובע מעיון במילון זה, אף כי המונח עצמו מלשון חז"ל הוא, ואמיל כהן, שהיה רב, ודאי הכירו מעולמו הדתי-הרוחני.

מאלפת השוואה של השיחה הזו עם קטע שיחה אחר, מעטו של מחבר אחר, מתקופה אחרת. הקטע דלהלן נלקח מספרו של רוזנברג, הַמֵּשִיח – Hebräische Conversations-Grammatik, אשר יצא לאור בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה. רוזנברג מעיד על עצמו כי ביקר בארץ ישראל בשנת 1893, וחווה דיבור עברי בבתי-הספר ובמושבות. את ספרו הוא מייעד ללימוד פרקטי של השפה. אם נשווה את הקטע המצוטט להלן אל הקטע "אצל הרופא" שהובא לעיל, ניווכח בפער העצום שבין שיחות הנשענות על תורה שבכתב לבין שיחות הנשענות על דיבור חי ושוטף, פחות מארבעה עשורים מאוחר יותר.

שיחה בין הרופא והחולה
רופא: איזה כאב יחוש?
חולה: אדוני הרופא! ראשי סובב הולך וכל עצמותי תרעדנה, לא אוכל לעמוד על רגלי. – נחליתי במחלת העצבים, גרוני יכאב לי, לבי יכה בקרבי בלי הרף כהולם פעם.
רופא: היש לו תאות האכילה?
חולה: לא אדוני, אך מדי פעם בפעם יתקפני גרוי ההקאה.
רופא: יראני את לשונו! היש לו צמאון?
חולה: כן, לפעמים צמא אנכי.
רופא: הירגיש בפיו טעם מר?
חולה: בהקיצי משנתי אחוש (ארגיש) תמיד טעם מר בגרוני.
רופא: יושיט לי את הדופק ואמששהו! מחלתו לא אנושה (אין בה סכנה) אך בכל זאת עצתי שישאר במטתו עד מחר כי המנוחה נחוצה לו, ואת האבק שאפקוד על הפיתקא שיתנו לו בבית המרקחת, ימיס בכף מים וישתהו פעם אחת בכל שעה. סמים אחרים לא אתן לו כעת, כי לפי שיטתי טוב למעט בסמי תרופה.
חולה: היש לי רשות לאכול איזה דבר?
רופא: מותר לו לטעום שזופים שלוקים, לפי שמועילים לו לנקיות (לקדם צאתו). אך לא יאכל דברים גסים הקשים לעיכול, ואם יצמא, ישתה מי לימון או חלב שקדים, ויזהר ממשקות משכרות או מחממות. – למחר אשוב ואראה את מצבו.
(רוזנברג, המשיח, עמ' 89, 110-109)

כאמור, ערכת התקליטים של פלבנר מכילה שישה תקליטים. בתקליט הראשון כלול התקציר הדקדוקי (עם השלמות בתקליט השני והשלישי). השיחות הלקוחות מספר הלימוד של אמיל כהן מוקלטות על-גבי שלושת התקליטים האחרונים. בתקליט השני ובתקליט השלישי הוקלטו שתי שיחות ארוכות באופן יחסי, שאינן מופיעות בספר: השיחה הראשונה היא "שיחה בין תייר הבא לראות את הארץ ובין תושב ארץ-ישראל"; השיחה השנייה היא "תייר עושה טיול בעמק: שיחה עם נהג". לשונן של שתי השיחות האלה נשמעת חיה ועדכנית יותר מלשונן של השיחות האחרות, והן מעוגנות היטב בחיי הארץ של התקופה ההיא. להלן קטע מן השיחה בין התייר ובין תושב הארץ:

תייר: אדוני כבר מזמן בארץ?
תושב: זה יותר מעשר שנים שאני יושב בארץ, ואדוני מתי בא?
תייר: רק לפני שבוע ימים באתי.
תושב: מהיכן בא אדוני, מגרמניה או מפולניה?
תייר: אני מגרמניה ודרך טריאסט נסעתי. באניה נסעו כשמונה מאות איש, חלוצים, עולים, בעלי-הון ותיירים, וכֻלם יהודים. החיים באניה היו יפים מאֹד, הנסיעה על הים היתה נפלאה, ומזג האויר היה נהדר. ביום השני שעבר בבֹקר הגענו לנמל חיפה. כל הנוסעים השכימו כבר בשחר, ועמדו על מכסה האניה כדי לראות את החוף בהתקרב האניה וכשהופיע הר-הכרמל מרחוק כֻּלם פרצו בקולות שמחה: הנה הארץ, ארצנו! – הביקורת נמשכה עד אחרי הצהרים. לרבים לא נִתנה רשות לעלות היבשה, נירותיהם לא היו בסדר. גורלם של אלה מר והם מוכרחים לחזור אל הגולה.
(תקליט 11052a; תקליטור – דוגמא מס' 8)

ברנהרד כהן זוכר, כי הפלגתו של אביו לביקור בארץ יצאה מנמל טריאסט אל נמל חיפה, בדומה למסופר לעיל. גם בני משפחת פלבנר עלו כך לארץ. קו טריאסט-חיפה היה פעיל מאוד בתקופה ההיא.

ארבעה סוגי אנשים בין הבאים: חלוצים, עולים, בעלי-הון ותיירים. עולים הם עולים סתם, לא חלוצים. חלוקה זו הייתה קשורה קשר אמיץ לסוגי אשרות הכניסה ("סרטיפיקטים") שהנהיגה ממשלת המנדט ביחסה להגירת יהודים לארץ ישראל, כאשר החלוצים היו בעלי אשרה מסוג C ולבעלי-ההון הייתה אשרה מסוג A. בעלי-הון לא היו דווקא משקיעים או עשירים, כפי שעשוי להשתמע מן הביטוי היום. כך מסביר ההיסטוריון יואב גלבר בספרו על עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם:

המושג "עולים בעלי-הון" מטעה במידת-מה, שכן אין המדובר באנשים עשירים דווקא. [...] רוב העולים שהוגדרו כ"בעלי-הון" נמנו עם המעמד הבינוני: בעלי עסקים קטנים ובינוניים, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי-מלאכה שיכלו לממן פתיחת עסק עצמאי. לעתים אף עלו כבעלי-הון חלוצים צעירים שהוריהם בעלי האמצעים מימנו את עלייתם, ובדרך זו אף הוציאו כסף מגרמניה.

חוקי העלייה של ארץ-ישראל קבעו, כי על מנת לקבל אשרת עולה מסוג A (לבעלי-הון) על המועמד לעלייה להמציא הוכחות, כי ברשותו סכום כסף אשר יאפשר לו להתקיים בארץ בכוחות עצמו. [...] כל עוד קבעו הבריטים את מסגרת העלייה על-סמך שיקולים כלכליים, ייחדה את עלייתם של בעלי-ההון העובדה, כי בניגוד לסוגי העולים האחרים לא היתה תלויה במכסות.
(עמ' 152)

נתון מעניין על עליית בעלי-ההון לארץ מביא ביטאון עיריית תל-אביב בגיליונו מסוף שנת 1933:

לפי הדו"ח השנתי של לשכת המסחר בתל-אביב היתה עלית בעלי ההון לארץ כך: בשנת 1930 – 190 בעלי הון; ב-1931 – 269 בעלי הון; ב-1932 – 754; ב-9 חדשי 1933 – 2025.

בתקליט של פלבנר שואל התושב הוותיק את בן-שיחו התייר:

[...] אדוני רוצה להתישב בארץ בעתיד?
תייר: כן, רצוני לעבור עם כל משפחתי, אישה, שני בנים ובת אחת קטנה, לארץ ישראל. אך עדיין לא החלטתי מה לעשות בארץ ואיך להסתדר. אולי יוכל אדוני בטובו להמציא לי עצה או לשמוע להצעתי ולחוות את דעתו, כי לכבודו ישנו בודאי נסיון רב בחיי-הארץ?
תושב: כן, נכון הדבר. האם בעל-הון אדוני? מזה תלוי גם איזו עצה אוכל להמציא לכבודו.
תייר: אמנם כסף יש לי, אבל אינני יודע אם הסכום הזה נחשב פה להרבה, ואם יספיק לאיזה מפעל. [...]
(תקליט 11052a; תקליטור – דוגמא מס' 9)

כותב הטקסט היה, אם כן, מעורה היטב במתרחש בארץ באותה התקופה. אף התיירים המוזכרים אינם תיירים כמובנם היום, אלא עולים פוטנציאליים, שהגיעו קודם כתיירים כדי לבדוק את אפשרויות ההגירה:

תושב: הבא אדוני כעולה להשתקע בארץ או רק כתיָר?תייר: באתי כתיָר לראות את הארץ וגם לחפש לי ולמשפחתי מקור-פרנסה. משפחתי נשארה בגולה והיא מחכה בכליון-עינים להחלטותי ולמה שאכתֹב.
(תקליט 11052a; תקליטור – דוגמא מס' 10)

עוד מתוארת בשיחה זו תל-אביב:

תושב: עיר שלפנינו נוסדה חמש שנים לפני המלחמה על החולות בעזרת הקרן הקימת לישראל. עם פרָץ-המלחמה היו בה כאלף נפש, אחרי המלחמה כאשר התחילה העליה הגדולה התישבו פה אֻכלוסים רבים של העולים והעיר התפתחה באֹפָן ענקי. כְּמובן שגם הצרכים התרבו ודרשו את מילויָם. היום אנחנו מונים בתל-אביב יותר משבעים אלף נפש. ועיר כזו שכֻּלה עברית לא ראית עוד מימיך!
תייר: פלאי-פלאות! בכל פִּנה ובכל זוית שאני פונה הנני מוצא חיים עברים. כמה מרנין זה את הלב לשמוע מפי ילדים קטנטנים את השפה העברית! מה שעלה לנו בגולה בקֹשי ובעמל גדולים הננו לומדים כאן ממש מן האויר.
(תקליט 11052a; תקליטור – דוגמא מס' 11)

תל-אביב מתוארת כעיר ש"נוסדה חמש שנים לפני המלחמה" (מלחמת העולם הראשונה, כמובן, אך לא יכולה הייתה להתכנות בשם זה משום ששנייה עוד לא הייתה). בעיר הזו, שכולה עברית, שבעים אלף נפש. מספר זה מעוגן במציאות קיימת, אף כי זו לא הייתה ברורה כל עיקר: חישובים אחדים קבעו את מספר אוכלוסי תל-אביב לסוף שנת 1933 כדי 86,000 (ידיעות עירית תל-אביב, שנה חמישית, 7-6, חוברת היובל, אייר תרצ"ד, עמ' 295). עם זאת, היה ויכוח על מספר האוכלוסין, והיה מי שהעמידו על 70,000 נפש:

על המספר המשוער של תושבי תל-אביב – 85.000 – בחוברת הקודמת (חשון תרצ'ד, עמ' 56-53) של "ידיעות עירית תל-אביב", לפי מספר החדרים, ערער הסטטיסטיקן ד"ר ו. פרויס ב"דבר" מיום 20.12.33.

הטעות כאן – העיר ד"ר פ. – היא בכפל. ספק אם הממוצע הוא 3 נפשות לחדר, אבל העיקר הוא שמספר החדרים הוא לא 28.475 אלא 24.088. המספר הראשון מתקבל רק מתוספת 4369 מרפסות, ובודאי ובודאי שאין לחשוב על המרפסות ממוצע של 3 נפשות.

לפי חישוביו של ד"ר פרויס מגיע מספר התושבים בתל-אביב ל-70.000 נפש, אבל יחד עם יהודי יפו אין ההערכה של 85.000 נפש מופרזת, לדעתו, כלל וכלל.
(ידיעות עירית תל-אביב, כסלו תרצ"ד, דצמבר 1933, עמ' 105)

ארתור רונדט, שכבר הבאנו מדבריו לעיל, מתאר כך את חיי העיר תל-אביב:

בשום ארץ אין בשבת שמחה מעין זו שבתל-אביב. לפני הצהרים מבלה כמעט כל העיר על שפת הים. קוני איילנד כאין היא לעומת שפת-ים זו. עשרים אלף איש מתרחצים. מוצאם של אלה מרוסיה, פולין, צרפת, גרמניה, צ’כיה, אוסטריה, אמריקה. בנים הם לארצות שונות, ועם זה אומה אחת. ובפיהם לשון אחת: עברית. כל אחד עמל לשלוט בלשון זו עד כדי מליצה. פעם התפלאתי מאוד, בשעה שיעצוני לא לבוא בחברה משום שתפקידי לא יהיה שם נעים ביותר: שם מוכרח כל אחד לדבר בעברית נמלצת מאד.
(ידיעות עירית תל-אביב, סיון-תמוז תרצ"ד, יוני 1934, עמ' 355)

אגב, על הברלינאים כותב שם רונדט כך:

הברלינאים הם פרק בפני עצמו בתל-אביב. הם שינו את שמו של רחוב אלנבי ל"ככר פוטסדאם" [היא הכיכר הקרויה כיכר מגן-דוד בימינו], משום שזהו הרובע החי ביותר של העיר. בכל-זאת נקלטים הברלינאים לתוך הסנתיזה הכללית של העיר.

אנקדוטה אחרת לעניין חייה המודרניים של תל-אביב ושפת ימה מביא ידיעות עירית תל-אביב מתוך תיאורו של הסופר הערבי ואדיע תרזי בפלשתין (עתון ערבי-נוצרי היוצא לאור ביפו):

בתל-אביב יש חוף – מה אספר על חוף עיר מערבית-ציונית זו? האם על חולותיה או על היושבים עליהם? כי תבקר בחוף ימה של תל-אביב, תראה את האופנה האחרונה בקייטנות. תראה נשים לבושי פיג’מות לא בשעת שינה!
(ידיעות עירית תל-אביב, כסלו תרצ"ד, דצמבר 1933, עמ' 105)

ומתל-אביב למקומות אחרים בארץ. להלן קטע מן השיחה בין התייר לבין הנהג הלוקח אותו לטיול בעמק:

תייר: איזו רכבת עוברת פה?
נהג: זו רכבת העמק, ההולכת מחיפה לצמח דרך כל עמק יזרעאל ומשם הלאה לאדרעי ודמשק. השכם בבֹקר היא מביאה את החלב ממשקי-העברים שבעמק העירה. המושבות העבריות הולכות שורה אחת לאורך הכביש והשניה הולכת לאורך מסִלת-הברזל.
תייר: שמע נא חביבי, מה שם המושבה שאנחנו רואים?
נהג: זו חַרְתִּיָּה וסמוך לה לצד דרום נחלת-יעקב. המושבות האלה הן האחרונות של בקעת עכו. – הנה עכשיו אנו נכנסים אל תוך עמק יזרעאל.
(תקליט 11053a; תקליטור – דוגמא מס' 12)

והם נוסעים לגֶ’ידָה, היא רמת יש"י, ומשם לנהלל. והתייר שואל, והנהג מונה אחד לאחד את היישובים (בלשונו: "מושבות") שבדרך:

תייר: לאיזו מושבות נבוא אחרי נהלל?
נהג: בראשונה נבוא לגִ’נְגָ'ר, לתל-עֲדָש ולבלפוריה ואחרי-כן למרחביה שהיתה הנקֻדה הראשונה בעמק. משם נִסע לעפולֶה, לעיר-העמק. העיר הזאת נועדה להיות לעיר המרכזית של כל עמק-יזרעאל. בעיר ננוח קצת וגם נסעד את לבנו. אחרי הצהרים נפנה למזרח-העמק אל המושבות המתרכזות סביב התחנות עין-חרֹד ושַטָה, הלא הן: עין-חרֹד, כפר יחזקאל, תל יוסף, בית אלפא, קומִיֶּה ועוד.
תייר: ומתי נהיה בכפר יהושע? רצוני לבקר שם חבר מלפנים שהוא בן-עירי.
נהג: לפנות ערב בשובנו, נעבֹר על כל המושבות שבמערב-העמק המתרכזות סביב תחנת תל-שַמָּם ונהיה גם בכפר יהושע.
(תקליט 11053b; תקליטור – דוגמא מס' 13)

כנזכר כבר לעיל, שתי השיחות הראשונות אינן בספרו של אמיל כהן. הן נכתבו, ככל הנראה, לצורך הנפקת התקליטים, ונוספו על השיחות האחרות, שנלקחו כצורתן וכלשונן מן הספר. ואכן, על אף חיותן היחסית של השיחות המקוריות, אין היא יכולה להשתוות לחיותן של השיחות הנוספות האלה; אף עיגונן בלשון הארץ ובחייה אינו כה אמיץ כבשיחות התייר עם תושבי הארץ הוותיקים. אינני יודע אל נכון מי כתב את השיחות המאוחרות. ייתכן שאמיל כהן עצמו לאחר ביקורו בארץ, כפי שמשערת בתו על פי קִרבתן הסגנונית והתרבותית לאופיו של אביה. אני, לעומת זאת, נוטה לחשוב שלשון השיחות הללו ועיגונן התרבותי קוראות למסקנה אחרת. לדעתי, קרוב יותר להניח שאת השיחות הללו כתב מעבד ספרו של כהן להקלטה, אשר פלבנר.

צדוק אשר (אוסקר) פלבנר, נולד באושווינצ’ים (Oswiençim; אושוויץ) שבפולין בשנת 1902. בהיותו בן שנתיים עזבה משפחתו לשטוטגרט ושבה אחרי שנתיים לעיר ביאלה (Biala) הפולנית, מדרום לאושווינצ'ים, שהייתה אז תחת שלטון אוסטריה. חינוכו של אשר פלבנר היה בגרמנית. עברית למד מגיל צעיר מפי בחורי ישיבה ששכרו חדרים בבית משפחתו, כמוהו כאחיו דב זאב (ברנהרד), שהיה גדול ממנו בארבע שנים. לאחר שהוכשר כמהנדס בווינה, עלה אשר לארץ ישראל בסוף שנת 1925. בארץ עבד כמהנדס. הוריו ואחיו אף הם היו בארץ, אולם אשר שב לשטוטגרט בשנת 1927, ואף אחיו, שנשא אישה בארץ, הגיע לשטוטגרט. בשטוטגרט לימד אשר עברית, בעיקר בקורסים למתחילים. העברית שלמד בילדותו חודשה ונשתפשפה בעת שהותו בארץ ישראל, כדי כך שיכול היה ליטול על עצמו את הוראת העברית בשנות שהותו בשטוטגרט. אשר-אוסקר נשא לאישה את הֶלָה לבית אַופְריכטיג בשטוטגרט בראשית שנת 1934, ושניהם עלו לארץ ישראל באוקטובר של אותה שנה. הֶלָה, ילידת שטוטגרט (שנת 1910), באה מבית חרדי, ואף למדה בילדותה בחדר תקופת מה. על אף זאת, העברית לא הייתה שגורה בפיה לפני עלייתה ארצה, אף לא תקופה ארוכה לאחר מכן. הלה ואוסקר פלבנר עזבו את הארץ חזרה לשטוטגרט עם ילדיהם, זהבה-אנה ויוסף, בשנת 1962. אוסקר נפטר בשנת 1979, הלה בשנת 1989. אחיו של אשר, ברנהרד, אשתו מינה-מינדל ושתי בנותיהן, פנינה ורחל-דינה, לא זכו לשוב לארץ ישראל. כל בני המשפחה ניספו בשואה.

בהיותם בארץ ישראל, הן לאחר עלייתם הראשונה והן לאחר עלייתם השנייה, ישבו הפלבנרים בחיפה. גם ברנהרד, כאחיו אשר, היה מהנדס (היה לו דוקטורט בהנדסה כימית), ואף הוא עסק במקצועו בהיותו בארץ ישראל. עיסוקיו משכו אותו לעמק יזרעאל, ובייחוד עין חרוד זכורה בהקשר זה. עובדות אלה תומכות בהשערה, שאת שתי השיחות הראשונות כתב אשר פלבנר. מן השיחות עולה הכרת אורח-החיים בתקופה ההיא בארץ ישראל והכרת הגאוגרפיה של עמק יזרעאל. חיפה, המוזכרת כבר בשיחה הראשונה, משמשת בשיחה השנייה כנקודת המוצא לטיול בעמק: הנהג בא לקחת את הנוסע מפנסיון נורדאו, ששימש אז כנקודת מפגש לעולים ותיירים מגרמניה.

את השיחות הקליטו אשר-אוסקר, אשתו הלה, ואחיו ברנהרד, ודאי בשנת 1934. עובדה זו מסבירה אי-התאמות אחדות שנתגלו בשיחה זו, אם נזכור שאשר וברנהרד עזבו את הארץ כבר בשנת 1927. למשל, ביורדם מחיפה לכיוון צומת העמקים של היום, שואל התייר את הנהג:

איזה הר אנחנו רואים פה לפנינו?
והנהג עונה: זה הר-התבור, ההר הגבוה שבעמק יזרעאל.
(תקליט 11053a; תקליטור – דוגמא מס' 14)

אולם ממורדות הכרמל באזור זה אין רואים את הר תבור. ודאי זיכרונו של הכותב הטעהו בעניין זה. אי-התאמה נוספת ראינו בקטע שצוטט לעיל מתקליט 11053a (דוגמא מס' 12 בתקליטור), שבו מראה הנהג לתייר את חארתיה ואת נחלת יעקב, הנמצאת "מדרום לה". כאן במובהק ישנה אי-התאמה כרונולוגית. נחלת יעקב הייתה קבוצת חסידים שהתיישבה בשנת 1924 מדרום לחארתיה. אולם כבר בשנת 1926 או מעט מאוחר יותר עזבה הקבוצה את המקום ונדדה צפונה להתאחד עם שתי קבוצות מתיישבים אחרות, קבוצת "עבודת ישראל" וקבוצה מ"הפועל המזרחי", אשר יחד כוננו את כפר חסידים. עובדה זו ודאי לא הייתה ידועה לכותב הטקסט, והנה היא מוסברת על-ידי ההיסטוריה הפרטית של אשר פלבנר.

רמת ידע העברית של האחים פלבנר ושל הלה פלבנר ניכרת מתוך דרך דיבורם הנשמע בהקלטות. הלה, היא הגברת הקונה מזונות ונבדקת על-ידי הרופא, קוראת בקושי את הטקסט שלפניה. נראה שקראה לא מן התמליל העברי אלא מתוך התעתיק. על אף זאת, קריאתה אינה רהוטה. קריאתו של ברנהרד טובה. קריאתו של אשר את הטקסט רהוטה ושוטפת משל כולם. ניכר ששני האחים חיו תקופת-מה בארץ ישראל.

מרתקת ההשוואה בין הטקסט המובא בחוברות המצורפות לתקליטים, הן הטקסט העברי בניקוד והן הטקסט המתועתק, לבין מה שנקרא בקול בפועל. כאן נמצא הבדלים רבים למדי, שיהיו מוכרים לנו, דוברי העברית של ימינו, יותר משבעים שנה אחרי ההקלטה. ניכרים הבדלי הגייה, הבדלים בצורות המילים, והבדלים בתחום התחביר. אזכיר את הבולטים ביניהם.

מרובים במיוחד ההבדלים בתחום רפיון בכ"פ. גם הטקסט העברי המנוקד וגם התעתיק מקפידים ברפיון קלסי, דהיינו: הן בתוך המילה והן בגבול בין מילים. אולם בפי הקוראים אין הקפדה על רפיון לא בתוך המילה, וודאי לא בגבולות בין מילים.

דוגמאות:

טקסט: וְכֻלָּם; תעתיק: w'chulâm; קריאה: v(e)kulam
(תקליט 11052a; תקליטור – דוגמא מס' 15)

טקסט: עֲשִירָה בְמַיִם; תעתיק: àschîrâh w'majim; קריאה: ashira bamayim
(תקליט 11053a; תקליטור – דוגמא מס' 16)

הבדלים ביידוע, המצויים הרבה בהקלטות, נובעים, ודאי, מן הרקע הלשוני של הדוברים, והוא מאפיין המוכר מדיבורם של יוצאי גרמניה בישראל.

מעניינת הדוגמא הבאה, שבה ע' הפועל רפויה בצורת המקור, בדומה לביטויה בעברית שלנו:

טקסט: לִקְבּועַ לִי; תעתיק: likhbôâ lî; קריאה: likvoa li
(תקליט b11055; תקליטור – דוגמא מס' 17)

הבדלים בצורות הגייה ניכרים גם בשימוש בצורת הנפרד של השם במקום צורת הסמיכות הרשומה. למשל:

טקסט: מְקור פרנסה; תעתיק: m'khôr parnâssâh; קריאה: makor parnasa (תקליט 11052a; תקליטור – דוגמא מס' 18)

טקסט: מְלון מלמוד; תעתיק: m'lôn m'lamûd; קריאה: malon melamud
(תקליט 11055a; תקליטור – דוגמא מס' 19)

בהאחדת הצורות הזו, צורת הסמיכות וצורת הנפרד, ניכרת הנטייה לפישוט המערכת. נטייה דומה ניכרת גם בצורת הריבוי הזו:

טקסט: גְּזָרות; תעתיק: g'sârôth; קריאה: gizrot
(תקליט 11053b; תקליטור – דוגמא מס' 20 [פעמיים])

הדוגמא הבאה מציגה תיקון-יתר:

טקסט: לְהִשְתַּכְלֵל; תעתיק: l'hîschthachlêl; קריאה: lehishtachalel;
(תקליט 11052a; תקליטור – דוגמא מס' 21)

דפוס זה של תיקון-יתר – התייחסות ל-כ' רפה כאילו הייתה ח' – מצוי בלשוננו, ונפוץ, למשל, בצורה רָכֲשָה (תמורת רָכְשָה).

הבדל נוסף הוא המעבר מאֵיזו לאֵיזֶה:

טקסט: ואז אעשה במלונך עוד איזו ימים; תעתיק: w'âs eèsseh bim'lônchâh ôd êsû jâmîm; קריאה:ve'az e'ese bimloncha od eize yamim
(תקליט 11055b; תקליטור – דוגמא מס' 22)

טקסט: ואני הייתי מחפש לי איזו עבודה בעיר; תעתיק: waànî hâjîthî m'chapêss lî êsû àwôdâh bâîr; קריאה: va'ani hayiti mechapes li eze avoda ba'ir;
(תקליט 11052b; תקליטור – דוגמא מס' 23)

עוד הבדל הוא המעבר מצורת פחות לצורת פחות בצירוף 'לכל הפחות':

טקסט: לכל הפחות; תעתיק: l'chol hapâchûth; קריאה: lechol apachot
(תקליט 11053b; תקליטור – דוגמא מס' 24)

נשים לב גם להשמטת ההגה [h] בדיבור, תופעה רגילה בדיבור העברי בן ימינו.

בדוגמא הבאה שימוש ב-/m/ לכינוי בנקבה, שהיא האחדה לכיוון המין הבלתי מסומן ("זכר"), השלטת היום כמעט באורח גורף:

טקסט: מִסְפָּרָן; תעתיק: misspârân; קריאה: misparam
(תקליט: 11051a; תקליטור – דוגמא מס' 25)

חוסר התאם במין ניכר בדוגמא הבאה, לא רק בהקראה, כי אם גם בטקסט עצמו:

טקסט: בה יושבים כמאה משפחות; תעתיק: Bâh jôsch'wîm k'mêâh mischpâchôth; קריאה: ba yoshvim kemeya mishpachot;
(תקליט 11053b; תקליטור – דוגמא מס' 26)

דוגמא זו נלקחה מתוך השיחה בין הנהג לנוסע אִתו אל העמק. נזכור, כי טקסט זה לא רק נקרא, אלא אף, ככל הנראה, חובר על-ידי אשר פלבנר, שהיה מעורה יותר מאמיל כהן בחיי הארץ ובלשונה. ועוד מאותה השיחה דוגמא המתעדת השמטת ה' הידיעה בצירוף "בית חרושת":

טקסט: בית החרשת למלט; תעתיק: bêth hachàrôscheth l'melet; קריאה:bet charoshet lemelet
(תקליט 11053a; תקליטור – דוגמא מס' 27; ביצוע החי"ת חלש וקרוב יותר ל-[h])

איחוי ועמו השמטת היידוע מצוי בעברית בת זמננו בצירוף זה ובצירופים רבים אחרים.

עוד מצאנו השמטת ה’ השאלה, ומכאן שימוש באינטונציה בלבד לשם הצגת שאלה:

טקסט: התוכל לתת לי [...]; תעתיק: Hàthûchal lâthêth lî [...]; קריאה: [...] tuchal latet li
(תקליט 11053b; תקליטור – דוגמא מס' 28)

מקום הטעם במילים אחדות אף הוא כמצוי בסטנדרד המדובר בימינו:

טקסט: שְמונֶה; תעתיק: sch'môneh; קריאה: shmóne
(תקליט 11052b; תקליטור – דוגמא מס' 29)

כך גם בשמות מקומות:

טקסט: עַכּו; תעתיק: akkô; קריאה: áko
(תקליט 11053b; תקליטור – דוגמא מס' 30)

שם העיר "חיפה" מנוקד חֵיפָה, מתועתק chejphâh, ומבוטא, בעקביות, cháifa
(תקליט 11052a ועוד הרבה; תקליטור – דוגמא מס' 31)

שינוי מתחום התחביר, אשר הושם אליו לב אף בעת ההדרת הטקסט המצורף אל התקליטים, הוא חילוף ה"א בשי"ן להמרת צירוף שגרעינו צורת בינוני לתפקיד לוואי:

טקסט: זו רכבת העמק, הַהולכת מחיפה לצמח דרך כל עמק יזרעאל [...]
תעתיק: Sû rakewethhâêmekh, hâholechech (sic)*] ...*) Versprochen: "scheholecheth" anstatt "haholecheth."(בהערה: מבוטא "scheholecheth" במקום "haholecheth")
קריאה: [...] zu rakevet ha'eimek sheholechet
(תקליט 11053a; תקליטור – דוגמא מס' 32)

ועוד כהנה וכהנה. נמצאו כמובן גם תרגומי שאילה מן הגרמנית, ובראשם כותרת ערכת הלימוד הזאת: "מכונת הדיבור בתור מורה שפות" (ודאי מן Die Sprechmachine als Sprachlehrer). ישנן גם צורות שנשאבו מיֶדע ספרותי או מיֶדע מילוני, כגון המילה "התקנה" שנדונה לעיל. אולם ההבדלים שפורטו לעיל, ועִמם רבים אחרים, מכַוונים לדעה כי הקוראים, שני האחים פלבנר, היו מעורים היטב בעברית של ארץ ישראל. הדעת נותנת אפוא, כי מתקליטים אלה, שהושמו על "מכונת הדיבור" לטובת העולים מגרמניה בראשית תקופת היטלר, נוכל ללמוד שמץ על העברית המדוברת של ארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. לא רק הבדלי הכתיב והקרי מאלפים, אלא גם הלשון הכתובה עצמה, על תחבירה ואוצר מיליה, הן בטקסטים של כהן ובמיוחד בשתי השיחות שוודאי חיבר פלבנר. ערכת התקליטים הזו מהווה מקור נדיר שבנדירים לחקר לשון התקופה ותרבותה, והכַּר קורא למחקר מעמיק.

***

תמונות ארץ ישראל [הושמטו בתדפיס זה] לקוחות מארכיון הכנסייה האוונגלית של וירטמברג (Evangelischer Oberkirchenrat Landeskirchliches Archiv) בשטוטגרט, גרמניה, שאוצר איל יעקב אייזלר. מאמר זה הוא פרסום ראשון של הנושא, שיורחב ויפורסם כספר בשיתוף עם אייזלר.

רבים האנשים אשר קיבלתי מהם עצה טובה, הכוונה ראויה וידיעות ברורות בתחומים שונים. לצערי, לא אוכל להזכיר כאן את כולם, ותודה נשלחת מקרב לב לכל אחד ואחד מהם. אולם לא אצא ידי חובתי אם לא אזכיר את בתו של אמיל כהן, מרים רוכלין, ואת בנו, ברנהרד כהן ז"ל, ועמם את ילדיהם של אשר והלה פלבנר, אנה פלבנר ויוסף פלבנר, שהואילו להקדיש לי מזמנם ותרמו הרבה מזיכרונם, ממרצם ומאוצרות ארכיוניהם.

פרופסור שלמה יזרעאל הוא מומחה לבלשנות שמית ומלמד בחוג ללימודי התרבות העברית באוניברסיטת תל-אביב
דוא"ל: izreel@post.tau.ac.il

לקריאה נוספת:

יואב גלבר, מולדת חדשה: עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1948-1933, יד יצחק בן-צבי ומכון לאו בק, ירושלים 1990.

שלמה הרמתי, דרכי הוראת העברית בתפוצות: עיון דידאקטי-היסטורי בגישות ובשיטות מקובלות עם מסקנות מתודיות לפי תנאי-ההוראה ומטרותיה, המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים 1977.

יוסף ולק, "החינוך היהודי בגרמניה הנאצית", אצל: אברהם מרגליות ויהויקים כוכבי (עורכים), תולדות השואה: גרמניה, יד ושם, ירושלים 1998, כרך שני, חלק שישי, 695-595.

יהויקים כוכבי, חימוש לקיום רוחני: תרבות וחינוך יהודיים בגרמניה הנאצית, בית לוחמי הגיטאות, מכון ליאו בק והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988.

אברהם מרגליות, בין הצלה לאבדן: עיונים בתולדות יהודי גרמניה 1938-1932, יד ושם, המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית ומכון ליאו בק, ירושלים 1990.

מרדכי נאור (עורך), תל-אביב בראשיתה, 1934-1909, עידן 3, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1984.

מרדכי נאור ויוסי בן-ארצי (עורכים), חיפה בהתפתחותה, 1948-1918, עידן 12, יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1989.

מרדכי נאור (עורך), עמק יזרעאל, 1967-1900, עידן 17, יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1993.