כדי לעמוד על דרכי הפעילות של ההנהגה העצמית של היהודים בארצות האסלאם ועל הריבוד החברתי שלהם, מן הדין להציג את סולם הערכים של בני אותם הזמנים. העולם של המאה ה- 7 הוא עולמן של דתות שהפכו לכוחות פוליטיים חדשים. הן ניצור אירופה שלאחר פלישות השבטים והן כיבושי האיסלאם הביאו בשורה דתית חדשה וערכים חדשים לקבוצות אוכלוסייה רבות. בשורה דתית זו הייתה מכוונת בחלקה לשלילת סגנון החיים הקודם של בני הדת החדשה.

1. התורה

עם ישראל נכנס לתקופה זו כשתלמודיו בידו, ספרים העוסקים בהלכה וחיבורים מדרשיים, שיש בהם השקפת עולם; אלה כאלה היו בעלי סמכות של דורות. בחברה מסורתית יש למשקע הדורות ולסמכותם משקל מכריע. חיבורים אלה אמנם לא היו ערוכים כמשנה סדורה לפי טעמם של בני הקהילו שתחת שלטון האסלאם (לפי מכנה משותף רציונלי וממוינים לפי סעיפים שמיונם מתבקש מכוח העיסוק בנושא), אך ערכי היסוד המחייבים של התקופה, שהם מורשת היהדות ההיסטורית, היו נהירים.

במרכז ההוויה היהודית עמדה ה'תורה', במובנו הרחב של מושג זה, ובכללה תורה שבכתב ותורה שבעל פה, הכוללת את המשנה ואת התלמוד. כיוון שהתורה נתפסה כדבר אלוהים נצחי ליהודים, נתפסו המצוות וההשקפות המצויות בה נכוחות ומחייבות מתקופה של סמכות מוחלטת. על כל דור מוטלת אפוא המשימה ללכת לפי הנחיות התורה הנכונות לזמנו ולגלות את התשובות הניתנות בתורה לבעיות העומדות לפניו. עדכון אורחות החיים ועולם המחשבה על פי התורה ולצורך הזמן המתחדש וצרכיו נעשה באמצעות עיון במקורות, שליטה בהם והליכה בנתיב התקדימים והפתרונות של בני דורות קדומים שאף הם חיפשו פתרונות לבעיות זמנם אל מול מקורות התורה שבכתב והתורה שבעל פה.

תקופה זו בדברי ימי העולם כונתה 'תור האמונה', וכזו הייתה גם בתולדות עם ישראל. בקרב הציבור היהודי הייתה נכונות למלא את דבר האלוהים ו'לתקן עולם במלכות שדי'. נכונות זו באה לביטוי ברצון לקיים את המוטל על הפרט והחברה לפי תכנית החיים המצויה בכתבי ההלכה וההגות של הדורות הקודמים. הערך הראשון במעלה היה אפוא הערך של קיום מצוות. 

ערך נוסף שהתפתח בצמוד לתורה הוא זה של לימוד כתבי הקודש, תלמוד תורה. לתלמוד תורה שני יעדים: הראשון, עצם העיסוק בכתבי הקודש ובדבר האלוהים הוא מילוי מצווה כתובה ומפורשת; השני, הדרך לפירוש נכון של מציאות, הן פירוש עיוני והן פירוש מעשי, מצויה בכתבי הקודש ולכן ידיעתם היא מפתח לחיי ההווה.

תופשי התורה, אלה שהראו שכוחם בכך ואלה שהשכילו לשכנע שהתורה מורשה להם מדורי דורות – כמו למשל ישיבות בבל – היו בעלי הסמכות הגבוהה בחברה היהודית, ומי שיכול היה להכשיר את עצמו ללימוד תורה, נחשב עומד בראש סולם מגשימי הערכים.¹⁰

2. כוח השלטון

הכרתו העקרונית של השלטון המוסלמי באוטונומיה הדתית והחברתית של אהל אלכתאב באה לביטוי באופן מעשי ומוחשי במעורבותו במינוי ראשי ההנהגה שלהם. מינויים של ראשי מוסדות ההנהגה המרכזית של בני המיעוטים היו טעונים אישור מן השלטון המוסלמי. מינויים של ראשי הרשות אושר הן בעת חילופי גברי בקרב אנשי המוסדות היהודיים והן בעת חילופים בקרב ראשי השלטון המוסלמי, ואישור זה נקרא נִשתְוָן (על פי עזרא ד, ז, ח, כג; ה, ה; ז, יא) או סִגִ'ל. עדות עקיפה על אישור מינוי ראשי הגולה על ידי השלטון המוסלמי יש בכמה מקומות. בנימין מטודילה ציין כי המלך עושה לראש הגולה סמיכה על השדרה.¹¹ טיוטה של כתב המינוי שעתיד היה לקבל ראש ישיבת ארץ-ישראל מצביעה על נוהלי המינוי ועל תחומי הסמכות של ראש הרשות. המינוי היה פרי החלטה של עדת המיעוט, והחלטה זו הובאה לידיעת השליט באמצעות מקורבים אליו מבני העדה. השליט הוא שהעניק להחלטת העדה את תוקף השלטון; הוא ציין את בלעדיותו של המתמנה כראש לעדה, ומנה את תחומי הסמכות של ראש העדה כפי שהתגבשו בתקופות שקדמו לו. כתבי מינוי דומים ניתנו גם בידיהם של ראשים בעדות הנוצריות שבארצות האסלאם.

מינוי ראש העדה היה לא רק בחירה של מגלמי התגשמות ערכי התורה והייחוס לבית דוד – החלטת העדה הובאה לידיעת השלטון באמצעות מקורביו מבני העדה.¹² לפיכך אפשר היה לצפות כי לראשי השדולות של בני עדות המיעוט בחצרות השליטים תהיה השפעה מכרעת על בחירת ראשי העדה. ראשי השדולות היו מקורבים לחצר בזכות קצרים אישיים עם השליט, והיו בהם ידידי משפחה, רופאי חצר, בנקאים ופקידים מרכזיים. עצמתם בקרב בני עדתם הייתה רבה; אף שלא נשאו תפקיד רשמי, סמכותם הפנימית לבני עדתם הייתה ללא תחרות.¹³

לימוד תורה וקיומה מחייבים סיוג והתבדלות מבני דתות אחרות. ואמנם החפץ לקיום יהודי נבדל נבע מן הרצון לקיום מצוות, אך הוא גם פרנס אותו. הקיום היהודי הנבדל היה וולונטרי ומחירו היה כבד, שכן במישור העקרוני שאפו דתות הרוב, הנצרות והאסלאם, שבני המיעוטים הדתיים ימירו את דתם, כדי להוכיח את צדקת הדת החדשה לעומת דתות אחרות. שאיפה זו הייתה חזקה במיוחד ביחס ליהדות, שכן היא הדת ששימשה לדתות הרוב השראה. נכונותו של יהודי להתקיים במסגרת נבדלת ולהשתייך אל עם ישראל היא הבסיס לחברה היהודית בכל מקום באותה תקופה.

לקיום הנבדל על פי מתכונת מחייבת היה נספח חברתי שזכה לפיתוח מיוחד בתקופה זו: הערבות ההדדית שהתקיימה בין הנמנים עם קבוצת השיוך היהודית. זו ערבות שהיו לה כמה יעדים: היא ערבות ואחריות להתנהגות הדתית הנאותה של בן הקבוצה, דוגמת האחריות שנטל על עצמו השלטון במדינה על התנהגותם הדתית של בני דת הרוב; היא ערבות לעניינים מעשיים המיוחדים לבני קבוצת מיעוט, כמו ייצוג העדה לצורך קבלת זכויות, שתדלנות והגנה מפני לחצי השלטון; היא ערבות לניהול חיי היומיום בקבוצת המיעוט, למן הדאגה למזון ולחינוך לנזקקים ועד לדאגה לדרך התגבשות המשפחה ולדרך התפקוד החברתי של הקבוצה. כפי שיתברר להלן, לתחושה זו של ערבות היו ביטויים מעשיים במוסדות החברה ובחיי האומה.

כשם שמי שהגשים את האידאל הדתי – לומד התורה – זכה בהערכה העליונה בחברה היהודית, כך היה המקורב לשלטון הלא יהודי, מי שבזכות קרבתו זו יכול היה לסייע לקיום הפיזי של החברה היהודית, בעל העצמה הרבה ביותר בחברת היהודית. אף שמקור הסמכות לפעילותו של המקורב לשלטון היה פונקציונלי ולא ערכי, תכלית הפעילות – השתדלנות – הקנתה למקורב לשלטון, בצד עמדת כוח שאין בלתה, גם אצטלה ערכית של מגן ומושיע לציבור: 'יוסף הדור' ו'מרדכי הזמן' הם הביטויים שהיו שגורים בפיהם של הפונים למקורבים אלו בבקשות לסייע. בכלל בקשות הסיוע היו גם צורכי ציבור מן השורה הראשונה.¹⁴

3. הרעיון המשיחי

הרצון לחיות חיים יהודיים נבדלים מאומות העולם ועל פי חוקה אלוהית היה כרוך בחזון החזרה של חיי עם ישראל לנורמליות: חזרה לארץ-ישראל שירושלים בירה לה, לבית המקדש העומד על מכונו במקום מרכזי, לעבודת האלוהים בדרך אשר יורה, במקום שיבחר ולעיר שבה שוכנים מוסדות ההנהגה היהודית המסורתיים – מלוכה, כהונה וסנהדרין. האנומליה של חיי העם היהודי נתפסה ככרוכה בשהות בגלות. הגלות אינה מצב פיזי בלבד של פזורה יהודית אלא מצב רוחני, מנטלי ודתי. הגלות נתפסה כביטוי לדחיית העם על ידי אלוהים, עונש על מחדלים. המשך קיומה של הגלות מעיד כמאה עדים על כך שאף שהיהודים הם עם בחירה – הם נדחים עתה מאת האלוהים, ועליהם למצוא דרך לפיוס האלוהים ולמילוי הנחיותיו כדי לשקם את היחסים עמו. קיום המצוות נועד לשקם את היחסים הללו, ובעלי סוד הציעו דרכים נוספות להטיל שלום בין האלוהים לעמו ולהחזיר את הכם לחיים נורמליים. אך כל עוד לא חזר העם לחיים אלה, היו שלילת הגלות והתקווה לגאולה ערכי יסוד בחייו. כיוון שזירת ההתרחשות של הגאולה היא ארץ-ישראל, היה לארץ-ישראל מקום מיוחד בין ערכי היסוד של היהודים בתקופה זו. לערך זה התקשרו בזמנים מסוימים תופעות משיחיות בנות הזמן.¹⁵

תקוות הגאולה והשיבה לחיים לאומיים נורמליים הייתה כרוכה לא רק במקום מוגדר אלא גם בקבוצת מנהיגות מוגדרת, בני בית דוד. כיוון שהתקוות לשקם את הריסות החורבן נכרכה בתודעת עם ישראל בשיבת מלכות בית דוד ליושנה, המשיכו בתקופה זו לטפח ולכבד צאצאים מבית דוד ואף השתדלו לתת בידם מרות על ישראל ולו משום הפסוק 'לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו' (בראשית מט, י). משפחת בית דוד, ה'דודים', נתכנו בשל משרות ותארים שנשאו בהם בזמנם בכינויים: 'ראש הגולה' או 'נשיא', וזכו להערכה רבה בקהילות ישראל. מנהיגים ממשפחות בית דוד ייצגו את רעיון ירושת המלוכה הקשור בחייה הנורמליים של האומה כשהיא על אדמתה, אך יתרונו של ייצוג זה שאפשר היה להתייחס אליו התייחסות ממשית גם בימים של גלות וגם בארצות מרוחקות מארץ-ישראל.

לתקופה זו נוגעת האגדה על בֻּסתנאי, שריד אחרון מבית ראשי הגולה, שהכובשים המוסלמים של עיראק ופרס בשנת 640 בערך נתנו לו לאישה את בת המלך הפרסי.האגדה מספרת כיצד זכה בסתנאי בראשות הגולה אף שהיו יהודים שניסו למנוע ממנו לקבל את כס אבותיו, והוליד מאישה זו ילדים אף על פי שלא גוירה. מכאן ואילך הוכתם בית ראש הגולה, שכוחו בא לו בעיקר מייחוסו לבית המלוכה היהודי, בחשד כי בניו אינם יהודים כשרים. טיפוח אגדה שכזו בחוגים המתנגדים לבית ראשי הגולה מעיד על הסמכות הרבה שהייתה לבני משפחת בית דוד בחברה היהודית. ואמנם עד לשלהי התקופה הנדונה זכו צאצאי בית ראש הגולה לכבוד ולמתנות נדיבות גם בקהילות שאינן נתונות לסמכות ראש הגולה. כך ניסח סמכות זו רמב"ם באותה עת: 'ראשי גלויות שבבבל במקום מלך הם עומדים ויש להם לרדות את ישראל בכל מקום ולדון עליהם בין רצו בין לא רצו'.¹⁶

מנהיגים שסמכותם קשורה באחד מן השלושה שנמנו לעיל – התורה, כוח השלטון והרעיון המשיחי – מופיעים בכל אחת מתבניות הארגון היהודי בימי-הביניים, אף אם הגיעו לעמדות של הנהגה בתוקף סמכויות אחרות.

לחלקים נוספים של המאמר:

ההנהגה העצמית של יהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12: א. מסגרת הזמן והמקום
ההנהגה העצמית של יהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12 : ב. מקורות הסמכות ויסודות הרבדים החברתיים (פריט זה)
ההנהגה העצמית של יהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12: ג.  המערכות הסטטיות - ההנהגה המרכזית הקדושה ואזורי רשותה
ההנהגה העצמית של יהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12: ד. ביטויי השלטון העצמי של מוסדות ההנהגה המרכזיים
ההנהגה העצמית של יהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12: ה. ההנהגה העצמית בתפוצות ישראל בארצות האסלאם

הערות שוליים:

10. S. D. Goitein, A Mediterranean Society, V, Berkeley 1988, pp. 187-271, 323-358, 415-426
11. א' גרוסמן, ראשות הגולה בבבל בתקופת הגאונים, ירושלים תשמ"ד, עמ' 96.
12. גיל (לעיל, הערה 6),ב, עמ' 569-567.
13. גויטיין (שם), עמ' 407-345.
14. שם, עמ' 40-23, 407-402; M. R. Cohen, Jewish Self-Government in Medieval Egypt, Princeton 1980, pp. 3-101
15. גויטיין (שם), עמ' 415-391.
16. הלכות סנהדרין ד, יג, וראה: גרוסמן (לעיל, הערה 11), עמ' 44-15; מ' גיל, במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים, א, ירושלים 1997, עמ' 114-49.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel