מדוע נשים? מדוע מחקר העוסק בשואה שהועידה להשמדה את כל היהודים, בלי להתחשב במין, בגיל או בכל מאפיין חברתי אחר – צריך להתמקד בנשים?

מטרתנו במאמר זה להסביר כיצד שאלות הנוגעות למגדר תורמות להבנה מעמיקה ועשירה יותר של חיי היהודים בתקופת השואה. הן מסייעות לנו לשחזר את חיי היום יום של היהודים על כל ייחודיותם ואת הדרכים השונות בהן הגיבו גברים ונשים למלחמתם של הנאצים כנגד העם היהודי. הדיון בחוויותיהן המיוחדות של הנשים תורם מרכיב, שהיה חסר עד כה, במה שחייבים לראות כעת כתמונה לא שלמה של חיי היהודים בזמן השואה.

בחלק הראשון של המאמר אנו דנות בארבעה גורמים מבניים המבטאים את השוני בין גברים ונשים בתקופת השואה: (1) תפקידי המגדר של נשים וגברים יהודים לפני המלחמה, בתרבות ובאורח חיי היום יום, שהעניקו לשני המינים מיומנויות, ידע וכישורים שונים, שאותם נשאו עימם תחת השלטון הנאצי; (2) הנחות היסוד של מרבית הציבור היהודי באשר למה שהנאצים עלולים לעולל לגברים יהודים ולא לנשים ולילדים; (3) השוני באופי ובמידות של הפגיעות שהטילו הנאצים על גברים ונשים יהודים, כגון, הדרישות לעבודה, המאסרים, והתקנות – אף כי שני המינים נועדו למוות באותה המידה; ו- (4) התגובות השונות של גברים ונשים יהודים בחיי היום יום בגטאות, ביערות ובמחנות, כשהתמודדו עם ההשמדה שעמדה מנגד.

בחלק השני של המאמר נבחן את המשמעויות הרחבות יותר של ההתמקדות במגדר ונתייחס להתנגדותם של אחדים מקרב ניצולי השואה וחוקריה למחקר המתבסס על המגדר. אחת הדאגות, שבאו לידי ביטוי בפיהם של חוקרים וניצולים היא, שההתמקדות במגדר תסיח את הדעת מהעובדה שהנאצים הועידו להשמדה את היהודים כולם, גברים ונשים, זקנים וצעירים, תינוקות וילדים,ושמחקר המתרכז המגדר "יהפוך את השואה לאמצעי בסדר יום פמיניסטי". חשש אחר, שהביעו המתנגדים קשור לסכנת הבנליזציה של השואה, ולהשוואות חסרות רגישות המבחינות בין קורבנותיה ופוגעות בניצולים.

המקורות המבניים של השוני במגדר

המונח 'מגדר' מתייחס להבדלים בין נשים וגברים הקשורים בהגדרת תפקידיהם ומעמדם במערך החברתי והתרבותי. זאת, לעומת מין המתייחס להבדלים הביולוגיים הקיימים בין גברים לנשים. השימוש במגדר כמסגרת לניתוח התנהגות של פרטים במכלול החיים האישים והחברתיים בצד קטגוריות כגון, מעמד, גזע, דת וגיל, תורם להבנה מלאה יותר של כל התארגנות חברתית והתנהגות הפרט במסגרתו. כפי שכל חברה מבדילה בין ילדים לבין מבוגרים, בין עשיר לעני, ובין חברי קבוצות גזעיות ודתיות שונות, כך כל חברה מודרנית או עתיקה, גדולה או קטנה – יוצרת תפקידים שונים לגברים ולנשים ומפתחת ציפיות שונות אצלם וביחס אליהם. כשאנו נוטלים על עצמנו ניתוח לפי מגדר, אנו בוחנים את מעמדם היחסי של גברים ונשים במבנה החברתי (לדוגמה: עיסוקיהם, עושרם, או כוחם הפוליטי); ההגדרות והציפיות התרבותיות משני המינים; וכיצד גברים ונשים חווים את חייהם במסגרת משפחה, קהילה, מעמד ועוד. אם אנו ערים לציפיות ולהתנהגויות החברתיות של גברים ונשים ובוחנים אותן גם על פי הפרמטרים של מגדר, אנו מוסיפים למחקרנו קבוצה של הנחות, החלטות, ותבניות חברתיות המבליטות משמעויות נוספות להתנהגות האישית והחברתית.

איננו טוענות שחוויותיהן של נשים בשואה היו שונות לחלוטין מאלו של גברים. טענה כזו אינה נכונה ומטעה לא פחות מאשר הטענה, שחוויותיהן של נשים היו זהות לאלה של הגברים. המדיניות הנאצית שמה לה למטרה את כל היהודים כיהודים, והגורם היחידי שקבע את שיוכם לציבור היהודי היתה הגדרת הגזע מתוך השרירות שהנאצים קבעו. לגבי מטרותיו של הפתרון הסופי היתה ההבחנה בין גברים ונשים חסרת חשיבות. לא מצאנו בתיעוד הנאצי ובהתנהגותם שיקול רציונאלי, שכן מנקודת ראותם ניתן היה להסתפק ברצח הנשים והילדים ובמשך מספר שנים לנצל את הגברים היהודים בעבודת כפייה, ובדרך זו לחסל את העם היהודי.

אף על פי כן, שומה על החוקרים הדנים לא רק בדרך בה נרצחו היהודים, אלא גם בחייהם ובתגובותיהם לשלטון הנאצי לתקופותיו, לבחון את הייחודי והמשותף לגברים ולנשים. עליהם לעשות זאת בצד בחינה של הבדלים אחרים בין יהודים, כגון אלה שבין דתיים לחילוניים, או אלה שבין יהודים ממעמדות חברתיים שונים. הוא הדין גם בהבחנות שאנו עושים בין אזורים שונים באירופה ובחלקים שונים של אותה ארץ עצמה, כמו גם בשוני שבין השלבים השונים של המדיניות האנטי יהודית של הנאצים באותו מקום עצמו ובארצות שונות.

וכך, גם אם המחקר המתמקד במגדר הוא רק מרכיב אחד במכלול חוויותיהם של היהודים שנספו או ניצלו יש להוסיפו למכלול, ויש לראות בו עדשה נוספת לבחינה ולימוד של החיים והמוות בתקופה זו. רק צירוף הידע – זה הייחודי לנשים ולגברים וזה המשותף לכל היהודים – יוביל לתיאור מורכב ושלם יותר על מה שהתרחש בשואה.¹ נעבור אפוא לבחינת ארבעת מקורות המגדר המבניים, שצוינו לעיל, שקבעו את ההבדלים בין גברים לנשים בזמן השואה.

תפקידי נשים וגברים והאחריות שחלה עליהם בתקופה הטרום מלחמתית

חייהם של רוב הגברים והנשים היהודים באירופה לפני המלחמה התנהלו לפי דגמים מגדריים מסורתיים. בשנות העשרים והשלושים, ברוב המשפחות היהודיות, כמו ברוב המשפחות הלא-יהודיות, גברים נשואים היו אחראים לקיומן הכלכלי של משפחותיהם, בעוד שהנשים, אפילו אם הן למדו מקצוע או עזרו בעסק המשפחתי, היו אחראיות לניהול משק הבית ולטיפול ודאגה לשלומם של הילדים. הדפוסים המשפחתיים של היהודים הושפעו מן המסורת היהודית מחד וממעמדם החברתי וסביבתם התרבותית והפוליטית בה הם חיו, מאידך. במחקריה הראתה פולה היימן, שעד אמצע המאה ה- 19, נשים וגברים יהודים במערב אירופה התאימו את עצמם לדגם הבורגני השולט, שהטיל את האחריות לקיומה הכלכלי של המשפחה על הגברים, אך הפקיד את רווחתה הפסיכולוגית והרוחנית בידי הנשים.²

לכן התפקידים הטרום מלחמתיים של גברים ונשים יהודים חשפו את שני המינים לחוויות, לסביבות חברתיות, ולרשתות חברתיות שונות, והעניקו להם תחומים שונים של ידע, מיומנויות וכישורים שאותם נשאו עימם בתקופת המלחמה. מריון קפלן³ מצביעה במחקרה על יהודי גרמניה תחת השלטון הנאצי, שהציפיות בקרב החברה היהודית היו, שהנשים ימשיכו לנהל את חיי המשפחה כאילו "עולם כמנהגו נוהג". זאת על אף העובדה שלאחר חוקי נירנברג ב- 1935, הלך והתדרדר המצב הכלכלי של משפחותיהן. בעיתונות היהודית הוצעו מוצרי מזון חילופים לאלו שבמחסור ותפריטי ארוחות שיאפשרו תזונה נכונה במצב החדש. בפינות מיוחדות העניקו לנשים עצות שונות כיצד לנהוג עם בעליהן המתוחים והדואגים, ועד כמה חשוב להתמודד בהצלחה בניהול משק הבית באמצעים ההולכים ומצטמקים ובלבד שאווירת היום יום לא תשתבש. נשים גם נטלו על עצמן את האחריות למוראל של המשפחה כולה, בכללם הילדים שניצבו שוב ושוב נוכח מורים נאצים ובני כיתה עוינים, והיו זקוקים להבנה ולעידוד. בעלים שעמדו במצב של אבדן קונים, פציינטים, לקוחות ומקומות עבודה, היו זקוקים למפלט מההתקפות היום יומיות. עוד בפברואר הדגיש מאמר בעיתון יהודי שעל הנשים להאיר את ביתן בשמחה.

מיעוט של נשים יהודיות במערב אירופה, כמו עמיתותיהן הלא יהודיות, היו מעורבות בעולם העסקים, בחינוך הגבוה ובפוליטיקה. לכן היתה ההתבוללות בקרבן פחותה מאשר אצל הגברים. הן היו במידה רבה שומרות המסורת בקרב המשפחה, בכל הקשור ללוח השנה היהודי (שבת, חגים וכד') והן גם דאגו לחינוך יהודי לילדיהם. ואולם אחת התוצאות של מציאות זו היתה מיעוט קשרי עבודה ושותפויות עסקיות בין נשים יהודיות ללא יהודים. בתקופת המלחמה פחתו אפוא סיכוייהן למצוא שותפים לא-יהודים, חברי למקצוע, ידידים קרובים, או משפחות נוצריות שיגנו עליהן.

בפולין ובארצות מזרח אירופה היו יחסי המגדר בכל הקשור לעבודה שונים מאשר במערב אירופה. שם נאלצו הנשים ליטול על עצמן אחריות גדולה יותר לסיוע בקיום הכלכלי של המשפחה. רוב היהודים לא היו במעמד הבינוני, ובקרב הבורגנות הנמוכה והפועלים השתתפו הנשים באופן פעיל יותר בעסקים משפחתיים קטנים או שעבדו בתעשיית הטקסטיל.

לעיתים מזומנות היו נשים בקרב המעמד הבורגני הבינוי והגבוה, מעורות יותר בחיי החברה הלא יהודית והכירו טוב יותר את התרבות הסובבת. במשפחות אלה של המעמד הבינוני היו הנשים "סוכני התרבות" והחדירו את התרבות הפולנית לתוך הבית.⁴ מספר גדול יותר של בנות יהודיות למד בבתי הספר הפולנים ולכן הן יכלו לרכוש את השפה הפולנית ולהשתתף בפעולות חברתיות במסגרת בית הספר ומועדונים. כנערות הן הרבו ליהנות מהספרות והתרבות הפולנית וכבעלות משפחה ואמהות היו אלה הנשים שחשפו ילדיהן לתרבות הסובבת. במחקרה על נשים יהודיות, שהתחזו לאריות וחיו בצד הארי בתקופת המלחמה, מצאה לינור וייצמן,⁵ שמעורבותן של הנשים בפעילויות כלכליות וחברתיות בפולין לפני המלחמה, העניקה להן את היכולת להסתדר ולהשיג תעודות מזויפות, למצוא עבודה, ולהיעזר במכרים, שסייעו בידן למצוא מקומות מסתור או מקומות מגורים (בלתי-לגליים) מחוץ לגטו. אחד הגורמים העיקריים שהבטיחו את יכולת הישרדותן בצד הארי היתה ידיעת השפה הפולנית ובקיאותם במנהגים פולניים, בכללם מנהגי דת והתנהגות בכנסייה.

ואולם היו גם מצבים הפוכים בהם תפקידיהן המסורתיים של הנשים דווקא בלמו את סיכוייהן לברוח ולהינצל. לדוגמא, באמצע שנות ה- 30 בגרמניה, נשים יהודיות צעירות ובגיל העמידה היססו לנטוש את הוריהן המזדקנים ולנצל את האפשרויות להגר. לעומת זאת, בשנות המלחמה, במיוחד בימים הראשונים של הגטאות בפולין, מיומנויות הנשים בטיפול, במשק בית, בניצול המזון, הגבירו את יכולתן להתמודד במצבים החדשים וכן את סיכוייהן להישאר בחיים בשלבים אלה של הכיבוש.

קיימת אמנם המשכיות רבה בין תפקידיהן של הנשים בשנים שלפני המלחמה לבין התנהגותן במלחמה, ואולם חשוב מאד לציין, שהמלחמה גם הביאה עמה ניתוק ושינוי בתפקידיהן. נשים רבות יותר מאשר בעבר נאלצו לקחת את עול הפרנסה ולחפש עבודה מחוץ לכותלי הבית ולא במסגרת העסק המשפחתי הקטן. זאת בנוסף לתפקידיהן המסורתיים בניהול משק הבית, שהלכו ונעשו קשים יותר.

תגובות צפויות של היהודים ביחס לשלטונות הכיבוש

המקור השני להבדלים המגדריים בזמן השואה נובע מהציפיות של היהודים למה שהעריכו ביחס להתנהגות הגרמנית ולמעשיהם. רוב היהודים האמינו – לפחות בהתחלה – שהגרמנים "בעלי התרבות" יכבדו את הנורמות המגדריות המסורתיות, הם ינהגו כ"ג'נטלמנים" ולא יפגעו בנשים ובילדים. היות שהיהודים האמינו שרק לגברים נשקפת סכנה ממשית, הם הגיבו בהתאם וחיפשו דרכים כדי להגן על הגברים ולהצילם מידי הנאצים. כך, בעת ששקלו אפשרויות שונות, בהן הגירה, הסתתרות ובריחה, החליטו נשים וגברים כאחד, שעל הגברים לצאת קודם, ולהם תינתן קדימות בקבלת ויזות היציאה. הורים עודדו את בניהם לברוח מפולין הכבושה לשטחי ברית המועצות, נשים עודדו את בעליהן לצאת מן העיר הכבושה כדי להינצל מידם של הנאצים, ואילו הן נותרו עם בני המשפחה, בהם ילדים והורים.

בפריז, למשל, לפני "יום חמישי השחור" ב- 16 ביולי 1942, כשנאסרו 12,884 יהודים צרפתיים, הוזהרו גברים יהודים רבים מפני המצודים העומדים להתרחש על ידי מאות שוטרים, פקידים ועובדי משרדים שארגנו את לוח הזמנים של הגירושים.⁶ הואיל והניחו שלנשים ולילדים לא נשקפה סכנה, נותרו הם בבית – וכך היוו הם את המספר הגדול יותר בין הנאסרים. באותו היום נאסרו 5,802 נשים ו- 4,051 ילדים ו- 3,031 גברים. אותם הנשים והילדים היו חלק הארי בקרב המשלוחים לאושוויץ שבאו בעקבות המאסרים.

כך קרה גם במזרח אירופה. גם שם הניחו כולם שהגברים ייתקלו ביחס אכזר יותר מידי הגרמנים ושהם נמצאו במוקד הסכנה. ואכן כך היה בחודשים הראשונים של הכיבוש בהם נחטפו גברים יהודים לעבודת כפייה, והיו מוקד להתעללויות וביזוי על ידי חיילים גרמנים ואחרים. לכן התכניות להתמודד עם מציאות זו נשאו אופי מגדרי: לשמור שהגברים ימעיטו לצאת לרחובות, או לסייע בידם להימלט למזרח בימים הראשונים של הפלישה הגרמנית כפי שנזכר לעיל. בעקבות יציאת הגברים מפולין, היוו הנשים רוב באוכלוסייה של גטאות רבים.

עדויות ויומנים מתקופת הגטו מעידים גם כן על דרכים בהן הצפי להתנהגות הגרמנית עצבה את חיי היום יום בערים ובגטאות של מזרח אירופה. היות שגברים יהודים, במיוחד אלה בעלי זקנים ארוכים, פיאות ובגדים אורתודוקסים מסורתיים, היו קלים לזיהוי ושימשו מטרה להטרדות, החליטו משפחות רבות (אפילו לפני שהוקמו הגטאות), שבטוח יותר לנשים לצאת לרחובות. וכך מספר עמנואל רינגלבלום ביומנו ב- 1940 (לפני הקמת הגטו):" הגברים לא יוצאים החוצה... היא עומדת בתור ארוך... הנשים נמצאות בכל מקום."⁷ כך, שדרך ניהול חיי היום יום המשפחתיים פתח בשאלה מי ימתין בתור ללחם, כיצד ימצאו מקורות פרנסה, אם רצוי שהגברים לא יצאו החוצה ומי יפנה לרשויות השונות. מן המותר לציין, שדברים אלה יצרו יחסים חדשים ומערך תפקידים חדש בקרב משפחות רבות.

התייחסות הנאצים לגברים ולנשים במדיניותם האנטי יהודית

כפי שכבר הודגש בדברינו, משהחל רצח היהודים הועידו הגרמנים את הנשים והגברים כאחד לגורל זה. ואולם עד לראשית ההשמדה, ובעיקר בשנים הראשונות למלחמה, ניכרו הבדלים בדרך שהגרמנים נהגו בגברים ובנשים, בדרישות לעבודה, בהטלת תפקידים ארגוניים, ובמגבלות שונות זו מזו.

הבחנה ראשונה ניכרה במדיניות המאסרים והגירוש למחנות ריכוז ולמחנות עבודה. מלכתחילה היו הגברים הקורבנות הראשונים במערב ובמזרח אירופה כאחד. בגרמניה, למשל, בזמן פרעות "ליל הבדולח" בנובמבר 1938, רק גברים יהודים (כ- 30,000 מהם) נאסרו ונשלחו למחנות הריכוז.⁸ כמו כן, בימי המלחמה הראשונים בפולין, נחשפו הגברים היהודים למכות ולמעצר שרירותי יותר מאשר הנשים. גם הסכנה של הוצאה להורג היתה רבה יותר עבור הגברים וביניהם נושאי תפקידים במסגרת הקהילה. מראשית הכיבוש ועוד טרם נוסדו הגטאות נלקחו הגברים לעבודה פיזית קשה בעיר מגוריהם או בסביבתה, שנלוו לה הכאות שרירותיות והתעללות בידי משגיחים גרמנים ובני לאומים אחרים, וכן לגירוש למחנות לעבודת כפייה מחוץ לגטו.

הגרמנים הטילו על הגברים את תפקידי המנהיגות בקהילה ובגטו – ראשי המועצות, המשטרה וארגונים אחרים. (אמנם, לא היה בכך שינוי מן הדפוסים שאפיינו את הקהילה היהודית לפני המלחמה.) רות בונדי⁹ מצביעה על כך, שכל שנים עשר חברי היודנראט בטרזיינשטאט, במשך כל שלוש וחצי שנות קיומו, היו גברים; פליציה קראי¹⁰ הראתה בעבודתה המקיפה על מחנה סקרז'יסקו-קמיינה, שפרט לאחד מפקידי המנהלה הפנימית מתמנו לכל שאר התפקידים גברים. ויהודה באואר¹¹ מצביע במחקרו, שגיזי פליישמן חברת קבוצת עובדה בסלובקיה בולטת בכך, שהיא היתה האישה היחידה שמילאה תפקיד מנהיגותי בקהילה יהודית באירופה הכבושה או באחת מגרורותיה של גרמניה.

מדיניות גרמנית אחרת בשנים הראשונות למלחמה (אף שזו לא בוצעה בכל מקום) היתה הנצחת חלוקת העבודה המסורתית והקצאת עבודת הכפיים הקשה לגברים. לעתים נדירות שילמו לעובדים היהודים שכר בעד עבודת הכפייה שלהם, אבל באותם המקומות שכן שילמו (או שהיודנראט קיבל תשלום עבור עובדי הגטו, למשל בבתי חרושת גרמניים), היו הפרשי שכר שיטתיים בין הגברים לנשים. בדרך כלל שילמו לנשים בין שני-שלישים ועד שלושה-רבעים משכר הגברים, אפילו כשביצעו את אותה העבודה.¹²

מן ההבחנות הקשות ביותר של הגרמנים לנשים ולגברים היתה התייחסות לנשים הרות ולתינוקות שנולדו בגטאות. יש להבחין בין מה שקרה בגטאות שונים ובהם אלה שההריון נאסר בהם כליל ורופאים יהודים ביצעו הפלות לנשים הרות כדי להצילן ממות על ידי הגרמנים (גטו שאבלי בליטא), לבין מה שקרה במחנות העבודה ובמחנות הריכוז שבהם הוצאו הנשים ההרות להורג. בטרזיינשטאט, לדוגמא, הוצא צו להפלה כפויה ביולי 1943. לאחר תאריך זה כל אישה שסירבה להפיל, או שילדה, נשלחה במשלוח הבא למחנות הריכוז במזרח.¹³

כך היה ברבים מהמחנות לעבודת כפייה. ההפלה לא התירה שום אופציה: ההריון גזר על האישה מוות באופן אוטומטי. פליציה קראי, שמתארת את "אהבות הדרגשים" שהתפתחו בין האסירים היהודים במחנה העבודה סרקז'יסקו ושביטאו את הצורך ההדדי לחום, לאהבה וליחסי אנוש אינטימיים, מדגישה שרק הנשים הסתכנו בסכנה אמיתית במערכת יחסים זו – הסכנה בכניסה להריון, שכן בכל סלקציה הועידו את הנשים ההרות למוות.¹⁴

הריון היה פסק דין מוות גם במחנות כגון אושוויץ. נשים שהגיעו למחנה בהריון גלוי או כאלה שהריונן נגלה לעין לאחר זמן, נועדו לחיסול מיידי.¹⁵ אמהות לילדים צעירים נשלחו להשמדה עם ילדיהן, אף שרבות היו בעלות כושר עבודה. עדויות הניצולים מגלים סיפורים קורעי לב על אמהות במיטב שנותיהן, שנשלחו לתאי הגזים מפני שהחזיקו בידיהן את ילדיהן הקטנים.

ההבחנה האחרונה של הגרמנים בהתייחסותם לגברים ולנשים ואשר באופן אירוני היתה הפרה גלויה של האיסור החמור על קיום יחסי מין בין יהודים לארים בשל הטמאת הגזע, היתה ההטרדה המינית ומעשי האונס. למרות שמקרי האונס על ידי הנאצים לא היו שכיחים (בעיקר בגלל הענשה כבדה על כך), על יסוד היומנים והעדויות אין ספק שהיו מקרים כאלה. ניצולות מחנה סקרז'יסקו, למשל, דיווחו על תקיפות מיניות ואונס אכזרי בידי מפקדים גרמנים.¹⁶ ואולם, אין להקל ראש בחרדה שהיתה מנת חלקן של הנשים היהודיות מפני אונס של גרמנים או בעלי שררה מבני הלאומים האחרים במחנות והשמועות על מעשי אונס היו רבות. פחד ההטרדה המינית היה גם מנת חלקן של הנשים שהסתתרו.

תגובות הגברים והנשים לפורענויות ולמדיניות הגרמנית

למרות שהנאצים הטילו גזירות קשות על כל היהודים, ולמרות שלכל היהודים נועד אותו הגורל הסופי, כפי שחזרנו והדגשנו בראשית דברינו, מן הראוי להאזין להבחנתה של מרי פלסטינר, "לאורך התחנות השונות בדרך לקראת ההשמדה... חווה כל מגדר את המסע בדרכו שלו."¹⁷ בשנים הראשונות של המלחמה, כותבת רות בונדי, הגיבו גברים ונשים בפראג אחרת לפורענות הנאצית, מפני שחוו משברים הפוכים. הגברים איבדו את מקומות עבודתם, את ביטחונם הכלכלי ואת מעמדם; הם הרגישו עצמם מושפלים כי נאלצו להעביר את זמנם בבטלה, לפנות את השלג מן הרחובות במצוות הגרמנים, לסלול כבישים ולבצע שאר עבודות כפייה שלא היו מורגלים אליהם. לעומתם הנשים, שהשתייכו ברובן למעמדות הביניים והעסיקו עוזרות בית צ'כיות, שעתה היו אסורות עליהן, כרעו תחת עומס הולך וגדל של ניהול משק הבית. הן הביאו את הפחם לחימום, כיבסו את בגדי בני ביתן, חזרו ותיקנו את הבגדים הישנים, שכן לא ניתן היה להשיג מלבושים חדשים והתמודדו עם הכנת הארוחות ממנות מזון שהלכו והצטמקו.¹⁸ לאור קורותיהן של נשים אלה ואחרות לאחר הגירוש לטרזיינשטאט או לגטאות בפולין, נראים דברים אלה כחסרי ערך, אך אין זו גישה נכונה להעריך את השינוי שהתחולל בחייהן.¹⁹

כשעוקבים אחר הגברים והנשים בגטאות ובמחנות, אנו רואים את שני המינים מגיבים בצורה שונה לכל מסגרת חדשה. בטרזיינשטאט, שם גרו הגברים והנשים מפראג בצריפים נפרדים, ניסו הנשים להעניק לצריף ולדרגש מעין צורת בית. הן כיסו את המזרן בסדין צבעוני, הניחו מפית על הארגז שבו שמרו את רכושן המועט ותלו תצלומי משפחה וידידים על הקיר שמאחורי דרגש השינה שלהן.²⁰

ב- 1944-1943 הועברו יהודי פראג מטרזיינשטאט לאושוויץ – בירקנאו. בונדי מתארת כיצד ניכר שינוי של ממש בהופעותיהם של הגברים והנשים, אף על פי, שהבגדים חולקו לכולם באקראי וללא תשומת לב להתאמת המידות: "יום אחד בלבד לאחר הגעתם, כבר בלטו לעין ההבדלים בין המינים. הגברים, בכובעיהם ללא-מצחייה ובמכנסיים ומעילים שהושלכו אליהם באקראי – קצר מדי, ארוך מדי, רחב מדי, קטן מדי – נראו כחסידות שחורות ועצובות. הנשים, שגם הן לבשו בגדים שחולקו באותה הדרך, הצליחו איכשהו תוך עשרים וארבע שעות להתאים אותם לגופן ולתפור את החורים, בהשתמשן במחטים עשויים מקיסמים ובחוטים שהוציאו מהשמיכות שחולקו להן...

ועוד מציינת רות בונדי: הן [הנשים] סחבו חביות עץ כבדות עם מרק, שלוש נשים מכל צד, כדי לזכות באפשרות לגרד מה שנדבק בצדדים ובתחתית לאחר החלוקה – לרוב למען ילדיהן, בעליהן או אחיהן. בתנאים דומים, באותה תזונה דלה, הן יכלו לשאת את הרעב ביותר קלות, והתדרדרותן היתה איטית יותר משל הגברים." ²¹

גם בגטאות של לודז' וורשה אנו מוצאים חלוקת עבודה המבוססת על המגדר.²² הנשים נשארו אחראיות למה שנותר מהבישול, הניקיון, והטיפול בילדים, אף כי תפקידיהן המקצועיים השתנו לאין שיעור. השינוי הדרמטי ביותר בתפקידים המקצועיים של הנשים חל בעיר לודז'. לפני המלחמה כשליש מהנשים היהודיות עבדו. אולם, כפי שמציינת מיכל אונגר, בתנאי הגטו בלודז', בו תנאי ראשון להישרדות היתה העבודה ומ- 1942 ואילך, כל מי שלא עבד היה נחשב כ"מיותר" ונשלח לגירוש, חיפשו כולן מקום עבודה ברסורטים.²³ מפקד האוכלוסין האחרון שנערך בגטו לודז' ב- 1944, מלמד שכמעט כל הנשים עבדו והן היוו כ- 60% מכוח העבודה.

לעומת לודז', שהפכה לגטו עובד לכל תושביו, היה מספר מקומות העבודה בוורשה מצומצם בהרבה. שם גם הגברים וגם הנשים סבלו מאבטלה. לנשים היה קשה יותר למצוא מקומות עבודה (הן מפני המחסור והן בגלל העדר ניסיונן), אולם גם גברים רבים לא מצאו עבודה ונבצר מהם לסייע בקיומן הכלכלי של משפחותיהם. בספטמבר 1941, כמחצית מתושבי גטו ורשה (200,000-250,000 איש) היו ללא הכנסה ולמעשה גוועו מרעב. רובם היו נשים וילדים. פגיעות במיוחד היו האמהות שנותרו עם ילדיהן ללא בעלים והם ביחד עם הפליטים הרכיבו חלק ניכר מאוכלוסיית עניי הגטו.

עדויות בנות התקופה מעידות על כושר המצאה והסתגלות של נשים רבות בגטו ורשה במאמציהן ובחיפושיהן אחרי דרכים לכלכל את ילדיהן.²⁴ רבות מהן הסתכנו בהברחה על מנת לקיים את משפחותיהן. סיפורי הנשים בלודז' ובוורשה מציגים בפנינו תושייה, אומץ והתמדה לנוכח לחצים אדירים וחסרי תקדים. מה שהניע נשים אלו לפעול ולהקדיש ימים ארוכים לעבודה מפרכת, לרכז מקורות וקשרים לסחר וממכר, לנסות להתחלק במזון המועט שהוקצב להן תוך התעלמות מן הרעב שלהן עצמן ולהתמודד עם המחלות המשתוללות מסביב היתה האחריות וניתן אולי לומר השליחות למילוי תפקידיהן המסורתיים בתנאים הקשים של המלחמה והטרור האנטי יהודי של הנאצים. היתה זו עבורן הרחבה טבעית של תפקידיהן המסורתיים כאמהות וכבנות זוג. היום בחכמה שלאחר מעשה, אנו מבינים שהן העמיסו על עצמן את העול הכבד כולו כדי להבטיח את החיים.²⁵

נושא החוזר על עצמו ביומני הגטאות הוא ההקרבה הנואשת של האמהות בנסותן לשמור את ילדיהן בחיים על ידי שחסכו מזון מעצמן. כפי שכתב דוד שירקוביאק ביומנו, "אמי הקטנה והכחושה" הקריבה את חייה למען אחרים על ידי ויתור על מנות האוכל שלה. היא החשיבה את משפחתה יותר מאשר את עצמה.²⁶

אנחנו מוצאים גם דוגמאות רבות של נשים צעירות שהקריבו את עצמן למען אמהותיהן. אחת הדילמות הקשות ביותר שמשפחות יהודיות עמדו בפניהן התרחשה כשאחד מבני המשפחה נקבע לגירוש. הרבה זיכרונות ועדויות מספרים על נשים שסירבו לעזוב את אמהותיהן ובחרו במקום זה לעמוד יחד איתן מול הלא-נודע, אפילו כשכבר היה ברור שהמשלוחים והסלקציות עלולים להוביל למוות.²⁷

תחום אחר של תבניות התנהגות בזמן המלחמה המובדלות לפי המגדר היו הפעולות הקשורות להצלה ולהתנגדות. הנשים הטילו על עצמן תפקידים מיוחדים ב"רזיסטנס" הצרפתי,²⁸ בין הפרטיזנים ביער,²⁹ ובמחתרת היהודית בפולין. עדויותיהן של ליזה צ'פניק³⁰ ושל ברונקה קליבנסקי,³¹ מדגימות בצורה דרמטית את התפקיד המיוחד והחיוני שמילאו נשים כשליחות המחתרת היהודית בפולין.

במחנות עמדו נשים וגברים בפני סכנות ואתגרים דומים ושונים כאחד. במשלוחים שהגיעו לאושוויץ הופרדו גברים מנשים, ואנשים ונשים צעירים בעלי כושר עבודה הופרדו ממבוגרים וזקנים, ומאלו שלא נראו בריאים דיים כדי לעבוד. אמהות נותרו ביחד עם ילדיהן הצעירים ונשלחו להשמדה. הנאצים קשרו את גורלן של הנשים בגורל ילדיהן וכולם נועדו למות מיד, בכללן אמהות צעירות ובריאות בעלות כושר עבודה. היו בין העצירים שעבדו ברציפים אליהם הגיעו הרכבות ועסקו בקבלת העצירים שהגיעו במשלוחים החדשים, שהציעו לנשים הצעירות שעמדו בתור לסלקציה "למסור את ילדיהן לסבתות." העובדים, שידעו כי הסבתות והילדים נועדו להישלח מיד לתאי הגזים, ניסו להציל את חיי האמהות הצעירות. אמנם, הנשםי שזה עתה הגיעו לאושוויץ לא הבינו את המתרחש סביבן-וודאי שלא הבינו את משמעותן האמיתית של ההוראות. באופן טבעי דבקו רוב הנשים בילדיהן (והרבה בנות צעירות לא רצו להיפרד מאימותיהן) והן נשלחו ביחד לתאי הגזים.³²

בחירה מודעת של אמהות למות ביחד עם ילדיהן ולא להותירם לבד ברגעים האחרונים שלפני המוות, ניצבת בפנינו מכוח התנהגותן של אמהות מטרזיינשטאט, שנשלחו למחנה המשפחות באושוויץ-בירקנאו. קבוצה זו ששהתה מספר חודשים במחנה משפחה בבירקנאו גרה שם ביחד עם ילדיהן. ביוני 1944 נועד מחנה המשפחות לחיסול והילדים עמדו להישלח לתאי הגזרים. האימהות יכלו להמנע מגזר דין זה, שכן הנאצים נזקקו לעובדי כפייה רבים, ולאמהות ניתנה הברירה לעמוד בסלקציה שבה הן היו עשויות להישלח לעבודה. מספרת רות בונדי, שמתוך 600 אמהות רק שתים בחרו באפשרות זו, וכל השאר לא רצו להותיר את ילדיהן ברגעים האחרונים והלכו למות ביחד עימם. היתה זאת בחירה מרה שלא עמדה בפני הגברים, שכן הם הופרדו מנשותיהם וילדיהם מיד בהגיעם לאושוויץ, רבים מהם נשלחו למות ואחרים לעבודה.

הגברים והנשים ששרדו לאחר הסלקציה הראשונה נשלחו לעבודה פיזית קשה. הגברים ביצעו עבודות קשות יותר ובדרך כלל עמד להם כוחם הפיסי יותר מאשר לנשים. בניתוח של שלוש עדויות מאושוויץ, מונה מירנה גולדנברג מספר כישורי התמודדות מיוחדים למגדר, כגון יצירת משפחה חלופית ויחסי "אחות למחנה" למען עזרה ותמיכה הדדית; החלפת מתכונים, שיטות בישול, וזיכרונות מסעודות חג כדי להתמודד עם הרעב.³³

בקווים דומים מצביעה פליציה קראי על האסטרטגיות שהפעילו הנשים במחנה העבודה סקרז'יסקו כדי למנוע התדרדרות אישית. אף כי גברים רבים הפסיקו להתרחץ ולהתגלח, המשיכו הנשים לשים לב להיגיינה האישית; ככל שניתן הן שמרו על נקיון גופן ושערן, תיקנו את בגדיהן, ושמרו על הופעה אנושית ואף נשית. הופעתן הכמעט נורמלית השפיעה על משגיחיהן להושיט להן יותר עזרה, להרביץ בהן פחות, והחשוב ביותר, להתייחס אליהן בצורה יותר אנושית.³⁴

לפני שנסיים את החלק הזה על ההבדלים המבניים של המגדר ומקורותיהם, עלינו לציין שהעלאת הסוגייה של הבדלים מגדריים אינה מובילה בהכרח למסקנה שאלה אכן היו קיימים ושהם היו בעלי משמעות של ממש בתקופת השואה. כפי שמציינת גיזלה בוק במאמרה על נשים וגברים בקרב גרמנים שפעלו במסגרות שונות שבהן נקבע גורל היהודים וביצועו, העמדת שאלות בנושא המגדר פוקחת את עינינו לקווי דמיון ולשוני מגדרי כאחד. מן הראוי לציין שבוק³⁵ וכן לורנס ל. לנגר במאמרו על "נשים בעדויות על השואה"³⁶ מגיעים למסקנה שההבדלים המגדריים היו לכל היותר בעלי משמעות משנית בהשוואה לגורמים אחרים שקבעו את ההתנהגות והגורל של היהודים. משום שאנו מצויים בשלבים המקודמים של המחקר בתחום זה מן הראוי להותיר גם שאלות פתוחות ומקום לאי הסכמות.

שורשיה של ההתנגדות לשימוש במגדר בחקר השואה

ב- 1996, כשהכינונו את הסדנא על "הנשים בשואה" נתקלנו בהתנגדות ניכרת לנושא ובכלל לדיון מחקרי המוסיף את זווית הראייה של המגדר לחקר השואה. התנגדות זו נבעה מכמה חששות. חשש אחד שבא לידי ביטוי היה, שכל הבחנה בין קורבנות השואה לפי המגדר עלולה להסיט אותנו מהעובדה שהנאצים הגדירו את אלה שהתכוונו אליהם כיהודים – לא כגברים או כנשים או כילדים – ובשיטתיות תכננו לרצוח את כולם. אחרים ביטאו את הדאגה, שעל ידי העלאת נושא המגדר אנחנו כופות על העבר נושאים ומושגים של היום – ומאפשרות לנושא הפמיניסטי, המתאים אולי לתקופה שלנו, "להשתלט על השואה". היו אף שחששו, שההתמקדות במגדר עלולה להפחית את חשיבות השואה כאירוע רצחני ייחודי ובכך להוסיף לבנליזציה של השואה ולהפיכתה לעניין נטול ערך. לבסוף, היו כאלה שהיססו לעשות הבחנות כלשהן בין הקורבנות, פן יוביל הדבר להשוואות פוגעות ויסיט את תשומת הלב מן המדיניות הנאצית.

בין אלה שהביעו חששות אלה היו גם ניצולות רבות שאמרו תחילה, כי לעצם היותן נשים היתה משמעות רק לעיתים נדירות בחוויותיהן במלחמה. התקנות והחוקים החמורים, הגבלת הפעילויות ושלילת החופש האישי, שהיו שווים לגבי כל היהודים, היו הרבה יותר משמעותיים בחייהן היום יומיים מאשר כל הבדלה בין גברים לנשים. היו שאמרו, שמעולם לא חשבו אז מה פירוש היותן נשים ורק מעטות העריכו, שהיותן נשים (או גברים) השפיע על יכולתן לשרוד, או שינה בצורה כלשהי את מהלך האירועים עבורן.

רות בונדי הגיבה מראש לפנייה אליה בציינה, שהיא נפגעה מהרעיון "לחלק את השואה וסבלה לפי מגדר".³⁷ רק משום שרצתה כי סיפור הנשים בטרזיינשטאט ייכלל בדיוני הסדנא, החליטה לבחון את הנושא ולראות האם ובאילו דרכים חייהן של הנשים בטרזיינשטאט היו שונים מחייהם של הגברים. בקוראנו את מאמרה על "נשים בטרזיינשטאט ומחנה המשפחות בבירקנאו" לא נוכל להמנע מן ההערכה, שהרהוריה הובילוה לניתוח עשיר, רב הבחנות ורגיש. תוצאה זו כמו אחרות מוכיחה את התועלת בשאלות הללו.

נראה בעליל, שהשאלות לגבי המגדר וחיי היום יום אינן רק שאלות בנות הזמן, אותן אנו משליכות על העבר. להפך, יש להן זיקה קרובה לשאלות המרכזיות והחשובות ביותר שנשאלו אז על ידי ההיסטוריונים בגטאות. מקורות ארכיוניים יהודיים מהגטאות, במיוחד בארכיון רינגלבלום, מספקים תיאורים יקרי ערך על חיי היום יום של היהודים בתקופת הגטו. ההיסטוריונים בגטאות יזמו ואספו יומנים ותיאורים אישיים כדי לדעת מה קורה לאנשים רגילים, למשפחות, ליחסים בין הבעלים ונשותיהם, וליחסים בין ההורים וילדיהם. הם ראו בתיאורים האישיים הללו, שלעתים קרובות דנו בנושאים מגדריים, חלק מההיסטוריה שרצו להנציח לדורות הבאים.

עוד סימן לחשיבות שייחסו לנושאים אלה בזמן השואה הוא המחקר הנפרד על נשים שיזם עמנואל רינגלבלום כאחד משורת המחקרים על החיים וההישרדות של היהודים בגטו לאחר שתי שנות קיומו.³⁸ ססיליה סלפק שהיתה אחראית למחקר זה וראיינה שש עשרה נשים בגילים שונים ומקבוצות חברתיות שונות בגטו, בדקה את חיי הנשים ומשפחותיהן (הורים או בני זוג וילדים) לפני המלחמה, את חייהן וגורלן בראשיתו של הכיבוש הגרמני, ואת חייהן ביום יום הקשה של הגטו ואת מאבקן לשרוד. ההכרה במעמדן המיוחד של הנשים היהודיות מתועדת גם לדורות הבאים בציטטה המפורסמת שהופיעה ביומנו של רינגלבלום עצמו: "היסטוריון העתיד יצרך להקדיש דף הולם לאישה היהודיה במלחמה. היא תתפוס דף חשוב בהיסטוריה היהודית על אומץ ליבה וכושר עמידתה, בזכותה עלה בידי אלפי משפחות להתגבר על אימת הימים."³⁹

ואולם גם ללא התיעוד המוסמך הזה מתקופת השואה, היינו טוענות, שבחינה חוזרת של העבר היא מתפקידיו של ההיסטוריון וחוקר החברה. נקודות מבט חדשות בהווה מעשירות את הבנתנו את העבר. כל עוד אין אנו קוראים את התיעוד בצורה דוגמטית ועל ידי כך יוצרים סיפר (נאראטיב) שיתאים לאופנות היסטוריות כאלה או אחרות, וכל עוד אנו שומרים על ההקשר ההיסטורי המתאים, אנו מעשירים את בחינתו של העבר כשאנו נעזרים בפרספקטיבה בת הזמן. שאלות חדשות עולות עקב השינויים שחלו במוסכמות החברתיות. מגמות עכשוויות בחקר ההיסטוריה המדגישות את חשיבותה של ההיסטוריה החברתית וממקמות את הפרט במרכז עניינו של ההיסטוריון באות לידי ביטוי מובהק במגמה להוסיף שאלות של מגדר לחקר השואה כפי שאנו טוענות במאמר זה.

נותר גם החשש של חוקרי שואה, שההתמקדות במגדר תביא לפיחות ערכה ולבנליזציה של השואה. כשניצבים מול הסבל שלא יואר של הקורבנות בכל שלב של הכיבוש הנאצי ובפני השמדתם בסופו של דבר – כך טוענים – הדיון בפרטי היחסים היום יומיים בין בעל ואישה, המאבק למציאת מקור פרנסה, החלפת מתכונים במחנות, מחווירים בהשוואה לאלה וגוזלים מן הקורבנות את הכבוד והגדולה להם הם זכאים. אלא שלדעתנו ההפך הוא הנכון. הפרטים של חיי היום יום – תיאור האישה שחסכה את ההקצבה היחידה של הלחם כדי לתת לילדיה, או סיפורו של הבעל שהתנדב לעבודת כפייה כי הובטח ששכרו יימסר למשפחתו – מחזירים את האינדיבידואליות והאנושיות לקורבנות.

הן הניצולים והן חוקרי השואה מודאגים מבנליזציה של השואה ששורשיה נעוצים בפופולריזציה של הנושא בתחומים שונים של התרבות. העניין הגובר בשואה שבא לידי ביטוי בשטחים שונים של התרבות ההמונית, במיוחד בארצות הברית, מאז הקרנתה של סדרת הטלביזיה Holocaust בסוף שנות השבעים, מעורר לעיתים תכופות אי נחת בקרב חוקרים. רבים בקרבם חשים שאם העיסוק בשואה אינו נמצא בידיהם של חוקרים רציניים, השואה עשויה להיהפך לנושא של מיני-סדרות לטלוויזיה, רומנים פופולריים, מחזות, אמנות, תיאטרון וספרות, שאינם ברמה הנאותה. דבר זה עלול לפשט ולדלל את הזיכרון ההיסטורי. מתעוררת גם הסכנה שסופרים, דרמטורגים ומחנכים יפשטו את הסיפור ההיסטורי או ישנו אותו – ביודעין או בלא יודעין כדי ליצור דרמה מושכת יותר, או כדי לעמוד בקריטריונים של סרט המתאים לכל בני המשפחה, או לצרכים של מערכת חינוך אחידה. גם מניעים מסוג אחר כגון הצורך למצוא פשר באירועי השואה, והצורך למצוא מסר מנחם – מובילים גם לפופולריזציה וגם לבנליזציה. כל אלה הם חששות מובנים ואולם אין הצדקה להשליכם דווקא לחקר המגדר כחלק מתולדות השואה. אף שחקר המגדר בתחומים שונים של מדעי החברה וההיסטוריה תרם רבות לקריאה מחודשת של יחסים חברתיים, יחסים בין מדינות, וקריאה חדשה של ההיסטוריה, אין מטרתנו בחקר השואה להרוס מבנים קיימים כשלעצמם אלא להציע עוד זווית ראייה שתעשיר את הבנתו ועשויה להציע מושגים חדשים.

החשש הרביעי הוא, שכל הבחנה בין הקורבנות עלולה להוביל להשוואות פוגעות ולהטות אותנו מהעניין האמיתי שהוא גורל היהודים תחת מדיניותם הרצחנית של הנאצים. כמה מן המבקרים את העיסוק במגדר טוענים שאם נתחיל להשוות בין הקורבנות ונמצא שחלק התמודדו "טוב יותר" מאחרים בתנאים שרעב, או קור וכדומה, אנו עלולים להגיע למסקנות שבהם יזכו חלק מן הקורבנות לשבחים על כושרם להתמודד עם קשיי המציאות ואחרים לגנאי. וכל זאת במקום להתמקד באחריותם של הגרמנים. במילים אחרות, אם נשים התמודדו בגטאות יותר טוב או הגברים התמודדו טוב יותר במחנות, יתכן שנגיע למצב שנאשים את אלה שלא כל כך הצליחו להתמודד גם בסבל שעבר, במקום להאשים את המדיניות הבלתי-אנושית של הנאצים.

שוב, תגובתנו גם לחשש זה היא שהוא חסר בסיס, ואולי מקורו בשנים הראשונות שלאחר השואה, בהן רווחה הגישה השופטת והמבדילה בין לוחמים לבין מי "שהלכו כצאן לטבח", בין חברי המחתרת לבין היודנראטים וכדומה. ואולם אין לכך כל בסיס בדרך שבו חקר המגדר משתלב בחקר השואה בכללה. מחקרים בתחומי המגדר שומה עליהם להיעשות בתוך ההקשר המלא של המדיניות הנאצית והמציאות היהודית, בחיבור המציאות המדינית תחת שלטון הכיבוש הנאצי ומדיניותו האנטי יהודית והטרור בו חיו גם גברים וגם נשים בגטאות ובמחנות. מחקרים על גטאות שונים של חיי היום יום של יהודים, נשים וגברים, ילדים ובני נוער, צעירים וזקנים, מחקרים על מחנות עבודה ומחנות ריכוז בהם נידונים חיי העצירים היהודים תוך דיון משווה בין גברים ונשים, בין יהודים ללא יהודים ובין יהודים מארצות שונות, מרחיבים את הבנתנו לגבי הברירות הבלתי-אפשריות שבפניהן ניצבו רוב היהודים, נשים וגברים כאחד.

לעומת ההסתייגויות שלעיל, טוענות חוקרות פמיניסטיות כנגד חוקרי השואה על שבמחקריהם ובהבחנותיהם התעלמו מתפקידן וחוויותיהן של נשים.⁴⁰ הן מצביעות על חוסר תשומת לב רצינית לנושא המגדר בספרות האקדמית על השואה, באתרי ההנצחה בכללם במצבות ובמוזיאונים שהוקמו לאחרונה.⁴¹ לדעתנו יש הרבה מן הצדק בטענות אלה, שכן מלומדים וחוקרים היססו לגעת ברבים מן הנושאים שאנו מעלות כאן ובספרנו נשים בתקופת השואה. כפי שמציינת מירנה גולדנברג,⁴² רבים מן החוקרים הניחו, שההוויה האוניברסלית של השואה היתה הוויה גברית, והם פשוט התעלמו מקולותיהן השונים של נשים.⁴³ עד עתה ספריהן של נשים ניצולות לא זכו לאותה תשומת לב במחקר כפי שזכו ספרי זכרונות של ניצולים, ובבדיקה של המפתחות במונוגרפיות חשובות על השואה נמצאו שמותיהן של נשים רק לעיתים רחוקות. שרה הורוביץ⁴⁴ טוענת במחקרה, שאף על פי שניצולות רבות כתבו את זיכרונותיהן והשאירו יומנים ומכתבים, "המחקר הניח שחוויותיהן לא ייצגו את הנרטיב 'הטיפוסי' של השואה".

בעוד שחשוב להדגיש את ייחודיות החוויות המגדריות בזמן השואה, אין לדון בחוויות של נשים אך ורק במונחים של אמהות או מיניות. גישה כזאת תניח את הנשים בשוליים, ובאופן אירוני תגביר את החוויה הגברית כ"חוויה השליטה". נהפוך הוא, מן הדין לשים לב לייחודיות של החוויה האנושית של המגדר בהקשר למכלול המחקר על חיי היהודים בתקופת השואה, זו שהיתה מנת חלקם של שני המינים. וכפי שניסחה עמיה ליבליך בדיון בנושא, לעבור מן הנשי לאנושי.

תקוותנו היא, שמאמר זה ישמש דחף להתעניינות מחודשת בכוליות החוויות של נשים בזמן השואה, ויעורר חוקרים נוספים לעסוק בכך בעתיד. עדיין עומדת לנו הזכות להאזין והקליט את קולן של הנשים הניצולות, מה שיאפשר לנו כחוקרים להעמיק בשונה ובדומה בקולותיהם של גברים ונשים ולחברם לחוויה אנושית כוללת של היהודים והיהודיות בתקופת השואה.

* דברים אלה מבוססים על מבוא לספר Women in the Holocaust, Yale Uni. Press, 1998 בעריכתן של דליה עופר ולינור ויצמן.

הערות שוליים:

1. Sara Horowitz in Dalia Ofer & Lenore J. Weitzman, Women in th Holocaust, (Yale University Press, 1998), Chapter 21.
2. Ibid, Hyman, Chapter 1. תאור מרשים של פכים אלה בחיי היום יום של נשים יהודיות בגרמניה בשנות השלטון הנאצי לפני המלחמה מופיע בספר של מריון קפלן, Between Dignity and Despair: Jewish Life in Nazi Germany, (New York: OUP, 1998)/
3. Women in the Holocaust, Kaplan, Chapter 2.
4. Celia S. Heller. On the Edge of Destruction: Jews of Poland between the Two World Wars. (Detroit: Wayne State University Press, 1977).
5. Women in the Holocaust, Weitzman, Chapter 11.
6. Susan Zuccotti, The Holocaust, the French and the Jews (New York: Basic Books, 1997), p. 107.
7. עמנואל רינגלבלום, כתבים: יומן ורשימות מתקופת המלחמה גטו ורשה ספטמבר 1939 – דצמבר 1942 (ירושלים: יד ושם, 1992), עמ' 51.
8. Ibid, Kaplan, Chapter 2.
9. Ibid, Bondy, Chapter 17.
10. Ibid, Karay, Chapter 16. וכן, פיליציה קראי, מוות בצהוב, (ירושלים: יד ושם, 1992).
11. Ibid, Bauer, Chapter 14.
12. Ibid, Chapters 17, 16, 8.
13. Ibid, Bondy, Chapter 17.
14. Ibid, Karay, Chapter 16.
15. ראה: Ibid, Chapters 18&21.
16. Ibid, Karay, Chapter 16.
17. Mary Felstiner, To Paint Her Life: Charlotte Salomon in the Nazi Era (N. Y.: Harper-Collins, 1994), pp. 205-206.
18. Women in the Holocaust, Bondy, Chapter 17.
19. ראה ספרה של מריון קפלן, הערה 2.
20. Ibid.
21. Ibid.
22. Ibid, Unger, Chapter 8; and Ofer, Chapter 9.
23. Ibid, Unger, Chapter 8.
24. Ibid, Ofer, Chapter 9.
25. Ibid, Unger, Chapter 8; and Ofer, Chapter 9.
26. David Sierakowiak, The Kiary of David Sierakowiak: Five Diaries from the Lodz Ghetto, ed/ Alan Adelson (N. Y. : Harper-Collins), pp. 205-206.
27. Women in the Holocaust, Karay, Chapter 16.
28. Ibid, Poznanski, Chapter 13.
29. Ibid, Tec, Chapter 12.
30. Ibid, Chapnik, Chapter 6.
31. Ibid, Klibansky, Chapter 10.
32. See: Lidia Vago`s vivid account, Ibid, Chapter 15.
33. Ibid, Goldenberg, Chapter 18.
34. Ibid, Karay, Chapter 16.
35. Ibid, Bock, Chapter 5.
36. Ibid, Langer, Chapter 20.
37. Ibid, Bondy, Chapter 17.
38. Ibid, Ofer, Chapter 9.
39. רינגלבלום, כתבים מימי המלחמה, עמ' 380.
40. Katz & Joan Miriam Ringelheim (eds.) Proceedings of the Conference, Women Surviving the Holocaust (N. Y.: Institute for Research in History, 1983).
41. Women in the Holocaust, Ringelheim, Chapter 19.
42. Ibid, Goldenberg, Chapter 18.
43. הואיל וכחוקרים אנחנו תוצר של התרבויות שלנו והיות שרבות מאתנו נשים המזדהות מאוד עם קורבנות השואה, יתכן שקשה לנו (ואולי גם לחוקרים אחרים) לעמוד מול ההשפלה וההשמצה של נשים יהודיות בזמן השואה. כפי שמציינת ג'ון רינגלהיים, הדממה שליוותה את הוויותיהן של נשים בעת השואה יתכן שהיא גם מעידה על העובדה שהחוקרים רצו להימנע מהכאב של הקשבה לסבל המיוחד למגדר שעבר על הנשים.
44. Ibid, Horowitz, Chapter 21.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel