תולדוט אתר ההיסטוריה - בשורת האיסלאם

הקהל שאליו פנה הנביא מוחמד, היה קהל של עובדי אלילים, של סוחרי העיר מכה שהיו שקועים בהבלי העולם. לפיכך, הנבואות הראשונות של מוחמד בעיר מכה עוסקות בנושאים של קץ העולם ואימת יום הדין. מוחמד, כאיש רגיש, הבחין שאמונתם של היהודים והנוצרים שסביבו בכוח עליון ובחוק מוסרי הביאה להם גם פדות נפשית. אך הקהל שלו, בני עמו שלו, רחוקים מכל אלה. לפיכך הביא להם בשורה על קץ העולם ועל יום הדין, בשורה המלווה בתיאורים ציוריים רבים המופיעים בקוראן והכוללים בין השאר גם את מוראות הגיהנום אשר נועדו לרשעים, ואת תענוגות גן העדן אשר נוערו לצדיקים. לאחר מכן עבר גם לתיאורים על ההשגחה העליונה והרעיון שכל מעשיו של האדם נרשמים ושכל אדם מקבל, בסופו של דבר, את גמולו. מוטיב נלווה לכך הוא תיאור גדולת אלוהים וייחודו, הבאה לידי ביטוי גם בטבע וגם במעשה ההיסטוריה, בניגוד לאפסותם של האלילים, שאותם עבדו בני העיר מכה. הנה, לדוגמה, סורה 82. אמנם סורה זו אינה כל כך ציורית, אבל היא כוללת מגוון הנושאים על קץ העולם, יום הדין וגדולת אלוהים, ייחודו והשגחתו:

"בשם אלוהים הרחמן והרחום,
כאשר השמים יתפוררו,
וכאשר הכוכבים יפוזרו,
וכאשר הימים יבקעו,
וכאשר הקברים יהפכו
תדע נפש את אשר קידמה לעשות מטוב
ואת אשר איחרה.
הוי, האדם, מה הטעה אותך בדבר אלוהיך הנדיב
אשר בראך ויערכך ויתקנך?
בכל צורה אשר חפץ עצבך,
לא ולא, אכן תכחשו בדין
ואמנם שומרים מופקדים עליכם,
נכבדים כותבים,
ידעו את אשר תפעלו,
אכן, הישרים בנעימות
ואולם הפושעים בשאול
ייצלו בה ביום הדין
ולא יעדרו מתוכה.
ומה יורך דעת מהו יום הדין?
מה יורך דעת מהו יום הדין?
יום בו לא תוכל נפש להועיל לנפש במאומה
והפקודה ביום ההוא לאלוהים."

קשה, אולי, להרגיש בכך בתרגום, אבל בטקסט המקורי אפשר להבחין בהתרגשות הנביא, בפיוטיות דבריו ובקיטוע המצוי בתוך הטקסט והיוצר רושם של דברי שירה, למרות שאין זאת שירה אלא פרוזה מחורזת בלבד. סגנון כזה הוא הסגנון האופייני לתקופת שליחותו של מוחמד במכה, בניגוד לתקופת אל-מדינה, שהיא תקופה הרבה יותר מעשית והדבר בא לידי ביטוי גם בסגנון פרוזאי יותר של הסורות.

בשורה דתית זאת עמדה בניגוד מוחלט לתרבות של תקופת ה"ג'אהיליה", תקופת הבערות הדתית הפרי-איסלאמית. על כך יש להוסיף שבמסגרת אותה בשורה הטיף הנביא גם לקיום מצוות אחדות, כגון התפילה והצדקה. ודווקא שתי מצוות אלה לא התאימו כלל לתרבותם של ערביי ה"ג'אהיליה", וביחוד לתחושת החופש שלהם, שהרי בתפילה מביע האדם את כניעתו לכוח עליון ובצדקה הוא צריך לוותר על רכושו.

מוחמד גם פגע באליליהם של בני עירו בכך שהציג בדברי נבואתו את אפסותם, אבל הפגיעה באלילים לא הטרידה כל כך את בני העיר מכה, שכן עבודת האלילים שלהם לא נבנתה על אמונה, אלא יותר על צרכים חברתיים ובעיקר על התפיסה של המשכיות לדרכי האבות, מעין "כל מה שעשו אבותינו - הוא טוב לנו", ובכלל זה גם עבודת האלילים. אפשר, איפוא, לומר שבני מכה רגזו על מוחמד לא משום שהוא בא לערער על פולחניהם הדתיים, שלא היו חשובים כל כך בעיניהם. כעסם עליו נבע מכך שבדברי נבואתו ערער את כל תפיסת עולמם, את המסורת שהיו מורגלים בה מדורי דורות. לכן, בהתחלה הפנו האשמות קשות נגדו. ראשית, הטילו ספק בסמכותו לבוא ולהטיף להם; מלבד זאת טענו שהוא בודה דברים מלבו, שהוא מביא סיפורי קדמונים זרים לרוחם של הערבים, או ש"הג'ין" אחז בו וכיוצא באלה האשמות. מאמיניו היו מעטים מאוד. ביניהם יש להזכיר קודם כל את אשתו חידיג'ה, את בנו המאומץ זיד, את בן דודו עלי וגם מאמינים מעטים שלא ממשפחתו, כמו אבו-בכר ועות'מאן, אשר נודעו אחר כך באיסלאם כיורשיו.

התנגדותם של בני מכה לא הרתיעה את מוחמד והוא המשיך להפיץ את בשורתו, כשמוטיב חדש נוסף עליה והוא סיפורי ענישה, כלומר סיפורים על עמים קדומים אשר סירבו לציית לבשורת נביאיהם ומשום כך נענשו בעונשים כבדים. סיפורי ענישה יש לנו גם מתקופה מאוחרת, מתקופת אל-מדינה, אבל הם בולטים בייחוד בתקופת מכה. מטרת הסיפורים באותה תקופה ברורה למדי: להוכיח לבני מכה כי התנגדות לבשורתו של מוחמד אינה כדאית, שהרי הם עלולים להיענש בשל כך כמו אותם עמים קדמונים, אשר סירבו לקבל את נביאיהם. אך הסיפורים לא הועילו לו. הערבים בני מכה המשיכו להאשים את מוחמד, שהוא מספר סיפורי קדמונים הזרים לרוח הערבית, ומסופר גם על רדיפות שרדפו אותו.

מוחמד באל-מדינה

בשנת 616 הגיעו מים עד נפש. מוחמד שלח באופן זמני קבוצה ממאמיניו לאתיופיה (חבש), אך הוא עצמו אזר אומץ ונשאר בעיר מכה. למרות הרדיפות המשיך להטיף במכה ובעיר הסמוכה לה, טאיף. הישועה באה למוחמד בשנת 622, כאשר היגר לעיר אל-מדינה. תושבי העיר ית'רב שהיא אל-מדינה, באו אל הכעבה במכה לקיים את טקסי העלייה לרגל האליליים. הם התקשרו עם מוחמד והזמינו אותו לשמש בורר בסכסוכים הקשים ביניהם. מוחמד נענה להזמנה, ועבר עם אותם מאמיניו לאל-מדינה. בעיר זו ישבו יחדיו שני שבטים ערביים, הידועים בשמותיהם אוס וח'זרג', ושלושה שבטים יהודיים (קינוקאע, נד'יר וקוריט'ה). היחסים שבין השבטים היהודיים לשבטים הערביים היו יחסים טובים מאוד. ידוע, למשל שהערבים היו נוהגים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל היהודים. אך בין השבטים הערביים עצמם היו סכסוכים מתמידים וזה היה הרקע להזמנת מוחמד לעירם.

מוחמד, כאמור, קיבל את ההזמנה ובכך, בעצם, הפך להיות המנהיג של העיר אל-מדינה. המאפיין את תקופת שליחותו באל-מדינה הוא שבנוסף להיותו מנהיג דתי הוא הפך כאן גם למנהיג מדיני. הנהגתו המדינית באה לידי ביטוי בצורות שונות. חשוב ביותר הוא המסמך הנקרא בערבית "עהד אל-אומה" כלומר - "חוזה האומה". זה לא היה חוזה במובן המקובל, שכן לא נחתם בין שני הצדדים, אלא מסמך אשר המנהיג מוחמד כפה אותו על בני העיר אל-מדינה כולם, יהודים וערבים, כדי לארגן בה את החיים מחדש. לא נוכל להיכנס לפרטיו של אותו מסמך, אך מעניינת התבונה הפוליטית של המנהיג המצטיירת מתוכו. בין השאר קבע מוחמד שהארגונים השבטיים ימשיכו להתקיים ובכך התיר לערבים לקיים חלק מתרבותם ה"ג'אהלית", מאורחות חייהם ומן הנאמנות השבטית שלהם למרות שכבר היו כפופים לו כמנהיג עדת המוסלמים. דבר מעניין נוסף במסמך הזה הוא שכל הערבים, מוסלמים ושאינם מוסלמים, נכללים בקטגוריה אחת. מוחמד בא אל העיר אל-מדינה עם קבוצה של מהגרים שהיו כבר מאמיניו ("המהגרים"), אך בעיר אל-מדינה הוא פגש אנשים שטרם האמינו בו. אמנם רבים הצטרפו אליו ("התומכים"), אך נותרה גם קבוצה שלא האמינה בו. אבל כולם יחדיו, כל הערבים, נחשבים במסמך זה לקבוצה אחת ואחידה וכך, כאילו בלי משים, נגררו לתוך האיסלאם גם אלה שאינם מוסלמים. היהודים לא נכללו בעדה הזאת.

כדאי עוד להעיר הערה בקשר ל"ג'האד", כלומר מלחמת המצווה, שההכרזה עליה מצויה גם כן במסמך הזה. מלכתחילה, האיסלאם של מוחמד לא היה דת של מלחמות, שהרי התנבא על קץ העולם ועל יום הדין וכיוצא באלה נבואות. אבל עם בואו לאל-מדינה כללו דברי הנבואה שלו גם הכרזה על מלחמת מצווה. כנראה, נוכח מוחמד לדעת שבדרכי נועם לא יצליח למשוך אליו מאמינים. כך היה במכה ואילו באל-מדינה ראה שהיהודים, אשר מהם ציפה יותר מכל שיכירו בו כנביא, סירבו לעשות כן. זאת היתה, כנראה, אחת הסיבות לכך שעתה הוכרזה מלחמת דמים כאמצעי לאסלם אוכלוסיה שלמה. ואמנם תקופת מוחמד באל-מדינה מצטיינת במלחמות. בין השנים 624 ל-632 לספירה הנוצרית ניהל מוחמד שורה ארוכה של מלחמות בקבוצות אוכלוסיה שונות - גם בבני מכה וגם ביהודי אל-מדינה ויהודי חצי-האי ערב שסביב אל-מדינה. הוא נלחם גם בנוצרים ששכנו על גבול ביזנץ ובריכוזי אוכלוסיה בדווית בחצי-האי ערב. הוא נלחם בכל מקום על-מנת להשליט את דתו. יש להעיר שמלחמות מוחמד ביהודים לא היו מטרה בפני עצמה, אלא חלק ממלחמותיו בבני מכה. כל אימת שנסתיימה מלחמה עם המכאים - לפעמים בהצלחה ולפעמים בכישלון - נפלו היהודים קרבן להגלייה, כמו השבטים קינוקאע ונצ'יר, או לטבח, כמו שבט קוריט'ה.

השתקפותם של המאבקים בקוראן

כיצד באים כל הדברים הללו לידי ביטוי בקוראן? ובמלים אחרות, מה היה גורל הבשורה הדתית של מוחמד בתקופה הזאת, שהיא בעצם תקופה של פעילות פוליטית? האם הבשורה הדתית עדיין קיימת? ובכן, הבשורה קיימת בהחלט אלא שסגנונה השתנה. לעומת הסגנון הפיוטי של נבואות מכה, אנו מוצאים בסורות מתקופת אל-מדינה סגנון הרבה יותר פרוזאי. אמנם הפרוזה עדיין מחורזת, אלא שהפסוקים הרבה יותר ארוכים וענייניים. בתוכנם יש המשך של הבשורה הראשונית על כל רעיונותיה, אבל ניכר גם שינוי וחידוש.

כיוון שהקוראן אינו ספר היסטוריה, אין בו כרוניקה של המאורעות המלחמתיים, אלא רמזים להם בלבד. בסורה 8, למשל, נרמזת מלחמת בדר הגדולה שנערכה בשנת 624 נגד שיירה של בני מכה, שעברה בסמוך לעיר אל-מדינה. המוטיב הבולט בקטעים הקוראנים המדברים על מלחמה זו הוא המוטיב של "מעטים נגד רבים". בני אל-מדינה שנלחמו בבני מכה היו מעטים, כלומר, המאמינים היו המעטים ואילו עובדי האלילים המכאים היו הרבים, ובכל זאת הצליחו המוסלמים המעטים לנצח את בני מכה. בסורה זאת יש הדים נוספים מאותה מלחמה כמו, למשל, עניין חלוקת השלל הרב שנלקח בקרב ואשר צריך היה לקבוע דינים לחלוקתו. הוא הדין לגבי מלחמה מפורסמת נוספת, היא מלחמת אוחוד, שנערכה בשנת 625. הדיה מצויים בסורה 3. מלחמה זאת הסתיימה באבידות רבות לאנשיו של מוחמד. לפיכך אנו מוצאים בסורה עידוד ללוחמים, ובאותו הקשר יש גם קביעות חשובות ביחס למלחמת מצווה. למשל, פסוק 263 באותה סורה אומר: "ואל תחשבו את הנופלים במלחמת אלוהים למתים, לא! כי חיים הם". וכך גם התפרשו הדברים מאוחר יותר: כל הנופל במלחמת מצווה מגיע הישר לגן העדן. גם למלחמות עם היהודים יש רמזים בקוראן, למשל בסורה 59, בפסוקים 6-2, המצדיקים את מעשי מוחמד נגד היהודים - בפקודת אלוהים לו.

מוחמד והיהודים

נבדוק עתה אילו הדים יש בקוראן להתפתחותו הדתית של מוחמד בתקופת אל-מדינה ובמיוחד התפתחות יחסו ליהודים. מלכתחילה פנה הנביא אל היהודים בעיקר בדרכי נועם. הוא סיפר להם בדברי נבואתו סיפורים שכבר סיפרם בתקופת מכה - סיפורי נביאים ושליחים, שהטיפו לעמיהם גם כאשר סירבו לציית להם. אלא שבתקופת אל-מדינה, הסיפורים נועדו ליהודים. מוחמד ביקש להראות להם בסיפורים המוכרים להם ואשר קנו זה מכבר שביתה בלבם, שמן הראוי שיצטרפו אליו. בנוסף לסיפורים גם הטיף להם הטפות בנוסח נביאי ישראל, בדרכי נועם, וגם בתוכחה, תוך ניסיון למשוך אותם לדתו. הנה לדוגמה כמה פסוקים (38-41) מסורה 2: "הוי בני ישראל, זכרו הטוב אשר עשיתי אתכם והקימו בריתי למען אקים בריתכם - ואותי תיראו. והאמינו באשר הורדתי לקיים את אשר בידכם, ולא תהיו ראשונים לכחש בה, ולא תמכרו אותותי במחיר מעט - ואותי תיראו. ולא תלבישו האמת בשקר והעלמתם האמת - ואתם יודעים. וערכו תפילה ופזרו לאביונים וכרעו עם הכורעים. התצוו את האנשים על הצדקה ואת נפשותיכם תשכחו? ואתם תקראו בספר - האם לא תשכילו?"

אך מנת חלקו של מוחמד מצד היהודים היה לעג וזלזול, וגם לכך יש הדים בקוראן. בתגובה על כך האשים מוחמד את היהודים בהאשמות שונות. אחת ההאשמות החוזרות ונישנות בקוראן בצורות שונות, אף שאינה ברורה, היא מה שנקרא בערבית "תחריף" - כלומר סילוף או זיוף. הקוראן מאשים את היהודים שהם מזייפים את תורתם הם. כיצד - קשה לדעת לפי פסוקי הקוראן, אבל בין השאר מדובר גם על העלמה. כלומר, היהודים הסתירו את מה שהיה ידוע להם מלכתחילה: את דבר שליחותו לעתיד לבוא של מוחמד. הם מואשמים גם בצביעות, בהתכחשות לנביאיהם ובהריגה, במעשה העגל ובהאשמות אחרות מבוססות על סיפורים מקראיים.

התוצאה של האשמות אלה היתה הינתקות האיסלאם הצעיר מעל היהדות. הדבר בא לידי ביטוי בכמה וכמה צורות, שאחת הבולטות בהן היא הרעיון של דת אברהם והכעבה. בסורה 5, פסוק 58, נאמר: "הן התורה והיאינג'יל' (האוואנגליון, כלומר הברית החדשה) - לא הורדו בלתי אם אחריו" - כלומר: אחרי אברהם. תורת ישראל ותורת הנוצרים הן שתי תורות מאוחרות - מבחינה כרונולוגית - מתורתו של אברהם אבינו. ובהמשך, בפסוק 60 נאמר: "לא היה אברהם לא יהודי ולא נוצרי ואולם היה חניף מוסלם". פירושו של דבר, שמלכתחילה היה אברהם "חניף" (מונותיאיסט קדום) ומוסלמי. בכך מזהה הקוראן את האיסלאם עם המונותיאיזם המקורי, קושר את אברהם לאיסלאם ומציג את האיסלאם כדת אברהם. יתר על כן, בסורה 2, פסוקים 118 ואילך מסופר על בניית הכעבה במכה על-ידי אברהם וישמעאל, כבית תפילה מוסלמי לעבודת אל אחד. מאוחר יותר, המסורת המוסלמית מפתחת מאוד את הנושא הזה ומספרת שאמנם הכעבה נבנתה לעבודת אל אחד, אלא שברבות השנים הערבים סגדו שם גם לאלילים. לכן, הוטל על מוחמד לבוא ולטהר את המקום הזה ולהפוך אותו שוב למקום עבודה לאל אחד.

הסיפורים הללו על דת אברהם ובניית הכעבה בידי אברהם וישמעאל מלמדים על התפתחותה של דת איסלאם עצמאית היונקת משני מקורות: האחד - אברהם המוסלם הראשון, והשני - הערבים עצמם. דברי הנבואה של מוחמד, המנתקים את המוסלמים מן היהדות והנצרות, מקשרים אותם בקשר עתיק לאברהם ולישמעאל בנו ואבי כל הערבים. סממנים נוספים להינתקות זאת מופיעים גם בשינוי כיוון התפילה.

מלכתחילה, עוד במכה, נקבע כיוון התפילה של המוסלמים לירושלים, כמו אצל היהודים. עתה, בשלב ההינתקות נקבע כיוון התפילה למכה (ראה סורה 2, פסוקים 136, 140). באותו אופן שונה עתה הצום הנקרא "עאשורא" (עשור), שחל בעשרה בחודש הראשון בשנה המוסלמית במקביל ליום הכיפורים, לצום של חודש שלם, חודש רמד'אן (סורה 2, פסוקים 181-179).

נוסף לכל אלה אנו מוצאים בקוראן בתקופה זאת גם חקיקה הקשורה לנושאים שונים - כגון: דיני אישות, דיני מלחמה, איסורים על מנהגים מתקופת ה"ג'אהיליה", כמו משחקי מזל, איסור מאכלות מסוימים ושתיית יין, וכן דיני מוסר שונים. החקיקה הזאת שבקוראן משמשת יסוד לספרות הלכה עניפה שהתפתחה מאוחר יותר באיסלאם.

אפשר לסכם את מורשתו של מוחמד בשלושה סעיפים עיקריים:
מוחמד הביא לערבים דת מונותאיסטית חדשה, אשר אמנם מבוססת על הדתות הקודמות לה כפי שנאמר בקוראן עצמו, אבל היא בכל זאת דת מגובשת, עצמאית - האיסלאם. הדבר השני שהביא מוחמד לבני עמו, גם כיצירה ספרותית והגותית, הוא הקוראן, המכיל את דברי ההתגלות הנבואית לו. הקוראן הוא הספר הקדוש לאיסלאם עד היום וסביבו התפתחה ספרות מסועפת. בייחוד ראויים לציון פירושי הקוראן הרבים הנקראים "תפסיר" (פשט - מלשון "פשר"). יש גם פירושי "תאויל" (דרש), שפותחו בעיקר על-ידי זרמים וכיתות שונים באיסלאם. בסופו של דבר הקוראן הוא היצירה הבסיסית של האיסלאם ועליו מתבססת כל ספרותו המאוחרת.

והסעיף השלישי במורשתו של מוחמד - הוא המדינה המוסלמית. ראינו שמוחמד בא לא רק לגאול את נפשו של כל איש ואיש בכוח האמונה - אלא יצר גם מדינה מוסלמית והיה גם מנהיג-פוליטי, צירוף זה של דת ומדינה בא לידי ביטוי בנקודות רבות גם במשך קיומו של האיסלאם, כגון: בירושת השלטון, בתורה שבעל-פה ובדברים רבים אחרים.

* עורכת ספר זה – פרופ' חוה לצרוס יפה