"בתל אביב עכשיו קולנוע", שר המיתוס על תפקודה של העיר העברית בימי מלחמת העצמאות. אבל האמת הייתה שונה: תל אביב, שהייתה לב היישוב העברי, העמידה לוחמים הרבה מעבר לחלקה, ובה הוכרעה המערכה כנגד העורף במרחב האווירי ובזירה הימית. רק מיתוס מאחד לא נמצא לה וכך הודרה העיר - באשמתה- מזיכרון המלחמה

באפוס התקומה הלאומי של ישראל נחקקו שְמות מקומות שהפכו לסמלי מלחמת העצמאות. מצודת כ"ח בגליל, הטנק בדגניה, גוש עציון, מגדל המים המנוקב בנגבה - ומעל כולם המשוריינים החלודים בשער הגיא, שהבקיעו את הדרך לירושלים הנצורה.

ומה באשר לתל אביב, מרכזו של היישוב העברי באותן שנים? האם מקומה של תל אביב בסיפור הקוממיות מתמצה במעמד הכרזת העצמאות?

נכון, תל אביב שכנה בטח, יחסית, בשעה שעול חירוף הנפש הוטל על כתפי יישובים מבודדים בלב אוכלוסייה ערבית עוינת, כמו משמר הירדן, משמר העמק, בית הערבה, עטרות, ניצנים, כפר דרום ועוד. נכון גם, שלהבדיל מהערים המעורבות - ירושלים, חיפה, טבריה, צפת - בתל אביב לא התנהלו קרבות רחוב מבית לבית. עם זאת, בשכונות הספר היהודיות שבינה ליפו ניטשה מערכה כבדה, ורבים מתושבי העיר נאלצו לברוח מבתיהם. בפרוץ מלחמת העצמאות ריחף איום ממשי על פאתי תל אביב - בת ים, על 2,600 תושביה, מקווה ישראל, ושכונת מולדת שבפאתי חולון.

מלחמה בתל אביב

בפרוס שנת תש"ח הייתה תל אביב העיר העברית הגדולה בארץ, ושכנתה יפו הייתה העיר הערבית הגדולה בארץ. הגאוגרף ד"ר ארנון גולן מצא שבתל אביב - כולל השכונות היהודיות פלורנטין ומכבי שנכללו ביפו - חיו באותה עת 235 אלף יהודים, וביפו חיו 73 אלף ערבים. בכפרים הערביים שהשיקו לגבולות תל אביב חיו 12 אלף תושבים (סלָמֶה - 7,600, שייח' מוּניס - 2,200, ג'מוּסין - 1,200 וסומייל - 830 תושבים). גם ההיסטוריון הערבי עארף אל-עארף כתב במחקרו "אל נכבה" שראה אור בביירות, שביפו חיו למעלה משבעים אלף ערבים.

הגאוגרף ד"ר אריה יודפת טען שבינואר 1948 מנתה אוכלוסיית תל אביב 248,300 נפש (28.4% מהיישוב העברי הכולל בארץ ישראל). מקורם של ההבדלים בממצאים הסטטיסטיים נעוץ בשינויים הדמוגרפיים שהתחוללו בראשית תש"ח - בריחת אוכלוסייה יהודית מהשכונות ביפו לתל אביב, בריחת רוב האוכלוסייה הערבית, וקליטת העלייה הגדולה.

לפי החלטת האו"ם 181 מכ"ט בנובמבר 1947 - "תכנית החלוקה" - נועדה ירושלים להישאר בינלאומית, ויפו על נמלה תוכננה להישאר מובלעת של המדינה הערבית. עם קבלת תכנית החלוקה ניצבו שתי הערים חזיתית זו מול זו, כשתל אביב פורצת במעגלי הורה בכיכר מגן דוד ברחוב אלנבי, וצרתה מתלהמת בסיסמאות מלחמה בסראיה.

למחרת פרצו מעשי האיבה בין האוכלוסייה הערבית לבין היישוב היהודי תחת שלטון המנדט הבריטי.

לוחמים ופליטים

בחודשיה הראשונים של מלחמת העצמאות פעלו בתל אביב מספר ארגונים ביטחוניים תחת מוטת השליטה של ההגנה: גדודי החי"ש, שמהם הוקמו חטיבות גבעתי, קרייתי ואלכסנדרוני; החי"ם - חיל המשמר; המשמר האזרחי; משמר העם; יחידות רזרבה (מילואים) של הפלמ"ח; המפקדות הארציות של ההגנה - המפקדה הארצית, המטכ"ל, שירות הידיעות (הש"י), המוסד לעלייה ב', מחלקות מיוחדות (הנמל, שדה דב, מסתערבים ביפו) ועוד. נוסף עליהם פעלו בתל אביב אצ"ל, לח"י, ושוטרים יהודים במשטרה הבריטית. בדצמבר 1947 פורסם צו התייצבות, ועד מרץ 1948 הגיע מספר המגויסים לצבא המדינה שבדרך ל- 12 אלף איש.

בדצמבר 1947 החלה ההתקפה הערבית על יהודי יפו והשכונות הדרומיות של תל אביב - גבעת הרצל, פלורנטין, שפירא, עזרא, יד אליהו, בית יעקב, שכונת התקווה, כרם התימנים והרחובות המשיקים למנשִייֶה. ב- 5 בדצמבר, בתום תפילות יום שישי במסגדי סלמה, נפתחה התקפה ערבית על שכונת התקווה. ההסתערות נהדפה על ידי כוח החי"ש, אולם כעבור שלושה ימים תקף כוח ערבי מרמלה, בפיקודו של חסן סלמֶה, את השכונות בית יעקב והתקווה. כוח החי"ם המצומצם במקום נשבר. התוקפים כבשו את שורת הבתים הקיצונית בפאתי שכונת התקווה, הציתו חלק מהבתים, ומאות תושבים ברחו מבתיהם.

כוחות תגבור מחוזיים נשלחו לבלימת התוקפים, אולם תנועתם נחסמה על ידי המשטרה הבריטית. במקביל זרמו לזירת ההתרחשות כוחות בריטיים במשוריינים ופתחו באש על מגני שכונת התקווה. כוחות החי"ש הגיעו בדרך עוקפת וגירשו את הפורעים בעיצומה של ביזת השלל. ב- 29 בפברואר השתלטו הבריטים על בית החרושת "היוצק" ברחוב סלמֶה ופירקו את חיילי ההגנה מנשקם. עשרה מהלוחמים הלא חמושים נרצחו בלינץ' שביצעו בהם ערביי אבו כביר.

מדצמבר 1947 ועד אפריל 1948 נסו על נפשם כ- 18 אלף תושבים יהודים מבתיהם שבפאתי תל אביב, שהיו נתונים לירי צלפים ערבים ולתקיפות. גל פליטוּת פנימית הציף את העיר בחורף תש"ח, שאחריו שטף אותה גל פליטים מיישובי הנגב, הגליל וירושלים. כשנפתחו שערי הארץ הגיע גל המעפילים המגורשים מקפריסין והעקורים משארית הפליטה באירופה.

ההיסטוריון תנ"צ יעקב פלג העלה שבחמשת החודשים שבהם ניטשה המלחמה בין היישוב היהודי לבין האוכלוסייה הערבית בארץ נפגעו בתל אביב 1,027 יהודים, מהם 171 הרוגים. בתקופה זו בוצעו כשישים התקפות יזומות על יפו (52 של ההגנה, ארבע של לח"י, שלוש של אצ"ל, והתקפה אחת משותפת להגנה ולאצ"ל).

היפואים בורחים

בדצמבר 1947 החלו ביפו שני תהליכים מקבילים של הגירת תושבים ערבים: אליטת ההון והשלטון נסה על נפשה מאזור הסכנה; ובעקבות התלקחות האש בגבול הבינעירוני נטשה אוכלוסיית המצוקה משכונות החזית את בתיה בשטחי העימות ועברה להתגורר במרכז יפו. בינואר 1948 ברחו רבע מתושבי יפו, והעיר השסועה הייתה על סף אנדרלמוסיה שלטונית. דלת העם נלחצה תחת הארגונים המזוינים - הנג'אדה, צבא ההצלה של קאוקג'י ועוד. ב- 4 בינואר 1948 פוצצו לוחמי לח"י את בניין הסראיה, ששימש את עיריית יפו, במכונית תופת. אירוע זה איחד את כל הגורמים ביפו מאחורי הוועדה הלאומית. בתחילת פברואר מנו הכוחות הלוחמים ביפו 540 חמושים בשבע מפקדות צבאיות שונות של כוחות לא סדירים. המיליציות המזוינות השתלטו על הרחוב, וחסן סַלמֶה נכשל בניסיונו לאחדם ולאכוף את מרותו. במרץ מנה חיל המצב הערבי ביפו 1,500 לוחמים, לאחר תגבור הכוחות בשלוש פלוגות נוספות - סורית, עיראקית ובוסנית-מוסלמית מיוגוסלביה. עד מתקפת האצ"ל על שכונת מנשייה ברחו מיפו כ- 32 אלף תושבים.

ב- 25 באפריל תקף האצ"ל את שכונת מַנשייֶה שעל שפת הים. נוכח ההתנגדות הערבית נאלצו הכוחות לסגת, ותכנית המבצע שובשה. בחזית הלחימה במַנשייֶה הוצבו 300 לוחמים ערבים מתוגברים במשוריינים בריטיים, ומולם ניסו 200 לוחמי אצ"ל לתקוף בהבקעה חזיתית. כעבור שלושה ימים כבש אמנם האצ"ל את מַנשייֶה, אולם השלב השני בתכנית המבצע לכיבוש יפו בוטל. בכיבוש מַנשייֶה נפלו 42 לוחמי אצ"ל - 18 מהם מאש הבריטים - ו-77 נפצעו. במהלך הלחימה ירו כוחות האצ"ל פצצות מרגמה רבות על יפו, שהסבו אבידות כבדות לאוכלוסייה האזרחית גרמו להתגברות הבריחה ההמונית. נוכח התגובה הבריטית הנוקשה - רביעיית ספיטפיירים בריטיים תקפה בית חרושת יהודי בגבול בת ים - החליפו כוחות ההגנה את אנשי האצ"ל בעמדות במנשייה. בו ביום החל מבצע "חמץ" של ההגנה, שבו נכבשה בקעת אונו. עם הידוק הכיתור על יפו וההתקפות של ההגנה, התגברה מנוסת ערביי העיר השחוקים. חטיבת קרייתי והאצ"ל השלימו את כיבוש העיר במבצע "דרור", וב- 13 במאי חתמו נציגי יפו על כתב כניעה. בעיר נשארו 3,665 ערבים בלבד, במתחם מעצר מגודר בשכונת עג'מי.

ההפצצות

בשחר יומה הראשון של המדינה העצמאית, בבוקר יום השבת, צללה רביעיית ספיטפיירים מצריים על שדה דב וגרמה להרג חמישה חיילים ולפגיעה ב- 11 מטוסים קלים - כחצי מהסד"כ האווירי דאז. ארבע תקיפות אוויריות נוספות בוצעו באותו יום על תל אביב. בכלל, בקיץ 1948 עשו המטוסים המצריים בשמי המדינה כבשלהם: תל אביב הופצצה בתדירות הולכת וגוברת על ידי מטוסי דקוטה מצריים, והאזעקות הרבות הפכו לשגרת יומם של תושביה. ב- 3 ביוני הפיל לראשונה מרדכי אלון, מפקד טייסת 1, שני מטוסי דקוטה בקרב אוויר מעל יפו ורחובות. למחרת הפליגה שייטת מצרית כשבמרכזה ספינת הדגל של הצי המצרי "אמירה פאוזיה" לתקיפת תל אביב. השייטת נבלמה על ידי טייסת 1 ואוניית חיל הים "אילת". בתקיפה נפל מטוסם של דוד שפרינצק ומתי סוקניק למצולות. הדיפת השייטת ציינה את השגת ההכרעה בזירה הימית.

בקרבות "עשרת הימים" התחדשו הפצצות חיל האוויר המצרי על תל אביב. בהפצצות על תל אביב בקיץ תש"ח נהרגו 97 יהודים. בתום ההפוגה השנייה, באוקטובר 1948, הסתיימו התקיפות על תל אביב, כאשר ידו של חיל האוויר הישראלי הייתה על העליונה. אנדרטת היסעור שבור הכנף בגן העצמאות מנציחה הכרעה זו, אבל היא לא הפכה לאתר זיכרון מרכזי.

תרומתה של תל אביב למאמץ המלחמתי המכריע, כפי שתוארה כאן, לא זכתה למקום הראוי לה. הסיבה אינה קשורה כנראה ללחימה ולהקרבה אלא לעניינים אחרים, חברתיים ובמידה רבה פוליטיים.

באין סמל מאחד

בתחילה היה לתל אביב סמל לחימה מאחד: התקפת לוחמי ההגנה על המחנה הבריטי בשׂרונה ב"ליל המשטרות" בפברואר 1946. עד מלחמת העצמאות הייתה שרונה סמל למערכה על עצמאות תל אביב. כאשר חמישים אלף מתושבי העיר צעדו אחרי ארבע אלונקות הנופלים מבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי עד לבית העלמין בנחלת יצחק בגשם שוטף ובדומייה מוחלטת, הפך מסע ההלוויה להפגנת הזדהות ענקית של הורי הלוחמים עם דרך המאבק המזוין. הציבור התל אביבי הצביע ברגליו והכריז באלם קול את קריאת ה"הנני שלחני" היהודית לדורותיה.

עם פלישת הצבאות הערביים ב-15 במאי הפכה תל אביב ליעד אסטרטגי. מוקדי האיום העירוניים הועתקו לחזית יפו היבשתית, למרחב האווירי ולזירה הימית. הדעת נותנת שכניעת יפו, העיר הערבית הגדולה ביותר בארץ ישראל בתש"ח, הייתה אמורה להפוך לאירוע מכונן בתולדות תל אביב ומדינת ישראל, אך לא כך היו פני הדברים.

בהתקפת האצ"ל על מנשייֶה שלא תואמה עם הפיקוד העליון של ההגנה, ודמם של לוחמים רבים הוקז. הביקורת על דרך ניהול הקרב ועל תוצאותיו הועתקה במרוצת הימים למגרש הפוליטי והפכה לסלע מחלוקת מפלג. טקס החתימה על כתב הכניעה של יפו נערך בניצוחם של מפקדי חטיבת קרייתי בהגנה ללא שיתוף מפקדי האצ"ל. פרשת אלטלנה הטרגית הרעילה כעבור כחודשיים את מסכת היחסים הפנימית.

נראה שבשעה ההרואית בקיץ תש"ח לא הצליחה העיר העברית הראשונה להתעלות למדרגת המעמד ההיסטורי ולהגיע להתלכדות פנימית של הכוחות. העימות מבית, שזה מקרוב התלקח, העיב על זכר קרבנם של הנופלים בחזית ובעורף.

הנצחה מפולגת

סוגיית ההנצחה של הנופלים חשפה מחלוקות עמוקות שנפערו בעבר בציבוריות התל אביבית: ההתנצחות מי כבש את יפו - ההגנה בראשות בן גוריון התל אביבי, או האצ"ל בראשות בגין התל אביבי; היריבות המפלגתית בין ראש הממשלה בן גוריון ממפא"י לבין ראש העירייה ישראל רוקח מהציונים הכלליים; והוויכוחים בין עיריית תל אביב לבין הורים השכולים בדבר מימון האנדרטאות לבני העיר שנפלו בשורות חטיבת גבעתי בדרום.

אפשר שגם משקעי הכעס של עיריית תל אביב, שייצגה את בעלי האמצעים, כלפי פליטי השכונות הדרומיות מעדות המזרח שהתנחלו ביפו ובכפרים הערביים הנטושים, הניעו את העירייה להדירם ממפעל ההנצחה העירוני. הגאוגרף פרופ' מעוז עזריהו גילה שלאחר מלחמת העצמאות ביכרה עיריית תל אביב לקרוא רחובות על שם יישובים שנעזבו (גוש עציון, נהריים), אתרי קרבות (שער הגיא, עמק איילון), או שמות כלליים (כיכר המדינה, שדרות המעפילים, דרך ההגנה, רחוב תש"ח, גבעתי, הכובשים, המח"ל, הגיבור האלמוני ועוד). קריאת רחוב על שמה של ברכה פוּלד, שנפלה מאש הבריטים כשהנשק בידה, נכפתה על העירייה ב-1946, והיא הייתה התל אביבית היחידה שהונצחה אז בשמה. לימים נקראו רחובות ברמת אביב על שמם של הרוגי המלכות חברי אצ"ל ולח"י.

למרות האמור, לא רק סיבות פוליטיות גרמו לתופעה זו. תודעת ההנצחה הממלכתית לנופלים במערכות ישראל ולנספים בשואה הייתה אז בחיתוליה, והתקציבים לכך היו זעומים. מהותה של המערכה לתקומה התמצתה בטקסי התייחדות עם זכר הנופלים ולא במסדרי ניצחון, הגם שמצעדי צה"ל זכו לפופולריות ולגאווה עממית אותנטית. גן העצמאות שעל שפת הים יועד להיות גולת הכותרת במפעל הנצחת הנופלים בתל אביב. לאחר המלחמה החליטה עיריית תל אביב לנטוע את הגן על שטחו של מחנה יונה הצבאי. ביום העצמאות תש"י (1950) נערך טקס לציון התחלת נטיעתו של הגן, וכעבור שנתיים וחצי הוא נחנך. נוסף לכך תוכננו גן המגנים - בשלב ראשון על גדת הירקון ובהמשך באבו כביר, פסל מונומנטלי בכיכר העירייה, ובית יד לבנים.

האנדרטה המרכזית לחללי מלחמת העצמאות, שנועדה להיבנות בכיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין), לא הוקמה מעולם. גן המגנים, גן העצמאות ובית יד לבנים לא הצליחו לתפוס את מקומן של העצרות השבטיות. יוצאי ההגנה בתל אביב והורי הנופלים ערכו את טקסי הזיכרון באתרי הקרבות של גבעתי, קרייתי וחטיבות הפלמ"ח. מרבית היחידות הלוחמות הקימו את האנדרטאות החטיבתיות שלהן באתרי הקרבות, ואילו חטיבת קרייתי, שסבלה מדימוי דהוי, לא הובילה מהלך להנצחת פועלה ברחבי העיר. ואילו יוצאי האצ"ל התכנסו לטקסי זיכרון לנופלי הקרב במנשִייֶה ולחללי אלטלנה. גם ארבעת מרכזי ההנצחה למחתרות שהוקמו בעיר - מוזיאון ההגנה, בית הפלמ"ח, מוזיאון האצ"ל בתש"ח ובית יאיר - נועדו מלכתחילה להבליט את זהותם הנבדלת. כל אלה העיבו על הלכידות מבית.

באשמתה שלה

היו נתונים משניים נוספים שפגמו בשאיפה הטבעית להנצחה משותפת. לצד ההתגייסות התל אביבית המרשימה, בלטה בעיר תופעת ההשתמטות המוצהרת והסמויה. רבים וטובים מצעירי האליטה העירונית העדיפו, בתמיכת בית הוריהם, להשתמט משירות ולא להתגייס בשעה המכרעת והגורלית ביותר. להבדיל משלילת הציונות של חוגים חרדיים בירושלים, ומגישת "תורתו אומנותו" של חוגים חרדיים מתונים יותר, המשתמטים התל אביבים התנערו בראש חוצות ממשימת ההתגייסות ומהסכנה שבהקרבת החיים.

ההיסטוריונים שירתו נאמנה את כור מחצבתם האידאולוגי והמפלגתי. היסטוריונים של ההגנה הטילו צל ענק על המחקר, באצ"ל הושמע קול מונוליטי, ובלח"י נשמרה שנים רבות שתיקה מחתרתית.

ניתן אפוא לומר שנפקדותה היחסית של תל אביב מסיפור העצמאות נזקף לחובתה בלבד. לצד אבות העיר, כמעט כל בכירי הדרג הממלכתי התגוררו בתל אביב. לו היו מגבשים תכנית הנצחה מוסכמת, איש לא היה יכול לעמוד בדרכם.

בערב יום הזיכרון תשס"ב (2002) נחנך גן הבנים בפארק הירקון לזכר חללי תל אביב שנפלו במערכות ישראל, ואחריו הוקם גן לזכר חללי הטרור ופעולות האיבה. במרוצת המלחמות והשכול השתנו דפוסי הזיכרון וההנצחה. חילופי הדורות עמעמו את משקעי העבר. מאז מלחמת יום הכיפורים מלכד טקס הזיכרון המרכזי בבית העלמין הצבאי בקריית שאול את כל שדרות העם, ובשנים האחרונות מתכנסים בערב יום הזיכרון תושבי תל אביב לעצרת משותפת בכיכר רבין.

בראש הלוחמים

מתוך 12 החטיבות הקרביות של צה"ל שהוקמו במהלך מלחמת העצמאות, שתי חטיבות - "גבעתי" ו"קרייתי"- היו על טהרת מגויסי תל אביב, ובשלוש חטיבות הפלמ"ח מספרם של בני העיר היה גדול. בחטיבה שבע, בחטיבה שמונה המשוריינת, ובחילות הצבא השונים, בלט הייצוג התל אביבי, לרבות לוחמי אצ"ל ולח"י שהתגייסו לצה"ל.

שיעור התל אביבים בקרב המגויסים ליחידות הלוחמות עלה על חלקם היחסי באוכלוסייה. רק בהתיישבות העובדת עלה מספר המתגייסים הקרביים על בני תל אביב ובנותיה. בזכות הקיבוצניקים והתל אביבים הוכרעה המערכה העקובה מדם שניהלה חטיבת הפלמ"ח הראל, בפיקודם של יצחק רבין מתל אביב ויוסף טבנקין מעין חרוד, להבקעת המצור על ירושלים.

לקראת הקמת "גן הבנים, ו"גן חללי הטרור" בפארק הירקון בעשור החולף נבדקו מחדש רשומות הנופלים מתל אביב. לפי הפרסומים המעודכנים של מערכת הביטחון והביטוח הלאומי נפלו במלחמת העצמאות 4,537 חיילים - כולל לוחמי המחתרות, ונהרגו 922 אזרחים מכלל היישוב העברי. מתוכם נהרגו 1,761 לוחמים תושבי תל אביב, ו-230 אזרחים מתל אביב. כלומר, 38% מהנופלים המגויסים ו-25% מהחללים האזרחיים היו מתל אביב.

יש לציין שרשומות הנפגעים השונות אינן זהות, וההבדלים נובעים משיטת ההגדרה ומסיבות שהזמן גרמן. לדוגמה, רק לאחר עליית הליכוד הוכרו הרוגי האצ"ל מפרשת אלטלנה כחללי מערכת הביטחון.