לפני כמה ימים נפל מבטי על שני דברים: על גלויה מבודפשט, ששלחה אווה מנשף של איזו חברה, ובמקרה, מבלי להרגיש, עבר המבט אל ידיי, הפצועות מעבודה. לרגע שאלתי את עצמי את השאלה: האם לא הייתה זאת רומנטיקה טיפשית, נגד האינסטינקט, לעזוב את החיים הקלים, לבחור בחיים של עבודה קשה, של פועלת? אבל כעבור רגע נחה דעתי. אני יודעת: לא הייתי יכולה לחיות אותם החיים של הגולה: ופה בארץ-ישראל – מקומי. רק שאלה היא, אם בחרתי פה בדרך הטובה. אני חושבת שכן. אני חושבת שלא אהיה פועלת פשוטה. יש לי רצון לחפש את האפשרויות להיטיב, לגדול, לעזור, ואני מקווה שאולי תהיה לי גם יכולת לכך. מקרה פעוט מוכיח לי זאת שוב. אתמול הייתה בביתנו חנוכת חדר-הקריאה. אני אירגנתי הכול. וכמה משמח היה לראות איך פתאום נתגלה רצון עז בין החברות לעבוד, ליצור, ואיך הצליחה הפעולה. דווקא פה בארץ, אני חושבת, חשוב להעניק הרבה לאנשים במובן הרוחני, בעיקר להשפיע על מצב-הרוח, כי כמעט לכל אחד יש צרות, קשיים. קשה, קשה לכתוב על דברים כאלה בעברית. וקשה בכלל לכתוב ברור על דברים שעוד לא ברורים לי.
לחלקים נוספים של המאמר:
יומנה של חנה סנש, 27.10.1938
יומנה של חנה סנש, 17.2.1940 (פריט זה)
יומנה של חנה סנש, 8.1.1943, קיסריה
יומנה של חנה סנש, 29.5.1943
מכתבי חנה סנש, 25.12.1943
מכתבי חנה סנש: על סף היציאה
