ההפסקות הארוכות האלה בין תאריך לתאריך אומרות דבר. פעם אין דיו בעט, ופעם אין מנורה. פעם יש רעש, יש עוד אנשים מלבדי בחדר, ופעם אין פנאי. פעם אין חשק, ופעם אין טעם לכתוב. לא מפני שחסרו מאורעות – אלה לא חסרו הן מבחוץ והן מבפנים – אלא יותר מתוך אדישות כלפי המתרחש.

היה זה שבוע שזעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא, ובמידה שידעתי את האבסורד שברעיון זה, הנה הוא נראה לי בכל-זאת לאפשרי והכרחי וחשבתי לקום ולעשות. ובסיכום, יצא דבר אחר. התעוררות להעלאת אמא ומאמץ לשם זה. שלושה ימים הייתי בתל-אביב ובירושלים לשם סידור העניין. הסיכויים חלשים כרגע, אבל מי יודע? – ובינתיים בחרו בי כאן למחסנאות [אקונומית] וכל התנגדותי לא הועילה. אין לי כל רצון לעבודה זו (השנואה עלי עוד מנהלל), אבל אין לי ברירה. חבלי לי על שנים נוספות שאבזבז כוחותיי ומרצי על דבר שהוא רחוק ממני, ובכל-זאת הוא יתפוס אותי במידה שתמנע אפשרות של התפתחות בכיוון אחר.

אני מתביישת בפני עצמי בשל הקובלנות האלה, אבל אינני יכולה להשתחרר מהרגשה זו. שנים הולכות ואני מבזבזת אותן, או את עצמי, שנים המיועדות ללימוד, להשתלמות. אני בטוחה, שלו יכולתי ללמוד דבר באופן יסודי, בשלמות, הייתי יכולה להביא הרבה יותר תועלת גם לקבוצה ולמצוא יותר סיפוק. לעומת זה מטילים עלי עבודות שונות שתמיד תובעות ממני רק לתת את אשר ב"מלאי" שלי, בלי להוסיף עליו. עד מתי אפשר כך?

שקר- עונה קול אחר.- אני לומדת- לומדת חיים. וגם זה לא. אני חיה בעולם שאני בונה אותו, בלי כל קשר עם העולם החיצוני. אני חיה כאן כטיפת שמן במים. אני בתוך המים, לפעמים צפה ועולה ולפעמים שקועה בפנים, אבל תמיד נשארת עולם בפני עצמו, בלי להתמזג עם אף טיפה אחרת.

ביקרתי את מרים לפני כמה ימים. כל-כך שמחנו להיפגש. היא באמת החברה שלי. יש לה חבר. היה לי מוזר לשמוע ממנה. הבחור הראשון אצלה. יש לי רושם שהיא הכריחה את עצמה מכל מיני שיקולים מוצדקים. כששאלתי אותה, ענתה בפשטות גמורה" "כן, אבל כמובן אין זה מחייב לא אותו ולא אותי." אני מבינה ומצדיקה אותה – אבל לא מסוגלת לזה.

אינני יכולה לתת את עצמי בחלקים. או את הכל- גוף ונפש יחד- או כלום. ולכן כלום, כל הזמן כלום. – גבי היה כאן לא מזמן. הוא בין המכרים היותר סימפטיים שלי. אבל מצדו נדמה לי שאין כל קשר יותר קרוב, ואצלי גם כן לא הרבה.

אבל על כל זה אינני יכולה לחשוב ברגע שאני זוכרת את אמא ואת אחי. לפעמים תוקף אותי פחד איום: האם נתראה עוד? ושאלה מנקרת ונוקבת: המותר היה, האם היה זה דבר אחר מאשר אנוכיות ללא גבול?

פעם בעובדי במספנה שאל אותי אליקים, ככה סתם, האם אני "טובה". התחלתי להרהר בשאלה. אולי לא, אינני טובה. לאלה שקרובים אליי, שאוהבים אותי, שטובים אליי, אכזרית אני. רק למראית-עין טובה אני. למשעה שי שלי לב קשה כאבן ליקירם לי, ואולי גם לעצמי. אינני מסוגלת להמשיך. העיניים נעצמות. בחדר הכל ישנים כבר. גם זמני הגיע.

לחלקים נוספים של המאמר:
יומנה של חנה סנש, 27.10.1938
יומנה של חנה סנש, 17.2.1940
יומנה של חנה סנש, 8.1.1943, קיסריה (פריט זה)
יומנה של חנה סנש, 29.5.1943
מכתבי חנה סנש, 25.12.1943
מכתבי חנה סנש: על סף היציאה

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel