תולדוט אתר ההיסטוריה

את עבודתנו ברחבי הכיבוש הגרמני לא היינו מסוגלים לבצע בלי קשריות. כל גיטו היה, כאמור, מעין "ממלכה" בפני עצמה, מנותק מן העולם ומגיטאות אחרים. שום קשר לא היה קיים בין גיטו לגיטו, ודבר זה הכביד על המוני היהודים, ובמיוחד על פעולות המחתרת היהודית. ולא רק בין גיטו לגיטו צריך היה לקשר. שטחיה המערביים של פולין סופחו לרייך השלישי, ולאחר הפלישה הגרמנית לשטחי ברית-המועצות נתווספו שטחים אדמיניסטרטיביים חדשים וגבולות ביניהם, כגון מחוז ביאליסטוק שטחי אוסטלאנד וכו'. וכל גבול – סכנה, כל גבול – מוות.

אין בכוחי לתאר מה היתה עבודת-הקשר בין גיטו לגיטו ובין איזור למשנהו בתחומה של פולין שמלפני המלחמה. צריך היה לצאת מהגיטו ברשיונות יציאה מזוייפים, או להתגנב דרך כל מיני חורים בבתים הרוסים על גבול הגיטו, או לעבור מעל החומות, שהוקמו בידי הגרמנים, לצד הארי, להסתכל לכל עבר, אם אין משגיחים בך, להיזהר מהסכנה האורבת: מגרמני, משוטר פולני, מסחטן. לא יכולנו להתהלך מחוץ לגיטו כיהודים. אסור היה ליהודי לנסוע ברכבת או להתנועע בכבישי המדינה הכבושה. כדי לצאת מחוץ לגיטו צריך היה להתחפש לפולני, ולשם כך דרוש היה "פרצוף ארי" ושליטה טובה בשפה הפולנית. לא תמיד נמצאו אנשים מתאימים. אך גם משנמצאו ציפו להם שבעה מדורי גיהנום, שהרי כל שיצא מתחומי הגיטו כדי לעבור ברחובות העיר עוד הרכבת, ארבה לו הסכנה. אם מראה פניך עצוב, מכירים בך שיהודי אתה; אם מישהו מביט עליך בחוצפה ואתה, ברגע של חולשה, משפיל את העינים - דינך נגזר, כי ברור שיהודי אתה, שאם לא כן – מה לך לפחד?... בכניסתך לרכבת עליך להשתתף בשיחותיהם של הפולנים, ועיקר שיחתם – על היהודים, וחייב אתה להקשיב, לדבר כאחד מהם, שאם לא כן יכירו בך שיהודי אתה.

כשאתה עושה את דרכך מגיטו לגיטו עליך לעבור, לפעמים, שלושה גבולות; עם צאתך – החומה, עם מעברך מאיזור לאיזור – גבול, וכשהגעת לעיר, מחוז חפצך, בתור פולני – עליך שוב להתגנב לגיטו הזר, לעבור חומה או גדר תיל לבל יראה אותך איש.

ולא בידיים ריקות נסעו המקשרים והקֵשָׁריות. בתקופה הראשונה העבירו עיתונים והוראות, בתקופה השניה – אקדחים. לעיתים קרובות נקלעו הקֵשָׁריות למצודים שערכו הגרמנים על פולנים. היו עוברים שבועות של מתיחות שאין לתארה, עד שהקֵשָׁרית סיימה את שליחותה וחזרה לבסיסה. אילו כוחות נפש היו דרושים כדי לעמוד בכל אלה!

אך היו כאלה: פרומקה, אשר ארשת פניה לא היתה ארית כל עיקר, ומעיניה ניבט היגון היהודי – שוטטה בדרכים, ולא היה מקום שלא הגיעה אליו: לווילנה, לקובֶל, לבֶּנדין. לפניה לא הגיעו חברים מווארשה לקובל או לבריסק, וגם לא לאחריה. לא היה דבר שנבצר ממנה לעשותו. הן סבורים היינו, שאם נשלח אנשים לגיטאות אשר יפקחו את עיני הציבור על ההשמדה הצפוייה לו ויעזרו בארגון ההגנה וההצלה – אולי עוד יינצלו יהודים, אולי יצליחו להקים כוח יהודי להגנת הנפש, אולי עוד יברחו ליערות. ואכן, עצם הדבר שהגיעה קֵשָׁרית היה חג לרבים מתושבי הגיטו. תמיד היו דברים בפיה, אשר לא רק אנשי תנועתנו, אלא אחדים מעסקני הציבור הקשיבו וגם האמינו להם. לונקה קוזיברודזקה, תמה שניידרמן, חוקה פולמן, רישיה ופראניה באטוס מדרור; טוסיה אלטמן מהשומר-הצעיר; סויקה ארליכמן מגורדוניה, הלה שיפר מעקיבא, ועוד חברות היו מקשרות בין גיטו לגיטו, בין מקום למקום, עברו הנה ושוב עשרות פעמים, ועשרות פעמים ראו את המוות בעיניהן. אחרי כל נסיעה כזו היו נחות ימים אחדים ויוצאות שוב לדרך. אין לתאר את עבודתנו, את ארגון המרד ואת המרד גופא, בלי הבחורות המקשרות האלו.

יסוד עיקרי בעבודתנו היה הקשר עם המקומות, וזה נעשה על-ידי מקשרות. הגרמנים ניתקן אותנו לחלוטין מן העולם. הם ביתרו את יהדות פולין לאברים-אברים מדולדלים. כל גיטו היווה יחידה נפרדת, המנותקת ניתוק גמור משאר הגיטאות.

הקֵשָׁריות שלנו קיבלו עליהן לסכל מזימה זו, והן עשו והצליחו ולו במעט. בגופן ובמעשיהן ניסו לאחד את הגיטאות, את יהדות פולין המתפוררת. בפניהן של הקשריות לא עמדו חומות הגיטו ולא היו גבולות, וכל הגזירות והאיסורים על התנועה בדרכים לא נחשבו בעיניהן. לא היתה פינה בפולין הכבושה בה נמצאו יהודים (פרט ללודז'-ליצמאנשטאדט), שהקשריות לא חדרו לתוכה.

צפה ועולה לנגד עיני דמותה של לונקה קוזיברודזקה, בת העיירה פרושקוב הסמוכה לווארשה. אביה, אברהם, היה מורה ומחנך הנוער בעיירה, וחניכיו, בלי שכוונו על-ידו לכך במישרים. הגיעו רובם ככולם לתנועה החלוצית. אף הוא עצמו – איש בעל אופי חלוצי היה מקורב אלינו כל השנים, אך לונקה בתו, חניכת בית-ספר פולני, שנמצאת תמיד בחברת פולנים, פעילה בתנועת הנוער הסוציאליסטית הפולנית, רחוקה היתה מעניני הנוער היהודי. ואולם הרוח ששררה בבית עשתה את פעולתה; גם אחיה דוד, חבר מרכז החלוץ ופרייהייט-החלוץ-הצעיר, השפיע עליה, כנראה, לא מעט. ובבוא השעה, עם פרוץ המלחמה, באה אלינו והודיעה לאמור: "מוכנה אני לכול והנני מעמידה עצמי לרשות התנועה".

צעירה יפה, בלונדינית, בעלת חזות "גויית", משכילה, התחבבה על הבריות, וכל שבא עמה במגע העריץ אותה ואהבה. כל כולה שופעת מרץ נעורים. אך המיוחד שבה היה אומץ-הלב שנתברכה בו. נוסף לפולנית וליידיש ולעברית, ששמעה בבית הוריה, למדה באוניברסיטה צרפתית וגרמנית וגם רכשה בקלות אנגלית, רוסית ואוקראינית. היא לא ידעה מעצורים בפעולתה, ולא היה מקום שלא תגיע לשם. גזירות שונות ניתכו על היהודים והפולנים בזו אחר זו, אך לונקה ידעה תמיד "להסתדר". זוכרת אני שהיינו אורזים את המזוודה שלה כשהחומר המסוכן טמון בתוך המכסה הכפול, והלב חרד: מי יודע מה צפוי לה?

חששנו גם להוריה. משך חודשים היו צופים וחרדים יום יום לגורל בתם האהובה. הרשאים אנו להמשיך ולטלטלה אל תוך הסכנות המרובות? עם זאת לא קרה אף פעם אחת שההורים יתנגדו לשליחותה. אדרבה, הם ליווה ברעדה ובאהבה. ולונקה מחייכת ומעודדת אותנו: "אל תדאגו, הכל יהיה בסדר". בטוחה היתה בצדקת מעשיה, באומץ לבה, באופיה החזק ובכושר התמצאותה המהירה, וכי תמלא את שליחותה בשלמות. משיצאה – חרד לה הלב משך שבועות רבים. מכתב אין וגם ידיעה אין, והן צריכה היתה לשוב מכבר... ולפתע-פתאום היא מופיעה והחיוך על פניה. על הרפתקאותיה ועל כל מה שעבר עליה היתה מוסרת כלאחר יד ובצניעות. כאילו בושה לספר על הגבורה שחוננה בה. מסתבר, שבאותה נסיעה נערך חיפוש בתחנת-הרכבת, בדקו את כל החבילות, עוד מעט ויתקרבו גם אליה, ובמזוודתה חומר מסוכן. אך לונקה לא אמרה נואש, וברגע האחרון ממש מסרה את מזוודתה ה"כבדה" לגרמני, שהכירה זה עתה ורכשה את ליבו. הלה נטלה מעשה אביר והעבירה בשלום בעד שרשרת הגרמנים בלא שידע, כמובן, מה השלל שבידו. תמיד היתה מצליחה להתחמק מהג'נדרמים הגרמנים והמזוודה אתה. ועל כך, בעיקר, גאוותה.

קורנת כולה היתה בספרה על ביקוריה בגיטאות שלתוכם הצליחה להתגנב. בואה היה חג לחברינו ולציבורי האנשים שאתם נפגשה במושבות היהודים. היו מקיפים אותה ומקשיבים בנשימה עצורה לסיפוריה על נוער שאינו משלים עם ההשפלה וחולם על חיים או מוות של כבוד. היתה מספרת על פולני, ועיתים גם על גרמני, שעזר לה. גם בין חיות הטרף חיפשה את האדם וכשזה נזדמן לה היתה מאושרת.

קרה מקרה שחטפו מן הקיבוץ בדזֶלנה שישה חברים והביאום למחנה העבודה בקאמפינוס. היא לא היססה לצאת בעקבותיהם, איתרה את המקום ועשתה מעשה נועז – ניסתה לחדור אל תוך המחנה, השמור היטב. אמנם, לעזור שוב לא יכלה, כי הבחינו בה. אך למזלה הצליחה להימלט מהמלכודת ששמרו לה שומרי המחנה, הפולקסדויטשים והאוקראינים, וחזרה בשלום לווארשה.

לא אחת נמצאה ממש בתוך מלתעותיהם של הנאצים, אך תמיד הצליחה להתחמק מהם. היא היתה חודרת לתוך ערים ועיירות בשעת מעשה ההרג והחיסול, כשהיא נושאת עמה קריאה להתארגנות להגנה. ולאחר שכלו כל הקיצין, כשלא היה עוד מה לעשות נגד האקציה, היתה מחרפת את חייה כדי להציל נפש אחת מישראל, היתה אומרת, כדאי וכדאי לחרף את הנפש.

וכלונקה כן גם שאר הקשריות. היו מקשרות לכל גליל וגליל: פראניה בֶּאטוס, שעבדה תחילה באוסטרובייץ וסביבותיה לשם גורשה מקונין, אשר סופחה לרייך; ריסיה – שם משפחתה לא ידוע, גם היא ממגורשי קונין בצ'נסטוכוב וקלץ – שתיהן הצטרפו כקשריות לארגון היהודי הלוחם בווארשה, בשלהי 1942; וכן רניה קוקילקה בבנדין, ברונקה ויניצקה בביאליסטוק ובֶּלה חזן בגורדנה. מלבד הביקורים של חברי המרכז, היו הקשריות נושאות בעול העיקרי בפעולות הקשר. הן עודדו וארגנו, חיפשו מקומות בשביל חווה חקלאית, הכינו מקום לקיבוץ, העבירו עיתונים וספרים, ליוו את החברים אל הגבול הסלובקי, הקימו את הבסיסים לפעולה פרטיזנית ופיתחו פעילות עזרה ענפה לניצולי הגיטאות.

מן הראשונות שהביאו מווילנה את בשורת האימים על החיסול היתה תמה שניידרמן. לונקה ופרומקה היו הראשונות שנסעו לשם (בתחילת ינואר 1942, לאחר שהניאק גראבובסקי הפולני נשלח מווארשה לווילנה), כדי לבחון את המצב במקום.

הקשריות הן שהיו מביאות נשק לגיטאות – נשאו אותו מעיר לעיר והכניסוהו אל בין החומות. בדיקות חמורות היו בודקים הגרמנים והן הוליכו אותם שולל כשהנשק על גופן, או טמון בכיכרות לחם וכו'. לתמה קרה פעם מקרה מבדח במקצת: היא נסעה ברכבת ורימוני-יד טמונים בתחתוניה. לרוע מזלה נתפנה מקום ישיבה והגויים ברוב אדיבותם הפצירו בה לישב. היא ידעה שאם תשב עלולה היא לסכן את עצמה ואת הנוסעים. למזלה הצליחה להסיח את דעת הנוסעים ויצאה מן המיצר בשלום.

הסכנה לקֵשָׁריות ארבה מכל עבר. תמיד היתה אפשרות של חיפושי פתע, כי גם את הנוסעים הנוצרים היו בודקים ומחפשים בכליהם. היתה גם סכנת חטיפה למחנות-עבודה או למחנות-ריכוז. אולם סכנת הסכנות היתה שיכירו בהן שהן יהודיות. לגרמנים היו סימני היכר משלהם: הם היו מתבוננים בפניהם של העוברים ושבים, ומשהשגיחו באיש שפניו מביעים עצבות חשדו בו כשהוא יהודי. אף בשעות של מתיחות עד כלות הכוחות, חייבות היו הקשריות להעמיד פנים שוחקות ועליזות. פעמים רבות מצאו עצמן עומדות על סף המוות ממש, בטרם הצליחו לבצע את המוטל עליהן. אחת אחת נפלו בידי הגרמנים, ורבות מהן נרצחו.

אחת מהן, פראניה באטוס, הצעירה בקשריות, שנותרה בחיים אחרי המרד ופעלה בצד הארי של וארשה, אמרה: לאחר שאבד הכול אין לי עוד מה לעשות, איני רוצה לחיות בזכות פרצופי הארי. גורלם של היהודים כולם הוא גורלי שלי, והיא שלחה יד בנפשה. היה זה ביום ה- 12 במאי 1943, יומיים לאחר שקבוצת אחרוני הלוחמים הוצאה מהגיטו המרכזי דרך תעלות-הביוב.

כאלה היו הקשריות שלנו, מימי הכיבוש הראשונים ועד יומם האחרון של יהודי פולין.

פרומקה ותה, שהצליחו לחדור לעיר קובל שבוולין, נפגשו עם לאה פיש, רחל פוגלמן, שיינדלה שווארץ ודוד אייזנברג – אלה החברים שנפרדנו מהם בזמנו, בעת פעולתנו במחתרת הסובייטית. מהם קיבלנו את הידיעות הראשונות על המשך עבודתם של חברינו עד הפלישה הגרמנית לשטחי ברית-המועצות.

התנועה בשטחים המסופחים לברית-המועצות גדלה והתפתחה מיום ליום, קמו סניפים חדשים ואליהם נצטרף נוער רב. ואולם משהגיעו לשיא הפעולה התחילו המאסרים. עם האסורים היה גם אדק גולובנר, שעמד במרכז הפעולה עד הרגע האחרון. במאסר נטל אדק את כל האשמה על עצמו. הוא אמר לסובייטים בגלוי: אני חלוץ, ולמרות הערכתי העמוקה למפעלכם לא דעכה כמיהתי לארץ-ישראל ולא אוותר על חלוציותי, אבל חברי האחרים אינם אשמים. במקרה נפגשתי עמהם.

אחדים מהחברים "שוחררו" על-ידי הגרמנים. את אדק השאירו בבית-הסוהר, ומאז לא נודעו עקבותיו. שמועה התהלכה, שהגרמנים מינוהו כמתורגמן בינם לבין חיילי הצבא האדום שנישבו. הוא דיבר גרמנית רהוטה, וכן רוסית ואוקראינית.

אחר נודע לנו, שהחברים בקובל ארגנו קבוצות פרטיזניות. הם הצליחו לשלוח עשרות אנשים ליערות שבסביבה (אחדים מהם פגשתי אחרי המלחמה). אף הם עצמם התכוננו ללכת ליער, אך בעצם ההכנות פגעה בהם, כפי הנראה, האקציה, ושוב לא הספיקו לצאת.