קורותיה של הקהילה היהודית בקראקוב תחת השלטון הנאצי אינן שונות, מהותית, מקורותיהן של הקהילות היהודיות האחרות בשטחי הכיבוש: הן ספוגות ייסורים, טרגדיות מזעזעות ומסתיימות בכליה.

התקופה שלפני הקמת הגיטו

הגזירות הראשונות

מיד עם כבושה של קראקוב, ב- 6.9.1939, התחילו הגרמנים בתהליך של שלילת זכויותיהם האזרחיות של היהודים בעיר. תהליך זה הואץ והוחמר בהדרגה עד כדי פגיעה בזכויות הטבעיות של בן-אנוש. מלכתחילה, עוד בימי הממשל הצבאי (עד 26.10.1939), הפכו היהודים לאוביקט להתנכלויות, התגרויות ומכות מצד צבא הכיבוש: הגרמנים גוזזים את זקניהם ופאותיהם של זקנים יהודים, מכריחים את היהודים לעבוד בראש השנה וביום הכיפורים ולבצע עבודות בזויות – ולפעמים הם אף חוטפים אותם מהרחוב למטרה זו. הם מחייבים את היהודים לסמן כל בית-עסק או מחסן יהודי באות מגן-דוד (8.9.1939)¹ ועל ידי כך הופכים אותם למטרה ברורה של התנפלויות, מעשי שוד וגזל. כמעט במקביל יוצא צו, האוסר העברת רכוש יהודי, דבר שמקל על הגרמנים את אתורו של רכוש זה ואת השגתו.

אמנם, מבחינה המוניציפאלית, הופעלה עתה, כמעט מיד, הנהלה ארעית של הקהילה (בראשותם של פרופ' מ. ביברשטיין ושל סגנו, ד"ר ו. גולדבלאט), אך עיקר תפקידיה צומצם לביצוע הוראותיהם של השלטונות הגרמניים והוגבל לתחום האדמיניסטרטיבי והכלכלי בלבד. התחום הדתי, שהיה לפני המלחמה, תחום הפעילות החשוב של מינהל הקהילה, ה"קאהאל", נשלל עתה ממנו כליל. שנוי שמה מ"קהילה יהודית דתית" ל"קהילה יהודית", היה הבטוי לתמורה זו.

כמעט במקביל הטילו שלטונות הכיבוש על הציבור היהודי גזירות אנטי-דתיות, כגון: סגירת בתי-כנסת, מטעמי בטחון כביכול, מסירת תשמישי קדושה יקרים, חובת גלוח הזקן והפאות וכן, הפסקת השחיטה הכשרה (26.10.1939).² גזירות אלה פגעו קשה במהלכם התקין של החיים הדתיים והורידו את המוראל אצל הציבור היהודי בעיר, גם אצל היהודים הלא דתיים. כמעט במקביל, הפנתה משטרת הבטחון הגרמנית להנהלת הקהילה מספר פקודות של הממשל הצבאי, שנגעו, בעיקר, לאספקת ריהוט למשרדיהם ולדירותיהם של הגרמנים, והטילה עליה את האחריות לביצוען.

רמז אחר לבאות היה כלול בכרוזו של המושל הכללי, ד"ר האנס פרנק. הכרוז פורסם ב-26.10.1939 וסימן את המעבר של "הממשל הכללי לשטחי פולין הכבושה", הגנרל גוברנמנט (להלן ג.ג.) לממשל אזרחי. בכרוז זה קובע פראנק, בין היתר, כי היהודים הם עם נצלן ולפיכך לא יהיה להם מקום בשטחים הנשלטים על ידי הגרמנים.³

אמנם רוב הפקודות והצווים של שלטונות הכיבוש הסתמכו בתחילה על החוק, אך נלוו אליהם תוך זמן קצר צווים אחרים, אשר לא היו מעוגנים בשום חוק. יתרה מזו, לא מעטות היו ההוראות שבפקודות ובצווים של הממשל האזרחי, שנמסרו להנהלת הקהילה ללא שום אסמכתא חוקית, לעיתים בעל-פה בלבד, וזאת כשהשלטונות מסרו הנחיות בסיסיות להנהלת הקהילה וזו חויבה להוציאן לפועל.

אחד הצווים שנראו אז כמחפירים היה הצו מ- 26.10.1939 בדבר הנהגת עבודת כפיה ליהודים ("צוונגסארביטרטרופן"). בעקבות צו זה והדרישות הבלתי פוסקות להנהלת הקהילה היהודית לספק כח עבודה, נעשה רישום כח עבודה של היהודים, כולל הבוגרים וצאצאיהם, גברים ונשים מגיל 18 ועד 55. הנהלת הקהילה השכילה למתן את ישומו הרחב של צו זה משנקבע סידור לפיו החייב בעבודת כפיה יכול היה "לפדות" את עצמו על ידי תשלום, באמצעות הקהילה, עבור ממלא מקומו. (ממלאי מקום אלה היו בעיקר פליטים יהודים שבחודשים הראשונים אחרי תחילת המלחמה גורשו מהכפרים והעיירות שבסביבות קראקוב. תוך כדי נדודים הם הגיעו לקראקוב – והביאו לגידול האוכלוסיה היהודית בעיר מכ- 56,000 נפש לפני המלחמה לכ-68,500)⁴ כעבור זמן מה נוצרה קרן מיוחדת למלוי מקום בעבודת כפיה, שבעזרתה יכלה הקהילה לעמוד במכסות העבודה ההולכות וגדלות, ועל ידי כך, כפי שסברו, למנוע את החטיפות ברחוב.⁵ ברם, החטיפות לעבודות השונות לא פסקו, ולא פעם הנחטפים לא חזרו עוד לבתיהם.

להגברת ההרגשה של אי-הבטחון אצל היהודים וחרדתם לבאות הוסיפה החובה על כל יהודי בן 10 ומעלה לענוד סרט לבן עם מגן דוד כחול.⁶ היתה זו גזירה גזענית מובהקת, שלוותה בסנקציה חמורה של עונש מאסר לכל מי שהפר אותה. גזירה זו הוטלה לא רק כדי להבדיל את היהודים, כבני הגזע הנחות, משאר התושבים, אלא גם כדי ליצור בהם בצד רגשות נחיתות הרגשת פחד וחרדה לבאות.

והבאות לא איחרו לבוא – ואופיין, היקפן ועוצמתן הפכו בהדרגה יותר ויותר חמורים ומפחידים – שכ"החמור" של האתמול מצטנע לעומת החמור של היום ומחוויר בהשוואה למחריד של המחר. כך למשל, החיפושים אחרי רהיטים, כלי זהב, כלי כסף ומזומנים (שמעל ה- 2000 זלוטי, אותן מותר היה להחזיק באותה התקופה),⁷ קבלו צורה של שוד מאורגן של כל דברי הערך, של בדיקות אלימות בבגדי הקורבנות, של הפשטת גברים ונשים עד לעירום, של בדיקות "גינקולוגיות" אצל הנשים ואף הרג הקורבן במקרה של התנגדות. חיפושים אלה, ש"מטרתם הרשמית היתה הוצאת אגירות הזהב והכסף מידי היהודים", בוצעו על ידי הגרמנים לאורך רחובות שלמים וברובעים עליהם הוטל עוצר (בדומה לזה מ- 6.12.1939- 5).⁸

זרם הגזירות, האיסורים, החובות השונות והמשונות, שפגעו גם בזכויות הפרט של יהודי קראקוב, היה בלתי פוסק: ב- 20.11.39, היתה זו הקפאת הפקדונות שהיו ליהודים בבנקים, גזירה שמטרתה היתה לפגוע במסחר היהודי; כעבור שבועיים, ב- 27.11.1939, היה זה צו המחייב מסירת כלי רכב והציוד המכני שהיו ברשותם של היהודים; כעבור שבועיים נוספים, ב- 11.12.1939, היה זה סילוק התלמידים והמורים היהודים מבתי-הספר, הפסקת פעולתם של בתי-הספר היהודיים הפרטיים ופטוריהם של מורים יהודים (מה שהביא לכך שהנוער החל ללמוד בחשאי),⁹ וכן, באותו יום, "איסור שמוש ברחובות, כבישים וככרות בשעות בין 21 ובין 5 ללא אישור מיוחד מטעם השלטונות";¹⁰ למחרת, ב- 12.12.1939, היתה זו הרחבתה של מסגרת החייבים בעבודת כפיה, לגילאים מ- 14 ועד 60 (ששוב הורחבה, ב- 6.3.1940, לגילאי 12-60), ולאחר מכן סווג רפואי וריתוק מקצועי (בהקבצה לפי מקצועות) ותקופה של שנתיים לפחות;¹¹ כעבור כשבועיים, הייתה זו חובה למסור מקלטים וציוד רדיו; ושוב, כעבור מספר ימים, איסור העתקת מקום מגורים; ושוב, מדי פרקי זמן קצרים, איסור תנועת היהודים ללא רשיון מחוץ לתחום שנקבע; חובת דיווח מלא על כל הרכוש היהודי הפרטי והצבורי (עד 1.3.1940); איסור נסיעה ברכבת (26.1.1940); איסור נסיעה בחשמלית, פרט לקרונות או תאים שהיו מיועדים ליהודים (10.3.1940); איסור הליכה ב"פלאנטי" (פרט לקטע בין מלון "רויאל" לבין הדואר המרכזי), בכיכר המרכזית וב"סוקינניצה", (1.5.1940); איסור כניסה לתיאטרון, לבתי קולנוע ולמסעדות לא-יהודיות – ועוד, ועוד.

לסדרת האיסורים והגזירות האלה היתה בצד הטעמים החומריים הפרגמטיים המיידים, כגון זה של פקוח על כח העבודה, מטרה נוספת: ליצור מתח תמידי בחיי היהודים ולערער בהדרגה את שווי משקלם הרוחני והמוראלי. בצורה זו שולבו בלוחמת הנאצים ביהודים אמצעים פסיכולוגיים באלה החומריים.

הרכוש היהודי הנטוש, כולל בתי עסק, בתי מלאכה, בתי חרושת ובתי מגורים, נמסר עוד בתחילת הכיבוש לפקוחו ואחריותו של "מוסד הנאמנות" ("טרויהנדר"). מטעם מוסד זה מונה "נאמן", גרמני או "פולקסדויטשה" (אזרח פולני ממוצא גרמני), שתפקידו היה לנהל את בית העסק או המפעל שנמסר לאחריותו. ברם, בדרך כלל ה"נאמנים" ניצלו את תפקידם לתועלתם הפרטית. לפעמים נעשו עסקות בין היהודי בעל הרכוש שנשאר בעיר, לבין ה"נאמן", עסקות שאפשרו ליהודי להמשיך זמן מה ולעבוד במפעלו ועל ידי כך לזכות בכרטיס עבודה וגם למנוע את שוד רכושו במפעל – ואילו ל"נאמן", הכנסות יפות ללא עבודה.

בעקבות הקמת מוסד "הנאמנות", וכן בעקבות מעשי הגזל והשוד, היהודים החביאו את הסחורה, דברי הערך והרכוש הנייד שהיו להם, או מסרו אותם לשמירה למכרים פולנים. אלה שהיו זקוקים לכסף – וביניהם בעיקר המורים, עורכי-הדין, הרופאים, ורופאי השיניים, אשר כולם הורחקו מעסוקיהם, יכלו להבטיח את מחייתם רק ע"י מכירת רכושם וחפצי הערך שברשותם. לא מעטים מהיהודים בעיר התרוששו ולא נותר להם אלא להיות תלויים בעזרתה של הנהלת הקהילה, אשר מימנה הוצאות אלה ע"י הטלת מסים מיוחדים. וכשצפיפות הדיור והתזונה הירודה,¹² החלו בהדרגה לגרום להיווצרות בעיות סאניטריות ולתחלואה גוברת, הקימה הנהלת הקהילה בית חולים מיוחד למחלות מדבקות.

ה"יודנראט" והמשטרה היהודית

הנהלת הקהילה היתה הגוף שייצג את היהודים ושהיה אחראי כלפי השלטונות להתנהגותם בעיר. כלפי היהודים היא היתה הגוף בעל הסמכות הבלעדית בענייני המינהל הפנימי. תפקידה העקרי, בנוסף על פרסום וביצוע הצווים והאיסורים של השלטונות, היה לפתור את הבעיות שבפניהן הועמדה האוכלוסיה היהודית בעיר עקב אותם הצווים ואיסורים. על רקע ניגודים אלה נוצרה אמביוואלנטיות (דו-ערכיות) בגישות וחל פיצול ברצונותיהם של אנשי הנהלת הקהילה. הקונפליקטים נעשו חריפים וטראגיים יותר ויותר בשלהי שנת 1939, כשהוקם ב- 28 בנובמבר במקום הנהלת הקהילה מוסד "מועצת היהודים", בגרמנית "יודנראט". ה"יודנראט" מנה 24 אנשים (מהם 13 שמונו ע"י השלטונות כהשלמה ל- 11 חברי הנהלת הקהילה), ובראשו הועמד פרופ' מ. ביברשטיין.

המתחים הפסיכולוגיים והקונפליקטים הפנימיים מולם הועמדו אנשי "היודנראט", ההשפלות הפומביות מצד הגרמנים – בניגוד לעוצמה, שהוענקה להם בכל הנוגע לחיי היהודים בעיר – וכן הפתויים האישיים שהשלטונות "השכילו" ליצור עבורם, היו מעל לסף ההתגוננות שלהם, ולעיתים, בעיקר במצבים קריטיים, הם לא פעלו בצורה שנתקבלה על דעתו של הציבור היהודי הרחב בקראקוב, ואף עוררו את שנאתו. במרוצת הזמן, עוד גברו רגשי השנאה כלפיהם.

מוסד יהודי חשוב הוקם בקראקוב בקיץ 1940, והוא "החברה היהודית לעזרה הדדית" ("ז'.ס.ס."). ה"ז'.ס.ס." היתה כפופה לשלטונות הכיבוש ופיתחה רשת סניפים בכל שטח הגנראלגוברנמאנט. העזרה שהיא הושיטה ליהודים הנצרכים באה ממענקים כספיים, שהיא קיבלה מהשלטונות וכן מתרומות וחבילות עם מזון, בגדים ותרופות שהגיעו מה"ג'וינט" מארה"ב.¹³ בנשיאות החברה בקראקוב היו ד"ר מ. וייכרט (יו"ר), פרופ' מ. ביברשטיין (שהיה יו"ר ה"יודנראט"), ד"ר ח. הילפשטיין, וד"ר א. טיש.

באותה תקופה הקימו השלטונות הגרמניים בעיר את המשטרה היהודית, "יידישר אורדנוגסדינסט" (בקצור ה"או.דה."). משטרה זו היתה כפופה ל"יודנראט",(שמינה את השוטרים), ותפקידה באותה התקופה היה לשמור על הסדר ברובע היהודי ועל בנייני הקהילה. עם הזמן נתרבו תפקידיה והיא נעשתה שנואה על יהודי העיר – יותר מה"יודנראט" עצמו ולא פחות ממשטרת הבטחון הגרמנית. בשלבים יותר מאוחרים נעשתה המשטרה היהודית פחות כפופה להוראותיו של ה"יודנראט". היא החלה לקבל במישרין את פקודותיהם של השלטונות הגרמניים ולבצען והשוטרים היהודים, פרט לכמה מקרים יוצאי דופן, רשמו את הדפים השחורים ביותר בהיסטוריה של תקופת השואה בקראקוב: הם לא רק שלא סייעו ליהודים או ניסו להקל את נטל הגזירות הכבד, אלא ניצלו את תפקידם להשגת מטרותיהם האישיות ואף לשם פורקן היצר הבהמי שבהם – שכן אלה שהצטרפו ל"או.דה." היו לרוב אלמנטים חסרי מצפון, בעלי פרופיל אנושי נמוך ביותר.

גזירות הגירוש

מאחר וגודל האוכלוסיה היהודית בעיר לא תאם את תכניותיהם של שלטונות הכיבוש לגבי העיר, בירת הג.ג., הם החליטו על גירושם של כ-3/4 מתושביה היהודים; השאר היו חיוניים לגרמניה מבחינה כלכלית ולכן לא נועדו לגירוש.

בשלב הראשון נקראו היהודים (בצו מיום 18.5.1940) לצאת את העיר מרצון עד 15.8.1940, ולמצוא לעצמם מקום מגורים אחר. ה"יודנראט" פנה אז לפליטים אשר, כאמור, באו מסביבות קראקוב ומצאו בה מקלט ועבודה (הודות לעזרתו ולסיוע של ה"ז'.ס.ס.") ודרש מהם לעזוב את העיר. אולם כאשר רק מעטים, יחסית, שמעו להוראה זו, פנה ה"יודנראט" לכל היהודים בקריאה לצאת מרצון עד לתאריך שנקבע. אחוזי חששות ופחד החלו היהודים לעזוב את קראקוב, נבוכים, מבולבלים ואומללים, כשהם נעזרים בכל אמצעי התחבורה שידם יכלה להשיג. טורים ארוכים של אנשים, פלטפורמות ועגלות עמוסות מטלטלין נעו בכבדות אל מחוץ לעיר, בכוון למקום מקלט בלתי ידוע.

למעשה, יצאו את קראקוב מרצון הרבה פחות יהודים ממה שציפו הגרמנים – למרות שה"יודנראט" הזהיר, שאחרי ה- 15.8.1940 יכפו שלטונות הכיבוש את היציאה תוך הגבלת המטען ל- 50 ק"ג בלבד. לעומת זאת, יהודים לא מעטים הגישו בקשות לקבלת רשות להשאר בעיר. יתרה מזו, כשהגרמנים הקימו ועדה שתטפל בענין, התברר שהועדה (שתחילה השתתף בה גם נציג ה"יודנראט") חלקה היתרי מגורים בעיר כפליים ממספר ה- 15,000 שנקבע לפי תכנית השלטונות.¹⁴ נוכח התפתחות זו החלו השלטונות לרכז (ברח' מוגילסקה) את כל אלה שלא היה בידם ההיתר (בגרמנית: "אוסווייס"). במקרים לא מעטים נחטפו יהודים אלה ישר מן הרחובות – כשהשוטרים היהודים לא פעם עוזרים לגרמנים – דירותיהם נרשמו ורכושם הנייד נלקח ל"פקוח" ע"י משרד הנאמנות, ה"טרויהנדרשטללה".

ברם, גם אחרי פעולה זו, ואף אחרי דחיית מועד עזיבת העיר לאחר ה- 15 באוגוסט, נותרו בקראקוב כ- 15,000 יהודים שלא רצו לעזוב את הכל "מרצון". בתגובה לכך, הוציאו השלטונות צו (ב- 26 בנובמבר), לפיו נתחייב להופיע במשרד שטפל בענייני הגירוש, כל יהודי שלא היה בידו אישור מיוחד שהעיד על חיוניותו במקום עבודתו. הוא נתחייב להתייצב ב- 2 בדצמבר, עם מטען שלא עלה על 25 ק"ג. יתרה מזו, עוד בטרם הגיע המועד, נערך מצוד על משוללי היתר-מגורים בעיר; יהודים אלה, שבחלקם נחטפו ברחובות, רוכזו ברח' מוגילסקה, הוחזקו שם בתנאים קשים מספר ימים, ונשלחו, לפעמים ללא מטען כלל, ברכבת ללא כל יעד. הם צוו לרדת מהרכבת באקראי במקומות ישוב קטנים בסביבות לובלין, ולא נותר להם אלא לנדוד ממקומות אלה עד שמצאו מחסה באיזו קהילה יהודית.

בשלב הבא, השלישי שבתקופת הגירוש, בינואר 1941, התנו השלטונות את תוקפו של היתר המגורים הנכסף (תעודת זהות, "קנקארטה", בצבע צהוב) בביצוע מכסת 12 ימי-עבודת דחק בניקוי רחובות משלג. חובת עבודה זו הוטלה על גברים בלבד. ללא אישור בחתימת מועצת הקהילה על ביצוע המכסה, איבד ההיתר את תקפו, ולאחר 31.1.1941 היה היהודי חייב לעזוב את העיר. בחודש פברואר נתחייבו כל הגברים וכן הנשים לעסוק באותה עבודה 6 ימים. העדר אישור על ביצועה, גרר נטילת ה"קנקארטה" וגירוש.

מאחר וגם תרגיל זה לא הביא את התוצאות המבוקשות, הוגדלה מכסת ימי העבודה והוחל, בצורה אטית ביותר, במתן תעודות זהות עם רשיונות זמניים שתקפם פג בהעדר חותמת אחת. כשמטרתם לא הושגה גם באמצעות תחבולה זו, קבעו הגרמנים, שהשתדלו לשוות לצעדיהם גושפנקא של חוקיות, כי רק בעלי תעודות הזהות (אשר טרם חולקו לכולם) וכן בעלי אישורים מיוחדים יוכלו להשאר בקראקוב.

סדרת תכסיסים אלה גרמה לכך, שנמוגה תקותם של אותם היהודים שהניחו שעבודה, מלוי קפדני של כל חובות הרישום והשגת האישורים הדרושים, יסייעו להם וימנעו את גירושם מן העיר – וכששוב החלו החטיפות של מחוסרי תעודות הזהות, נכנעו רוב רובם של יהודים אלה, מצאו לעצמם מקום מגורים מחוץ לעיר ועזבו את קראקוב. השאר גורשו בכוח, גם הם דרך מקום הריכוז ברח' מוגילסקה (שם עברו בין נובמבר 1940 לבין אפריל 1941 כ- 8,000 יהודים).

כשצומצם למינימום המתוכנן מספר היהודים הזכאים לגור בקראקוב, עשו הגרמנים את הצעד הראשון בכיוון להקמת הגיטו בעיר¹⁵ - אם כי, הם אסרו את השימוש במלה "גיטו" וקראו ל"תופעה": "אזור המגורים היהודי". ביום 3 במארס 1941 הם הודיעו בתיחכום רב ושוב, במסווה של חוקיות כביכול, כי מסיבות בטחון ומטעמים סניטאריים, ירוכזו היהודים בעלי תעודות הזהות ("קאנקארטן")¹⁶ ברובע מיוחד, שיועד עבורם בלבד, וזאת עד 20.3.1941. התושבים הפולנים, שגרו בשטח שנתחם לרובע המיוחד (מספר רחובות סביב "כיכר זגודי", בחלקו המרכזי של פרבר פודגוז'ה), נצטוו לפנותו. במקביל יצאה פקודה, לפיה נאסר על הפולנים בעיר לתת מחסה ליהודים ולהכנס (ללא אישור) לתחום הרובע היהודי.

חלק מיהודי קראקוב, אשר שמעו כבר על הגיטאות בערים אחרות בפולין הכבושה, נבהלו מהניתוק מהעולם הצפוי להם בגיטו ועברו לגור בכפרים ובעיירות שבסביבה, כמו פרוקוצ'ים, וולה דוכאצקה, וויאליצ'קה. בין יהודים אלה, שהחליטו לעזוב את העיר גם בשל היותם תחת הרושם החזק שעשתה הפקודה, נמנו גם בעלי ה"זכות" לגור באותו "אזור המגורים היהודי" – כי לא לכולם התירו הגרמנים להתיישב באזור ה"מוגן". כך "אוזנה", באופן אירוני, תופעת הבריחה של היהודים ממקומות מגוריהם שבסביבות העיר בתחילת תקופת הכיבוש ונהירתם לקראקוב (בה ציפו – ומצאו – אז מקלט ומחסה) ע"י בריחתם של יהודי קראקוב מהעיר למקומות בסביבה.

מאחר ונאסר על היהודים להשתמש באמצעי התחבורה העירונית, וכן לגור בעיר מחוץ לאותו הרובע המיוחד (אשר עמד להסגר ביום 20.3.1941), הם מצאו את עצמם במצב פרדוקכסאלי, בין הפטיש של הסדר הגרמני, לבין הסדן של הכזב הנאצי. מועקתם הועמקה עוד בשל הירידה הניכרת בשווי רכושם, שנמכר עתה, בגלל ההיצע הרב, בהרבה למטה מערכו הריאלי. יחד עם זאת, העדיפו המועברים לגיטו למכור את רכושם, מאשר להשאירו לפיקוחות של "משרד הנאמנות הגרמני".

תקופת הגיטו והמאבק המחתרתי המזויין

הקמת הגיטו, החיים בו והגזירות החדשות

לאחר ביצוע ההעברה נסגר הגיטו על ידי חומות (שעוצבו בצורה שלא יכלה שלא להזכיר לתושביו את צורת המצבות היהודיות), הוקמו שלושה שערי כניסה – כשמעל לשער הראשי נקבע מגן-דוד גדול ונרשמו המלים "רובע יהודי" ביידיש באותיות עבריות – ובכל החלונות שבקרבת האזור ה"ארי" הותקנו סורגים.

בראותם את החומות המוקמות במהירות, פקדה את יהודי הגיטו הרגשה של "מוות בעודם בחיים"; להגברת תחושה זו הוסיפה החשמלית שחצתה כרוח רפאים את הגיטו עם דלתיים סגורות במהירות מוגברת ובלי לעצור, כאילו היא בורחת ממגפה.¹⁷

אוכלוסית הגיטו, שמנתה עתה כ- 15,000 נפש, היתה נצורה בצפיפות רבה בין חומותיו, בשטח בו התגוררו בזמנים נורמאליים רק כ- 3,000 תושבים. אסור היה ליהודי להמצא מחוץ לחומות אלה בלי אישור מיוחד, ומה- 15.10.1941 היה דינו של מי שנתפס בעבירה זו, מוות. בכל הרובע, שכלל כ- 300 בתים, לרוב חד-קומתיים, ממוקמים בחצרות,¹⁸ משעה 21.00 הוטלה האפלה, בכל הרחובות פרט לראשי. ברובע נאסרה כל התקהלות והשפה היחידה בה הותר לכתוב את השלטים המסחריים הייתה יידיש, באותיות עבריות. אווירה מוזרה ומכבידה החלה לרבוץ על ה"רובע היהודי".

תחילה לא היה הגיטו מנותק באופן מוחלט מהעיר, ואלה שהיו להם בתי-מלאכה וחנויות מחוץ לחומותיו יכלו לקבל רשיונות מעבר. מטעמים דומים קיבלו הפולנים רשיונות כניסה לגיטו. תנועה יום-יומית זו אפשרה זרם סביר של אספקת מזון לגיטו – חרף הבדיקות בשלושת שערי הכניסה. בדיקות אלה בוצעו על ידי משטרת הבטחון הגרמנית בשער הראשי, במערב, וכן על ידי המשטרה הפולנית בשערים הצפוני והמזרחי – שני שערים דרכם עברה עיקר התנועה ועיקר הברחת המזון. המשטרה היהודית שמרה מהצד הפנימי של השערים. כשצומצם מספר רשיונות המעבר אל הגיטו וממנו, פחתה אספקת המזון בצורה ניכרת ועלו המחירים של כל מוצרי המזון.

למרות דלדול מקורות הפרנסה של תושבי הגיטו, שמרו השלטונות הגרמניים בקפידה על "מוסד" עבודות הכפייה. המכסה היתה יום עבודה לשבוע בגיטו או מחוצה לו. יחד עם זאת, חששו היהודים מגירוש מהגיטו. כדי להשיג מטרות אלה, להמנע מגירוש ומעבודות כפייה, הם השתדלו למצוא עבודה קבועה, וניסו להשיגה בכל האמצעים, כולל שוחד – שהיה אמצעי יעיל מאוד. הם פנו לכן למפעלים ומקומות עבודה כגון: המתפרה של הפירמה הוינאית מאדריטש, מפעל גרמני לכלי אמייל, מפעל של חמילבסקי ליצור צריפים, מפעל "כבל" בפלאשוב, מפעל ליצור לבנים "בונארקה", מוסכים צבאיים, שדה התעופה בראקובציה, מחסנים בזבלוצ'יה, "אוסטבאן" (הרכבת), שרותי הנקיון העירוניים, בתי מלאכה שונים של הצבא הגרמני – ואף... משטרת הבטחון. יום יום היו יוצאים לעבודה אלפי יהודים מהגיטו – כשסרט לבן עם מגן דוד כחול על שרוולם ו"קנקארטה" בידם. ברם, למרות היותם עובדים קבועים הם לא היו מוגנים מניצול ומהפרות חוקי העבודה על ידי מעבידיהם, ואף מהתעללויות פיזיות.

עם חיסולם של בתי-המלאכה היהודיים הפרטיים בעיר, הקימו בעלי מקצוע, כמו חייטים, סנדלרים ופרוונים, מספר קואופרטיבים בגיטו, וכן מחוץ לתחומיו. הביקוש לתוצרתם היה רב, והסחורה נמכרה טוב, בעיקר בעיר.

במרוצת הזמן, החלו היהודים להתארגן גם בשטחים אחרים והקימו בתי-חולים, בתי יתומים, בתי זקנים, בתי מרחץ, מתקני חיטוי ואף דואר יהודי (עם חותמות ביידיש באותיות עבריות) – "והחיים בגיטו חלפו בסימן של חיפושי עבודה מתאימה ומוגנת, שתאפשר להחזיק מעמד ולעבור את תקופת הכיבוש הנוראה".¹⁹

בתקוה, שעבודה תציל אותם מגירוש מהגיטו, עלה מספר ניכר של תושביו על דרך של "רפרודוקטיביזציה" מקצועית מוסווית. בין יהודים אלה, בלט בעלי המקצועות, אשר לא היו חיוניים לשלטונות הכיבוש; הם העלימו את מקצועם וניסו להסתגל לעבודה פיזית כלשהיא, כולל "עבודה שחורה". יוצאי דופן בכל מה שנוגע לעבודה בגיטו היו היהודים האדוקים, ובעיקר הצעירים שבהם. רבים מהם באו לגיטו ללא תעודות זהות; הם לא עבדו, חיו בסתר ובסכנה מתמדת, ורק למדו.

למרות הכל, החיים הדתיים בגיטו השתנו רק במעט: שני בתי כנסת פעלו בחשאי למחצה וכן תלמוד תורה. התפילות נערכו למרות איסור ההתקהלות, עם שמירה מפני סיורי משטרה. האנשים הקפידו בדרך-כלל על קיום המצוות, וכן על קדושת החגים. השבתות וימי הצום.

גם הנוער החילוני לא ויתר על הלימודים. בהעדר בתי ספר, שפעולתם נפסקה, הוקמו והופעלו בחשאי מסגרות לימוד שונות – לרוב על ידי תנועות הנוער. לא מעטים מיהודי הגיטו האזינו בחשאי לרדיו וקראו עיתונים, למרות האיסור לעשות כן. (מותר היה לקרוא רק את "ז'ידובסקה גאזטה", "העיתון היהודי" המקומי, שנערך בפיקוח הגרמנים ושהובא לגיטו שלוש פעמים בשבוע.) תושבי הגיטו חיפשו בהודעות הרדיו של העולם החופשי, בעיתונים וכן בעיתוני המחתרת, אשר הגיעו איכשהו לגיטו, ידיעות, שתחזקנה את תקוותם ואמונתם בבואה של שעת הצלה – כי הרי "ההשליה מחייה ומפרה את החיים".²⁰

בנסיבות הקיימות נעשתה מלאכתו של ה"יודנראט", שעמד בראש השלטון העצמי בגיטו, עוד יותר קשה מאשר בתקופה שלפני הגיטו. הוא היה כפוף במישרין לגסטאפו, היה מפרסם ומבצע את הוראות השלטונות, עוסק במינהל כללי, דואג למזון והקצבתו, לאמצעי הסקה לאוכלוסיה ולחלוקתם וכן לשירותים שונים, כולל מסחר בחנויות. מבין עשרים וארבעת חבריו של ה"יודנראט" סבלו בעיקר ההגונים והמשכילים – והיו ביניהם כאלה²¹ - שכמעט מדי יום הועמדו בפני הכרעות גורליות.

גם בגיטו היו היהודים, ובפרט אלה שלא היו בידיהם תעודות זהות, נחטפים במצודים, מועמסים על משאיות ומובלים לעבודות כפייה שונות. הם היו חוזרים לרוב מוכים עד זוב דם; לא מעטים בכלל לא חזרו. סבלם היה כפול, כי "פרט לגרמנים חלקם של המיליציאנטים היהודים היה ניכר ביותר במצודים אלו".²²

באותה תקופה, בקיץ 1941, הורחבו פעולותיה של המשטרה היהודית – אשר כללה כעת גם "ציביל אבטיילונג" (מחלקה אזרחית).²³ מפקדה, שמחה ספירא, היה "בור ועם הארץ, גס רוח ששאף לשלטון ויהי מה, ברנש נמוך קומה, בעל רגליים עקומות כקשת, אקסצנטרי במלבושיו... קנאי אורתודוכסי לשעבר, חמסן חצי מטורף, דגנראט חסר מצפון ורחמים... שהתגאה בנצחונותיו על... היהודים."²⁴ השוטר היהודי, אשר לרוב הלשין והסגיר את אחיו היהודים לידי הגרמנים, עורר בוז וסלידה, אך גם הטיל פחד ואימה על יהודי הגיטו לא פחות מ"חבריו" הגרמנים; אכן, לרוב כך זה היה. ואולם היו שוטרים יהודים אחדים, שלא השניאו את עצמם על יהודי הגיטו, התייחסו בצורה אנושית ואפילו הושיטו עזרה.²⁵ "יוצאי דופן" אלה, מצאו את עצמם בין חבריהם השפלים מה"או.דה." מפני שלא הבינו כראוי את מהותו האמיתית של תפקיד השוטר היהודי בגיטו, או מפני ש"פשוט" החליטו להציל את משפחותיהם.

על רקע התנהגותו המחפירה של השוטר היהודי המצוי, הפך המגן-דוד שעל חולצתו האפורה למעין אנטי-סמל מאיים והמקל שבידו (ה"נשק" היחיד שהגרמנים היו מוכנים למסור לו),²⁶ לסמל מרותו ולהיתר להתעללות באחיו היהודים כל זאת כשהוא עצמו היה מתרפס ונכנע לפני הגרמנים ודוחה את קצו במעשיו השפלים בזמן מועט בלבד.

בתקופה זו, למרות המתח התמידי, "התייצבו" החיים הכלכליים בגיטו. הזמן, כפי שפנקיביץ' כותב, שוב עשה את שלו; בצד הפסמיסטים היו גם עתה לא מעטים שקיוו, שהמצב כבר לא יורע, ושיוכלו להחזיק מעמד. וההשליה פעלה. היא פעלה במיוחד לגבי היהודים שהיו באים ממחנות העבודה שבסביבה לשם נקוי וחטוי, שבעיניהם נראה הגיטו, כדברי ד"ר קראוס, כ"נווה מדבר בטוח".

אוכלוסית הגיטו הגיעה עתה, בסוף 1941 לכ- 17,000 נפש²⁷ - מהם כ- 6,000 יהודים מהסביבה, שנצטוו זמן קצר קודם לכן להכנס לגיטו, וביניהם יהודים שבזמנו עזבו את קראקוב "מרצונם". הצפיפות היתה בלתי נסבלת. יחד עם זאת, נפל פחד איום על תושבי הגיטו כשנודע כי השלטונות הורו ל"יודנראט" להכין רשימה של כ- 1,000 אנשים, בעיקר זקנים ומחוסרי עבודה, שנועדו להשלח מהגיטו כביכול כדי להקל על הצפיפות. במועד שנקבע הקיפו אנשי ה"זונדרדינסט" ("שרות מיוחד") את הגיטו ו- 1,000 המגורשים הוצעדו בדממה איומה ושואגת, תחת משמר המשטרה היהודית בכיוון לפלאשוב. יהודים אלה הועמסו על קרונות משא בתחנת הרכבת בפלאשוב ונשלחו מרחק קילומטרים רבים לאזור לובלין, שם הם הורדו באקראי בתחנות קטנות, בהוראה להתפזר בכפרים שבסביבה.

עוד טרם שהספיקו יהודי הגיטו להתאושש מגירוש זה, וכבר בתחילת דצמבר 1941 באו גזירות חדשות: בעילה של מניעת מגפות, נשללו מיהודי הגיטו שרותי הדואר, כולל קבלת חבילות המזון, אשר תרמו כה רבות לשפור מצבם התזונתי. יתר על כן, כעבור זמן קצר נצטוו היהודים למסור את פרוותיהם (כפי שסברו, עבור הצבא הגרמני שסבל מקור בחזית הרוסית). מי שלא מסר את הפרוות במועד שנקבע היה צפוי לעונש מוות, על אי-מילוי פקודת הגרמנים. אך כיוון שפקודות אלה היו רבות לאין-ספור, הן הביאו למעין "אינפלציה" של האיום בעונש זה. נוצרה אווירה מוזרה: יהודי הגיטו לא רק שלא התרשמו עתה מהסנקציה המפחידה, אלא אף התבדחו על חשבונה – כשהם מודעים לכך, שמוות טבעי במיטה הנו בתחום של מותרות, של אושר נשגב.²⁸

ושוב החיים זרמו באפיקם ה"רגיל"; יום דמה ליום וזה לקודמו; החטיפות המצוד, ההריגות והגירושים נמשכו – והיהודים שוב ושוב הזדעזעו וסבלו – אך שוב, איכשהו, הסתגלו למצב.

בדרך להשמדה – ה"אקציה" הגדולה הראשונה

כך התנהלו החיים בגיטו עד אותו היום בתום חודש מאי 1942, כשהס.ס. ערכה ביקורת תעודות זהות ואישורי עבודה – כביכול בקשר להיתר מגורים בגיטו. במהלך הביקורת ניתנו החותמות המבוקשות רק לאלה שעבדו במפעלים ובמקומות עבודה גרמניים, ב"יודנראט" וב"חברה היהודית לעזרה הדדית", וזאת אם גילם היה למטה מ- 55. כל שאר תושבי הגיטו עמדו בפני, מה שהגרמנים קראו אז "העברה למקום מגורים אחר", והסבירו בצביעות מתוחכמת, כפעולה שנועדה לשפר את תנאי המגורים בגיטו ולמנוע מחלות מדבקות. אם כי ה"העברה" היתה בעצם העברה למחנה השמדה, יהודי הגיטו, שחשו אמנם ברעה, רעה אנונימית, כלל לא תארו לעצמם את פירושה האמיתי.

ושוב נקבעה מכסת אנשים ל"העברה", וה"יודנראט" שוב נדרש למלאה. על מילויה היה תחילה אחראי יו"ר ה"יודנראט" דאז, ד"ר א. רוזנצוויג, אך מאחר ותוצאות הפעולה לא השביעו את רצונם של הגרמנים הוא הודח מתפקידו ונכלל באותו המשלוח, ביחד עם משפחתו. במקומו נתמנה לראשות ה"יודנראט" דוד גוטר – והוא דאג למלוי המכסה ביעילות יותר גדולה מקודמו. עתה "משתדלים היהודים להציל את רוב תושבי הגיטו, על ידי הקרבת מספר קטן של קורבנות".²⁹ זהו הקו המנחה, זו הפילוסופיה של הקיום שאמץ לעצמו ה"יודנראט". כפי שנקבע, ב- 1 ביוני רוכזו כל המיועדים ל"העברה" ב"פלאץ זגודי" (אירוניה של הגורל – כי "פלאץ זגודי" פירושו "כיכר ההסכמה"). הם הוכרחו לחכות שעות ארוכות בישיבה או בכריעה בחום לוהט, בלי מים ומזון, בפחד איום, באי-וודאות בנוגע לגורלם, עד שהצעידו אותם תחת משמר כבד ומטר של צעקות, גידופים ומכות לפרוקוצ'ים. השומרים הגרמנים ירו באלה שפגרו, והשוטרים הפולנים אספו את הגוויות וזרקו אותן על משאיות שנסעו לאיטן אחרי הצועדים. בפרוקוצ'ים העמיסו אותם על קרונות משא, 120 איש לקרון, נעלו את הדלתות ושלחו אותם, לפי השמועות שאז נפוצו, להתישבות באוקראינה. למעשה, כפי שהתברר מאוחר יותר, שמועות אלו הופצו בזדון ע"י הגרמנים, וה"מועברים" הוסעו למחנה ההשמדה בבלז'ץ.

ושוב נזדעזעו יהודי הגיטו, המפוחדים עתה כפי שעוד לא היו מקודם. אי-הוודאות לגבי גורלם של המגורשים, וכן לגבי גורלם הם, כרסמה בהם יותר ויותר, אך "איש עדיין אינו מאמין בהשמדה, אלא שבגלל הצפיפות בגיטו הם באמת מועברים לסביבות לובלין או לאוקראינה". ושוב החל לפעול מנגנון ההטעיה הגרמני – ושוב נפוצו שמועות מרגיעות כאילו זו ההעברה האחרונה.

מאידך, כשהשלטונות נוכחו לדעת שעדיין נותרו בגיטו יהודים רבים ללא תעודות זהות בעלות תוקף, הם ערכו, כעבור שלושה ימים, מצוד לילה ענקי. ה"מחזה" שוב חזר על עצמו, בחום הלוהט של יוני, אלא שזו הפעם הגרמנים "יורים לתוך ההמון ללא אבחנה כמו מטורפים, כשהדם והמתים משלהבים אותם למעשי רצח סדיסטי נוספים".³⁰ ושוב "טרנספורט" נשלח מזרחה לבלתי נודע. כעבור 4 ימים, ב- 8 ביוני, נערך עוד מצוד ענק, המצוד השלישי. זו הפעם יועדו ל"העברה" כל אלה שלא היה בידם ה"בלאושיין", הכרטיס הכחול, אשר צורף בעת המיון לתעודת הזהות של מי שהיה חיוני לגרמנים. כל ההשתדלויות וההתרוצצויות הקודמות לשם השגת אישורי עבודה היו לשווא. המיועדים ל"העברה" הובלו לשדה פתוח ליד בית חרושת "אופטימה", הוחזקו שם במשך כל הלילה ללא שתיה ואוכל, ובבוקר נשלחו, כקודמיהם, לאותו "מקום מגורים אחר" הבלתי נודע.

כך נסתיימה ה"אקציה" של חודש יוני 1942, שהיתה הגדולה בהיקפה והממושכת ביותר בקראקוב וש"סיפקה" כ- 7,000 נפשות למחנות המוות.³¹ במהלכה של ה"אקציה" הזו, שנוהלה על ידי ה"זונדרדינסט", נרצחו באכזריות מאות יהודים, גברים ונשים, זקנים וטף, בדירות, בחצרות הבתים, במרתפים, ברחובות הגיטו, ב"כיכר זגודי" ובעת הצעדות. עשרות, ואולי מאות יהודים מיואשים העדיפו להרעיל את עצמם ולנתק את פתיח חייהם מאשר להמשיך לחיות חיי ייסורים כאלה. הרעל הפך למצרך מבוקש; משפחות שלמות שמרו עליו כעל אוצר גדול.

אותם ימי יוני בשרו רעות ליהודי הגיטו גם במישור אחר: ב- 3 ביוני הוצאו יהודי הג.ג. מחוץ למסגרת כל חוק ומשפט. בקראקוב עברה עתה הסמכות השלטונית בכל הנוגע לחיי היהודים מידי ראש העיר הגרמני לידי משטרת הבטחון – עם מה שהשתמע מכך לגבי חומרת מצבם של היהודים וערעור שארית תקוותיהם.

ה"טרנספורטים" ממש נעלמו. שום אינפורמציה לא הגיעה מן ה"מועברים" או אודותם, ומאמציהם הבלתי פוסקים של בני משפחותיהם, אשר ניסו לוודע, גם באמצעות שוחד, מה נפל בגורלם, נשארו ללא תוצאות. מאידך, הופרחו שמועות, שהגיעו, כביכול, מ"מקורות הכי מהימנים", כאילו רוכזו המגורשים באיזורי התישבות מיוחדים במזרח, שם הם עובדים קשה, משם אסור להם לכתוב, אך שם הם חיים וחיים לא רע.

גם אלה היו שמועות שוא. הן הופצו על ידי הגרמנים, שביקשו בצורה זו, בשיטתיות פרגמטית, להשלים את ה"הסברים" להחלטתם בדבר ה"העברה". ושוב, מערכת השקרים המתוחכמת של הגרמנים השיגה את המטרה: במשך מספר חדשים, עד נובמבר 1942, לא ידעו יהודי הגיטו מה מתרחש בבלז'ץ.³²

הפצת שמועות מרגיעות, פרסום דברי כזב והטעיה שיטתית היוו אמצעים חשובים גם למטרת גזל רכושם של יהודי הגיטו – וגזל רכושם הפך ליעד חשוב עבור גרמנים רבים, שהפיקו מכך תועלת אישית ניכרת. למשל, נאמר למיועדים ל"העברה", שמותר להם לקחת אתם את כל מטענם, וכי לא יערכו אצלם חיפושים אישיים. למעשה, כשהם הגיעו לתחנת הרכבת, נגזל מהם כל מטענם, כולל האישי, בו במקום.

הגרמנים הפעילו אמצעים אלה, וכן שורת אמצעים ציניים ושפלים אחרים, לשם השגת מספר מטרות משולבות: ליצור בגיטו את האוירה של אי וודאות תמידית באשר לבאות,³³ לגרום להחלשת כושר שפוטם, לערעור כח רצונם ולשחיקתם הפסיכולוגית של תושביו, וכן, לנטרל, מלכתחילה, כל פוטנציאל של התנגדות והתמרדות. וכדי למנוע או לקטול באיבו כל ניצוץ של התנגדות אינדיווידואלית, שיכלה להוביל לתגובות שרשרת המוניות, הם הפעילו את ה"עקרון" של אחריות קולקטיבית – למשל, הטלת עונש מוות על כל משפחתו של מי שעבר עבירה קלת ערך.³⁴

גם צמצומו של שטח הגיטו שרת את המטרות האלה: בעקבות ה"אקציה" של חודש יוני התרוקן הגיטו בקרוב לשליש מתושביו ונותרו בו כ- 10,000 נפשות,³⁵ והמתגוררים בשטח שיועד לפינוי נתחייבו לעבור תוך זמן קצר לבתים שבתחום הגיטו המוקטן. ההעברה שוב התבצעה בעצבנות ובמתח עצום, כשהאנשים רצים כמו מוכי טירוף ומעבירים ביום ובלילה את מטלטליהם, וכן מה שנחשב אז כאוצר, חומר עצים להסקה ופחם.

בתקופה זו החליפו הגרמנים את מוסד ה"יודנראט" בגוף אחר, שנקרא על ידם "הנהלת הקומיסארים". הדבר נעשה, כפי שהם "הסבירו", כדי להקנות לגוף זה "אופי כלכלי". למעשה, ירדה עתה אמינותו של ה"יודנראט", שהבעייתיות של תפקידיו גברה והלכה, בעיני הגסטאפו, והיא החלה, באופן "טבעי" להעדיף את המשטרה היהודית, אשר, מצידה, נהלה מלחמה גלויה נגד ה"יודנראט".

העדר כל סימן חיים לאלה שנשלחו ב"טרנספורטים" בחודש יוני, גרם עתה לרגישות עצומה בין תושבי הגיטו לכל צעד וצעד של הגרמנים – ופחד, דכאון ויאוש השתלטו בכל מקום.³⁶ הידיעות על נצחונותיהם של הגרמנים בחזיתות, הבילוש הבלתי פוסק של המשטרה היהודית, הרדיפות היום יומיות כמעט, העמיקו את הסבל והגבירו את שחיקתם הפסיכולוגית של יהודי הגיטו.

גם מצבם הפיסי של תושבי הגיטו הלך והידרדר: התזונה הבלתי מספקת, העבודה הקשה וצפיפות הדיור המחרידה הביאו להתפשטות מחלות, ובתי החולים נתמלאו והלכו.³⁷ יתר על כן, צפיפות הדיור, ובעיקר השימוש באותו מטבח, באותם חדרי שירותים ובאותו מרתף (בו אוחסנו אוצרות הפחם וחומר העצים להסקה), גרמו לסיכסוכים איומים בין המשפחות שגרו באותה הדירה, ואלה החלישו עוד יותר את כוחם הנפשי של האנשים – אך, למרות כל זאת, הזמן ויצר הקיום עשו את שלהם; הגיטו שוב התארגן מחדש, והחיים – אם אפשר לכנות כך קיום מעין זה – חזרו למסלולם הטראגי והמוזר.

אמנם הסתננה עתה יותר ויותר אינפורמציה, שהצביעה על קיום מחנות השמדה (אשר התחילו, למעשה, לפעול כבר כמחצית השנה קודם לכן), אך לא מעטים מיהודי הגיטו לא היו מסוגלים להערכה ריאליסטית של המצב ועדיין לא היו מודעים לכוונתם האמיתית של הגרמנים כלפיהם; מאידך, לא מעטים פשוט הדחיקו את מחשבותיהם על הבאות, את תחושת הכליה. רק מיעוט קטן לא נשחק ולא נשבר על ידי שיטותיה המתוחכמות של הלוחמה הפסיכולוגית הנאצית ופענח בצורה מפוכחת את מרקם מהלכיהם של הגרמנים בכל הנוגע ליהודים.

המחתרת היהודית ומאבקה המזויין

בין המעטים שהיו מודעים לבאות בלטו צעירים, ובעיקר יוצאי תנועות הנוער הציוניות החלוציות – "עקיבא", "הסתדרות הנוער החלוצי" ("עקיבא ב'"), "דרור", "השומר הצעיר" ו"השומר הדתי".³⁸ תנועות אלה התארגנו מחדש בזמן הכיבוש. הגדולה שבהן, "עקיבא", הצליחה אף לקבץ ולהכין לבאות, פיסית ונפשית, כמה עשרות מחבריה. עיקר התארגנותה החברתית של "עקיבא" נעשתה בחווה להכשרה חקלאית, שהוקמה בעזרת ה"ז'.ס.ס." ובהסכמת השלטונות בקופאליני, ליד בוכניה. בחווה זו, שפעלה מדצמבר 1941 ועד תחילת אוגוסט 1942, שהו מעל 20 חברות וחברים,³⁹ אשר במסווה של הכשרה חקלאית למדו איך להכשיר את עצמם לחיים במחתרת.

תנועות הנוער האלה, התארגנו בשתי מסגרות מחתרתיות נפרדות:⁴⁰ "עקיבא", "הסתדרות הנוער החלוצי" ו"דרור" באחת – ו"השומר הצעיר" ו"השומר הדתי" בשניה. בראש הקבוצה הראשונה, הגדולה יותר, עמד אהרון (דולק) ליבסקינד מ"עקיבא" (ראש קן "עקיבא" בקראקוב, מזכירה הראשי של "עקיבא" בפולין וחבר הנהלת ההסדרות הציונית בגליציה המערבית ושלזיה לפני המלחמה) – ובראש הקבוצה השניה, הירש (העשיק) באומינגר מה"שומר הצעיר". בקרב חברי שתי הקבוצות האלה רווחה אז הדעה כי במצב הנתון, כשהסכויים להצלה פיסית של היהודים היו אפסיים,⁴¹ לא נותר ליהודים אלא לצאת למאבק מזויין נגד הצורר הנאצי. רק מאבק כזה יכול להציל, לפי דעתם, את כבודו של העם היהודי, השבוי במצוקתו הגדולה, לעורר ולזקוף את קומתם של היהודים וליצור דחף להרחבת היקפה של ההתגוננות המזויינת.⁴²

בקיץ 1942 החלו שתי הקבוצות האלה לבצע את החלטותיהן הלכה למעשה בצורת פעולות תקיפה, בעיקר התנפלויות על החיילי וקצינים גרמניים בודדים באיזור ה"ארי" של העיר,⁴³ גם במטרה להשיג נשק.⁴⁴

סביב המצע הרעיוני של מאבק מזויין מחתרתי נגד הנאצים התלכדו אז בגיטו קראקוב כ- 150 צעירים וצעירות, על השקפותיהם הפוליטיות השונות ותוך הקרבה עצמית, נפשית ופיסית.⁴⁵ תחושת אחריות היסטורית כלפי העם היהודי, "תאוות נקם" עצומה ורצון כביר "להישאר בחיים... רק כאנשים בני-חורין",⁴⁶ היוו את המוטיבציה העקרית של צעירים אלה. אם כי פעלו כאן, כנראה, גם כוחות טבעיים, כמו הדחף למעשה כהגנה מפני יאוש מוחלט, אך עצם הסכמתם החפשית והחוזרת למאבק נגד מנגנון טוטאליטרי כביר, המאורגן ופועל להפליא, הנו בטוי לגבורתם הלא-שכיחה.

כפועל יוצא להתלכדותם של צעירים אלה הוקמה מפקדה משותפת לשתי הקבוצות הלוחמות (כנראה באוקטובר 1942). במפקדה זו, שפעלה גם כמרכז תיכנוני ואופרטיבי של הארגון, ושתפקידה היה לתאם את פעולותיהן של הקבוצות, "עקיבא" היתה מיוצגת על ידי דולק ליבסקינד ושמשון דרנגר, "דרור" על ידי אברהם לייבוביץ'-לאבאן, "הסתדרות הנוער החלוצי" על ידי מאניק אייזנשטיין ואילו "השומר הצעיר" יוצג על ידי הירש (העשיק) באומינגר. לאחר ויכוחים רבים סוכם לבוא במגע עם מחתרת ה"פ.פ.ר." ("מפלגת הפועלים הפולנית", הקומוניסטית) בקראקוב – וגולה מירה "אישה בלתי רגילה, לוחמת קומוניסטית ותיקה ויהודיה חמה" (לשעבר חברת "השומר הצעיר" בלבוב), היתה החוליה המקשרת והמתאמת בין הפ.פ.ר. לבין המפקדה המשותפת.

את הסיבות להחלטה על שיתוף פעולה עם הפ.פ.ר. מסביר "החלוץ הלוחם", "כתב עת של הארגון היהודי הלוחם של הנוער החלוצי", מיום 27.8.1943: "חיפשנו (אז) בעלי ברית שנוכל להשען עליהם בשעה המכריעה לגורלנו... ביקשנו מגע עם תנועה אשר הזיקה שלה לפעולה המעשית קרובה לנו" – וטעמים צבאיים-אופרטיביים, כולל העדר נסיון מחתרתי וצבאי של המחתרת היהודית, היוו כאן גורם קובע. מאידך גיסא, קיימה המפקדה המשותפת בקראקוב קשר הדוק (בדרך כלל, באמצעות קשריות) עם המפקדה העליונה של "הארגון היהודי הלוחם", שבווארשה.⁴⁷

דפי "החלוץ הלוחם" היו הכלי האינפורמטיבי, ההסברתי והחינוכי של הארגון בקראקוב: הוא לא רק ביקש לספק את הידיעות החשובות, לעורר את היהודים ולהכינם לבאות, אלא גם "ליטול חלק מתאים בעיצוב דעתם... ובמאבק הכולל למען החירות" (כדברי המערכת, מ- 1.10.1943). הבטאון היה מופיע בכ- 250 עותקים, בדרך כלל בימי ו' בשבוע; גליונותיו המשוכפלים היו מודפסים במכונת כתיבה ומופצים בין חברי המחתרת ובגיטאות בקראקוב וסביבותיה; עורכו של "החלוץ הלוחם" וכותב רוב מאמריו היה שמשון דרנגר.⁴⁸

תחילה נזהרו מנהיגי קבוצת "עקיבא" – "דרור" לקרוא לנוער היהודי להצטרף לשורותיה. היו לכך שני טעמים עיקריים: מחד גיסא, הם פעלו בתנאי קונספירציה⁴⁹ - ואפשר היה לבטוח ללא כל היסוס, ובלא לסכן את האחרים, רק בחברי התנועה המוכרים היטב – ומאידך גיסא, הם נמנעו מלקחת אחריות לחייהם של המצטרפים כשנסיונה המחתרתי של הקבוצה היה זעום. עם שנוי הנסיבות השתנה גם הקו. המאבק המזויין דרש, כמובן, הגדרה ברורה של שטחי הפעולות ויעדיהן וכן הבטחה של המקורות והאמצעים הדרושים לביצוען, מקורות כגון אלה הכספיים ואמצעים כגון נשק ותחמושת, ציוד ומחסות. כמו כן היה צורך בהכשרת הלוחמים.

המחתרת עמדה גם מול "אתגר" נוסף: הלוחמים היהודים היו צריכים להסתיר ולהסוות כל פרט שהצביע על היותם יהודים גם ע"י "התחפשות" לפולנים או לגרמנים (אף לאנשי גסטאפו).⁵⁰ הסוואה זו היתה הכרח המציאות הפרדוכסאלית והאכזרית, מציאות שכפתה עליהם, בנוסף לכל, להתכחש ליהדותם ולרעיונם המוביל. אף אם הדבר נעשה רק למראית עין – מטעמי הצלחה אופרטיבית וכדי למנוע פעולות נקם גרמניות נגד יהודי הגיטו – הקונפליקט היה חריף וטראגי במהותו, וחרדתם פן יומתו כלא יהודים עוד הגבירה אותו.

יהודי הגיטו שאבו עדוד רב מכל פעולה נגד הגרמנים – ואפילו בוצעה על ידי לא-יהודים – ולכן נודעה חשיבות רבה לפעולותיה של המחתרת היהודית בקראקוב, למרות, שכאמור, רבים מיהודי הגיטו כלל לא ידעו על קיומה. למעשה, היהודי המצוי שבגיטו לא היה מעוניין לדעת על המחתרת היהודית – ולא כל שכן על פעולותיה – בסברו כי מעשי נקם שלה רק יביאו גזירות חדשות של הגרמנים וימיטו אסון על כל הגיטו. לא מעטים עדיין האמינו, כי יעברו את התקופה הקשה וינצלו, ואם לא ירגיזו את השלטונות, הגזירות תמעטנה והם לא יפגעו. אי לכך, היו יהודים, שדרשו מחבריהם, בהם חשדו, כי השתייכו למחתרת היהודית, "להסתלק, פן יביאו אסון".

* * *

המחתרת היהודית ניהלה בתקופה זו (בשלהי הקיץ-הסתיו 1942) מאבק מזויין בכמה מישורים – תוך שנויים בטקטיקה בהתאם לנסיבות. אחת הפעולות היוצאות דופן היתה היציאה ליערות. מטרתה של פעולה זו היתה כפולה: ליצור מגע ושיתוף פעולה עם הפרטיזנים הפולנים משורות ה-פ.פ.ר.,⁵¹ וכן, להקים במקום בסיס לפעילות פרטיזנית רחבה יותר של הארגון, בסיס שיהיה גם מקלט לחברי הארגון בעת סכנה. במסגרת מבצע זה, נשלחו שתי קבוצות לוחמים ליערות בסביבות קראקוב, אך הפעולה – וכן הקונצפציה – נחלו כשלון.⁵² הפעולות המזויינות בקראקוב, בצד ה"ארי" ובגיטו, היו מוצלחות יותר. למשל, הוצת מוסך של הצבא הגרמני בגז'גוז'קי; חובלו פסי הרכבת לבוכניה; נערכה פשיטה על בתי-המלאכה לביגוד צבאי "אופטימה"; נזרקו רימונים לתוך קאזינו גרמני; הותקפה תחנת ביקורת גרמנית שעל נהר הויסלה (שעיקר תפקידה היה לתפוס את היהודים שניצלו בשעת חיסול הגיטאות בערי השדה ושניסו להסתנן לקראקוב בסירות); בוצעה פריצה לקופת תחנת הרכבת בבוכניה⁵³ - וכן נערכו התנפלויות על גרמנים בודדים. בתחומי הגיטו, לעומת זאת, פעלה המחתרת בעיקר למען אתור ובעור המלשינים והבוגדים היהודים – (כמה מהפעולות המזויינות האלה בוצעו בידי קבוצת "עקיבא"-"דרור"; האחרות בידי אנשי קבוצת "השומר הצעיר").

לביצוע פעולות אלה היה נחוץ, בין היתר, גם "ציוד מיוחד", הכוונה לתעודות ומסמכים מזוייפים. "ציוד" מיוחד זה אפשר לאנשי המחתרת תנועה חפשית מחוץ לגיטו – בן בעת ביצוע הפעולות המזויינות והן לצרכי קשר (אשר היה, בעיקר מתפקידן של חברות הארגון); המסמכים השונים, כולל הניירות האריים המזוייפים, הוכנו על ידי "המשרד הטכני", "משרד" שבמשך תקופה ארוכה "שכן" בכיסיו של שמשון דרגנר, אשר בעזרתו הפעילה של אידק טננבאום ביצע את עיקר העבודה. חשיבותו של ה"ציוד המיוחד" היתה גם בכך, שהניירות שמשו גם את קופת הקבוצה: הם נמכרו, תמורת סכומים לא מבוטלים ליהודים, אשר קיוו להציל את עצמם על ידי רכישת מסמכים מזוייפים ש"העידו" על נתינותם הזרה (ואשר עוד, איכשהו, הצליחו לשמור על אמצעיהם הכספיים). לעתים, הם נמסרו לקבוצות מחתרתיות אחרות שפעלו בשטח (בעיקר, ל"גווארדיה לודובה" של הפ.פ.ר.). בתקופה שמצבה הכספי של הקבוצה היה בכי רע, שמשו היהודים, שהיו ידועים כ"אמידים", יחסית, כמקור לגיוס תרומות. (הכספים היו נחוצים גם לכלכלת החברים, להבטחת מקום מגוריהם ואף לצרכי הלבשה.) במקרה של סירוב, בוצעו "אקסים", כפי שקראו אז להפקעות בכח (מהמלה "אקספרופריאציה").

העתונות הגרמנית יחסה את פעולותיה של המחתרת היהודית לאסונות או למעשי שוד, אך השלטונות חשדו כי יד היהודים במעשה; תפיסת כ- 20 בני ערובה יהודיים בעקבות אחת הפגיעות, מצביעה על כך. המשטרה היהודית בגיטו הרגישה וגם ידעה על פעילותם של חברי הארגון הלוחם, אך "איש לא תפסם בשעת מעשה".⁵⁴ התנהגותה של המשטרה היהודית במקרים אלה היתה די מוזרה. לפי שלמה שיין, חבר במטה קבוצת "השומר הצעיר", "(אנשי המשטרה היהודית) פחדו (מהמחתרת היהודית) ובחלקם העדיפו לעצום עין", ולפי גוסטה דוידזון-דרנגר ("יוסטינה"), פעמים "הם פעלו בחוסר כשרון", דברים שמצביעים על שתיים מהסיבות האפשריות להתנהגות זו. לעומת זאת, קשה יותר להצביע על הסיבה להעדר תגובתה של הגסטאפו (דוגמת תגובותיה במקומות אחרים), אשר בודאי ידעה כל מה שהיה ידוע למשטרה היהודית.⁵⁵

ובאשר ליחסה של האוכלוסיה הפולנית ללוחמי המחתרת היהודית בעיר: אמנם, ראוי לציין, כי היו כמה מקרים של שתוף פעולה מצד הפולנים ואף הקרבה, אך בדרך כלל, זכו הלוחמים ביחס בלתי אוהד מצד רוב רובה של אוכלוסיה זו.

ה"אקציה" הגדולה השניה ושיא מאבקה המזויין של המחתרת

כשיהודי הגיטו שוב "הסתגלו" למצב, כשהחיים שוב חזרו למסלולם ה"נורמלי", עם החטיפות וההרג, עם המאסרים האינדיווידואליים והקבוצתיים – פתאום, בערב 27 לאוקטובר 1942, הקיף ה"זונדרדינסט" את הגיטו ולמחרת החלה ה"אקציה" הגדולה השניה.

זו הפעם פעלו הגרמנים כנראה לפי הנחיה של העדר שיטה; עתה אף חיוניות מקצועו של היהודי וחשיבות מקום עבודתו לא היוו נימוק או סיבה מספקת לחסינותו נגד ה"העברה". הגסטאפו מסרה ל"הנהלת הקומיסארים" (שהחליפה, כאמור את מועצת הקהילה) ולמשטרה היהודית רשימה עם כ- 6,000 שמות והטילה עליהם "לבחור" 5,000 נפשות מתוך רשימה זו ולרכזם, עד 5 בבוקר, ב"כיכר זגודי". בלילה ערכה המשטרה היהודית מצוד לילי בכל הבתים ומקומות מחבוא – ומכל בית נחטפו מספר קורבנות. במצוד זה פסחו על הבית בו שכנה "הנהלת הקומיסארים" וכן על הבית בו התמקמה "החברה היהודית לעזרה הדדית". כשלמחרת בבוקר רוכזו בכיכר רק כ- 1,000 נפשות, נכנסו לפעולה אנשי ה"זונדרדינסט" וכן שוטרים גרמניים ופולניים. האחרונים שמרו על "קציר" המצוד הלילי בכיכר; האחרים כתרו חלק מהגיטו ואילצו את היהודים שנותרו שם לנוע למקום הריכוז בכיכר, כשהם חובטים, מתעללים, יורים ורוצחים ללא אבחנה. גם במקום המיון חולקו האנשים כאוות נפשם של הגרמנים, ומהלומות במגלבים וקתות הומטרו עליהם ללא כל הבחנה; גורל אחד פגע בכשרים לעבודה ובבלתי-כשרים. אחדים מהם נשלחו לעבודה והאחרים, המיועדים לגירוש, רוכזו בכיכר. וב"כיכר זגודי" לפי התיאור של גוסטה דוידזון-דרנגר – "כבר הצטופפו המוני נידונים. קבוצות-קבוצות סודרו הילדים לחוד וכן הנשים והגברים. הכיכר היתה גדושה אלפי בני-אדם. דממה כבדה באויר, דממת בית-קברות".

באותו יום של מאורעות זוועה מחרידים הוקז דם רב גם בבתי-החולים בהם נרצחו עשרות מאושפזים, וכן בבית-הזקנים בו הומתו מספר תושביו במיטותיהם, בעוד האחרים הועמסו באכזריות על משאיות והוסעו למקום הריכוז. הגרמנים לא חסו גם על בית-היתומים, על כ- 250 ילדיו וכ- 30 אנשי המוסד, כולל המנהלת גב' אי. פויירשטיין: "הפעוטים, עד גיל 3, הושלכו לתוך סלים שהיו מונחים על עגלות; את האחרים (מעל גיל 3) הובילו החיילים ל'כיכר זגודי', משם הם הלכו ביחד עם המבוגרים יותר לקרונות. הפלטפורמות עם הפעוטים יצאו מיד את הגיטו. את אלה רצחו מחוץ לעיר, כי הם כלל לא הגיעו לקרונות... ביער חפרו קבר משותף – והילדים הושלכו לתוכו חיים. מפעם לפעם מרסקים את הראש הקטן בקת או במכה בעץ".⁵⁶ כל השאר הוסעו אל הבלתי נודע, כולל גב' פויירשטיין, שיכלה להנצל אך עמדה בפתוי ובחרה, בדומה ליאנוש קורצ'אק, להשאר עם הילדים עד הסוף.

לא מעטים מבין אלה שנועדו לגירוש חשו בצפוי להם,⁵⁷ ופה ושם נשמעו התייפחויות בזמן ה"אקציה". אך למרות זאת, למרות הגידופים, הברוטאליות הסאדיסטית והרציחות המחרידות, לא זכו אז הגרמנים לשמוע תלונות או קינות-יאוש – ותגובה בלתי צפויה זו הרגיזה אותם יותר מכל. אמנם יהודי קראקוב היו מתים ללא מאבקים מרשימים על חירותם, כמוהמאבק של יהודי גיטו ווארשה (כמחצית השנה לאחר מכן), אך חוץ מבוגרים בודדים שמכרו את נפשם, הם מתו, על-פי רוב, בכבוד וללא השפלה עצמית בפני הרוצחים.⁵⁸

מעריכים, כי במהלך ה"אקציה" הזאת נרצחו מאות של יהודים וכי הגרמנים אף עברו על מכסת הגירוש שקבעו. ה"אקציה" נסתיימה, בדומה לזו של חודש יוני, ב"טראנספורט" של מעל 6,000 נפשות למחנה השמדה, כנראה לבלז'ץ – ואוכלוסית הגיטו נצטמצמה לכ- 5,500 תושבים,⁵⁹ שעמדו עתה על סף טירוף הדעת.

בתחילת נובמבר, שוב צומצם שטח הגיטו; יחד עם זאת, עדיין באו אליו יהודים מסביבות העיר. בתקופה זו הגיעה לגיטו, בדרכים ובצורות שונות, יותר ויותר אינפורמציה על מחנות ההשמדה ועל חיסול קהילות יהודיות שלמות – ועתה כבר ברורה היתה לתושביו משמעותו המלאה והאכזרית של המתרחש. עתה לא חזרו החיים למסלולם ה"נורמלי". האנשים היו מבולבלים ואבדו את עשתונותיהם; היו מתעוררים בבוקר בלי כל רצון לחיות.⁶⁰ בנוסף על הכל, עבר ניהול כל העניינים הנוגעים לעבודת תושבי הגיטו לידי פיקוד הס.ס. והמשטרה הגרמנית, וכן ה"יודנראט" הוציא תעודה חדשה, שהיתה ההיתר היחידי למגורים בגיטו. יתרה מזו, לא רק שהיהודים היו עתה חייבים לשאת אותיות זהוי מיוחדות על בגדיהם (אותיות שהעידו על סוג עבודתם ושהראו את סוג המפעל הגרמני בו הם עבדו), אלא שהם לא קיבלו יותר שכר עבור עבודתם.

למרות כל זאת, יצאו ממחבואם רבים מהיהודים שהסתתרו מחוץ לגיטו ונכנסו אליו מרצונם. מסונוורים על ידי ניצוץ התקווה, הם שוב האמינו לדברי כזב של השלטונות שבהוראה, שיצאה ב- 10 בנובמבר 1942, לפיה הובטח קיומו של כל יהודי בשטח הכיבוש, בג.ג., אם הוא ימצא באחד מחמשת מקומות הריכוז של יהודים שבערים קראקוב, לבוב, ווארשה, רדום ובוכניה -⁶¹ זאת בשעה שנאסר עליהם לגור מחוץ למקומות אלה.

ברם, היו יהודים שלא רחשו שום אמון לדברי הגרמנים, וחששו אינסטינקטיבית מהסגר בגיטאות. הם, וכן אחרים, שהיו בעלי "מראה טוב" (לא נראו כיהודים) ושהצליחו להשיג "ניירות אריים" מזוייפים, המשיכו להסתתר או לגור מחוץ לגיטו.

האווירה בגיטו היתה עתה רוויה אדישות: החיים (של מי שעוד נותר בחיים...) נמשכו – אגב השמועות, היסורים, הסיוטים הנוראים, אגב העבודה הקשה (ללא כל תמורה או בתמורה כמעט אפסית), אגב ההשפלות, הרעב, המריבות היומיומיות, הגניבות... ואגב פרשיות האהבים, הרגילות וגם המשונות,⁶² (שכן, באותם הימים גם יהודים קשישים היו חוזרים ומתחתנים זמן קצר לאחר שאבדו את נשותיהם).

באותה תקופה, החל מנובמבר 1942, נשלחו יהודי הגיטו לעבוד בהקמת צריפים בשטחי שני בתי-הקברות היהודיים בפודגוז'ה, בקרבת תחנת הרכב פלאשוב. במקומות אלה אלה היו הדחפורים מכשירים את השטח, תוך הריסת המצבות והוצאת עצמות הקבורים, שנדחפו ונצברו בקבר משותף ענק.

במחצית חודש דצמבר עשו הגרמנים צעד נוסף בכיוון יעול מלאכת המיון והפיקוח הגיטו אשר הפך עתה למעין מחנה ארעי לעבודות כפיה: הם חלקו את הגיטו לשני איזורי מגורים – אחד, איזור א', עבור העובדים, והשני, איזור ב', עבור כל השאר. מיד לאחר ההעברה, שכרגיל היתה מלווה בסבלם של היהודים התשושים, נסגרו שני איזורים אלה ובלא רשיון מיוחד איש לא יכול לעבור מאחד למשנהו, ובעיקר, מאיזור ב', בו שררו תנאים איומים, לאיזור א'. ההפרדה יצרה, כמובן, חששות ופחד מפני גירוש נוסף וחיסול הגיטו – כי הרי מטרת הקמתם הקדחתנית של הצריפים בפלאשוב היתה די ברורה לכל. תחושת חרדה השתלטה על תושבי הגיטו – והחטיפות הבלתי פוסקות, ביקורי הלילה הפתאומיים והמעצרים השכיחים עוד הגבירו אותה בממד של אימה.

בינתיים התגבשה והלכה בקרב מנהיגות הארגון הלוחם ההחלטה לבצע פעולה משותפת לכל הקבוצות בקנה מידה יותר רציני. לפעולה זו היו מספר מטרות: היא היתה צריכה להוות מהלומה ליוקרתם, ליהירותם ולתחושת הבטחון של הגרמנים בקראקוב בירת הג.ג., להעלות את המוראל של יהודי הגיטו ולעורר את תושבי העיר, ובעיקר הנוער, למאבק בצורר.⁶³

הפעולה בוצעה בערב חג המולד 1942. פרט להתקפה אחת, שלא יצאה לפועל (על קולנוע "סקאלה"), בוצעו כל המשימות כמתוכנן וללא אבדות בנפש לכ- 40 הלוחמים שהשתתפו במבצע. שלושה בתי קפה, בהם חגגו הגרמנים, הותקפו ברימונים (ב"ציגאנ—ריה" נהרגו 7 אנשי צבא גרמניים ולא מעטים נפצעו); סדנה צבאית הועלתה באש; חובלו סירות הס.ס. על הנהר וויסלה; הונפו דגלי פולין על גשרי הנהר (גם כדי להסוות את השתייכותם האמיתית של מבצעי הפעולה ולא לסכן, כאמור, את יהודי הגיטו); הופצו כרוזים, שקראו להתקוממות נגד הגרמנים וכן בוצעו התנקשויות באנשי הס.ס., הגסטאפו והצבא שהופיעו בדרכם של הלוחמים. מעשים אלה הכו הדים ברחוב היהודי והפולני כאחד ורבים מיהודי הגיטו התעודדו בהגיע אליהם השמועה... על "פעולת הדסאנט הרוסי", כביכול.

אם כי ההתקפה הוכתרה בהצלחה מבצעית, אך תוצאותיה היו הרות אסון ללוחמים היהודיים, ובעיקר לאלה מקבוצת "עקיבא"-"דרור". יחד עם זאת, עצם התופעה של התמרדות יהודית מאורגנת ומזויינת ובקנה מידה כזה (כארבעה חודשים לפני מרד גיטו ווארשה), הדהים את הגרמנים. ברם, תוך זמן קצר עלה בידי הגסטאפו לאתר את המקום אשר יועד למחסה למבצעי הפעולה מקבוצת "עקיבא"-"דרור" (בבית עזוב ברחוב סקאבינסקה 24) ולתפוס את רוב לוחמי הקבוצה שהגיעו למקום לאחר הפעולה. גם מפקד המבצע, לייבוביץ' – לאבאן, שהיה חבר המפקדה העליונה של "הארגון היהודי הלוחם" ("ז'.או.ב.") נתפס ונאסר.⁶⁴ כעבור מספר ימים הצליחו הגרמנים לעלות על עקבותיו של אהרון (דולק) ליבסקינד, אשר לחם, הרג שניים ופגע בכמה חיילים שבאו לאסרו, לפני ששם קץ לחייו ביריה. כעבור זמן קצר, בינואר, נתפסו ונאסרו רוב חברי הקבוצה כולל שמשון דרנגר, רעייתו גוסטה וגולה מירה. בכלא לא נפלה רוחם של הלוחמים והלוחמות. הם ארגנו את זמנם, למדו ושרו; גוסטה ("יוסטינה") כתבה שם את יומנה וגולה מירה את שיריה.

אבדן המפקדים והמאסרים פגעו קשות בקבוצת "עקיבא"-"דרור" ובשרו את קץ מאבקה הקבוצתי המזויין בקראקוב. אמנם שרידי הקבוצה לא ויתרו והתארגנו מחדש בראשותו של הילל וודיסלבסקי (חבר הועד המרכזי של "עקיבא" בפולין לפני המלחמה) בסביבות העיירה בוכניה, אך כעבור מספר חודשים, גם הם, ברובם, נתפסו ונכלאו.

אנשי קבוצת "השומר הצעיר" הצליחו הפעם לחמוק מידי הגרמנים ואף המשיכו במאבקם המזויין: הם התנפלו בתקופה זו על לשכת עבודה גרמנית, שם השמידו מסמכים חשובים, ועל ידי כך הצילו מספר יהודים; הם בצעו חבלה במסילת הברזל בקו קטאוביץ-קראקוב, שבעקבותיה נגרמו אבדות בנפש לגרמנים וכן ערכו פשיטה על ביתו של מפקד שדה התעופה, סרן קפר, שם "רכשו" נשק, כסף, מזון ומדי צבא גרמניים. (בשתי פעולות אלה עזרה להם פולניה, יאנינה ביגאי, בתו של פועל רכבת פולני, שעבדה כמנהלת משק בית בביתו של סרן קפר.) בתגובה לחבלה ברכבת הרגו הגרמנים 22 יהודים שעבדו ב"אוסטבאן". הגרמנים הסבירו כלפי חוץ את ההתקפות והחבלות כמקרי שוד או אסון, אך הם חשדו כי ידה של מחתרת יהודית במעשים אלה, ונמנעו מלתת לדבר פומבי על ידי פרסום בעיתונים.

באותו החודש, ינואר 1943, יצא צו לפיו נדרשו המעסיקים הגרמניים לשכן את היהודים בתחומי המפעל או המוסד בו הם עבדו. כתוצאה מכך, גדל מספרם של הילדים שהיו מחוסרי טיפול והשגחה – ועתה שוב עלה בידי הגרמנים להרדים את ערנותם של ההורים ולפתוח, בחגיגיות גדולה, בית-ילדים ("קינדרהיים") לילדים עד גיל 14.⁶⁵ כפי שהתברר מאוחר יותר, היתה זו שוב תרמית – כי הגרמנים תכננו כבר את המתתם של ילדי ה"קינדרהיים". באותם הימים הוצא איסור חדש: נאסרה על היהודים כל תנועה ברחובות הגיטו שגבלו באיזור ה"ארי" – מפני שהפקודות האחרונות שהגיעו מברלין הורו לבודד בקפדנות את היהודים מהאולוסיה ה"ארית".⁶⁶

בחודש מארס נתגלו לגרמנים עקבותיהם של לוחמי קבוצת "השומר הצעיר" – "השומר הדתי", אשר הסתתרו בצד ה"ארי", מחוץ לגיטו. הדבר קרה כתוצאה מאחד ממעשי הבגידה הבודדים, מעשה טראגי במהותו.⁶⁷ רובם נתפסו וכמעט כולם נהרגו. הירש (העשיק) באומינגר, מפקד הקבוצה, ובניק הלברייך, אשר שימש כעין קצין מבצעים שלה, נאבקו עד לרגע האחרון ולא מסרו את עצמם חיים.

מעשי גבורה אישית דומים עשו שמשון דרנגר מ"עקיבא" ומשה צוקרמן מ"השומר הצעיר", וכן מספר חברות הארגון, שניסו להימלט מסוהריהם בעת שהוסעו מהכלא להוצאה להורג. שמשון דרנגר הצליח לברוח; משה צוקרמן נתפס ונורה; רוב הצעירות, כולל גולה מירה, נהרגו אז במקום; רק ארבע מהן, וביניהן גוסטה – "יוסטינה", הצליחו לברוח.

ה"אקציה" הגדולה השלישית, חיסול הגיטו ואחרית המאבק המזויין

בחודשים הראשונים של שנת 1943 נצטמצמה והלכה אוכלוסית הגיטו (שגדלה, כאמור, בשלהי 1942), בעקבות הצו, לפיו נאסר על היהודים בג.ג. לגור מחוץ ל- 5 מקומות הריכוז, שאחד מהם היה בקראקוב). יותר ויותר מתושביו הועברו עתה לצריפים "למעלה", למחנה פלאשוב ולמחנות "יולאג" שבסביבה, למרות מאמציה של "מנהלת הקומיסארים", שידעה כי מטרתן היתה חיסול הגיטו.⁶⁸

חיסולו הקרב של הגיטו, היה מורגש באוויר. האווירה הקודרת חודרת לכל ריקמה. מבוכה טורפת דעת. היהודים חיים את היום ללא לחשוב כלל על המחר, כאילו המחר כלל לא יגיע. כמעט כל יום מישהו בורח לצד ה"ארי". החנויות נסגרות בהדרגה.

ב- 13 במארס 1943 אחזה בהלה איומה את תושבי הגיטו: המתגוררים בחלק א' קיבלו הוראה לעבור תוך 6 שעות למחנה פלאשוב והמתגוררים בחלק ב', ז.א. אלה שלא עבדו, נצטוו להתאסף ב"כיכר זגודי" כדי לעבור לצריפי ה"אוסטבאן". עתה כבר לא האמינו היהודים לדברי הסבר של השלטונות כאילו הם עושים זאת על מנת להקל על קשיי הדיור בגיטו. בינתיים הקיפו את הגיטו אנשי הס.ס. וה"שחורים" האוקראינים, וכן אנשי המשטרה הפולנית, והתחילה ה"אקציה" של חיסול הגיטו, ה"אקציה" רבת הממדים והאכזרית מכל מה שקדם לה. את המקום מלאו מעשי אימים וזוועה, שטרם נשמע עליהם בקרב תושבי הגיטו – כשהגרמנים מצטיינים ביצירת פניקה כללית, גם בעזרת יריות, צווחות ושריקות:⁶⁹ יהודים שאיחרו להופיע במועד שנקבע, נרצחו ברחוב. המסתתרים נורו במקום שנתגלו וקשישים וקשישות נורו למוות בחצרות וברחובות. מבית-החולים הכללי ברחו מי שרק יכול, כולל החולים שלאחר ניתוח, שנמלטו על נפשם כמעט ללא לבוש. החולים הנותרים, שנשארו במיטותיהם, וכן הרופאים והאחיות שסירבו לעזבם, נרצחו ללא רחמים במקום; ילדים הופרדו מהוריהם והאמהות שחיבקו וסרבו למסור אותם, הוכו באכזריות וילדיהן נחטפו מידיהן – הכל בניצוחו של ענק משתולל, בעצם חיה ענקית, אמון גאט, מפקד מחנה פלאשוב. ילדים אחרים, חסרי אונים, תעו ברחובות כמו מוכי שגעון; אלה שנתפסו בבית-הילדים נגררו ע"י שוטרים למקום הריכוז; אלה שניסו להמלט נורו במקום, ואילו אלה בגיל הרך, שהובאו בסלים, נטבחו לעיני הוריהם – כשבעיני ההורים יסורי גיהנום וטירוף הדעת. רק בודדים, וביניהם, מספר ילדים מבוגרים יותר, הצליחו אז להימלט ולברוח לצד ה"ארי", בעיקר דרך תעלות הביוב, רק בודדים, כי בוגדים גילו את דרכם לגרמנים והפתחים נחסמו.

במקום הריכוז, בו עמדו הגברים לחוד והנשים לחוד, לפי מקומות העבודה שלהם, נערך מיון לחיים (כאילו, ולכמה זמן?) או למוות – ובמקרים לא מעטים מוות בו במקום. מקבוצת הצעירים המסוגלים לעבודה הוצאו בהקפדה כל אלה שלא יכלו להציג את האותיות המעידות על סוג עבודתם והועברו לקבוצה שגורלה כבר נחרץ. במקביל, היה אמון גאט בוחר את בעלי המקצוע שהיו נחוצים לו לעבודה במחנה פלאשוב, קבוצה שכל אחד שאף בכל מאודו להיכלל בה. אך גם כאן ציפתה ליהודים אלה אכזבה מרה: פתאום, ציווה מפקד ה"מבצע", שטורמפירר האזה, להמית בו במקום 75 מתוך 150 אנשי הקבוצה.⁷⁰ לבסוף, התחילה הכנת ה"טרנספורט": תוך גידופים ומכות הריצו את הגברים, הנשים, הילדים למשאיות – בלי לשים לב כלל לנופלים, לנדרסים או למאבדים את קרוביהם – הטעינו אותם עליהן והסיעום תחת משמר כבד להשמדה המונית באושוויץ באותו היום.

בשני ימי ה"אקציה", ב- 13.3.1943 ולמחרת, נרצחו בקציר דמים הנורא כ- 2,000 נפשות,⁷¹ נשלחו לאושוויץ כ- 1,000 והועברו למחנה פלאשוב כמה אלפי יהודים⁷² - כולל אנשי המשטרה היהודית – והגיטו חוסל.

מראה הגיטו, אחרי "האקציה" של חיסול, היה "מראה אימים:... שלוליות דם ברחובות, אף לאחר שפונו הגוויות, שאריות לבוש, דירות פרוצות ודלתות שבורות, כלי בית מנופצים, כרים פרומים בכל מקום עקבות השוד והחורבן".⁷³ ומראה אחר: קבוצת יהודים עוסקת באיסוף הגוויות, בפשיטת בגדיהן מעליהן, בהטענת הגוויות הערומות והמגואלות בדם על משאיות, בכסויין בסדינים ובשמיכות מבית החולים, ולבסוף, בהסעתן וקבורתן בבית הקברות בפלאשוב, בקבר ענק אחד.

כל מה שנותר מהרכוש היהודי, מטלטלים, דברי ערך ודברי אמנות נאסף, אחרי חיפושים מדוקדקים בדירות על ידי קבוצה מיוחדת של יהודים, אסירי מחנה פלאשוב, והובא למחסנים. בגיטו נותרו רק אנשי המועצה היהודית, מספר אנשי המשטרה היהודית ומשפחותיהם. כעבור זמן קצר הועברו גם הם למחנה פלאשוב.

כך נסתיימה תקופת הגיטו בפודגוז'ה – כשבינתיים החלה כבר, עבור מאות מתושביו, תקופת מחנה פלאשוב, גיהנום מסוג אחר, עוד יותר מחריד ומקבארי. ולשאלה הגדולה: "מדוע כך? מדוע הלכו יהודי הגיטו (ולא רק בגיטו קראקוב) כצאן לטבח?", עונה הפולני טדאוש פנקיביץ', שהיה עד ראייה למה שהתרחש בגיטו:

"תכופות נשאלתי ע"י מכרי הפולנים, האומנם היו היהודים כה מסונוורים, שלא היו מודעים למה שצפוי להם. מדוע בלכתם לגירוש, שמשמעו היה מוות, היו נוטלים עמהם מטלטלין, מדוע בדרכם האחרונה הם עוד מתענים, מדוע סוף-סוף, אין תגובות, מדוע הם מניחים, שיובילום כצאן לטבח? שאלות כאלה עשויים להעמיד בני-אדם שלא היו עדים ישירים למאורעות אלה, כיוון שלאזניהם הגיעו רק ההדים; כיון שהיו במידה מסוימת משקיפים, שלא היתה צפויה להם סכנה כלשהי, ובעצם שמשו רק הד לשמועות מדוייקות פחות או יותר, שהילכו וחזרו בגיטו.

"מי שלא היה צופה ועד ישיר בתיאטרון זה של אימים וזוועה, אינו יכול להבין ולתפוס את הנסיבות, בהן חיו כאן בני-אדם, לא יבין את העורמה הזידונית של השקרים, בהם השלו אותם ערב מותם. לו שהה כל אחד מבני-שיחי רק שעות-מספר באותה אווירה, שהיו מתנהלות ה"אקציות", במקום בו כל כמה צעדים מישהו נורה, במקום שהיו מתעללים, מכים ומדכאים, לו יכול להכיר את אחורי-הקלעים של הפשעים, לראות את המוציאים לפועל האלה, מלאי-סיפוק, את השיטות, בהן היו משתמשים, כדי להגביר פחד ולעורר בהלה כשהם יורים פעם במלוא האכזריות ופעם אחרת שוב הם משלים בהבטחה, שהמגורשים יחיו, ושוב פעם הם מאיימים בהטלת אחריות כוללת ובתגמול כלפי המשפחה כולה על גילוי רצון לברוח, על חבלה או תגובה כלשהי – או אז שוב לא היה שואל 'מדוע'. "מלבד זאת הרי מיקומו של הגיטו הקראקאי בהשוואה עם הגיטו הווארשאי, למשל, לא איפשר מיבצע הגנתי גדול כלשהו. לגיטו הקראקאי, ששוכן בכמה רחובות צרים, שהיו מוקפים משמרות גרמניים, אשר ראו כמו על כף היד את כל הנעשה בפנים, לא היו תנאים למיבצעי לחימה. מלבד זאת הרי הגרמנים, בכל הנוגע לבטחונם הם עצמם, היו ניגשים לכל מיבצע של גירוש באורח מעולה, בהכניסם אל הגיטו יחידות משטרה חזקות, מזויינות מכף רגל ועד ראש ואשר היו רשאיות לירות בכל עת ובכל מי שתרצינה. "ולבסוף, בנפשו של כל אחד מהתושבים הבהבה עוד תקווה חלשה, שישאר בחיים. להישאר בחיים – באותם הזמנים זו היתה מילה גדולה, שכן, כלום יתכן בשבי משהו עצום מהמילה "חופש" – ובעידן של קציר דמים של המוות "הישארות בחיים"? מחשבות נסתרות אלו היו מחוללות נסים, היו מוסיפות לבני אדם כוח סבל למעלה-מכוח-אנוש ממש, ויכולת להחזיק מעמד ולהתגבר. מחשבות אלו גרמו לאנשים לחרוק שיניים, לבלוע מנות מרות של השפלה. שוב לא הפחד מפני המוות, אלא הרצון להחזיק מעמד הפך לתכונה שלטת. זו היתה ההתרשמות שלי וכזו ההשקפה, שעיצבתי לעצמי, על אותם הזמנים ועל בני-אדם אלו מתקופת שהותי בגיטו."⁷⁴

למרות הכל, עדיין לא פסקה כליל פעולתו של הארגון היהודי הלוחם. בקיץ ובתחילת הסתיו 1943, בעת שאלפים אחדים מיהודי הגיטו היו עוברים ייסורים במחנה פלאשוב, עדיין פעלו שרידי המחתרת היהודית, בעיקר בבוכניה. הלל וודיסלאבסקי, שבתקופה זו הופיע במדי שוטר פולני, ושמשון דרנגר, ארגנו שם ביחד מספר קבוצות ואף ביצעו כמה פעולות חבלה (כגון משלוח חבילות פיצוץ בדואר אשר גרמו להריסת כמה מחסני הדואר ומחסני הרכבת). ושוב הופיע, בכל יום ו' בשבוע, כפי שבעבר, בטאון המחתרת "החלוץ בלוחם", ושוב דרנגר וחבריו קראו להמשך המאבק המזויין נגד הצורר – עד שב- 1 באוקטובר 1943 הופיע הוא בפעם האחרונה.

אף על פי, שחייו של "החלוץ הלוחם" היו קצרים כמו חייהם של עורכו⁷⁵ ושל רוב רובם של גיבורי המחתרת, הם השיגו את מטרתם העיקרית: הם רשמו את מאבקו של הנוער היהודי בקראקוב על דפי ההיסטוריה.

מחנה פלאשוב

לאחר חיסולו של הגיטו ו"תגבורם" של כ- 2,000 האסירים בכ- 8,000 נוספים, הורחב המחנה, שהוקם, כאמור, על שני בתי הקברות היהודיים במרחק של כקילומטר וחצי דרומה מהגיטו בפודגוז'ה, בקרבת תחנת הרכב בפלאשוב. שטחו גדל מכ- 100 דונם בתחילה⁷⁶ לכ- 800 דונם של אדמות טרשים משופעות וגיריות, ולהבדיל, אדמות בוציות – לרוב בלתי נוחות לבנייה, למגורים ולסלילת דרכים. השטח, שהיה גובל במחצבות אבן וסיד, היה מוקף גדר-תיל כפולה, החיצונית מחושמלת, באורך של כ- 4 ק"מ, עם מגדלי שמירה מצוידים בנשק, זרקורים וכו', כנהוג במחנות מסוג זה. גדרות-התיל הפרידו גם בין איזורים בפנים.

המחנה, שסווג ופעל כמחנה לעבודת-כפייה, היה כפוף לשלטונות המקומיים, ומפקדו גאט, (מפברואר 1943) לא היה מוגבל במעשיו ע"י פקוח או התערבות של דרגי השלטון הגבוהים יותר. מינואר 1944 הפך המחנה למחנה ריכוז ומאז היה כפוף לשלטונות המרכזיים.

מספר האסירים במחנה היה נתון לתנודות, עם מגמה לעליה, ולעתים היה מגיע עד כ-25,000,⁷⁷ רובם יהודים (לא רק מקראקוב) ומקצתם פולנים.⁷⁸ האסירים הוחזקו בצריפים ומוקמו בהם על דרגשים משותפים, על פי רוב בשלוש קומות, בצפיפות קשה ביותר.

הקמת המחנה עלתה לאסירים בקורבנות רבים. האדריכלית ד. רייטר נורתה למוות, בפקודתו של גאט, בשל התמוטטות קיר של מבנה שהיה מוקם בפיקוחה; האסיר אינגבר נורה ונהרג בידי גאט בשל טעות שעשה בעת חלוקת הפועלים; המהנדס ז. גרינברג הולקה בפומבי בגלל טעויות, כביכול, בגידור המחנה הפולני, הוכה לאחר מכן באכזריות ונבעט בראשו עד שלא היה ניתן להכיר את פניו. בעת ההלקאות הפומביות, שבוצעו גם בנשים, היו האסירים צריכים לפשוט את חלק מבגדיהם, והם הוכו והולקו גם על מנת לגרום להם פצעים.

האסירים עבדו משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הערב המאוחרות, כשמנת המזון היומית שלהם הכילה קפה שחור ללא סוכר, מרק דיסה דליל בצהרים, וכיכר לחם אחת למספר אסירים, עד המינימום של כ- 100 גרם לאסיר, ובסה"כ כ- 1,000 קאלוריות. לפי ההקצבה ה"רשמית" הם היו "זכאים" לקבל בשר, שומן, סוכר וכו' ובסה"כ 2,200-2,500 קאלוריות.⁷⁹ "תפקידם" העיקרי היה לנפץ מצבות ולוחות-שיש מבתי הקברות היהודיים שבמקום, לבנות דרכים במחנה ולהעביר אבנים ולבנים (הן במדרון והן בבוץ), וכן לעבוד בבתי-המלאכה השונים שהוקמו במחנה. בשל אופיו הטובעני של חלק מהשטח וכדי לאפשר גישה לבתי-המלאכה השונים שהוקמו במחנה. בשל אופיו הטובעני של חלק מהשטח וכדי לאפשר גישה לבתי-המלאכה הוחל בחפירת מחצבת-אבן במקום. המחצבה סייעה אמנם לפתרון בעיות התעבורה במחנה, אך באותה עת היוותה אמצעי יעיל מאוד לעינויים ולחיסול האסירים – בדומה למחצבות רבות שבמחנות-הריכוז הגרמניים. ואולם במחצבת פלאשוב, לא זו בלבד שהעבידו נשים, אלא שרתמו אותן לרכבת-קרוניות, במקום קטר או סוסים. בקבוצות של עד 70 גררו הנשים במדרון רכבת של קרוניות הטעונות אבנים,⁸⁰ במשמרת יום ובמשמרת לילה, בלי הפסקה. זה היה הפתרון שמצאו הגרמנים. ב"תמורה", כשאחת הנשים אכלה מתפוחי האדמה שהיו מיועדים לחזירים, לא היסס גאט לירות בה ולהרגה. להבדיל, באותו זמן היו מקבלים הכלבים שלו מרק ובשר שלוש ואף חמש פעמים ביום. מנות המזון הזעומות לא הספיקו והאסירים חיפשו דרכים משלהם כדי להשלימן, אך כשהיה מתגלה ברשותם מזון שהוברח למחנה או שמחוץ למנה הרשמית, הם נענשו ביד קשה. במקרה אחד נורו למוות מספר פקידים אסירים, לאחר שנמצאו במשרדם חתיכת לחמניה לבנה ונקניק. את המזון ה"מוברח" היו מביאים האסירים שהיו יוצאים, בפלוגות ותחת משמר, למקומות עבודה שונים שמחוץ למחנה, וכן פועלים פולנים חופשים, שהיו באים למחנה לביצוע עבודות בניין שונות. פולנים אלה היו מעבירים גם כסף ומכתבים, תוך סיכון עצמי לא קטן. (בעד סיוע במסירת המכתבים שנמצאו אצל פועל פולני, שילם בחייו הרופא היהודי מקראקוב, ד"רשטנצל שעבד במחנה הפולני).

בערב, כשהיו הפלוגות חוזרות מעבודות חוץ, היה נערך בשער המחנה חיפוש בבגדיהם ובחפציהם. פעם כשנמצא מזון בתרמיליהם של האסירים מקבוצת-עבודה "בונארקה" (שעבדו בבונארקה), נורתה כעונש על "פשעם" כל הקבוצה למוות.⁸¹ אותו סוג של "פשע" גרם למלקות בפרגול ב-30 אסירים שעבדו בפריקת קרונות הרכבת. אחד מהם, שהתחיל לצעוק מכאב, חטף מכות בלבנה בראש – וכשניגש, זב-דם, לגאט כדי לדווח, כנהוג במחנה, על כי קיבל את העונש, נורה למוות במקום.

כדי להבדיל בנקל בין הקטגוריות השונות של האסירים, מבחינת צורכי העבודה והיחס אליהם, סומן לבושם בהתאם. למשל היהודים היו חייבים לשאת על החזה השמאלי מגן דוד, שהיה מורכב ממשולש אדום הפוך עם משולש צהוב עליו, וכן מספר שכל אסיר היה חייב לשאת על חזהו השמאלי ועל המכנס הימני; הפולנים שהיו אסירים פוליטיים סומנו, בנוסף על המספר, במשולש אדום הפוך עם האות הלאטינית "פ".

הפושעים הגרמנים שהיו במחנה כאסירים הובדלו ע"י משולש ירוק, והאסירים שהואשמו בנסיון בריחה או שנתפסו בעת ביצוע, נשאו על גבם עיגולים גדולים בצבעי קשת. בפלאשוב לא נכתבו מספרים על זרועותיהם של האסירים בכתובת קעקע, לעומת הנהוג, למשל, באושוויץ. בדרך כלל, לא גולחו ראשי האסירים, בפרט של הנשים, וכן חלק מהאסירים לא לבש בגדי פסים.⁸²

במחנה שררו תנאים שניתן להשוותם לתנאי מחנות-הריכוז הקשים ביותר, גם מהבחינה התברואתית. אף על פי שהאסירים יכלו להתרחץ בבית-המרחץ שבמחנה פעם אחת בשבוע (אם היו מים, שמחסורם התדיר הורגש היטב) ושבגדיהם היו עוברים חיטוי, לא סרה מגפת הכינים והפשפשים שעשתה חייהם מלאי הזוועות והסבל לעוד פחות נסבלים. יתרה מזאת, במחנה התפשטו מחלות, גם בגלל המחסור בתרופות.

בנוסף על האכזריות הרצחנית כלפי האסירים בשל דברים של מה-בכך, כמו המתה בשל אי-הסרת הכובע לפני גאט, נעשו תכופות כלפיהם מעשי פרובוקציה ממש. מקרה התגרות כזה התרחש בפעם בשעת אחד המיסדרים הנוראים ב"אפלפלאץ" (מגרש המסדרים): גאט פנה לאסירים המרוכזים שם בשאלה אם שלטונו במחנה אינו לרוחם,וכשלא קיבל (כמובן) תשובה תפס והוציא מהשורה מספר אסירים והמיתם במקום. המיסדרים היו נוראים גם ללא מעשי רצח ואכזריות במהלכם: הם היו נערכים בכל מזג-אוויר, בקיץ ובחורף, פעמיים ביום, ואלפי האסירים היו חייבים לעיתים לעמוד שעות על גבי שעות בלי לזוז – כדי שיוכלו לספור אותם בדייקנות, ולחזור ולספור אותם.⁸³

אכזריותם של גאט וכמה מעוזריו לא ידעה גבול. זדוניותו של גאט מצאה ביטוי גם בשיסוי כלבים, שהיו מאומנים לתקיפה ולנשיכת בשר מגופם של האסירים, לנשוך ולקרוע גזרים מבשרם. ב"שיטה" זו היו נגרמים לאסירים פצעים חמורים ובמקרים אפילו מוות. לנהגו של גאט, ה"קאפו" איבן, היתה שיטה מיוחדת להמתת אסירים: הוא היה מצווה על האסיר להרים אבן גדולה והעבירה בריצה ממקום למקום, וכשהאסיר, עייף ותשוש לחלוטין, היה נופל ארצה, איבן היה שם את האבן על חזהו ומנפץ אותה עליו בפטיש כבד. הגרמני אריק, שנידון למאסר עולם על רצח אביו ואמו, ואשר מילא בזכות זו כנראה תפקיד חשוב במחנה, היה מתעלל באסירים ללא כל סיבה, ופעם, בספטמבר 1944, אף הילקה אישית, בפומבי, 250 נשים. ה"אונטרשטורמפירר" יוהן היה נוהג לנסוע במכונית ולירות בלי הבחנה בקבוצות אסירים ההולכים לקבל אוכל או להחליף בגדים. ה"אונטרשטורמפירר" שאידט, ירה פעם, ללא כל סיבה, בארבעה צעירים, וכשאלה הובאו פצועים לבית החולים,⁸⁴ אסר לתת להם עזרה רפואית כלשהי.

לא חסרו במחנה גם הוצאות להורג ראוותניות, בעיקר בגלל חבלה, כביכול: למשל, נער בן 16, האובנשטוק, ניתלה פעמיים (בפעם הראשונה התחלקה לולאת החבל); המהנדס קראווירט, אשר למראה הזה חתך לעצמו את וורידיו, נגרר לגרדום וגם הוא ניתלה; משפחת שאפר הנוצרית נורתה למוות בשל החשד שהם ממוצא יהודי.

מספרם הכולל של הצעירים שהוציא גאט להורג נאמד בכ- 500, ביניהם צעירים שניסו להימלט מהמחנה. במקרים של בריחה ננקטו אמצעי-תגמול והרתעה חמורים במיוחד, גם כלפי חבריו לעבודה של הנמלט: כדי להפחיד את האסירים היו בוחרים 10-20 מהם, ויורים בהם למוות. כך נורו 8-10 אסירים חפים מפשע מקבוצת-עבודה של "שטראוך", ממנה נמלט אסיר. מאז יושם במקרה של בריחת אסיר עקרון האחריות הקולקטיבית כלפי 10, ולאחר מכן כלפי יותר מ- 10 אסירים. היו במחנה מקרים שהאסירים עונו בעת החקירה שקדמה להוצאה להורג: היו כובלים את ידיו ואת רגליו של הקורבן וקושרים אותם לווים שהיו קבועים בגובה "מתאים", בקיר בחדרו של גאט. בהיותו במצב זה, נדרש האסיר לענות לשאלות, כשהוא מולקה בפרגול, גם על פניו. כשהנחקר התעלף, היו שופכים עליו מים – וגאט נהנה מהמחזה.

לא מעטים היו גם המקרים של כליאה במה שנקרא "בונקר", תא-בטון, קטן ממדים ודמוי חבית, עם חור אחד זעיר. ל"בונקר" יכול היה להכנס רק אדם אחד כשהוא כפוף. ב"תנוחה" זו, חייב היה האסיר להחזיק מעמד לא פחות מ- 24 שעות, בלי אוכל ושתיה, כשהוא כמעט נחנק מחוסר אוויר.

גם ה"קאפומנים" לא היו מובטחים מפני העונש של מלקות בפרגול, לפחות 50 במספר. הם נענשו בצורה זו, בפקודתו של גאט, בשל עבודה בלתי משביעה רצון, אי דיוקים בספירת האסירים ועוד. בנוסף על ה"קאפומנים" היו דוחקים באסירים, מכים אותם ומאיצים בהם לעבוד באופן יותר "פרודוקטיבי", ה"אודמנים" (אנשי המשטרה היהודית) ומפקדם הכל-יכול במחנה היהודי, חילוביץ'. כמה מה"אודמנים" "הצטיינו" באכזריות מיוחדת.⁸⁵

ללא קשר להוצאות להורג ה"אינדיווידואליות" היה גאט עורך "אקציות" השמדה של הבלתי-כשרים לעבודה, בפרט הזקנים, הרזים מדי וכו', וכן של אלה שמויינו מבין אסירי "מונטהלופיך" (כלא הגסטאפו בקראקוב) לאחר שהובאו למחנה. הוא ערך סידרה שלמה של "אקציות" כאלה, כשבכל אחת מהן הומתו כמה עשרות אנשים. בעת ה"סלקציות" (מיון) של אסירי "מונטהלופיך" בלבד, קפחו את חייהם מעל 1,000 איש. לא במקרה נערכו "פעולות" אלה בחגים: בראש השנה 1943 הומתו 200 יהודים ב"אפלפלאץ". וביום כיפור 1943, 50 יהודים זקנים.

באחת ה"אקציות" האלה הרגו ה"אסאסמנים" זדרוייבסקי והויאר כ- 30 נשים צעירות, אשר הסתתרו בעיר בעזרת ניירות אריים, אך נתגלו כתוצאה מהלשנה והובאו למחנה. לפני הוצאתן להורג הן צוו להתפשט לערום, לרוץ ולבצע תנוחות שונות. ה"וואכמנים" ניסו לאנסן אך הנשים התגוננו והם לא הצליחו בכך. ב"מחזה" צפה בהנאה רבה אמון גאט.

למחנה היו מובאים להוצאה להורג גם קבוצות פולנים, דוגמת אנשי קבוצת ה"דסאנט" (פרטיזנים שהוצנחו). צנחנים אלה, 70 במספר, ביניהם גם רוסים, נתפסו מחופשים כגרמנים, נורו וגופותיהם נשרפו. ביחד אתם נורו 9 יהודיות שהובאו מכלא "מונטהלופיך", שם הן עבדו כפקידות. ב"טראנספורט" אחר הובאו למחנה והומתו במקום 113 פולנים, גברים (ביניהם כומר) ונשים, מהעיירה מיש'לאניצה. את מספרם הכולל של היהודים והפולנים שהומתו במחנה אומדים ב- 10,000 נפש לפחות, מהם כ- 6,000 יהודים.⁸⁶

את הקורבנות של ההוצאות להורג ההמוניות היו תחילה קוברים בתחומי המחנה ולאחר מכן שורפים. מאחורי הצריפים נמצא הקבר ההמוני של קורבנות חיסול הגיטו. הקבר ההמוני השני היה במקום שנקרא ע"י האסירים "הויובה גורקה" ("גבעת הוי"), ולאחר שנתמלא קבר זה, הועבר מקום ההוצאה להורג לבור שברגלי הגבעה, שנקרא "צ'יפובי דואואק". עם תחילת חיסולו של המחנה, באוגוסט ובספטמבר 1944, פתחו את הקברים ההמוניים האלה, הוציאו את הגוויות ושרפו אותן בשדה הפתוח: היו שמים שכבת עצים, עליה שכבת גוויות, שופכים בנזין ומבעירים את המוקד.

מהמחנה נשלחו אסירים רבים להשמדה במקומות אחרים. ב- 7 במאי 1944 נערך במחנה "מיסדר בריאות" שבמהלכו נצטוו האסירים גברים ונשים, "יותר מעשרת אלפים במספר", לעבור ערומים לפני גאט ולפני ד"ר בלאנקה, הרופא הגרמני הראשי של המחנה. אלה שמויינו להשמדה, וכן החולים מבית-החולים והילדים מבית-הילדים,⁸⁷ ביחד כ- 1,400 נפש, נשלחו, שבוע לאחר מכן, לאושוויץ. בעת משלוח הילדים,⁸⁸ נוצר מתח עצום: "... מבית הילדים שלנו... מוציאים כעת... את ילדינו, שבנס הצלחנו להכניסם למחנה... גם אותם יובילו לאושוויץ. ... בכי מר ממלא את כל המגרש. גאט פוקד על כל האסירים להתיישב במגרש עם הגב לדרך שבה יצאו המגורשים. אחר-כך הוא ניגש לאחד מאנשי הס.ס., ושולח אותו למרכזיית הטלפונים, ומיד משמיעים כל הרמקולים במחנה מוסיקה עליזה. בליווי הקאקופוניה הטראגית הזאת, כשצריחות פראיות של הרמקולים (שמטרתן היתה גם להחריש את קריאות השלום של הילדים להוריהם) מתחרות עם בכי-האימים של ההורים והילדים, עולות המכוניות עמוסות הילדים במעלה-ההר... עד שנעלמות מן העין".⁸⁹

עם התקרבותו של הצבא האדום הוחל בחיסולו ההדרגתי של המחנה:⁹⁰ באוגוסט 1944 נשלחו מפלאשוב, דרך מחנה אושוויץ, למעלה מ- 2,000 ועד 4,000 נשים מהן רבות מקראקוב. רובן הובאו לשטוטהוף שעל החוף הבלטי, שם כמעט כולן הוטבעו בים. בתקופה זו נשלחו מפלאשוב טראנספורטים של גברים למאוטהאוזן ולמקומות אחרים, וכן משלוחים לאושוויץ של נשים פולניות ושל יהודיות מהונגריה וסלובקיה – כי המחנה שימש בחודשים אלה גם מעין תחנת מעבר. בפלאשוב מויינו גם טראנספורטים של אלפי בני אדם שהיו מגיעים ממזרח – ואלה שמויינו להשמדה נשלחו לאושוויץ.

חיסול המחנה הסתיים כאשר הוצעדה מהמקום קבוצת "קומנדו החיסול" שמנתה כ- 600 אסירים ומספר אסירות בכיוון לאושוויץ, במחצית ינואר 1945. ⁹¹

היהודים בצד ה"ארי" בקראקוב

במשך כל תקופת הגיטו, תקופת מחנה פלאשוב ועד תום המלחמה – חיו בקראקוב ה"ארית" יהודים על "ניירות אריים" מזוייפים, אותם השיגו לרוב תמורת כסף. יהודים אלה סמכו על "מראה פניהם הטוב", בלשון יום-יום דאז, ז.א. סמכו על כך, שהם לא נראו (או חשבו שלא נראו), לא דברו ולא התנהגו כיהודים. אויבם בכח הגדול של יהודים אלה היה, כמובן, כל מי שהכיר אותם וידע, כי יהודים הם; לכן היו הם עוזבים את כפרם, את עיירתם או עיר מגוריהם והיו "מהגרים" לסביבה זרה לחלוטין, בדרך כלל לעיר מרוחקת, ובמקרה זה לקראקוב. בדומה ליהודים אלה, שבאו לעיר ממקומות אחרים, לא העיזו להישאר בעיר זמן רב אותם יהודי קראקוב, שהיו בעלי "מראה טוב" ושהשיגו ניירות אריים מזוייפים.

בקראקוב ה"ארית" "התגוררו" אז גם יהודים שזכו לחסדם של הגויים, או שעשו אתם עסקה "מסחרית", והוסתרו על ידם. גויים אלה, שדאגו, כמעט יום-יום, לשלומם ולאספקת המצרכים החיוניים למחייתם, סכנו את חייהם הם ואת חיי משפחתם – כי למסתיר יהודי בביתו או במקום מחבוא כלשהו היה צפוי עונש מוות. בין "המוסתרים" היו גם יהודי קראקוב, לרוב אלה שברחו מהגיטו או ממחנה פלאשוב.

חיי היהודים שהסתכנו לגור בקראקוב ה"ארית" בין הפולנים, היו גיהנום על פני אדמות – אם כי הגיהנום שלהם היה אחר מזה של היהודים שבגיטו או במחנה פלאשוב. אלה שהסתתרו, חיו בחרדה איומה ובלתי פוסקת פן יתגלה מחבואם, פן ילשינו עליהם או יסגירום (כי העונש היה מוות, להם, וכאמור, לגוי שגמל להם את החסד), או פן יבהל הגוי, ישנה את דעתו וישליך אותם לרחוב ויפקירם לנדידה ארוכה, מסוכנת, מייאשת, מתישה ממחבוא למחבוא, מגוי לגוי... – ואילו לאלה שסמכו על ה"מראה הטוב", ארבה הסכנה בכל שעה ובל מקום – פן מלשין, גוי "מכר" או תנועה, בטוי, מבטא או מבט מפוחד יגלו את סודם ויובילום לכליה. היו ביניהם שהפכו ל"אנוסים" מסוג חדש, אנוסים לשחק יום יום, ללא חת, ללא לדופי, את התפקיד הראשי במחזה "קיומו של האני שאינו כלל אני", מחזה אותו לא הם כתבו, אך הם ביימו והפיקו – אנוסים על ידי רצונם הכביר לחיות. והיו ביניהם שהפכו לקתולים אדוקים למראית עין – והיו גם כאלה שחבקו את הדת הנוצרית בכנות, בהאמינם, כי עם גאולת גופם תגאל גם נפשם המעונה.

לעזרת היהודים שגרו בקראקוב ה"ארית", ושרובם חיו חיי מצוקה חומרית, נחלצו פולנים אחדים, ובמארס 1943 התארגנה "המועצה לעזרת יהודים, קראקוב",⁹² גוף מחתרתי שהסתנף ל"מועצה הראשית לעזרת יהודים" ("ר.פ.ז'.") שבווארשה. במוסד זה השתתפו נציגי המפלגות הדמוקראטיות הפולניות דאז, שפעלו במחתרת וששיתפו פעולה עם ה"ועד הלאומי היהודי". אנשי המועצה שבקראקוב – שבראשה עמד מג'ר ס. דוברובולסקי ושהרוח החיה שלה (החל מיולי 1943) היתה מריה הוכברג-מריאנסקה – פעלו במספר כיוונים: הם חפשו מקומות מחבוא (ומצאו אותם עבור כ- 150 יהודים); הכינו וסיפקו תעודות מזוייפות על שמות "אריים";⁹³ טרחו כדי להוציא אסירים מסויימים מהכלא (בכמה מקרים פעולתם הוכתרה בהצלחה); הבריחו קבוצות קטנות של יהודים לסלובאקיה ומשם להונגריה (מעל 50); סייעו הן בכסף והן במזון, בבגדים ובמצרכים; הכניסו ילדים יהודים לבית-יתומים בפורונין (11 ילדים) והושיטו עזרה רפואית ליהודים נזקקים.

המועצה בקראקוב פעלה גם נגד סחטנים ומלשינים. בין האמצעים בהם השתמשה המועצה לקידום פעולותיה היו חוברות קטנות (כ- 5,000 במספר), בהן הזהירה "ההנהגה של המאבק האזרחי" (הפולנית שבמחתרת), כי כל מי שימצא אשם בסחיטה או בהלשנה על "אזרח מדינת פולין, המסתתר מפני חמסני הגסטאפו" (והכוונה היתה בעיקר לאזרחים יהודים), יוצא להורג. הנאשמים הובא בפני "בית משפט מיוחד" – ו"בית המשפט המיוחד" שבקראקוב היה הראשון בפולין הכבושה ששפט למוות מי שהסגיר יהודי לידי הגסטאפו.⁹⁴

כמובן, אנשי המועצה פעלו תוך סיכון תמידי לחייהם הם ולחיי משפחותיהם, אך הם הצליחו לסייע לכ- 570 יהודים⁹⁵ שגרו בקראקוב והסביבה – אם כי, "בים האסונות והעוני היוו (פעולות אלה) מטבע הדברים, רק 'טיפה'", בפרט, שיהודים לא מעטים, שחיו בקראקוב ה"ארית". כלל לא באו במגע עם המועצה.⁹⁶

הערות שוליים:

1. לפי דורה אגטשטיין, "הכרונולוגיה של פקודות שלטונות הכבוש ליהודים בקראקוב", "ביום השנה השלישי לחיסול הגיטו בקראקוב" (בפולנית), קראקוב, 1946, עמ' 121.
2. שם.
3. שם.
4. לפי הרישום, שבוצע בין 8.11.1939 ובין 24.11.1939, חיו אז בקראקוב ופרבריה 64,482 יהודים (שם, עמ' 122). הרישום נעשה על בסיס הקריטריון של גזע (שם, עמ' 104).
5. שם, עמ' 104.
6. החל מ- 1.12.1939. שם, עמ' 123.
7. שם, עמ' 106.
8. שם, עמ' 35, 123.
9. הם למדו בחשאי גם לאחר שהותר ליהודים ללמוד בבתי-ספר יהודיים מנוהלים על ידי ה"יודנראט" (לפי הצו מ- 31.3.1940) – כי ה"יודנראט" בקראקוב לא הקים שום בית-ספר (שם, עמ' 110).
10. שם, עמ' 124.
11. לפי "גזיטה ז'ידובסקה" ("עתון יהודי") שהופיע אז בקראקוב (ראה "ספר קראקא", עמ' 386), היו יוצאים לעבודות כפיה בקיץ 1940 "למעלה משלושת אלפים יהודים".
12. הקצאת הלחם שקיבלו היהודים היתה קטנה מזו שקיבלו יתר תושבי העיר; כמו כן, היהודים כמעט ולא קיבלו מצרכי מזון כגון סוכר, שומן, בשר וכו' (ז. לילינטאל, "מצבם המשפטי של יהודי קראקוב בתקופת הכיבוש הגרמני", "ביום השנה השלישי...", עמ' 106).
13. לפי נללה רוסט "היהודים היו חיים (אז), בדרך כלל, בעוני; תרומתה של ה'ז'.ס.ס.' היתה (לכן) בעלת משמעות מינימלית" ("הציבור היהודי בקראקוב בתקופת הכיבוש", שם, עמ' 37).
14. לפי ד"ר א. באומינגר, הגוברנאטור, האנס פרנק "תיכנן... להשאיר (בעיר) רק 10,000 בעלי-מלאכה יהודים" ("מורדי גיטו קראקוב", "ספר קראקא", עמ' 415).
15. לפי דבריו של ד"ר אליהו בן אלישר, שהושמעו בטלוויזיה הישראלית ביום 4.1.1979, החליטו הגרמנים על השמדת היהודים רק בשנת 1941 – לאחר שאף אחת ממדינות העולם לא היתה מוכנה להענות להצעותיהם של הגרמנים ולקבל את היהודים לתוך גבולותיה. (הנ"ל, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בישראל בעת שהשמיע את הדברים האלה, הגיע למסקנה זו על בסיס המסמכים שמצא בגרמניה באחרונה, בעת שערך מחקר בנושא זה.)
16. לפי נללה רוסט היו צריכים לעבור לגיטו כ- 12,000 יהודים בעלי תעודות הזהות ("ביום השנה השלישי...", עמ' 36).
17. לפי ד"ר י. קראוס, "הגיטו בקראקוב" (בפולנית), סאו-פאולו, עמ' 1.
18. לפי נ. רוסט "80% מבתים אלה היו בתים ישנים, הדירות היו בחלקן רטובות, ללא רצפה וללא אינסטלציה של מים" ("ביום השנה השלישי...", עמ' 36).
19. נ. רוסט, שם, עמ' 37.
20. ד"ר י. קראוס, עמ' 2.
21. למשל, ד"ר ווסרלאוף, סלפטר, סלומונוביץ' (לפי טדאוש פנקיביץ', "בית מרקחת בגיטו הקראקובאי" (בפולנית), ש'וויאט אי וויעדזה, קראקוב 1947, עמ' 58, 61, 62). ט. פנקיביץ', פולני, היה בעל בית המרקחת היחיד שבשטח הגיטו. מסיבה זו התירו השלטונות, לו ולעוזרותיו הרוקחות, שהות בגיטו, דבר שלא הותר ללא-יהודים אחרים.
22. ד"ר י. קראוס, עמ' 2.
23. לפי ט. פנקיביץ', המחלקה האזרחית של ה"או.דה" (ה"ציבילאבטיילונג") נהנתה מיחס מיוחד מצד הגסטאפו (עמ' 10).
24. ד"ר י. קראוס, עמ' 3.
25. לפי עדותה של ס. מירובסקה ודבריו של ט. פנקיביץ' בספרו הנ"ל (עמ' 123, 138). כמו כן: שוטר יהודי, יהודה ליברמן, היה עוזרת למחתרת (היהודית) ומקיים קשר בין פעילי המחתרת, שהסתתרו בצד ה'ארי' ובין הגיטו" (ד"ר א. באומינגר, "מורדי גיטו קראקא", "ספר קראקא", עמ' 425).
26. "איש (מהשוטרים היהודיים) לא היה מזויין", כפי שכותבת גוסטה דודידזון-דרנגר ב"יומנה של יוסטינה", מהדורה שניה, מתוקנת, תשל"ח, עמ' 104.
27. לפי הערכתה של ד. אגטשטיין-דורמונט, "היהודים בקראקא בתקופת הכיבוש הנאצי", "ספר קראקא", עמ' 396. לפי נ. רוסט: 20,000 (עמ' 36); לפי ט. פנקיביץ': 17,000 (עמ' 28). לפי נתוני הקהילה היהודית, מיום 1.4.1942, היו אז (אביב 1942) בגיטו קראקוב 17,163 יהודים (ד. אגטשטיין-דורמונט, "ספר קראקא", עמ' 397).
28. ט. פנקיביץ', עמ' 53.
29. לפי ד"ר י. קראוס "פקידי הקהילה היהודית בגיטו נמנעו בפיקחות מהשתתפות ב'אקציה' והודות לעמידתם הזהירה אך אמיצה, הם הצליחו גם להמנע מחרפה" (עמ' 3).
30. ט. פנקיביץ', עמ' 40.
31. פנקיביץ', עמ' 54; נ. רוסט, עמ' 39; ד. אגטשטיין-דורמונט, עמ' 398.
32. פנקיביץ', עמ' 89.
33. שם, עמ' 55.
34. שם.
35. לפי הערכה, שנעשתה על בסיס האינפורמציה של ד. אגטשטיין-דורמונט ושל פנקיביץ' (ראה הערות מס' 27 ומס' 31.). לפני נ. רוסט: כ- 13,000 (עמ' 39).
36. בגיטו נוצרה אז אוירה מוזרה שהתבטאה בכך, למשל, שנשים ששערן לבן צבעו אותו כדי לא להראות זקנות מדי (כי הגיל לרוב הכריע בעת המיון). מאידך, הלכו ונשנו נסיונות בריחה מהגיטו.
37. לפי פנקיביץ', היו רופאים יהודיים שעבדו אז בבית-החולים בהתנדבות, ללא כל תמורה (עמ' 60). בית-חולים זה הועבר מרחוב סקאבינסקה 8 לרחוב יוזפינסקה 14 ביטו.
38. לפי נ. בלומנטל, היו ביניהם גם חברי ה"בונד" ובלתי-מפלגתיים. (ראה רשימתו "על המחברת ויומנה", אשר מופיעה בספר זכרונותיה של גוסטה דוידזון-דרנגר "יומנה של יוסטינה", תשל"ח, עמ' 127.)
39. ביולי 1942 עבדו בחווה 22 חברים וחברות (שם, עמ' 126).
40. הקבוצה השניה שיתפה פעולה עם פ.פ.ר. ("מפלגת פועלים הפולנית") הקומוניסטית שבמחתרת והיתה בקשר הדוק עם "גווארדיה לודובה", הזרוע הצבאית של הפ.פ.ר. . השותפות היתה אך ורק בנושא המאבק הנואש נגד הצורר, והיהודים נעזרו במחתרת היחידה במגזר הפולני, שהיתה מוכנה לצאת למאבק זה. (לפי דברי אחד מחברי קבוצת "עקיבא", אנשי הקבוצה השניה "לא היו חברי פ.פ.ר. מוצהרים – וגם לא הזדהו עם הקו הפוליטי של הפ.פ.ר.; הם שיתפו פעולה עם הפ.פ.ר. רק מתוך רצון לפעול נגד האויב הנאצי". השם במערכת.)
41. דעה זו מצאה את בטויה בדבריו של דולק ליבסקינד, אותם השמיע לחבריו לאחר פיזור החווה: "... אפשר והחלום הזה (של החיים בחווה) היה נמשך עוד שבוע שבועיים, אבל דינו היה נחרץ ממילא. ובכן, על מה אתם מצטערים?... בעוד חודש לא ישאר שריד ופליט מישובי בני-אדם שהיו מאות בשנים מושרשים באדמתם. ... ומי יודע אם אין זה הקיץ האחרון שלנו?" ("יומנה של יוסטינה", תשל"ח, עמ' 12).
42. למשל, שמשון דרנגר, ממנהיגי "עקיבא", דגל במה שניתן להגדיר כעקרון "המרד המתפשט": "... לא אנחנו לבדנו נרים את נס המרד, בכל הארצות הכבושות לוחשת גחלת המרי. די ללבותה בארץ אחת, והאש תתפשט על פני אירופה כולה" ("יומנה של יוסטינה", תשל"ח, עמ' 22). עקרון זה מצביע, לכאורה, על נאיביות שבתפיסה הפוליטית והצבאית, נאיביות בעלת גוון רומנטי-פאטטי (ביוגוסלביה חם אז "חיל מורדים סדיר", כפי ששמשון בעצמו אומר והאש הזאת לא התפשטה). ברם, העקרון כשלעצמו, נבע כנראה מקונפליקט עמוק בין הכרת המציאות המרה, חסרת הסיכוי, לבין הרצון והדחף הכביר להאבק במציאות זו ולהתגבר עליה. על הפער הטראגי שבקונפליקט זה מצביעים דבריו של שמשון: "אם בכל מקום ובאותה עת יתקוממו עליהם, פור תתפורר כל העוצמה שלהם... לו ידעו כל הנרדפים לומר זאת לעצמם, מה גדולים היו סיכויינו?" (שם). עקרון "המרד המתפשט" לא היה מקובל על מנהיג הקבוצה, אהרון (דולק) ליבסקינד.
43. המחתרות היהודיות בקראקוב מוזכרות בספרו של פנקיביץ' מספר פעמים. הוא כותב למשל: "החוטים העיקריים שקשרו את הארגונים היהודיים הלוחמים המחתרתיים עם חבריהם שגרו מחוץ לגיטו, יצאו מהגיטו" (עמ' 77).
    המחתרת היהודית בקראקוב היתה הראשונה בין המחתרות היהודיות בפולין הכבושה "שיצאה עם נשק ביד נגד הגרמנים" ("ימי כליון ומרד", "ספר דרור", עמ' 420).
44. הנשק הראשון של קבוצת "עקיבא", הושג בעזרת הפ.פ.ר. בווארשה בסוף ספטמבר 1942 (ראה הערותיו של נ. בלומנטל ל"יומנה של יוסטינה", תשל"ח, עמ' 146).
45. לפי "דפי הנצחה", (באנגלית), ניו קראקואו פרנדשיפ סוסאיעטי, ניו יורק, 1968 (?), עמ' 14, (בספר לא מופיעה שנת ההוצאה לאור ועמודיו אינם ממוספרים). לפי האינפורמציה שב"החלוץ הלוחם" מיום 13.8.1943, נפלו בקרב קרוב ל-70 לוחמי המחתרת היהודית בקראקוב.
    לפי מכתבו של שלמה שיין (חבר במטה קבוצת "השומר הצעיר") אל ד"ר א. באומינגר, נתקבצו בקבוצה שבהנהגתו של הירש (העשיק) באומינגר כ-20 איש, "נוער, חלקו יוצא תנועות נוער חלוציות, חלקו נוער עברי מיואש" (באומינגר, עמ' 417).
46. כדברי גוסטה דוידזון-דרנגר ("יומנה...", עמ' 62) וכדברי "החלוץ הלוחם", מס' 31, מיום 27.8.1943 (ראה ההערות ל"יומנה של יוסטינה", תשל"ח, עמ' 150).
47. הדברים על הרכב המפקדה המשותפת, על יציאת מגע עם הפ.פ.ר. ועל גולה מירה, לפי רבקה קופר (ליבסקינד), אז רעייתו של דולק ליבסקינד ופעילה בארגון המחתרתי של "עקיבא". מידע על פעולותיו של ארגון זה מסרו גם ש. לוסטגרטן וי. מימון.
    לפי גוסטה דודיזון-דרנגר, אישיותה של גולה מירה השפיעה באופן מכריע בכיוון לקבלת ההחלטה על יציאת מגע עם הפ.פ.ר. ("יומנה של יוסטינה", תשל"ח, עמ' 49); לפי שלמה שיין, גולה מירה היתה חברה במטה קבוצת "השומר הצעיר" ("ספר קראקא", עמ' 419); לפי א. באומינגר, היה במפקדה המשותפת, מטעם "השומר הצעיר", גם בניק הלברייך ("ספר קראקא", עמ' 421). לפי נ. בלומנטל, נוסדה הפ.פ.ר. בינואר 1942. (ראה ההערות ל"יומנה של יוסטינה", תשל"ח, עמ' 147).
    לפי נ. בלומנטל (שמסתמך, כנראה, על עדותה של הלה שיפר, נציגת "עקיבא" בקואורדינציה החלוצית דאז) התקיימה "ישיבת הייסוד של הארגון היהודי הלוחם (בווארשה) ב- 28 ביולי 1942" (שם, עמ' 143). לפי "האנציקלופדיה העברית", "הארגון היהודי הלוחם" (בווארשה) קם באוקטובר 1942 (כרך י', עמ' 619). ארגון זה נקרא בקיצור, בראשי תיבות בפולנית, "ז'.או.ב.".
48. מספר גליונותיו של "החלוץ הלוחם" נמצא במוזיאון השואה והגבורה בקבוץ לוחמי הגיטאות. תצלום גליונו מס' 29, מיום 13.8.1943, מופיע ב"יומנה של יוסטינה", תשל"ח, עמ' 97; ואילו תצלום גליונו האחרון (כנראה), מס. 35, מיום 1.10.1943 – ב"ספר קראקא", עמ' 427.
    לא נמצאה במקורות אינפורמציה מדוייקת, ולא נתקבלה עדות חד-משמעית, על התאריך או החודש בו הופיע "החלוץ הלוחם" לראשונה. מאחר ובגליונו של השבועון מיום 13.8.1943 צויין המספר 29 כמספרו הסדורי ו"שנה ב" (שנה שניה) להוצאתו לאור, מאחר ועורכו, ש.דרנגר, היה כלוא מחודש ינואר ועד תום חודש אפריל 1943, ומאחר וצויין בו, כאמור, כי זה "כתב-עת של הארגון היהודי הלוחם...", סביר להניח שהוא הופיע לראשונה זמן קצר אחרי התלכדות הקבוצות המחתרתיות והקמת הארגון היהודי הלוחם בגיטו קראקוב, ז.א. בתחילת הסתיו 1942.
49. לפי שלמה שיין, חולקו אף עשרים החברים הראשונים של קבוצת "השומר הצעיר" לחמישיות "אשר אחת לא ידעה על השניה" (באומינגר, עמ' 419).
50. כפי שכותבת גוסטה דוידזון-דרנגר, לכל לוחם מחתרת לא-יהודי "די היה להסתיר את הפעולה וכל הכרוך בה, ואילו הם (לוחמי מחתרת היהודים) חייבים היו ראשית לכל להסתיר את עצמיותם, את מוצאם, את קלסתר פניהם, את אורח חייהם, את הלך-רוחם ורעיונותיהם היקרים, אולם טיפחו זה שנים. תחילה חייבים היו להסתיר את כל אלה ורק לאחר מכן את פעולתם" (יומנה של יוסטינה", תשל"ח, עמ' 18).
51. מעניינת מאד משמעותו של המשפט שב"חלוץ הלוחם" (מס. 35, מ- 1.10.1943): 'לשם המטרה המשותפת הננו מתאחדים שוב, עם ארגונים אחרים'. נ. בלומנטל, מצטט משפט זה ומסיק מכך, כי "(שני הארגונים) חזרו ונתאחדו לאחר הכשלון של החמישייה הראשונה בעיר" (הדגשות המערכת). כדבריו, "הכוונה היא למגע שנתחדש בין הארגון היהודי הלוחם לבין הפ.פ.ר." (תוספותיו ל"יומנה של יוסטינה", תשל"ח, עמ' 131; ראה גם עמ' 129).
52. החמישייה הראשונה הושארה ביער לגורלה על ידי מורה-הדרך, איש מטעם הפ.פ.ר., שתפקידו היה להוביל אותם לפרטיזנים פולניים מפ.פ.ר. שפעלו בשטח, ובחזרה לקראקוב. מהקבוצה השנייה נהרגו שניים והנותרים חזרו לעיר.
53. שלמה שיין, חבר מטה של קבוצת "השומר הצעיר", שהיה עד ראיה להצתת המוסך בגז'גוז'קי (בידי חבריו לקבוצה) כותב, שבעקבות הפעולה "הגרמנים התחילו להתעצבן, התחילו פעולות עונשין נגד האוכלוסיה הפולנית... ואנשי המחתרת הפולנית... דרשו מאתנו לחדול, אחרת הם יצטרכו להפסיקנו". ולדמותו של מפקד הקבוצה, העשיק באומינגר: "העשיק התהלך (אז) כמה ימים כארי בסוגר מחוסר אונים. לילות ישב בויכוח עם גולה (גולה מירה, מפ.פ.ר.) לשכנע אותה, שאין באפשרותנו לחדול עכשיו" (באומינגר, עמ' 420).
    בפשיטה על "אופטימה" רכשה קבוצת "השומר הצעיר" שערכה את הפעולה, בגדים חורפיים, כולל מדים גרמניים, שאפשרו הסוואה וחופש תנועה ללוחמים. א. באומינגר, כותב שחלק מהשלל נשלח על ידי הפ.פ.ר. ליחידות בסביבות לובלין ("ספר קראקא", עמ' 421). בעקבות הפריצה לתחנת הרכבת, שבוצעה ע"י קבוצת "עקיבא", שופר בצורה ניכרת מצב קופתה של הקבוצה. המורה לכימיה, יואל דרייבלט, ממנהיגיה של "עקיבא", וכן המורה לכימיה צבי מרמינסקי, סייעו לארגון בהכנת רימונים וחומר נפץ.
54. לפי גוסטה דוידזון-דרנגר, כל אנשי ההנהגה של קבוצתה ("עקיבא"-"דרור") הופיעו ברשימה השחורה של המיליציה (המשטרה) היהודית ("יומנה של יוסטינה", תשל"ח, עמ' 100).
55. ראה מכתבו של ש. שיין, לא. באומינגר ("ספר קראקא", עמ' 419).
    ובהקשר זה: יש בין ניצולי גיטו קראקוב הסוברים, כי אילו ראה הגסטאפו צורך ממשי בחיסולה של המחתרת היהודית, המחתרת היתה מזמן מחוסלת – אף אילו היתה הפעולה כרוכה בהשמדת הגיטו כולו. (לפי העדות שנתקבלה. השם במערכת.)
56. לפי דברי מריה הוכברג-מריאנסקה ("הילדים", "ביום השנה השלישי...", עמ' 148, 150).
57. העדויות הן שונות ויש שטוענים ש"אף אחד מיהודי הגיטו, הן מבין המועברים והן מבין הנשארים, לא האמין שהמועברים הולכים למוות – זאת למרות שכולם חשדו כי אכן כך זה קורה".
58. פנקיביץ' מוסיף וכותב שהוא ראה רק מקרה אחד שמישהו מהיהודים התחנן באופן פומבי וביקש רחמים מגרמני. היתה זו אישה עם תינוק שביקשה להצילו. לעומת זאת, לא הצליחו הגרמנים (לדבריו) לשבור את רוחה של יהודיה צעירה ויפה שבאה מרצונה הטוב כדי להצטרף לאמה, שעמדה בין המיועדים לגירוש: למרות מכות שוט אכזריות שהיא ספגה מהגרמנים בשל כך, היא לא הוציאה אף אנחה אחת מפיה והגרמני לא הצליח להכריחה לבקש ולהתחנן לפניו (עמ' 76, 77).
59. לפי ההערכה של ד. אגשטיין-דורמונט ("ספר קראקא", עמ' 402) ובהתבסס על הנתון לפיו "במחצית אוקטובר 1942 היו 12,000 יהודים בגיטו קראקא". הנתון הנו מהבולטין של ה"שטאטהאופטמן" של העיר קראקוב (שם, עמ' 399).
    ההערכות של מספר היהודים שנשלחו אז מהגיטו הן שונות: לפי נ. רוסט (עמ' 39) וא. באומינגר (עמ' 417) – 5,000; לפי ט. פנקיביץ' (עמ' 81) ול. איינהורן ("הגירוש", "ביום השנה השלישי...", עמ' 57) – 7,000. את מספר היהודים שנרצחו אז בגיטו מעריכים בכמה מאות, לפי פנקיביץ' – 600 (עמ' 81).
60. לפי מירה דרנגר, אחת מניצולי הגיטו.
61. נ. רוסט, עמ' 39.
62. ט. פנקיביץ', עמ' 82.
63. בצוע פעולה מחוץ לגיטו לא תאם את דעתה של המפקדה הראשית של הארגון היהודי הלוחם ("ז'.או.ב.") שבווארשה, הן מבחינת העתוי והן מבחינת הנסיבות. לפי דעתה של המפקדה "את עקרי הפעולה יש לעשות בגיטו, לבער מתוכו את הבוגדים היהודיים, שבעזרתם מבצעים הגרמנים את ההשמדה, להפיח את רוח המרי בלב ההמונים היהודיים ולעודדם למרד אקטיבי בשעת גירוש וחיסול. הפעולות בצד הארי, על כל משמעותן כמעשי-נקם, אין הן משפיעות על גורל הגיטו, משאירות אותו לנפשו ובשעת כשלון בצד הארי – הריהו נשאר עזוב, ללא כח לוחם" (נ. בלומנטל, עמ' 136). כשנודע בווארשה, כי בקראקוב מתכננים פעולה מחוץ לגיטו בקנה מידה גדול, נשלחו לקראקוב יצחק צוקרמן ("אנטק") וחווקה פולמן כדי לשכנע את חברי הארגון בקראקוב לא לבצע את הפעולה.
    פנקיביץ' מעיד כי "מהגיטו יצאה ההתקפה על בית-קפה 'ציגנריה', מכאן יצאו הפקודות לחיסול גרמנים מסוימים; ומארגונים (מחתרתיים) אלה ובסיוע שלהם נורו היריות שכוונו נגד אחיהם אשר לא בחלו לשרת הגסטאפו" (עמ' 77).
64. "למזלם הרע של הלוחמים היהודיים, עקב שוטר אחרי אחד (מהם) שכנראה טעה בדרך ואחר לשוב לנקודת המפגש", כדברי רבקה קופר (ליבסקינד).
    לפי דברי-אזכרה שבספר "חורבן ומרד של יהודי וארשה" (עמ' 312) לאבאן היה גם היוזם של המבצע הזה. לאבאן, שלפני המלחמה היה חבר הנהלת התנועה "דרור-פרייהייט" בפולין, נהרג במחנה פלאשוב, על הגבעה הידועה לשמצה, 4 חודשים לערך לאחר המבצע.
65. פנקיביץ', עמ' 99.
66. שם, עמ' 98.
67. אחד מחברי הקבוצה, שנתפס על ידי הגסטאפו ואשר גם אביו נאסר על ידם, לא יכול היה לעמוד בפני איומיהם על חייו של אביו ומסר את המידע (באומינגר, עמ' 424).
68. לפי פנקיביץ', עמ' 100, 101. ובקשר זה: "הגסטאפו מסכים באי-רצון לחיסול הגיטו... ומנסה להביא לדחיית כל העניין כי חיסולו המלא של הגיטו ומיקומם של היהודים בצריפים בפלאשוב, יביאו לנישול רבים מהם (אנשי הגסטאפו) מעיסוק רווחי למדי בג.ג. ויהיו עלולים לגרום להעברתם לחזית" (שם, עמ' 98).
69. שם, עמ' 103. פנקיביץ' מעיד, שהגרמנים השתמשו בגיטו גם בכדורי דום-דום (עמ' 109).
70. שם, עמ' 116.
71. "בימים אלה היה קרון המתים של הקהילה היהודית בתנועה מתמדת – כי הגסטאפו הטילה על הקהילה לקבור את כל הגוויות" (לפי י. קראוס, עמ' 9).
72. האומדנים בדבר מספר היהודים שנרצחו אז בגיטו הם דומים: לפי פנקיביץ' – 1,500 (עמ' 119); לפי אגטשטיין-דורמונט – 2,000 (עמ' 405). לעומת זאת האומדנים בדבר מספר היהודים שנשלחו מהגיטו הם שונים: 3,000 (פנקיביץ', עמ' 119); 3,000 (ל. איינהורן, עמ' 60); 7,000 – מזה 6,000 לפלאשוב ו-1,000 לאושוויץ (אגטשטיין-דורמונט, עמ' 405); 8,000 (י. שטנדיג, "פלאשוב", עמ' 134). לפי כך, גם ההערכות של אוכלוסית הגיטו ביום שקדם ל"אקציה" האחרונה הן שונות, בין כ- 5,000 לכ- 10,000 נפשות.
    בהקשר זה: לפי פנקיביץ', נזף שטורמפירר האזה בגוטר (ה"קומיסאר היהודי") בשל כך, שהאחרון לא הודיע לשלטונות קודם לכן כי "מספרם של תושבי גיטו ב' היה כה גדול" (עמ' 119). זאת על כל המשתמע מכך.
73. ד. אגטשטיין-דורמונט, עמ' 405.
74. ט. פנקיביץ', עמ' 111, 112. (תרגם: א. בראונר.)
75. כששמשון דרנגר נאסר שוב, בתחילת נובמבר 1943, הוא מסר לגסטאפו את כתובתה של גוסטה, רעייתו – בהתאם להסכם ביניהם לא להפרד גם במותם. מניחים, כי הם הוצאו להורג. הלל וודיסלאבסקי נהרג בפעולת תגמול.
    אור חדש על מאסרו הראשון של שמשון דרנגר זורקת עדותו של בן-דודו, ה. פאריזר. לפי עדות זו, סביר להניח, כי שמשון שוחרר ממאסרו במחנה ע"י טרופאו בסוף 1939 (ביחד עם גוסטה דוידזון חברתו דאז) בזכות ההכרות שהיתה קיימת בין אביו, דוד דרנגר, לבין גרמני בשם גרוננברג (ככל הזכור למוסר העדות). הגרמני היה בעל בית-חרושת קוה-אי-נור באיזור הסודטים בצ'כיה ועמד, לפני המלחמה, בקשרים עסקיים עם אביו של שמשון. כשאמו של שמשון באה מקראקוב וביקשה את הגרמני לסייע לבעלה ולה לשחרר את שמשון, פנה הגרמני לבנו, שהיה נאצי בעל עמדה והשפעה – וכעבור זמן מה, שוחררו שמשון וגוסטה וחזרו לקראקוב. תחילה היה עליהם להתייצב בגסטאפו המקומי, בתדירות יורדת. כעבור מספר חודשים הם שוחררו גם מחובה זו. יתכן מאד, כי התייחסותו הסלחנית של הגסטאפו בקראקוב כלפי שמשון במשך כשלוש שנים, נבעה מהחשש מלהסתבך עם אותו הנאצי החשוב, שבזכותו, כנראה, שוחרר שמשון מהמאסר. ההתקפה על "ציגנריה" היתה, ככל הנראה, נקודת מפנה בהקשר זה. (ההיסטוריון האנגלי, ה.ר. טרוור-רואופר, שחקר את פעולותיה של המכונה הביורוקראטית הנאצית, חשף את ממדי ואת עוצמת תופעות החשש המינהלי במנגנון זה.)
76. לפי יעקב שטנדיג הוחל בבניית המחנה בקיץ 1942 ("פלאשוב", עמ' 135).
77. "משפטו של הרצחן אמון ליאופולד גאט", בפולנית, וורשה, 1947, עמ' 30. לאחר כל תקופת-שיא ירד מספר האסירים בקצב מהיר בשל ה"טיפול" הבלתי-אנושי ובשל "משלוחי ההשמדה" למחנות אחרים (שם).
78. במחנה היו בממוצע כ- 1,000 אסירים פולנים. רק באוגוסט 1944, בעת המאסרים ההמוניים של החשודים בהשתייכות ל"ארמיה קראיובה" שבמחתרת, עלה מספרם של האסירים הפולנים על 10,000 (שם).
79. לפי עדותו של ד"ר אלכסנדר ביברשטיין, הכילה מנת המזון התקנית של אסיר-פועל במחנה 2,200-2,500 קאלוריות ליום, כמות שאינה מספיקה לפועל העובד קשה (נחוצות לו כ- 3,500 קאלוריות לפחות). היו זמנים שהאסירים, הפועלים והחולים בבית-החולים, קיבלו "700-800 קאלוריות ליום, אולי 900, אך לא יותר" (שם, עמ' 278). מספר המקרים של נפיחות מרעב לא היה רב הודות למזון (בעיקר לחם) שסופק למחנה בדרכים שונות ע"י ה"ז'.ס.ס." (שם).
80. לפי שטנדיג, היה שפועו של המדרון במקום זה כ-6% ומטען האבנים שקל כ- 2 טונות ("פלאשוב", עמ' 104).
81. אסירים אלה היו יוצאים בפלוגות לעבודה בחוץ, בעיקר למקומות בהם עבדו עוד בהיותם בגיטו. כעבור מספר חודשים, לאחר שהוקמו בתי-המלאכה במחנה, הופסקה יציאת פלוגות אלה מחוץ למחנה. לפי יעקב בלמר, להלן י.ב., היא הופסקה אחרי שהובאו למחנה פלאשוב מגורשי טארנוב ובוכניה, בתחילת חודש ספטמבר 1943.
    פעם צבעו את בגדיהם האזרחיים של היוצאים בפלוגות אלה בצבעים שונים (לפי ד"ר א. מירובסקי, להלן ד"ר א.מ.).
    לפי עדותו של י.ב. הומתו אז רוב אנשי קבוצת "בונארקה" ולא כולם: כמה בחורים התגנבו לקבוצה אחרת שעמדה לידם וניצלו.
82. במשך תקופה קצרה, בתחילה, לבשו האסירים את בגדיהם האזרחיים, אך היו צבועים עליהם פסים בצבע אדום בצורת מעין סולם (לפי עדותם של א. דרנגר ושל י.ב.). חלק מהאסירים, ובעיקר אלה שלא מקראקוב, לבשו בגדי-פסים בהם באו למחנה, ואילו שאר האסירים לבשו את בגדיהם האזרחיים כפי שהם.
    בדרך כלל, פרט למקרים של עונש, לא גולחו ראשיהם של האסירים. רק בקיץ 1944 גילחו פס באמצע ראשם של הגברים (לפי י.ב.). ראשי הנשים לא גולחו במחנה (לפי הגב' ס.מ., הגב' ר.ר., והגב' מ.ד.). שערות ראשן של היהודיות שהובאו למחנה פלאשוב מהונגריה וסלובקיה היו מגולחות (לפי י.ב.).
83. רק בשני מקרים, כשנתגלתה בריחה, עמדו האסירים ב"אפלפלאץ" במשךיום תמים (לפי י. בלמר).
84. בבית-החולים, וכן, ובפרט, במרפאות (למחלות עצבים, לאף אוזן וגרון, לעיניים ולמחלות נשים), קיבלו עזרה רפואית אסירים יהודים רבים. הרופאים שעבדו בבית-החולים ובמרפאות, אשר שכנו בנפרד מבית-החולים, היו יהודים אסירים. מפעם לפעם פנו למרפאות גם קציני האס.אס. (לפי ד"ר א. מירובסקי).
    היה זה בית-חולים לכל דבר, אם כי אפשרויות הטיפול היו מאד מאד מוגבלות, הן מבחינת הציוד והן מבחינת התרופות. יחד עם זאת, קיבל בו מוסר עדות זו טיפול נאות, בדומה, כדבריו, לאסירים-חולים אחרים רבים. ביום כיפור 1943, הוציאו הגרמנים את החולים מבית-החולים והמיתו אותם (לפי אריה דרנגר, המתיחס כאן לתקופה עד ה- 17 בנובמבר 1943).
    היה מקרה אחד שרופא יהודי נשפט עם תום המלחמה באשמת שיתוף פעולה הגרמנים ונתלה (שמות העדים שמורים במערכת).
    היו מקרים, שהאסירים פנו לבית-החולים, כדי למצוא בו מקלט מ"סלקציה" ולא רק כדי לקבל עזרה רפואית, והרופאים היהודים קיבלו אותם כחולים ואשפזו אותם. כמו כן, הוטלו על מספר רופאים יהודים תרגילי-עונש בשל כך שהחומר שהיה נוגע למשלוח ילדים וחולים לא היה מוכן (לפי ד"ר א. מירובסקי. ראה עדותו במשפטו של גאט, "משפטו של הרצחן...", עמ' 313).
    למרות עקרון ה"ראסן שאנדה" ערכו הגרמנים, במשך תקופה מסוימת, "מבצע" מיוחד במרפאה: הם לקחו דם מיהודיות צעירות ובריאות – כנראה, לצרכי "בנק הדם" עבור החיילים (לפי ד"ר א.מ.).
    בתקופת מחנה הריכוז, היו מספר מקרים של הזרקת בנזין (כדי להמית), בעיקר לחולי שחפת שמצבם היה קשה מאד. הרופא הגרמני יאגאר החל בשימוש בזריקות אלה. הן נעשו ע"י "סניטרים" ("משפטו של הרצחן...", עמ' 287). יאגאר היה הרופא הגרמני האחראי על בית-החולים (לפי י. בלמר).
85. חילוביץ' זכה בגבויו המלא של ה"קומנדאנט" תמורת שיתוף הפעולה עמו, גם באיסוף דברי-הערך מהאסירים היהודים למטרות "עסקיו" הפרטיים של גאט. (גאט נשפט לאחר מכן ע"י הגרמנים על גניבת רכושו של ה"רייך"). חילוביץ' חוסל, לבסוף, בפקודתו של ה"קומנדאנט", בעת בריחה אותה יזם (בצורה מתוחכמת) ה"קומנדאנט" בעצמו. לפי עדותו של י. בלמר, חוסלה אז גם אשתו של חילוביץ'. לאישה זו, שלבשה מדי ה"או.דה", ושנהגה ללכת במחנה במכנסי רכיבה ובנעלי רכיבה גבוהות, עם שוט ביד, היתה, כדברי י.ב., השפעה ניכרת על בעלה.
    בין השוטרים היהודיים (ה"אודמנים") נמצאו גם כאלה שהתנהגו באופן סביר – אפילו בלי צעקות גסות (לפי מספר עדים; השמות שמורים במערכת).
    לעומת זאת, לפי עדות אחרת, היו "אודמנים", אשר בעת שהם ליוו את שיירות היהודים שהובאו לפלאשוב ברכבת ועשו את דרכן למחנה, היו מפתים את היהודים בהצעות לשמור על דברי-הערך שלהם, אשר, כדברי שוטרים אלה, ממילא ילקחו מהם. "אודמנים" אלה אמנם הסתירו את דברי-הערך שנמסרו להם – אך לתועלתם הם: תמורתם היו הם משיגים מהגרמנים, באופן פרטי, מזון ודברי לבוש מה שאיפשר להם להחזיק מעמד במשך זמן רב יותר (השם במערכת).
86. "משפטו של הרצחן...", עמ' 81, 286, 486. באופן בלתי מוסבר היה מספר המקרים של מוות טבעי נמוך יחסית (שם, עמ' 81).
87. לפי הוראת הגרמנים הוחזקו הילדים בנפרד, וזאת כדי למנוע קשיים בעת ביצוע של "אקציות" דוגמת זו מ- 14.5.1944 ("משפטו של הרצחן...", עמ' 74). "במחנה אסור היה להחזיק ילדים יחד עם ההורים; חייבים היו להעביר אותם לבית-ילדים" (שטנדיג, "פלאשוב", עמ' 115).
88. לפי מ. פמפר, נשלחו אז 286 ילדים ("משפטו של הרצחן...", עמ' 66). מ. פמפר עבד במשרדו של גאט, והיה כפוף לגאט במישרין (שם, עמ' 58).
89. שטנדיג, עמ' 118, 119.
90. קרוב ל- 1,000 גברים ונשים מקראקוב, מאסירי פלאשוב, ניצלו בברינליץ בזכות התערבותו של אוסקר שינדלר, גרמני מאיזור הסודטים שבצ'כוסלובקיה, שהגיע לקראקוב והתחיל בתור "טרויהנדר". שינדלר הציל גם יהודים אחרים. (לפי עדותם של ס. מירובסקה, ד"ר א.מ. וי. בלמר).
91. שטנדיג, עמ' 154. החומר על מחנה פלאשוב מבוסס בעיקר על : המידע שב"משפטו של הרצחן..." (בפרט, על הדברים שבהנמקה לגזר הדין); על המידע שבספרו של י. שנטדיג, "פלאשוב", ועל העדויות שנתקבלו.
92. תחילה נקרא מוסד זה: "הועד הין-מפלגתי לעזרת יהודים", ובקיצור "ק.ז.", בפולנית. לפי טאדעוש סעווערין ("לחם ודם", "ביום השנה השלישי...", עמ' 164). ט. סעווערין, פולני, היה חבר "ר.פ.ז'." קראקוב.
93. תעודות אלה סופקו בעיקר ע"י הפ.פ.ס. שניהלה "בית-חרושת, ממש, להכנת מסמכים בלתי-חוקיים", מסמכים כגון תעודות זהוי, תעודות של משרד העבודה, של בית-חולים, של מועצת העיר, היתרים לתנועה בלילה, כרטיסי רכבת וכו' (שם, עמ' 166).
94. שם, עמ' 169, 170. לדברי ט. סעווערין, כנראה הודות לפעולות אלה היו ממדיהן של תופעות הסחיטה וההלשנה על היהודים בקראקוב קטנות מאלה שביתר חלקי פולין הכבושה (שם).
95. לפי א. באומינגר, עמ' 407.
96. מסיבות מובנות אין אינפורמציה סטטיסטית בנושא זה. כנראה, היה מספר יהודים אלה גדול פי שניים ממספר מקבלי הסיוע מהמועצה – ואולי אף יותר.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel