תולדוט אתר ההיסטוריה - הקיץ הגיע לקיצו

זה ימים שאני שרויה במצב רוח מרומם, חגיגי כלשהו. הוא מלווה אותי מן הרגע שבו נתבשרתי על השליחות למוסקבה, אשר הוטלה על סוניה ועלי. מאותו הרגע, בו נתיצבתי בפני איציק ויטנברג, מפקד המחתרת, אשר מסר לי על דבר השליחות, אני מהלכת כאילו צמחו לי כנפיים.

נרגשת עד אין סוף ועם זה אסירת תודה על האמון, אשר המחתרת נותנת בי. חשה את גודל האחריות המוטלת עלי – על שתינו.

תקוות וספקות משמשות בי בערבוביה. הכל נראה כל-כך פנטסטי, כמעט לא ניתן להשגה!

לעבור כאלף קילומטר בשטח הכיבוש, המפריד בין וילנה למוסקבה, לחצות חזית לוחמה שבין הצבא הגרמני לצבא הסובייטי, להגיע למוסקבה, שכה הרבה תקוות תלינו בה.

כחודש לפני כן שמעתי לראשונה על הקשרים ההולכים ונרקמים בין ארגוננו לבין קבוצת צנחנים סובייטים, אשר מטרתם היתה להקים תנועה פרטיזנית באזורנו. הקשרים שבינם לבינינו היו בנויי על אמון ושיתוף פעולה. הם הבטיחו להכיר בנו כחלק אינטגרלי של התנועה הפרטיזנית הכל-סובייטית וביום המרד לספק לנו נשק, ואילו אנו התחייבנו לסייע להם בהקמת בסיס פרטיזני באיזור וילנה.

הקשרים הלכו והתהדקו עד שיום אחד ניסו הצנחנים ליצור קשר אלחוט עם מפקדתם במוסקבה, והסתבר להם שהקשר איננו פועל – פשוט מת. ניסו לטכס עצה אך ללא הועיל. והרי ללא קשר עם מפקדתם נשמט הבסיס להמשך פעולתם.

בצר להם פנו למחתרת. תוך חיפושי מוצא נולד הרעיון לשגר שליחים למוסקבה.

לגבי הצנחנים מטרת השליחות היתה חד-משמעית:

סיכוי לחדש קשר עם מפקדתם במוסקבה.

ואילו לגבינו? מה רבות היו התקוות אשר תלינו בה: להבקיע את חומת בדידותנו; לחשוף את הטרגדיה, המתרחשת בין חומות הגיטו ההולך וגווע; לספר על קבר האחים בפונאר; על יהדות ליטא, ההולכת ומושמדת; על הארגון המחתרתי, הקיים בגיטו, ששמו פ.פ.או. שפירושו התנועה הפרטיזנית המאוחדת, ומטרתו: התגוננות בנשק. לא למען הצלת החיים, כי אם למען שמירה על כבוד אדם, על צלם אנוש. היבינו?

עד אותה העת לא היכרתי את סוניה. המפגש איתה היה מרגש ונשאר חרות בזיכרוני.

פנים בהירות, מוקפות שיער כהה, חלק ומשיי. מעיניה הכחולות נשקף תום וטוהר ילדות כלשהו, אשר שיוו לה מראה צעיר מכפי גילה. דמותה הקרינה חום אנושי, ובד בבד נמרצות ונחישות. כולה אומרת ביטחון עצמי ונוסכת ביטחון על סביבותיה.

אנו לוחצות ידיים ובוחנות בסקרנות אשה את רעותה. כמעט מן הרגע הראשון נוצר בינינו מן "קליק" סמוי. חשנו מיד שנמצא שפה משותפת. מאז אותה פגישת היכרות היינו נפגשות לעיתים קרובות ומשננות חומר מודיעיני על תנועת יחידות צבאיות ותנועת רכבות, על מיקומם של אובייקטים צבאיים ושל מפקדות צבא ומחסני נשק.

כל אותו מידע חסוי, בנוסף לחומר הנוגע למבנהו ופעולותיו של ארגוננו, נכתב בכתב סתר זעיר, על נייר דקיק והוסתר היטב בתפרי בגדינו.

צויידנו בתעודות מסע, אשר הוכנו ביד אומן על-ידי אבא קובנר. כמודל לחיקוי שמשה לו תעודת מסע אותנטית, אשר הושגה משירותי הביטחון הגרמניים, ה-ס.ד., על-ידי חייקה גרוסמן.

יעדנו הסופי, אשר צוין בתעודותינו, היתה עיירת גבול, בין ליטא לרוסיה הלבנה ושמה וילייקה. ממנה אמורות היינו לדאוג בעצמנו להמשך המסע.

הסתיימו ההכנות, היינו מוכנות לדרך, תעודותינו בידינו.

התפרים בשמלות גוהצו בקפידה, התיקים מלאים מיני סידקית: סבונים, מסרקות, סוליות נעליים תמורתם, כך נאמר לנו, ניתן להשיג מצרכי מזון ללא קושי.

הגיעה העת להיפרד מן החברים, חברי השיתוף השומרי וחברי המפקדה.

מתחבקים עם ידידים קרובים.

מודעת לגודל האחריות המוטלת עלי ולגודל הסכנות האורבות לנו בדרך, הייתי מאוד נרגשת, אבל לא חשתי כל פחד, ואף לא שמץ של רצון לחזור בי.

פרידה מאבא קובנר, דוק של התרגשות מכסה את עיני. הוא אומר לי: "היתה מחשבה לצייד אתכן בציאנקלי וגם במצפן. לבסוף החלטנו בשלילה". אמרי שניה הוא מוסיף: "אני חושב שכך נכון יותר". לחיצת יד ארוכה ואיחולי הצלחה. אנו ברכבת מלאה חיילים גרמניים, נשים יחידות בקרון. הקרון מלא מפה לפה. פה ושם רואים כפריים עמוסים סלים וצרורות. אנו יושבות אחת מול השניה, ממעיטות בדיבור, משקיפות דרך החלון על נופים פסטורליים המתחלפים לנגד עינינו כמו בקלידוסקופ. ביקורת הניירות.

עיניים מרפרפות לאורך תעודותינו. כהרף עין משהות מבט על החותמות, הנשימה נעתקת.

שבר שניה ארוך כנצח.

ו...הכל בסדר. התעודות נמסרות לידנו בתוספת "Danke". אנו נושמות לרווחה.

הרכבת הולכת וקרבה לוויליקה רבא.

אנו מחליטות לרדת תחנה אחת לפני הגבול. לחצותו ברגל. חוששות מביקורת גבולות.

"ודאי תהיה קפדנית", אומרת סוניה. אנו יורדות מן הרכבת, פוסעות בשביל המוביל לבקתה העומדת בפאתי הכפר.

אישה כפרית סמוקת לחיים, במטפחת פרחונית, עומדת על סף ביתה. בראותה אותנו מצטלבת ופולטת "הוי" מבוהל מגרונה.

"בשם הבן, האב ורוח הקודש", אומרת היא, "הרי דומות אתן כשתי טיפות מיים לשתי יהודיות מגיטו פולוצ'ק, אשר הסתתרו בכפרנו עד שיום אחד תפסו אותן הגרמנים – המסכנות".

שתקנו.

היא מדדה אותי בעיניה,

לא איבדתי את עשתונותי.

"האם את חושבת שאני אותה היהודיה מפולוצ'ק?" שאלתי מחייכת.

"לא", ענתה בפסקנות. "אבל דומה לה מאוד".

ביקשנו ממנה להלין אותנו בביתה ללילה אחד – תמורת תשלום כמובן.

"אנו קרובות משפחה", סיפרנו לה. "גיסות, הנשואות לשני אחים; בעלינו נלקחו על-ידי הסובייטים בשעת מנוסתם בפני הגרמנים ומאז לא שמענו מהם דבר", אמרנו.

"לאחרונה", המשכנו בסיפורנו, "הגיעו לאוזנינו שמועות ממקורות שונים שהם נראו באזור פולוצ'ק חולים, תשושים ומיואשים. על כן החלטנו לחפשם ולסייע להם לשוב הביתה".

האישה הקשיבה לסיפורנו.

אחר-כך נשכה את שפתה ושקעה בהרהורים. לבסוף אמרה: "איני יודעת מה לחשוב על סיפורכן, האם אמת הוא או שקר, אבל הרגש הנוצרי מחייב אותי לתת לכן מקלט לילה. הרי כבר מתקרב הערב והגבול ממש תחת האף ולאן תלכו עכשיו?"

שתקה רגע ואז הוסיפה בהדגשה: "אבל רק ללילה אחד, מחר עם שחר עליכן להסתלק".

אכן, למחרת, בטרם הפציע השחר כבר היינו מוכנות לדרך. הודינו למארחינו והסתלקנו.

שוב צעדנו בשביל העפר אחוזות צינת בוקר ודממה. הכל עדיין שקוע בתרדמה עמוקה. רק הד נביחת כלבים רחוק ואימתני מצמרר את עורנו.

ממשיכות לצעוד.

לפתע רואות עיני קבוצת דמויות שחורות הנעות לאט לקראתנו.

"סוניה", לוחשת אני, "הרואה את?" "כן, במטושטש", עונה היא. אנו נעצרות. אף הדמויות נעמדות דום. מהססות.

לבסוף מחליטות: "אין ברירה, חייבים להמשיך". אנו צועדות מבלי להוציא הגה, עינינו נעוצות בדמויות הבאות וקרבות לקראתנו.

כאשר מתקרבים, מסתבר לנו שאין זו אלה קבוצת שיחים צפופה. אנו פורצות בצחוק של רווחה. הלא אלה הם השיחים אותם הזכירה האיכרה, אשר הלינה אותנו בביתה, כאשר הסבירה לנו את המסלול המוביל לכיוון הגבול. אכן הגבול היה קרוב, לפי דבריה, רק כמה עשרות מטרים מכאן.

"הוא מסומן במחסום, שאין לידו שומרים", אמרה.

"וכי מה יש לשמור? גם כאן וגם מעבר לגבול יושבים גרמנים".

צינה בטרם בוקר עדיין עומדת באויר. ניצבנו ליד השיחים.

הוצאנו מן התיקים מטפחות גדולות, צבעוניות והתעטפנו בהן כדרך הכפריות. סקרנו בקפידה אישה את רעותה, ותוך כדי כך שמענו "האלט" צרוד מאחורי גבינו. הפנינו את ראשינו. מאחורינו עמדו אנשי המליציה המקומית. נשארנו קפואות על עמדנו, כמאובנות.

הם הובילו אותנו למשטרה המקומית. כאן שוב גוללנו את סיפורנו. אנו "פולקס-דויטשה", גיסות, מחפשות את בעלינו. הם הקשיבו, רשמו פרוטוקול. לא הרבו בשאלות. אחר כך אמרו לנו למסור את התעודות ואת חפצינו האישיים והובילו אותנו לתא המעצר.

התא היה צר ואפל ובו מיטת עץ ללא מזרון וחלון קטן, מסורג.

שמענו את חריקת המנעול. הדלת ננעלה מאחורינו.

דרך הסורגים הציצו פנימה עיניים סקרניות של הכפריים. הן שוטטו על פנינו ועל הקירות החשופים – תהלוכה אין סופית של עיניים תכולות, אפורות, ירוקות. לבסוף נתעייפו והלכו להם. סוף סוף השאירו אותנו לנפשינו. היינו לבד.

"זהו זה", אמרתי. סוניה הביטה בי ארוכות ולא אמרה דבר.

"לו היה בידינו ציאנקלי", הוספתי, "פשוט היינו נעלמות מבלי לסבך איש. האם אינך חשה בחרדה נוראית שמא נשבר בחקירה? שיוציאו מאיתנו מי שלח אותנו, מי עומד מאחורינו?"

"כן", ענתה סוניה בשקט. "אבל רעל, אף לו היה ברשותנו, לא היינו לוקחות לא את ולא אני", אמרה בפסקנות. "לפחות לא בשלב זה. עדיין לא מאוחר לקוות לטוב", הוסיפה.

"על סמך מה את בונה את תקוותך?" שאלתי בלגלוג מה. "על סמך תחושתי", ענתה בפשטות, לא עניתי לה.

איזו אופטימיות מופלאה טבועה בנערה זו, חשבתי בלבי. כל אותו הלילה שכבנו מכווצות, רועדות מצינה ומאימת המחר.

כל אחת עם עצמה, עושה את חשבון נפשה. לא, לא התחרטתי אף לשניה על שקיבלתי על עצמי את השליחות.

עם דמדומי הבוקר, בעוד קורי הלילה תלויים על כותלי התא, החלה סוניה מתרוצצת כה וכה. לבסוף מצאה מתלית בלויה בערמת עיתונים ישנים. ואז החלה לצחצח את נעליה המאובקות. אחר-כך עברה לנעלי. התבוננתי במעשיה בתמיהה. אך לא אמרתי דבר. כאשר סיימה, הוציאה מסרק קטן מכיס שמלתה והתחילה מסרקת את שערותי. התפרצתי: "לשם מה כל זאת? שתקה.

"האם על-מנת למצוא חן בעיני תלייננו?"

השאלה העוקצנית נשארה תלויה בחלל החדר.

לבסוף שברה סוניה את שתיקתה.

"חשוב מאוד הרושם", אמרה. "עדיין אין זה סוף פסוק, עלינו להיות מוכנות לאפשרויות שונות ולהיראות בסדר אף פעם לא מזיק". הקשבתי, מפקפקת בנכונות דבריה, אך לא אמרתי דבר. היא הרגישה בהסתייגותי:

"הביטי צסיה, את יודעת שאני מבוגרת ממך, ונסיון חיים לא קטן מאחורי. הייתי מעורבת שנים בעבודה מחתרתית כחברת המפלגה הקומוניסטית. נאסרתי לא פעם, הספקתי לשבת בבתי-סוהר ואף לעמוד פנים אל פנים מול סכנת המוות והנה אני כאן מספרת לך על כך...

את רואה? כל עוד חיים אסור להתייאש, אסור לאבד את התקווה.

איך אומרים הפולנים: "Niech ziwi nie traca nadzieji" ("כל עוד מפעמת בנו רוח חיים אסור לאבד תקווה"). בעוד סוניה מצטטת את הפתגם הפולני נשמעה חריקת הדלת. שני אנשי מיליציה נכנסו פנימה. "הולכים", אמרו קצרות. שמרנו על קור רוחנו. יצאנו החוצה.

רחובות הכפר היו ריקים עדיין. הלכנו במורד הרחוב, אשר הוביל לקצה הכפר. היינו עתה בשדה פתוח.

כאן ודאי ירו בנו, חלפה מחשבה במוחי. חשתי בצינת פתאום אשר הקפיאה את עורקי. בלא דעת הרמתי את עיני לשמיים. הם עמדו גבוהים וקפואים. לפתע נפל מבטי על התיק – התיק שלי בידי השוטר הצועד לצידי.

הפניתי את ראשי. מאחורי צעד השוטר השני, המלווה את סוניה ותיקה בידו.

כיצד זה לא הבחנתי בתיקים שלנו קודם לכן? הרי סימן הוא שעדיין לא נחרץ גורלנו. רווח לי.

נזכרתי משום מה באפיזודה דרמטית, בחייו של פיודור דוסטויבסקי. השתייכותו לחוגים מהפכניים המיטה עליו גזר דין מוות בתליה.

יחד עם נידונים אחרים הובא לכיכר העיר, ניצב מול המון צפוף, הנועץ בו עיניים סקרניות, צמאות לדם ולסנסציה, ומחכה לתורו לעלות לגרדום.

כבר קשרו את עיניו כאשר הגיעה בשורת חנינה מאת הצאר... ואולי, אולי צדקה סוניה בדברה על תקווה, אולי עדיין לא כלו כל הקיצין.

המשכנו ללכת. הגענו לפסי הרכבת. לפנינו עמדה רכבת משא עמוסה בקר. הצטווינו לעלות לאחד הקרונות. הקרון היה ריק. רצפתו מכוסה קש. "נוסעים לפולוצ'ק" – אמרו לקונית מלווינו. לפולוצ'ק? הרי זה סימן שרואים בנו "דגים שמנים", עלתה מחשבה בלבי, אשר נפלו בחכתם. על כן ראוי להעבירנו למפקדת המחוז בכדי להוציא מאיתנו את מירב האינפורמציה בטרם נחוסל. עד מהרה הסתבר לי שטעיתי.

פולוצ'ק עיר המחוז, אחת הערים גדולות באיזור, שוקקת תנועה, כבישיה עמוסים כלי-רכב צבאיים, ברחובותיה חיילים גרמנים, אזרחים כמעט לא נראים כאן.

מגיעים לשירותי הביטחון הגרמנים ס.ד. אנו נכנסות לחדר מרווח.

מאחורי שולחן כתיבה עמוס ניירות יושב קצין גרמני צעיר. מלבדנו נמצא בחדר אדם לבוש אזרחית בגיל העמידה.

מלווינו משאירים על שולחן הקצין את הדו"ח המפורט, אשר הביאו איתם. שמים בקצה השולחן את תיקינו ומסתלקים. משום מה אנו נושמות לרווחה.

הקצין שוקע בקריאת החומר, אשר זה עתה הוגש לו. מדי פעם מרים את ראשו מבין הניירות ומשהה את מבטו על פני שתינו לסירוגין: פעם על פניה של סוניה ופעם על פני, ושוב שוקע בניירות. לפתח פורץ בצחוק:

"כסילים, אידיוטים", אומר הוא. "פרטיזניות? מרגלות? יהודיות? ממתי זה יש ליהודיות עיניים תכולות ושער בהיר? האם כך נראות פרטיזניות? מרגלות?"

האיש אליו מופנות שאלותיו מהנהן בראשו לאות הסכמה ושותק. הקצין מסיים את קריאת הדו"ח ושוב בוחן אותנו בקפידה: פנים, לבוש, נעליים ואז פונה אלינו:

"ספרו, מה מביא אתכן לכאן?"

אנו מדברות פולנית והאיש לבוש אזרחית מתרגם את דברינו. מספרות בהתרגשות את סיפורנו. על לילות ללא שינה, על חרדה ודאגה לגורל הבעלים-האחים.

האהדה והשתתפות בצער שבעיניו של הקצין משחררת שסתום סמוי. ההזדהות שלנו עם שתי הגיסות המדומות כמעט מוחלטת.

אני מרגישה את עצמי – לראשונה בחיי – כשחקנית על במה, החיה את גורלה של גיבורת דרמה אותה היא משחקת. וכך גם סוניה.

הקצין מקשיב לסיפורנו קשב רב. סיימנו. בחדר השתררה דממה. חיכינו בדריכות לגזר דינו. אך הוא המשיך לשתוק. שתיקתו ארכה ודאי שניות, אך בעינינו הן נראו כנצח.

לבסוף אמר:

"הקשבתי לסיפורכן, הוא נראה אמין בעיני, אני מוכן לעזור לכן למצוא את בעליכן. אתן הוראה להכין תעודות אשר יקנו לכן רשות לשהות בעיר כשלושה ימים. במשך אותם הימים תוכלו לברר את מקום המצאותם של בעליכן, תוכלו לחפשם כאוות נפשכן. אך כל זאת בסייג אחד", כאן השתנה קולו, הפך קשוח ופסקני. גבות עיניו הצטמצמו ועיני התכלת התמימות נראו לפתע קרות ואכזריות: "אני אוסר עליכן לעזוב את תחום העיר, במידה וכף רגליכן תדרוך מחוץ לתחומה של פולוצ'ק, אפילו שעל אחד – אירה בכן במו ידי".

עד מהרה מצאנו את עצמנו מחוץ לכותלי הבנין. חופשיות, מצויידות בתעודות ס.ד. אותנטיות.

פשוט לא יאומן!

שוב חשתי כאז, כאשר נסגרו מאחורי דלתות בנין הגסטאפו. חיי ניתנו לי בשנית במתנה.

היום היה סתוי וחמים.

שוטטנו בחוצותיה של פולוצ'ק. חוששות ממעקב כיתתנו את רגלינו בין משרדי רישום תושבים לבין בתי-חולים למיניהם. מדי פעם מגניבות מבטים זהירים מאחורי גבינו וכך במשך יום-תמים.

עם רדת החשיכה מצאנו מקלט לילה במבנה נטוש ועם בוקר יצאנו את פולוצ'ק.

משני צידי כביש רחב ידיים משתרעים יערות עד למרחקים. זירזנו את צעדינו. היערות נראו בעינינו אין סופיים ומלאי מסתורין.

"מעניין", אומרת סוניה, "את חושבת שנמצא בהם פרטיזנים?"

בעוד אנו מהססות מתגלה לעינינו שלט מאיר עיניים: Achtung Partisanen Gefahr! זהירות! סכנת פרטיזנים. הלב קופץ משמחה.

"בואי", אומרת אני, "נכנס לתוך היער. אולי המזל יאיר לנו פנים ונמצא בו פרטיזנים". אנו חודרות פנימה. ביער חשכה, אין בו שבילים. הצמחיה סבוכה וצפופה. העצים גבוהים. צמרותיהם מסתירות את השמיים. אנו מתקדמות לאט ובקושי, צעד אחר צעד. מחפשות שבילים, קרחת יער, מסתבכות בסבך הצמחיה, מדי פעם נעצרות, צועקות בקולי קולות לעורר הד, אך לשוא. שוב נאבקות עם ענפי עצים החוסמים את דרכינו. שוב משמיעות קולות מוזרים, מטורפים, ומחכות... שמא הפעם?

אך ההד היחיד, המגיע לאוזנינו הוא הד קולותינו. אין ברירה. יש לחזור לכביש.

הסיכוי ליצור קשר עם הפרטיזנים, בפניהם מזהירים השלטים הגרמניים, הוא אפס, ואילו הסכנה לאבד את דרכינו בתוך היערות רבה, שלא לדבר על סכנת חיות הטרף.

נזכרתי לפתע במצפן שהיינו אמורות לקבלו לפני היציאה, נאנחתי: "לו לפחות ידענו את הכיוון". "לו היה המצפן בידינו היו מחסלים אותנו מזמן", מנחמת אותי סוניה.

שוב צועדות שתינו בכביש שטוף שמש והומה תנועה.

סחוטות ומדוכדכות. שביב זעיר של תקווה למצוא שותפים למילוי המשימה דעך.

אני חשה כבמבוי שאין ממנו מוצא – בודדה ואובדת עצות. וכך ודאי גם סוניה. אנו שותקופת, נחושות בהחלטה להמשיך ויהי מה.

בלית ברירה מרימות יד מהססת לעצור טרמפ. עולות על ג'יפ צבאי, הדוהר מזרחה. וכך, בג'יפים ומשאית צבאיות, ברגל ומדי פעם בעגלת איכרים רתומה לסוס הנקרית בדרכינו, אנו מתקרבות לאיזור החזית. בקרבת העיר ויליקיה-לוקי – לא רחוק מן החזית, קולטות אוזנינו את הדי הקרבות, קולות הנפץ ורעם התותחים נשמעים לנו כצלילי מוסיקה ערבים לאוזן.

אנו קרובות, קרובות מאוד למחוז חפצנו. הלב מתמלא תקווה. העיר ויליקיה לוקי מאחורינו.

קולות הקרבות הולכים ומתקרבים. היום נוטה לערוב. לו רק הצלחנו להגיע לכפר הפרטיזנים שבקרבת החזית! הרי כה קרובות אנו אליו.

אנו מאיצות את צעדינו, כמעט רצות. הוי, תן לנו להגיע לבסיס הפרטיזנים לפני רדת החשיכה – אלוהים!

לפנינו צומת דרכים.

אחת מהן מובילה לכפר הפרטיזנים והשניה?

באיזו מן השתים לבחור?

אנו עומדות מול הצומת אובדות עצות והלב מטלטל בין יאוש לתקווה, ולפתע, כמו נתרצו השמיים לתפילה – אזני קולטת חריקה גלגלי עגלה ההולכת וקרבה אלינו. כאשר מגיעה לצומת – נעצרת מולנו. בתוכה מוז'יק רוסי בא בימים.

"סבא, איך מגיעים ל...""

כאן נקבנו בשם הכפר, אשר פרח מזכרוני.

"פנו שמאלה ותגיעו ישר לכפר" – ענה האיכר קצרות.

מודד אותנו בעיניו החשדניות ומסתלק לו.

כמה זמן חלף מאז שהסתלק ועד שהופיעו הגרמנים רכובים על אופנוע?

האם הוא זה שהלשין עלינו? והרי כה קרובות היינו לכפר הנכסף.

נאסרנו, הובלנו בחזרה לפולוצ'ק במשאית צבאית.

שוב הובילו אותנו למשרדי ס.ד. עוד מעט נתייצב בפני אותו הקצין התמים אשר הבטיח לירות בנו במו ידיו, אם נפר את האיסור להרחיק מתחומיה של העיר.

הפעם אף סוניה איבדה את האופטימיות שלה.

אבל כאשר נפתחה דלת המשרד, המוכר לנו, מאחורי שולחן הכתיבה – ישב קצין אחר.

כאילו מן השמיים שמרו עלינו, אמרתי בליבי.

הקצין שלח בנו מבט ארוך וחקרני, שמע את דו"ח הז'נדרמים, עיין בתיק שהוגש לו ולבסוף פסק נמרצות: "הן שייכות לרשת ריגול מסוכנת ומסועפת שבסיסה בווילנה, על כן יש להחזירן לשם לאלתר! זו הדרך היעילה ביותר לחשוף את הרשת כולה". הוא אף לא העלה על לבו חשד שיהודיות לפניו.

שוב יושבות אנו בקרון רכבת עמוס צבא, אחת מול השניה, מביטות בנופים החולפים לנגד עינינו. אולם הפעם הלב כבד: מה יעלה בגורלה של המחתרת? ומה המחיר שישלם הגיטו אם ניתפש?

לידינו יושבים שני חיילים גרמנים – מלווינו. אין ביכולתנו להחליף בינינו אף לא מילה אחת.

בקירבת וילנה עולה בידינו להחליף מלים אחדות בתא השירותים.

ברור לנו שיש להימלט בכל מחיר. אבל כיצד?

בתחנת הרכבת בווילנה דוחק נורא. אנשים מפלסים לעצמם את דרכם במרפקים: יום שוק היום. צפיפות, רעש והמולה שולטים בכל. המוני אדם זורמים לתחנה וממנה, חיילים ואזרחים כאחד.

אנו נדחקות, חומקות מעיני מלווינו ונבלעות בזרם האדם. כהרף עין נמלטות מן המקום. מסתתרות בשירותים ציבוריים, ומשם למבנה נטוש, מין חורבה שכוחת-אל, מוקפת עשבי בר צומחים פרא. ממתינות. עם רדת הדמדומים נוטשות את מקום המסתור ומגיעות לרחוב אוסטרו ברמה, עולות על מדרכה ומשתלבות בזרם העוברים ושבים הנחפזים לדרכם.

למזלנו, אין אנו מעוררות תשומת לב. אנו חולפות בצעד מזורז ברחובותיה של וילנה הארית. לבי דרוך כקפיץ.

ומה אם תשיגני יד המלווים הגרמנים? ודאי הודיעו לשלטונות הגרמנים על בריחתנו. ואם ניתפש ותחשף זהותנו האמיתית – מה המחיר, אשר ישלם הגיטו? אני מצטמררת. הדרך עוברת בשלום.

באחת הסמטאות בקרבת הגיטו, אנו חומקות לתוך שורות של יהודים שמלווים על-ידי גרמנים. השיירה עושה דרכה מעמל יומה באחת היחידות הגרמניות. איש מבין הצועדים אינו מבחין בהצטרפותנו לשיירה, אשר מתנהלת בכבדות. ראשיהם של הצועדים מורכנים, כמו כורעים תחת עול סמוי, הרובץ על כתפיהם. שקועים בתוך עולמם, אינם מתפנים להבחין במתרחש סביבם. מתאימה את צעדי לצעדיהם, רסיסי מחשבות מתרוצצות במוחי: מה אירוע בגיטו במשך שלושת השבועות של העדרנו?

האם אמצא את כולם, שואל הלב בחרדה, את אבא, רוז'קה, ויטקה, את ישקה, שלמקה ואת כל היתר...

כיצד יגיבו על הסיום העצוב של מסענו? והרי מילוי המשימה היה ממש בהישג ידינו או שמא היתה זו משימה בלתי אפשרית, שנידונה מראש לכישלון?

כך או אחרת, חשבתי בעצבות, יהדות ליטא תמשיך ליהרג והעולם החופשי, הנאור, שאליו לא הגיע קולנו, ימשיך לעמוד מנגד.

מגיעים לשער. בדיקה קצרה, שיגרתית של השוטרים היהודים ואנו בפנים. אנו פוסעות בסימטאות הגיטו. שוב סוגרות עלינו החומות מכל עבר ומסתירות את פני השמיים. לבבי כבד עלי. אני נפרדת מסוניה. זמן רב עומדות אנו זו מול זו ולא אומרות דבר. רק לחיצת יד ארוכה מבטאת את מידת הכאב והתסכול ומעל לכל – את הקרבה, אשר נוצרה בינינו.

כמה זמן עמדתי כך מביטה אחרי סוניה ההולכת ומתרחקת? הידיעה על שובנו עשתה לה כנפיים. רוב חברי ה"שיתוף" ידעו על כך וקיבלו אותי בהתרגשות ובחמימות. וכשעמדתי כך מוקפת ידידים וחום נזכרתי לפתע בכל אותם השליחים, אשר כמונו נשלחו על ידי המחתרת ולא שבו משליחותם: חנצ'ה, פרומקה, שלמה אנטין, שרה ורוז'קה זילבר. ואנו, חרף הסכנות והתלאות, חזרנו שלמות ובריאות. והנה שב אני כאן, באווירת בית ותחושת אחווה. לפתע רווח לי.

עוד באותו הערב סיפרתי לחברי "השיתוף" את אשר עבר עלינו במסע הארוך בדרכנו למילוי השליחות למוסקבה. הם הקשיבו תוך דממה דרוכה עד לשעות הקטנות של הלילה ובטרם עלו על משכבם שוב לחצו ארוכות את ידי, לבטא את ריגשתם ואת הזדהותם.

לבדי, מסתובבת מצד לצד על משכבי, לא מוצאת מנוח, ולא מצליחה להרדם, משחזרת שוב ושוב בפרטי פרטים את הרגעים האחרונים בקרבת החזית בטרם נאסרנו. המחשבה הטרידה ולא הרפתה ממני: במה שגינו?

הרי כה קרובות היינו להגשמת משאת הלב.

למחרת הוזמנתי למפקדת פ.פ.או., אשר ייצגה את כל גווני הקשת הפוליטית, החל בימין הרביזיוניסטי וכלה בשמאל הרדיקלי. לראשונה נפגשתי עם מפקדת הארגון בהרכבה המלא.

כאשר הגעתי למטה, כבר היתה סוניה בחדר, שקועה בשיחה עירנית עם יוסף ג. ושוב גוללנו בפני הנוכחים את פרשיות מסענו.

אני רואה בעיני רוחי את עיניו הקשובות, המרוכזות של איציק ואת העצב הניבט מפניו הנזיריים של אבא קובנר.

דומה עלי שהיה זה עצב מהול באכזבה. הרי היה זה אבא קובנר אשר ראה במסענו את "ילד טיפוחיו". הוא היה האחראי על תכנון המסע, החל מהכנת הניירות והתוויית המסלול וכלה בהכנת החומר, אשר נכתב על ידו והכיל מידע מפורט על תהליך השמדת הגיטו (כולל שיחת צוררים. האחראים לתכנונו ולביצועו) וכן מידע מודיעיני חסוי, פרק העוסק במחתרת, אופיה, יעדיה ופעולותיה, וזעקה לעזרה, לנשק.

החומר, אשר למרבה הכאב לא הגיע ליעדו, עדיין היה מוסתר בקפלי בגדינו בשעת המפגש במפקדה. סיפרנו על רגעי תקווה ויאוש, על המאסרים ונסיונות השווא ליצור קשר עם הפרטיזנים, על הבדידות, על רגעים גורליים, בהם היה צריך להכריע אם יש טעם להמשיך. ובעיקר על התקווה הגדולה בקרבת כפר הפרטיזנים, קילומטרים ספורים מן החזית. ולבסוף על הבריחה וההצלה שלא תיאמן. כאשר סיימנו את דברינו עמדה בחדר שתיקה.

איני זוכרת כמה זמן ארכה השתיקה. עד אשר פנה אלינו אבא ודיבר במלים נרגשות על האומץ בקבלת השליחות, על הנחישות לבצע את המשימה, על הסיכוי הקלוש, האפסי כמעט, להשיג את המטרה, אשר הציבה המחתרת לפנינו. "הסיכוי היה מזערי, כמעט אפסי", אמר אבא, "אבל הפיתוי לנסות היה אדיר! הפיתוי לשבור את הבדידות, להגיע למוסקבה ודרכה לחשוף בפני העולם כולו את האמת הנוראה על המתרחש בתוך חומות הגיטו, לזעזע את העולם הנאור, לזעוק לעזרה.

אבל הנס לא התרחש. הבנות לא הגיעו למוסקבה.

הנס היחיד, שעליו אנו מברכים, הוא נס שובן בשלום", כך, בערך, סיים את דבריו, אשר עוד ימים ארוכים הדהדו בלבי.