תולדוט אתר ההיסטוריה - המלחמה למען השבת

על השבת בשלוניקי נכתבו ונתפרסמו הרבה מאמרים ורשמים (חלק מהם צוטטו והועתקו בספרנו), ולא נחזור כאן על הדברים הידועים. ברשימה זו נביא רק מסמכים הקשורים במאבק של יהודי שלוניקי נגד גזירת השבתון הכפוי ביום ראשון. ולפני כן הערה קצרה.

בזמן הטורקים, כאשר היוו היהודים לא רק את הקיבוץ הלאומי הגדול ביותר בעיר אלא היו בה גם רוב יחסי ועמוד התווך של המסחר והתעשיה, היתה השבת יום השבתון הבלתי רשמי של העיר, וחוץ מחנויות מועטות ביותר של גויים, כל החיים המסחריים והכלכליים של העיר, הבנקים, שוק הסחורות החקלאיות, בתי המסחר הגדולים, השווקים, כולל הנמל – שבתו.

עם עלות היוונים לשלטון התחילו הנסיונות לשנות את כל זאת, לטשטש ולמחוק את האופי היהודי מהעיר. אולם כל זמן שמדינאי יוון, וויניזלוס בראשם, עדיין היו עסוקים בביסוס שלטונם וזקוקים היו לתמיכת מדינות אירופה לשם כך, ומצד שני היה הקיבוץ היהודי כמחצית תושבי העיר, שמרו היוונים בלית ברירה על הזכויות והפיווילגיות הישנות של הקהילה. רק אחרי ששלטונם הוכר ע"י המעצמות, ובעיקר אחרי התיישבות רבבות המהגרים היוונים מאסיה הקטנה בשלוניקי וסביבותיה – נשתנה היחס כליל, והתחילה תקופת דחיקת הרגליים, חקיקת חוקי ההפליות, והאנטישמיות הגלויה. הגזירה החמורה ביותר היתה הצעת החוק ה"סוציאלי" לשבתון חובה ביום ראשון לכל תושבי העיר, כולל היהודים, שפורסם בשנת תרפ"ד (1924).

להלן צרור מסמכים בקשר לכך עם הערות הסבר מועטות מצידנו.

התנכלויות ראשונות

נסיונות ראשונים לכפיית יום א' כיום מנוחה על היהודים ("בני דתות אחרות", כפי שהם מכונים במסמכים הרשמיים), נעשו כבר לפני כן:

בראשית תרע"ז (1917), הוצאה הוראה "להרחיב את שבתון החובה ביום א' גם על שלוניקי". אולם אז, בעוד צבאות בעלות הברית בעיר ובטחונם העצמי רב, התעלמו היהודים מההוראה הזאת, ורובם פתחו עסקיהם כרגיל. ההוראה עצמה לא החזיקה מעמד אלא יום ראשון אחד בלבד; לאור המחאה הגדולה שקמה, ביטלה אותה הממשלה המרכזית של ויניזלוס מיד.

באביב תרפ"א (1921) הוציאו השלטונות המקומיים בכמה ערי שדה במאקידוניה – כגון קאב'אלה – חוקי עזר, לפיהם על היהודים – כנוצרים – לסגור חנויותיהם ביום א'. העיתון "פרו-ישראל", השלוניקאי יצא מיד במאמרי מחאה והתקפה חריפים, ובו בזמן פנו עורכיו לשלטונות בדרכים אחרות, והצליחו לבטל גזירה זו בעודה באיבה. "הוועד המנהל של הקרן הקיימת לישראל בקאב'אלה", שריכז שם אז את העבודה הציונית, שלח ב- ו' בניסן תרפ"א מכתב תודה נלהב לאברהם רקנטי עורך העיתון על הצלחה זו.

באביב תרפ"ב (אפריל 1922) נעשה ניסיון דומה בעיר השדה פ'לורינה. יום היריד היה מתקיים שם מאז ומתמיד באחד מימות השבוע. האיכרים היוונים החליטו אז לקבוע את היום היריד בשבת, בלי שום סיבה אובייקטיבית נראית לעין, אלא פשוט מתוך רצון לקפח את פרנסת הסוחרים היהודים. העיריה נתנה ידה להתנכלות זו, ויום היריד נקבע בשבת. יהודי שלוניקי ובראשם העיתון "פרו-ישראל" פנו במחאות נמרצות לממשלה המרכזית, ומיניסטר הכלכלה הלאומית דאז, ראליס, הכיר בצדקת טענות היהודים ושלח הוראה להחליף את יום היריד לאחד מימות החול. הדבר לא מצא חן כמובן בעיני היוונים, והארגון הלאומי האנטישמי "מאקידוניקי ניאוליאה" פרסם כרוז הסתה נגד היהודים, בו נאמר, כי באמצעות הכסף שהם מרוויחים על חשבון החלכאים היונים, הם משחדים אף את הממשלה¹.

עיריית שלוניקי יוזמת החוק האנטישמי

כאמור נסיונות אלה לא הצליחו, אולם החוגים הלאומניים והאנטישמים ביוון המשיכו במזימותיהם והתנכלויותיהם השונות נגד האוכלוסיה היהודית, וכאשר נשתנה הרכב האוכלוסיה בשלוניקי בבת אחת – עם בואם בתרפ"ב-תרפ"ג (1922/23) של עשרות אלפי מהגרים יוונים שגורשו מטורקיה – והיוונים הפכו לרוב מכריע בעיר, גברה חוצפתם. בלחץ האגודות האנטישמיות ולשכות המסחר, יזמה העיריה – ברוב קולות, בהתנגדות חבריה היהודים – פניה לממשלה לחוקק חוק "סוציאלי" ליום מנוחה כללי לכל האוכלוסיה ביום א'. מטרת חוק זה היתה כמובן לא לדאוג למנוחת היוונים – שלגביהם היה קיים כבר חוק קודם – אלא להכריח את היהודים לסגור יומיים בשבוע, ועל ידי כך לדלדל אותם ולנשל אותם מלקוחותיהם ופרנסתם.

כאשר נודעה יוזמת העיריה, יצאו היהודים במחאות נמרצות, שנשלחו לכל הגורמים, לא לתת לעיריה לבצע את זממה. בין היתר פנתה משלחת של ועד הקהילה לראש הממשלה פאפאנאסטאסיאו כאשר ביקר בעיר, וזה האחרון כיתר הגורמים, הרגיע את המשלחת ואת היהודים: "היו שקטים – הוא אמר – שום אמצעי בכיוון לא יינקט. אינני מבין את כוונות דורשי מנוחת יום ראשון. אתם נחים בשבת, והם אין להם אלא לנוח ביום א', מה הם דורשים?" ².

למחרת, "אחרי ששמע את כל הצדדים", כבר הבין אדון פאפאנאסטאסיאו קצת גם את דורשי המנוחה המוחלטת ליום א', והציע פשרה לפיה יוחק חוק מנוחה כללית ביום א', אך יותר ליהודים בעלי חנויות גדולות, לפתוח ביום זה עד הצהריים, והחנוונים ובעלי המלאכה יוכלו להיות פתוחים כל היום. אך כל זה היה רק אחיזת עיניים.

גם יתר החוגים הרשמיים שאליהם הופנו מחאות היהודים – מיוון ומארצות אחרות – טענו שאין כל כוונה להכריח את היהודים לשבות ביום א', אולם החוק בכללו רצוי כחוק סוציאלי וכלכלי חשוב, ויש למצוא פתרונות ופשרות בלי לפגוע ביהודים וכו'.

העיתונות והארגונים היהודיים ניסו להשפיע על השלטונות באמצעי שכנוע שונים: בבקשות, בהתחשבות במצב הכלכלי, בפניה לא להכתים את שמה של הדימוקראטיה היוונית בחוק ריאקציוני כזה, ולשם כך עשו השוואות עם חוקי יתר הארצות שבהן הותר ליהודים לעבוד ביום א', אם הם שובתים בשבת. אף הביאו את רוסיה הצאריסטית כדוגמא, שאפילו במשטר האבסולוטי של הצאר ניקולאי ניתנה האפשרות ליהודים, לפי החוק מ- 15/11/1908, לפתוח עסקיהם ביום א'. העיתון "אינדיפנדאן", אף הזכיר כי כמה שנים לפני כן, כאשר נדרש ע"י הארגונים היהודים לחתום על סעיף "הגנת זכויות המיעוטים" בחוזה של סבר (Sèvres), הגיב ויניזלוס בדברי הצביעות הבאים:

"החתימה על הסכם זה [על הגנת זכויות המיעוטים] נראית לי מיותרת. ביוון אנו מכבדים ונכבד תמיד את זכויותיהם שלה המיעוטים. מעולם לא חשבנו לבטל זכויות אלה; לו עשינו זאת, היינו מתכחשים למסורות הליביראליות המפוארות שלנו.
אולם, הואיל והנכם מבקשים זאת, לא אהסס להוסיף את חתימת ידי להסכם זה – מכיוון שזה תואם את השקפתנו" ³.

הבטחות מרגיעות ויפות הופרחו גם ע"י מדינאים יוונים אחרים, בעיקר בחו"ל, כגון שר החוץ רוסוס שאמר: "לא נוכל להסכים שהיהודים יוכרחו לשבות ביום א' אחרי שהם לא עובדים בשבת", וכן ניקולא פוליטיס, ציר יוון בצרפת שאמר, "חוק מנוחת יום א' מיועד רק לנוצרים, אין ליהודים מה לדאוג". אך כל זה היה מן הפה ולחוץ. היוונים – בשלוניקי בעיקר – לא חיפשו צדק ולא דאגו את דאגת העמל ומנוחתו. בציניות ובגסות חיפשו דרכים לנשל את היהודים מעמדותיהם הכלכליות, לדחוק את רגליהם, ולגרשם מן הארץ. ואכן – למרות כל ההכחשות – נתקבלה בעיריית שלוניקי בישיבתה מ- 7/5/24 ההחלטה לדרוש חקיקת חוק מנוחת יום א' לכל, והפניה הועברה לממשלה. זו האחרונה פעלה בקדחתנות מדהימה, הכינה את הצעת החוק מיד, והעמידה אותה לקריאה לראשונה תוך זמן קצר.

מאמצים למנוע הגזירה

מובן מאליו שכל הציבור היהודי בשלוניקי – בלי הבדלי השקפות – התאחד וקם כארי להילחם, להפגין ולמחות נגד החלטת העיריה ונגד הגשת חוק כזה לאישור הפארלאמנט (האסיפה הלאומית). מועצת הקהילה, אחרי אסיפה כללית שלא מן המניין, פרסמה את גילוי הדעת הבא:

"האסיפה הכללית היוצאת מן הכלל של הקהילה היהודית בשלוניקי, שהתקיימה ב- 8 במאי 1924, מביעה בזה את צערה העמוק ואת מחאתה הנמרצת על העובדה שהרוב הלא-יהודי במועצת העיריה הביע את תמיכתו בחוק המחייב מנוחה ביום ראשון.

חוק זה הוא פגיעה חמורה ביום השבת, יום המנוחה היהודי, המהווה את היסוד לחיינו הדתיים והלאומיים. אנו מוחים על פגיעה בחופש המצפון של הציבור היהודי, דבר שהוא בניגוד בולט למסורת החופש והליביראליות של העם היווני.

האסיפה הכללית הזאת, דורשת שתינתן האפשרות לציבור היהודי בעיר הזאת, המונה שמונים אלף נפש, להמשיך ולשבות ביום השבת ולא להכריחו לשבות ביום ראשון. זכות זו הוכרה עד כה על ידי כל הממשלות שהיו ביוון מאז שחרור העיר, וקיבלה גושפנקא חוקית בחוק מס' 2455 על הקהילות היהודיות ביוון.

האסיפה הזאת מיפה את כוחו של ועד הקהילה להשתמש בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו, וכן לא להימנע מכל קרב שיידרש, על מנת להבטיח את זכויותינו; בלעדי זכויות אלה אין קיום לציבור היהודי בעיר הזאת.

האסיפה הזאת, המבטאת את רצונו של כל הציבור היהודי בשלוניקי, מבטיחה לוועד הקהילה את תמיכתה המליאה בכל המאמצים שהוא ינקוט כדי להגן על הזכות הלאומית הקדושה של המנוחה ביום השבת. ועד הקהילה יוכל לסמוך על רוח המסירות וההקרבה של כל הציבור היהודי בשלוניקי העומד מאחוריו כאיש אחד".

כל הארגונים והמועדונים היהודים הקימו ועד משותף – האינטרקלוב היהודי – לפעולה נגד המזימה, ופרסמו מכתב גלוי, תקיף, שבו ניסחו התנגדות גמורה לניסיון זה, הביעו תקווה כי הממשלה המרכזית תדחה את ההצעה ודרשו מחברי העיריה היהודים להתפטר.

להלן נוסח המכתב הגלוי:

"לראש הממשלה, ליושב ראש הפאראלמנט, לשר הכלכלה הלאומית, לשר המלחמה, לשר הפנים, לשר החוץ.

אנו החתומים מטה, נציגיהם של הארגונים היהודיים, המונים אלפי חברים, מזועזעים עד עומק נשמתנו לשמע ההודעה בדבר ההפעלה בקרוב של חוק מנוחת החובה ביום ראשון לכל תושבי שלוניקי – מוחים בזה נמרצות נגד חוק שרירותי ובלתי-ליבראלי זה, הבא לפגוע קשות במצוות הדת היהודית ובמעמדם הכלכלי של התושבים היהודים. רק חוק הקהילות היהודיות כפי שהוא קיים היום, מבטיח את קיומם הדתי והלאומי של היהודים.

במידה והתגוננותו העצמית של הציבור היהודי לא תועיל והוא יועמד בפני הברירה הטראגית של ביטול אחד הצווים המקודשים ביותר שלו שמירת השבת או ערעור מעמדו הכלכלי – הוא יצהיר קבל העולם כולו שהוא קרבן של דיכוי; כי חוק זה אם יופעל, יביא בהכרח לערעור מעמדו הכלכלי של הציבור היהודי בשלוניקי או לידי הגירתו לארצות אחרות.

בשם: הסתדרות "המזרחי", אברהם ש' רקנטי
הפידיראציה של הקופוראציות היהודיות, יצחק מולכו
איחוד בעלי המכולת היהודים, יצחק מולכו
בני ברית, דוד מאטאלון
אגודת צעירים עברים (A.J.J.) , ברוך קסטרו
חוג האינטימים והמועדון החדש (מאוחדים), מואיז בורלא
החוג הציוני החדש, מואיז בן-עוזיליו
הסתדרות תלמידי כי"ח לשעבר, יצחק קוב'ו
האגודה הציונית "מאקס נורדאו", שמואל בנבנישתי
האגודה הציונית "בני ישראל", יצחק אמון
האגודה הציונית "שיבת ציון", נסים חולי
האגודה היהודית (שכ' חרילאו), יצחק מולכו
אגודת נשים יהודיות "התחיה", דודון רקנטי
הליגה של הנשים היהודיות, יצחק כהן
אגודת "בנות ציון", סול ג'אחון
אגודת "בנות ישראל", ס' עזרתי
אגודת "תיאודור הרצל", אלי פ'ראנסיס"

מיד לאחר מכן הורצו מכתבי אזעקה לארגונים היהודיים הבינלאומיים השונים, כגון ה"אליאנס", ועד הדיליגאציות⁴היהודיות, ה"ג'ויינט פ'וריין קומיטי" של ה"אנגלו-ג'ואיש אסוסיישון" וכו', שייכנסו לפעולה, יפעילו את ממשלות אירופה ואנגליה וימחו בנציגויות של יוון בחו"ל. להלן מכתב שנשלח ע"י המזכיר הכללי של ועד הדיליגאציות היהודיות ליאו מוצקין, ב- 19/5/1924, למיופה הכוח היווני בפאריס:

"בהמשך לשיחה שהיה לנו הכבוד לנהל עם כב' בשבת שעברה, אנו מרשים לעצמנו להעלות על הכתב את בקשותינו ואת הנימוקים לביסוסן:

הרוב הלא-יהודי במועצה העירונית של שלוניקי הביע את המשאלה, שהפארלאמנט היווני יפעיל בעיר זו את חוק המנוחה ביום ראשון. הפעלת חוק זה בשלוניקי תנחית מהלומה קשה על חיי הדת של היהודים בעיר זו. ציבור זה – המונה כשמונים אלף נפש – הקשור לעיר מזה דורות רבים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה תרבותית, יועמד בפני הברירות הבאות: להפר את אחד הצווים המקודשים ביותר של דתו (שמירת השבת), או להרוס במו ידיו את מטה לחמו. כיוון שמסחר או תעשיה תקינה אינם יכולים לשאת שני ימי מנוחה בשבוע – ייאלץ הציבור היהודי, מחוסר ברירה, לחלל את השבת. דבר זה יפגע קשות בקהילה היהודית בשלוניקי הידועה בעולם כולו בנאמנותה לעקרונות דת משה ולמסורת האבות והמהווה מופת ודוגמא למיליון וחצי היהודים המתגוררים במדינות אגן הים התיכון.

מה שאמרנו לעיל, מסביר את ההתרגשות הגדולה והחרדה שהובעה בעולם היהודי כולו, ובמיוחד בציבוריות היהודית המאורגנת באמריקה ובאירופה, לנוכח פרסום המשאלה של החברים הלא-יהודים במועצת העיר שלוניקי.

אנו, כארגון שנוצר במטרה להביא את העניין היהודי בפני ועידת השלום, מהווים גם כיום ארגון מרכזי המייצג את הציבור היהודי בכעשרים מדינות במרכז אירופה ובמזרחה, ויש לנו ייפוי כוח מההסתדרויות היהודיות הגדולות ביותר באמריקה, קנדה ואפריקה הדרומית; בתור שכזה, אנו מרשים לעצמנו לפנות אל ממשלת יוון בקשר לכך באמצעות כב'; מה גם שנהירים לנו היחסים הלבביים השוררים בין העם היווני המשוחרר והעם היהודי – יחסים אלה באו לידי ביטוי מספר פעמים במשך המאה האחרונה, ואנו נזכרים בהכרת תודה בתמיכתה של המשלחת היוונית ל'ועידת השלום' בעניין היהודי כשדובר בו בהקמת בית לאומי בארץ ישראל; אנו זוכרים מתוך קורת רוח את העמדה האוהדת של נציגי ארצכם ביחס להכללת סעיפים להגנת המיעוטים בחוזי השלום. ובהסתמכנו על אותות הידידות האלה אנו רוצים להאמין שממשלת יוון – על אף החשיבות הסוציאלית שהיא מייחסת להפעלת חוק המנוחה ביום ראשון – תתחשב בעובדה שהיהודים מהווים כמחצית תושבי העיר⁵, ותשחרר אותם מתחולת חוק זה.

בהקשר עם זה יורשה לנו לציין כי פיטור יהודים מתחולת חוק זה קיים במספר מדינות גדולות. אנו נסתפק בהבאת שלוש דוגמאות – אנגליה, ארצות הברית וצרפת:

1) בתי מסחר בלונדון, באיזורים בהם מהווים היהודים אחוז גדול של התושבים, רשאים להישאר פתוחים [ביום א']. גם ביחס לבתי חרושת השייכים ליהודים קיים סעיף מיוחד המתיר ליהודים להעסיק פועלים יהודים בימי ראשון.

2) בארצות הברית, בעיקר במדינות קונקטיקאט, נבראסקה, ניו-יורק, אינדיאנה, מאסאשוסטס, קנטוקי, מישיגן – פטורים פועלים ואומנים יהודים שומרי שבת מלשבות ביום ראשון.

3) בצרפת, אין השבתון השבועי קשור דווקא ביום ראשון. החוק קובע רק ששעות העבודה במשך שבוע לא יעלו על 48 שעות, כך שליהודים ניתנת האפשרות לשבות ביום השבת ולעבוד ביום ראשון. משום כך, אפשר לראות בפאריס, באיזורים רבים, ובעיקר ברובע הרביעי, בו מתגוררים יהודים רבים, חנויות רבות הפתוחות ביום ראשון.

מבלי להתעכב על מדינות אחרות בהן המצב דומה, ברצוננו לציין שברוסיה הצארית היתה רשות בידי החנוונים להשאיר את חנויותיהם פתוחות ביום ראשון במשך מרבית היום. גם ממשלת רוסיה הצארית הבינה שאי אפשר היה להכריח את היהודים לשבות ביום ראשון מבלי לפגוע על ידי כך בצורה קשה בדת היהודית.

בהחלטה שנתקבלה ב- 8 לחודש זה ע"י האסיפה הכללית של הקהילה היהודית של שלוניקי, אשר אנו מצרפים אותה לכאן, צויין שממשלת יוון תמיד הבדילה לטובה את יהודי שלוניקי בזה שהרשתה להם לשבות בשבת ולעבוד ביום ראשון.

כן ברצוננו להסב את תשומת לב כב' לעובדה שהפעלת חוק מנוחת יום ראשון בשלוניקי תהווה הפרת חוזה לוזאן, החתום גם על ידי יוון. חוזה זה מאשר את הפעולות הדרושות להגנת זכויות המיעוטים שצויינו בחוזה של סבר (Sèvres), בייחוד סעיף 10, בו נאמר שאסור להכריח את היהודים לחלל את השבת. במידה והיהודים יהיו נאלצים לשבות ביום ראשון, לא תהיה ברירה בידם אלא לחלל את השבת, ועל ידי זה להפר את אחד הצווים המקודשים ביותר של הדת היהודית.

לפני שנסיים, אנו מרשים לעצמנו להוסיף שהפעלת חוק זה בניגוד לרצונם של היהודים, ישמש תקדים לא רצוי ויגרום נזק חמור ליהודים רבים גם במדינות אחרות. אם חוק מנוחת יום ראשון יופעל במדינה כיוון, שתמיד נהגה בסובלנות כלפי היהודים, שחייה מתנהלים ברוח דמוקראטית וליביראלית, והיהודים נאמנים לה וחיים בשלווה ובשלום עם עמה; יתירה מזו, אם חוק זה יופעל בשלוניקי, בה חיים מספר כה רב של יהודים הנאמנים לחייהם הלאומיים והדתיים מאז ומתמיד – אין ספק שהדבר יעורר ויעודד חוגים אנטישמיים בארצות רבות אחרות. אין לנו ספק, שחוגים כאלה, במרכזים חשובים כמו ורשה, בוקארסט, קובנא וכו' ישתמשו בתקדים שיזומן להם על ידי יוון. אנו, מצידנו, נצטער מאד אם יוון, הסובלנית וההומאניטארית, תיסחף למערבולת מאבק חסר נדיבות לב ויוקרה. מנקודת השקפה זו, בעיית המנוחה ביום ראשון הניצבת כיום בפנינו, אינה בעיה יהודית מקומית, אלא בעיה כללית, בעיה עקרונית.

אנו משוכנעים, שכב' ירצה להשתמש בכל כוח השכנוע שלו כלפי ממשלתו – על מנת לבטל את הגזירה המרחפת על ראשי היהודים בשלוניקי.

קבל נא את רגשי הוקרתנו העמוקים,

המזכיר הכללי,
(-) ל. מוצקין".

למחאות היהודיות התקיפות הרבות שבאו לידי ביטוי בעיתונות היהודית – ובצורה נמרצת במיוחד בשבועון "פרו-ישראל" – לא היו הדים חיוביים בין העיתונים של שלוניקי, שיצאו באיומים אנטישמיים גסים. אולם כמה עיתונים בבירת יוון – ששם לא היתה אנטישמיות חולנית, שלובה ברצון להיפטר מהיהודים, כמו בשלוניקי – תמכו בעמדה היהודית, כגון העיתונים "אלפטרון וימה", "סקריפ", ו"אסטיה". העיתון "סקריפ" כתב, למשל:

"ההערות שהעיר 'פרו-ישראל' נגד הציניות של מיניסטר הכלכלה הלאומית הרוצה להכריח את היהודים לשבות ביום א', נראות לנו צודקות... עמיתנו הציוני שואל בצדק: אם מקבלים את העיקרון (כי הרוב יכול לאלץ את המיעוט לשבות ביום המנוחה שלו) איך תוכל ממשלת יוון למחות בעתיד עם ממשלת טורקיה או מצרים יכריחו את הנוצרים שם לשבות ביום ו'?"

כן נמצאה גם אישיות יוונית – אחת ויחידה – מר אדוסידס, שדרשה מהממשלה להימנע מצעד בלתי צודק זה, שיעמיד את יוון בעיני דעת הקהל העולמית, בצד הארצות האנטי-ליביראליות.

הפארלאמנט מחליט ומאשר

אולם כל המאמצים והמחאות לא הועילו, ובתחילת חודש יולי הניחה הממשלה את הצעת החוק, שהיה מיועד לשלוניקי במיוחד, על שולחן האסיפה הלאומית (הפארלאמנט).

להלן הנוסח המלא של הצעת החוק המתייחסת לחובת המנוחה ביום ראשון בשלוניקי ובערים אחרות – בהן קיים ציבור תושבים בני דתות אחרות – שהובאה בפני צירי הפארלאמנט⁶.

"סעיף 1) מיד עם הינתן תוקף חוקי להצעת חוק זו, יופעלו בשלוניקי ההנחיות הכלולות בצו המלכותי מה- 5 באפריל 1924, 'על הפרסום בנוסח האחד והיחיד של החוקים המתייחסים לחובת המנוחה ביום ראשון'.
באופן יוצא מהכלל ועד 31 בדצמבר 1924, יותר לפתוח את בתי המסחר בימי ראשון בין השעות 10 ועד 12 בבוקר. החל מה- 1 בינואר 1925, ייאסר על בתי המסחר לפתוח בשעות הנ"ל בימי ראשון על פי צו שיוצא על ידי מיניסטר הכלכלה הלאומית, לאחר התייעצות עם המועצה העירונית של שלוניקי.

סעיף 2) בהתאם לצווים שיוצאו על ידי שר הכלכלה הלאומית, הוראות הסעיף הקודם – להוציא את הפיסקא בדבר הרשות לפתיחת החנויות במשך שעתיים – יחולו גם על ערים אחרות בהן קיימים תושבים בני דתות אחרות.

סעיף 3) מבוטלים בזה: הפיסקא הראשונה בסעיף 22 של חוק מס' 2466 'על הקהילות היהודיות' וכן הפיסקא השניה בסעיף של הצו המלכותי מה- 5 באפריל 1924 'על הפרסום בנוסח אחד ויחיד של החוקים המתייחסים לחובת המנוחה ביום ראשון'.

סעיף 4) חוק זה ייכנס לתוקפו מייד עם פרסומו בעיתון הרשמי".

שר הכלכלה הלאומית, מר דוזינאס, ליווה את הצעת החוק הזאת בדברי הסבר, בהם נאמר בין היתר:

"בעוד הוראות החוק על חובת המנוחה ביום הראשון נתקבלו ומבוצעות כיום כמעט בכל הערים והמועצות העירוניות של יוון העתיקה – לא היתה אפשרות להפעילן עד כה בשלוניקי ובערים גדולות אחרות במאקידוניה ובתראקיה מפאת התנגדותו של הציבור הלא-נוצרי שם. כשמספר התושבים היוונים בשלוניקי בעבר לא עלה על מספר היהודים והטורקים בעיר, ייתכן ואי-הפעלת חוק זה היתה מוצדקת. אולם כיום, כשרוב תושבי ערי מאקידוניה ותראקיה הם יוונים, לאחר שפליטים יוונים רבים באו להתגורר בהן, אין כל הצדקה לאי-הפעלתו של חוק זה. גם בשלוניקי, אין היהודים מהווים כיום אלא כרבע מכלל תושבי העיר. זה שלושה חודשים, שכל הארגונים היוונים וכן השלטונות העירוניים של מאקידוניה ותראקיה דורשים בתקיפות להפעיל באיזורים אלה את החוק לחובת המנוחה ביום ראשון; כל העובדות הנ"ל מחייבות את ביצוע החוק הן בשלוניקי והן ביתר ערי מאקידוניה ותראקיה.

לזה יש להוסיף את הנימוקים בעלי המשמעות הבינלאומית שגם הם מחייבים את הפעלתו של החוק; בהתאם להחלטות כנס העבודה השלישי שנערך בג'נבה – והפכו לחוק מס' 2990 – התחייבה יוון להפעיל את חוק מנוחת יום ראשון, החל מ- 1 בינואר 1925, בכל התעשיות שלה, עבור כל המעמדות, בלי הבדל דת או לאום".

החוק המוצע עמד בסתירה גמורה לחוק הבסיסי של יום מנוחה רשמי בשבוע (חוק 180 שאושר בפארלאמנט היווני במרץ 1914), לפיו, בערים המאוכלסות ע"י "בני דתות אחרות", יקויים על פי צו, יום אחר מאשר יום ראשון, כיום מנוחה לבני אותה דת. ולא רק זאת, הצעת החוק החדשה עמדה בניגוד גמור לחוק המיוחד מס' 2466 שהופיע בעיתון הרשמי מס' 173 מ- 2 באוגוסט 1920 (פרק 10 סעיף 26), ובניגוד לצו המלכותי, שהופיע בגליון 135 של העיתון הרשמי מ- 28 ביוני 1923 שאישר "כי יום המנוחה השבועי ליהודי שלוניקי הוא השבת".

תגובות נזעמות

עם הגשת הצעת החוק לאישור הפארלאמנט נוכחו כל היהודים כולם – אף אלה שהשלו את עצמם או הושלו ע"י כל מיני נציגים רשמיים – כי מנוי וגמור עם הממשלה לחוקק חוק אנטישמי זה, בלי להתחשב במחאות הקהילה ובהתנגדות דעת הקהל העולמית היהודית והכללית.

כאשר הגיעה הידיעה על כך לשלוניקי זימן ועד הקהילה ישיבת חירום של מועצתה (האסיפה הכללית). להלן השתלשלות העניינים כפי שתוארה ע"י העיתונאי א.מ. בעיתון "לה וולונטה", עשר שנים אח"כ, ב- 18 במרס 1934, וב- 21 באפריל 1934.

"דעת הקהל היהודית שזה עתה נרגעה (אחרי הגזירה האנטישמית של כינון קוריית בחירות נפרדת ליהודים), נסערה שוב כאשר הגיעו הידיעות על הגשת הצעת חוק מנוחת יום א' לפארלאמנט... תחת לחץ דעת הקהל נאלץ ועד הקהילה המתון לנקוט מיד בעמדה אמיצה, וזימן את האסיפה הכללית ל- 6 ביולי. היתה זו ישיבה קודרת ורצינית ללא תקדים... המנהיגים נשאו נאומים קצרים אך מלאי רטט ומחאה.

'יציאה או מאבק?' העמיד רקנטי⁸ את השאלה. מאבק! ענתה מועצת הקהילה. כך לפחות היה נראה מההחלטה דלהלן שנתקבלה והוברקה עוד באותו ערב לממשלה:

האסיפה הכללית של מועצת הקהילה היהודית, אשר התכנסה בתיאום עם מועצת הרבנות, לישיבה יוצאת מן הכלל ביום ראשון 6 לח"ז, שמעה בצער רב, כי – למרות הפניות התכופות והנשנות של מועצת הקהילה היהודית אל הממשלה המרכזית – הביאה זו בפני האסיפה הלאומית הצעת חוק העומדת להפעיל את חוק מנוחת יום ראשון על היהודים. פעולה זו מבטלת את החוק הקיים על הכרת הקהילה היהודית וזכותם של היהודים לשבות ביום השבת במקום יום ראשון.
אנו מצהירים בזה, שבמידה והצעת חוק זו תאושר על ידי האסיפה הלאומית, היא תהווה פגיעה אנושה בדת היהודית ובחופש המצפון, שעד כה כובדו בקפדנות על ידי כל הממשלות שהיו בשלטון מאז שחרור שלוניקי.
צו תורתנו לשבות ביום השבת, הוא אחד הצווים היסודיים של הדת היהודית; צו זה כובד ונשמר במשך התקופות האפילות והטראגיות ביותר של תולדותינו והוא מהווה את אחד היסודות והסודות של קיומנו כעם עד היום הזה.
הפעלת חוק זה יפגע בצורה קשה באינטרסים החמריים והרוחניים של האוכלוסיה היהודית המונה כ- 80,000 נפש, אשר פעלה תמיד, בנאמנות ללא סייג, למען קידומה ושגשוגה של עיר זו ושל המדינה כולה.
מועצת הקהילה מחליטה:
למחות בצורה הנמרצת ביותר נגד הפגיעה בזכויות המקודשות ביותר של הציבור היהודי בעירנו.
להכריז על הדת היהודית כי היא נמצאת במצב של רדיפה.
לסגור את כל בתי הכנסת לאות מחאה ⁹, ולהפגין בתוקף ומתוך צער וכאב עמוק על הפגיעה בקידמה ובחופש המצפון שהוכרז ע"י כל האומות התרבותיות וכן על ידי חבר הלאומים.
להביא את החלטותינו אלה לידיעת הממשלה המרכזית, הפארלאמנט והמושל הכללי".

כן הוציאה הקהילה כרוז, שנשלח לכל העיתונות היהודית בעולם, ובו נאמר בין היתר כי "הקהילה מוחה בצורה הנמרצת ביותר נגד... הפרה כה גלויה של חופש המצפון... היא מצטערת על שיוון... במחי עט אחד מוחקת את כל החקיקה הליביראלית שלה, שהיתה לכבוד המדינה... היא רואה בחוק זה צעד עקיף להיפטר מהאלמנט היהודי של שלוניקי החי כאן מאז דורות קדומים..."

"בו בזמן – ממשיך העיתונאי א.מ. – פרסמו כל הארגונים היהודיים בלי יוצא מן הכלל, החלטות מחאה תקיפות ונמרצות... אפילו ארגון תלמידי בתי הספר של האליאנס לשעבר, המתונים תמיד כל כך, הצטרפו אף הם למחאות".

ואכן גל של מחאות הוברק לכל עבר:

ב- 9 ביולי 1924 פרסם "החוג הציוני החדש" מחאה שנשלחה למושל הצבאי, למושל הכללי, לראש הממשלה ולמיניסטרים לכלכלה לאומית, החוץ, המשפטים והפנים, ללשכת עורכי הדין ולעיתונות. באותו יום פורסמו גילויי דעת ונשלחו מחאות לעיריה ולממשלה ע"י לשכת בני ברית, אגודת תלמידי אליאנס לשעבר, "תיאודור הרצל" (שפנתה גם לליגה לזכויות האדם באתונה), "אגודת צעירים עברים", "בני ישראל", "חוג האינטימים והמועדון החדש", הסתדרות "המזרחי", "מאקס נורדאו", "לבנון", "שיבת ציון".

החלטות האינטרקלוב היהודי, נשלחו: לראש הממשלה, ליו"ר הפארלאמנט, שר הכלכלה הלאומית, שר המלחמה, שר הפנים ושר החוץ. הפידיראציה של הקורפורציות היהודית אף היא שלחה את החלטותיה לקהילה ומברק לפארלאמנט ולראש הממשלה.

באותו זמן נפגשה משלחת של רבנים עם המושל הכללי, ואלאלאס, והביאה לפניו את מחאות הציבור היהודי ובקשתו לעשות לביטול הצעת החוק.

ליאון גאטיניו, נשיא הקהילה, נסע לאתונה לדבר עם אישי השלטון, אך חזר בידיים ריקות. ב- 9 ביולי 1924 נסעה משלחת בראשות נשיא הכבוד של הקהילה וכן נציגות של האינטרקלוב (ארגון כללי של ועדי כל האגודות היהודיות) אף היא לאתונה, ונפגשה שם עם אישי השלטון לבקשם להימנע מצעד חמור זה כלפי האוכלוסיה היהודית. אולם ראש הממשלה פאפאנאסטאסיאו, אף כי היה בעיצומו של משבר ממשלתי, לחץ נמרצות, ומנגנון הפארלאמנט עזר על ידו, והוא הצליח להעביר את שלוש הקריאות הנחוצות של הצעת החוק, בתוך צרור חוקים אחרים, שעליהם הצביעו הצירים בסיטונות. החוק נתקבל ממש ערב נפילת הקבינט שלו, בהתנגדות איש אחד בלבד – צדיק יחיד בסדום – הציר רודופולוס ¹⁰.

"פרו-ישראל" מכריז מלחמה

נמשיך כאן בתיאורו של העיתונאי א.מ. על מה שקרה בקרב הקהילה אחרי שנפל הפור:

"אפילוג זה, שהביא לידי יאוש מוחלט חוגים יהודים מסויימים, חיזק לעומת זה את ההתנגדות של האחרים. הציונים [הכלליים], אנשי ה'מזרחי' ו'העממיים', החליטו להמשיך במאבק. הפועל והמפעיל של מאבק זה היה ללא ספק א' רקנטי, שעמדתו האמיצה עד כדי העזה ושלא מצאה חן בעיני כמה מגבירי הקהילה, גרמה לקריאות התפעלות אמיתית הן מפי יהודים גאים והן מפי מספר נוצרים.

רקנטי היה הראשון שהטיל לאוויר העולם את הסיסמא 'מאבק או יציאה'. היתה זו כותרת למאמר שהופיע ב'פרו-ישראל' ¹¹, שצוטט ע"י כל העיתונות האתונאית, שהגיבה עליו במתינות בלתי צפויה. כאשר נתקבל החוק, היתה הרגשה כללית של ייאוש. 'פרו-ישראל' הגיב נגדו במאמר סנסאציוני נוסף: 'אומץ-לב'! 'נמשיך במאבקנו הקדוש!', ובכותרת משנה – ההצעה הנועזת: 'חבר הלאומים – הצלתנו העליונה!'. המאמר עצמו שכינה את ראש הממשלה פאפאנאסטאסיאו בשם 'דימוקראט מזוייף', הסתיים כלהלן: 'כיוון שממשלתנו נשארה חרשת למחאותינו והחליטה לרדוף אותנו מבחינה דתית, בהכריחה אותנו לחלל את קדושת השבת, נהיה נאלצים להגיש עצומותינו לסמכות יותר עליונה... חבר הלאומים. בוועידת השלום נקבע עיקרון חדש בחוק הבינלאומי: כל מיעוט לאומי, שזכויותיו מופרות ע"י הממשלות של המדינות בהן הוא גר, יכול לדרוש תיקון וצדק, מהבורר העליון הזה הקרוי חבר הלאומים'...

'פרו-ישראל' היה מופיע ביום שישי בבוקר, אבל כבר היה מופץ, בחוג מצומצם, מיום חמישי בערב. כך הגיע תוכנו לידיעת כמה מראשי הקהילה היהודית לפני הופעתו הרשמית... בקראם את המאמר, חשבו הנכבדים כי הנה הגיע קיצם. בדחיפות שלחו לרקנטי משלחת, שבה השתתפו בין היתר אשר מלאך ומנטש בן-סנאג'י.

- מאמר זה אסור לו שיפורסם, אמרו לעורך 'פרו-ישראל', הוא יכול לגרום לאסון גדול ליהדות, יאשימו אותנו שאנו רוצים להשמיץ את יוון בארצות חוץ.

- אשמת שווא, השיב רקנטי בטון יבש, חותך. לא את יוון, אלא את ממשלת פאפאנאסטאסיאו אנו מזמינים לדין בפני חבר הלאומים... המאמר יופיע כי הוא מביע את דעתי. אני מצטער באמת שאין זו דעתם של נציגי הקהילה הרשמיים.

ואכן המאמר הופיע..."

העיתונות היוונית שהביאה את מחאות המוסדות והאגודות היהודים פתחה מיד באיומים גסים. "ז'ורנאל דאתין", כתב: "עמדתם של ידידנו היהודים משלוניקי הולכת ונעשית מפתיעה... זה באמת מוזר שאנשים הגיוניים יכתבו: 'עמנו, שנפשו קשורה למסורתנו הדתית, אינו יכול לעמוד מנגד כאשר נעשה ניסיון נורא לחסל את קיומו הדתי והלאומי. תגובתנו תהיה חריפה מאד ותופגן הן בצורה של מאבק להגנת זכויותינו עד ההצלחה, או בצורה של הגירה לעבר ארצות יותר מקבלות אורחים!' – דברים אלה לא נכתבו – אומר העיתון היווני – ע"י איזה עיתון שמי מחתרתי, היוצא לאור תחת משטר צאריסטי נורא, דברים אלה נכתבו ע"י 'פרו-ישראל' משלוניקי. אנו חושבים שהיהודים מגזימים... החוק בכלל אינו נוגע ליהודים, הוא נוגע לנוצרים. יכול להיות שליהודים תהיינה בסך הכל קצת פחות הכנסות" ¹²...

העיתון "אתנוס" כתב: "קיבלנו מארגונים יהודים שונים משלוניקי מברק מחאה בקשר למנוחת יום א'... התנהגות זו של היהודים שאיננו יודעים איך לכנותה, מעמידה בניסיון קשה את הסובלנות של דעת הקהל היוונית, כיוון שהיהודים נוקטים עמדה עויינת למדינה שהם אזרחיה... היהודים עלו על דרך מסוכנת היכולה להביא לתוצאות רעות..."

והיו אלה תגובות תרבותיות לעומת השנאה והאנטישמיות שהובעו בעיתונים יוונים בשלוניקי עצמה.

איומי היונים המושמעים חדשים לבקרים הן בעיתונות והן על ידי אגודות חברתיות ואיגודים כלכליים – בעיקר בשלוניקי – התחילו לערער את עמדות החזית היהודית האחידה, והמתונים, אנשי ה"אליאנס", הגבירים וכו', ביקשו להיסוג, להסתייג מהמאבק החריף, ודרשו למתן את התגובות והתביעות.

אולם "פרו-ישראל", בעזרת הסתדרות "המזרחי" – למרות איומי היוונים, ופחדם וחששותיהם של מתוני הקהילה כולל אנשי הפידיראציה הציונית – ממשיך לנהל מערכה נמרצת במלוא התקיפות; העיתון פונה אף ליוונים, שחלק מהם – אם כי קטן וחסר השפעה – מסתייג מעמדת הממשלה, ובשם הליביראליזם הוא קורא להם לתמוך בעמדה היהודית כדי ל"הציל את יוון העומדת על עברי פי תהום". מצד שני ממליץ העיתון ליהודים להסיק מסקנות ולחשוב על הגירה ממדינה זו "שאינה רוצה בנו", ומדרבן לעליה לארץ. "האם אפשר להמשיך לחיות ביוון?" הוא שואל בכותרת שמנה.

עם נפילת ממשלת פאפאנאסטאסיאו, והקמת ממשלה חדשה בראשות סופוליס, מתעוררות תקוות – קלושות – שאולי יוכנס שינוי כלשהו לטובה בחוק.

עם התכנס הפארלאמנט, שוב נשלחת ע"י האינטרקלוב פניה נרגשת לשינוי החוק, שבה נאמר בין היתר:

"לאסיפה הלאומית, אתונה

אזרחים יווניים אף אנחנו, החיים בארץ זו, שהיתה מהזמנים הקדומים ביותר, ערש החירות והשוויון בזכויות הפוליטיות, אנו פונים תוך אמון מלא לאסיפה הלאומית באחת הדרישות הצודקות ביותר שלנו: פרשת המנוחה הכפויה ביום הראשון.

החופש המוחלט שאנו נהנים ממנו ביוון, שעליו אנו מביעים הכרתנו המלאה, מצטמצם במידה גדולה מאד עקב חקיקת חוק הכופה עלינו את מנוחת יום הראשון... כאשר היהודים... נמצאים בפני הברירה הטראגית: הקרבת מסורתם הדתית או חוסר אפשרות לעבוד מספיק כדי להתפרנס. בהימצאינו לפני הברירה הקשה הזאת, חזקה תקוותנו כי האסיפה הלאומית תחלץ אותנו בהביאה תיקון לחוק מנוחת יום ראשון, לפיו יוכלו היהודים היוונים, שירצו בכך, לנוח בשבת".

ועם כינון הממשלה החדשה נשלח מכתב בקשה מחודש לראש הממשלה, לשר החוץ ושר הכלכלה הלאומית בשם כל הארגונים היהודים בשלוניקי, בו הם מתבקשים לבטל כליל את החוק האנטי יהודי והאנטי דימוקראטי.

אולם התוצאות החיוביות לא נראו באופק.

באותו זמן שלח האינטרקלוב היהודי את המברק הבא לרבנים הראשיים בעולם: לד"ר ישראל לוי, הרב הראשי של צרפת; לד"ר הרץ, הרב הראשי של אנגליה; לרב יעקב מאיר ולרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרבנים הראשיים לארץ ישראל:

"על אף המחאות התקיפות של יהודי יוון, הממשלה היוונית... חקקה חוק הכופה מנוחת יום הראשון על מאה וחמישים אלף יהודים משלוניקי, מאקידוניה ותראקיה... נוכח המצוקה הנוראה הזאת הכריזה יהדות יוון כי הדת [היהודית] נמצאת במצב של רדיפה ובתור מחאה סגרה את בתי הכנסת... אנו מבקשים לשלוח מחאה נמרצת נגד הפעולה האנטישמית הזאת... לממשלה היוונית, לבית הנבחרים באתונה ולעיתונות היוונית והעולמית¹³. הקשר איתנו באמצעות אברהם עזרתי, אוסקוב, סרביה"^14.

כתוצאה מהפניה הזאת נערכו בארץ ישראל ובמקומות אחרים בעולם היהודי אסיפות מחאה; הופנו מחאות לשגרירים היוונים (באיטליה, למשל); הרב הראשי של אמסטרדאם, הרב א' ס' אונרווייזר, שלח ב- 28 באוגוסט 1924 מברק מחאה לממשלת יוון; לשכת "בני ברית" באר"י [בארץ ישראל] הגישה מחאה לקונסול היווני בירושלים; ובתשעה באב תרפ"ד (1924) נערכו אסיפות מחאה בבתי הכנסת בכל ערי אר"י: בירושלים, למשל, התאספו בני העיר בבית הכנסת ר' יוחנן בן זכאי בעיר העתיקה, נאמו ר' חנניה גבריאל, שלמה מזרחי ואליהו מזרחי, ונשלחה משם מחאה לממשלת יוון. ועדי הקהילה בירושלים, חברון, חיפה ותל-אביב אף הם שלחו מברקי מחאה (על המחאה של קהילת ת"א חתמו סגן הנשיא סופרסקי והמזכיר י' הורוביץ).

תזכיר לחבר הלאומים

למרות התנגדות חלק מהמנהיגות היהודית בעיר, חזרו העיתון "פרו-ישראל" והסתדרות "המזרחי" ועמדו על דעתם כי יש צורך בפניה לחבר הלאומים. ואכן בהמרצתם ועל סמך החומר שסופק לו משלוניקי, הגיש לוסיין וולף, מזכיר ה"ג'ויינט פ'וריין קומיטי" של ה"אנגלו-ג'ואיש אסוסיישון", את התזכיר דלהלן למוסדות חבר הלאומים:

המיעוטים ביוון

מכתבים שנמסרו למזכיר הכללי של חבר הלאומים ולנציב העליון לענייני פליטים, בנוגע לערבויות לאמנת המיעוטים ביוון מה- 10 באפריל 1920, הוגשו לחברי המועצה ב- 29 באוגוסט 1924.

אל כב' סיר אריק דרומון, המזכיר הכללי של חבר הלאומים מאת ה"ג'ויינט פ'וריין קומיטי"¹⁵

לונדון, 11 באוגוסט 1924

אדוני,

הוועד שלי ו"חברת כל ישראל חברים" נתבקשו להביא לידיעת חבר הלאומים את האסון החמור, לו צפויה הקהילה היהודית בשלוניקי, המונה 80,000 נפש, בשל ביצוע חוק הכופה מנוחת יום ראשון על יהודים, בניגוד למסורת הקדומה שלהם, תוך הפרת החוקים שהדריכום עד עכשיו, וההבטחות החגיגיות שניתנו על ידי הממשלה היוונית ובשמה. הוטל עלי איפוא למסור לכבודו את התזכיר המצורף בזה שבו הוצגה הבעיה באספקטים השונים שלה.

הוועד שלי מקווה שתאופשר הגשת התזכיר הזה למועצת החבר ומרשה לעצמו להציע, כי בהעדר תנאים הולמים הוא יכול להיחשב בצדק, כמסמך המתייחס באופן ברור לעניין המעמיד תחת הערבות של חבר הלאומים את האמנה היוונית על המיעוטים מ- 10 לאוגוסט 1920.

אין אנו טוענים כי המעשה הזה של הממשלה היוונית, שעליו מוגשת תלונה, מהווה, באיזו צורה שהיא, עבירה על האות הכתובה של האמנה של המיעוטים, אף על פי שהינו מנוגד בבירור לרוחו של המכשיר הדיפלומאטי הזה. לכן, אין אנו משתמשים בפרוצדורה של המועצה המסדירה סוג זה של עבירות. מכל מקום, התזכיר הזה מעלה מצב חמור מאוד של דיכוי המיעוטים ובהתאם להחלטה החגיגית של האסיפה השלישית המכריזה על "הזכות הבסיסית של המיעוטים להיות מוגנים ע"י החבר נגד כל דיכוי", משוכנע הוועד שלי כי מועצת חבר הלאומים תנצל ברצון את ההזדמנות לחפש תיקון למצב מכאיב זה.

(-) לוסיין וולף, מזכיר.

תזכיר

1. על יהודי שלוניקי, המהווים היום חלק מהמיעוט היהודי ביוון, מאיים אסון חמור עקב הפעלת החוק היווני של כפיית מנוחת יום ראשון. הצעד הזה מהווה לא רק מעשה של עוול ואי-סובלנות דתית, היות והוא פוגע בחלק הלא נוצרי של האוכלוסיה, אלא גם הפרת ההתחייבויות החגיגיות של הממשלה היוונית בזמן סיפוח שלוניקי, שחודשו פעמים רבות מאז ע"י אנשי המדינה היוונים. יתר-על-כן, הוא פוגע ברוח האמנה על המיעוטים, שנחתם ע"י יוון ב- 10 באוגוסט 1920, והעומד להיות נערב ע"י חבר הלאומים.

2. להלן הרצאה קצרה של העובדות: מאז בערך ארבע מאות שנה, מהווים יהודי שלוניקי את רוב האוכלוסיה המקומית, והודות לחריצותם וכושר יזמתם, הפכה העיר לאחד המרכזים המסחריים, המתקדמים והמשגשגים ביותר בדרום-מזרח אירופה. במשך כל התקופה הזאת, לא הועלתה אף פעם שאלת מנוחת השבת, כי נאמני כל הדתות שמרו על יום המנוחה שלהם באופן חופשי ועבדו בששת הימים הנותרים של השבוע.

מצב דברים זה פעל בהרגשה של צדק כל כך מושלמת שהנוצרים, ובמיוחד, היוונים – העובדה נקבעה באופן היסטורי – יכלו, הודות לשבת היהודית, למנוע מהיהודים לקחת בידיהם את המונופול של עבודת הנמל. (ראה ביראר: מאקידוניה, עמ' 190-191).

ההגמוניה של היהודים [בעיר] עוררה קנאה בין היוונים וכאשר ב-1913 עברה העיר לשלטון הממלכה היוונית, חרדה האוכלוסיה היהודית לעתידה. הממשלה היוונית השתדלה, בתבונה גדולה, לפזר את החששות. היא לא הסתפקה במינוי פקידים שרכשו במהרה את אמונתה של הקהילה היהודית, היא אף עמדה על כך שתינתן ל"חברת כל ישראל חברים" הבטחה רשמית כי כל זכויות היהודים יישמרו וכי הממשלה תתאמץ במיוחד "לתמוך במפעלים המסחריים של האזרחים החדשים שלה שבהם היא רואה גורמים חשובים להרווחה הצבורית".

ביולי 1913 נתן מר גנדיוס, ציר יוון בלונדון, את אותן ההבטחות לוועדנו, ובחוזה השלום עם טורקיה ב- 1913 (סעיף 11) התחייבה יוון לכבד בקפדנות לא רק את "החיים, הכבוד והדת" של תושבי חבלי הארץ המשוחררים אלא גם את "מנהיגיהם".

3. המדיניות הנבונה הזאת, הניבה בלי איחור, תוצאות משמחות. היהודים חשבו בראשונה לדרוש הכרה-קבועה-בחוזה של זכויותיהם, בגלל החשיבות הרבה שייחסו להמשך השמירה החופשית של השבת. העם עיבדו אפילו הצעות מפורשות על הבעיה הזאת. בספטמבר 1913, הוגשו הצעות אלה לממשלה היוונית באמצעות ה"ג'ויינט פ'וריין קומיטי" מלונדון. אולם, מאוחר יותר, הם חשבו כי בגלל העמדה הקורקטית והסימפאטית של הרשויות הציבוריות, לא יהיה נאה מצידם ללחוץ על מנת לקבל הבטחות מחייבות; הם הודיעו, על כן, למר ויניזלוס, שהיה באותו זמן ראש הממשלה ביוון, שהם מניחים, באמון מלא, את גורלם בידיו.

4. הבעיה התעוררה שוב ב- 1919, במשך הדיון על חוזי המיעוטים לפני ועידת השלום בפאריז, והביאה לחליפת מכתבים אופיינית בין מר ויניזלוס וה"ג'ויינט פ'וריין קומיטי" מלונדון. בהזדמנות זו, התחייב מיפה-הכוח היווני בצורה המפורשת והקאטגורית ביותר: היהודים יכולים להיות בטוחים שלא רק ימשיכו ליהנות משוויון זכויות אלא ייהנו מזכויות שוות ערך לאלו של בני ארצם הנוצרים בנוגע לשמירת השבת והעבודה בימים האחרים (ראה נספח 1). יותר מאוחר קיבלו ההבטחות האלו אישור חוקי. באוגוסט 1920, הוחק חוק על ארגון הקהילות היהודיות המכיל את התקנות הבאות:

ליהודים הזכות להימנע מכל עבודה בשבת של כל שבוע במקום יום הראשון.

השמירה על השבת מצד היהודים כפופה לאותם הסידורים החוקיים המתייחסים למנוחת יום השמירה של השבת מצד היהודים כפופה לאותם הסידורים החוקיים המתייחסים למנוחת יום ראשון עבור הנוצרים. אולם ליהודים הרוצים להימנע מלעבוד ביום ראשון במקום שבת, תהיה הזכות לעשות זאת, בתנאי שיודיעו על הדבר קודם לכן למשטרה.

חשיבות הסידורים האלה ברורה. מטרתם היתה, בלי כל ספק, להבטיח ליהודים זכות עבודה ביום ראשון אם נמנעו מכל עבודה בשבת. ב- 1923, סודר העניין, פעם נוספת, על ידי צו מלכותי הנוגע לקהילה היהודית בשלוניקי. המסמך הזה קובע (בסעיף 135) כי "יום המנוחה השבועי עבור יהודי שלוניקי הוא השבת".

5. המדיניות הזאת נשארה שרירה וקיימת עד ראשית השנה הזאת. התמורה שנתהוותה נגרמה עקב זרימת הפליטים מאסיה הקטנה אשר לפחות 100,000 מהם השתקעו בשלוניקי וסביבתה. למרות שהיו זרים לעיר ולא רגילים ביותר למסורות והמנהגים שלה, הם קיבלו זכויות עירוניות בבת אחת, דבר ששם קץ לעליונות המספרית שהיהודים נהנו ממנה מזה זמן רב. ועדיין היתה זו המכשלה הקטנה ביותר. האלמנטים המרושעים של האוכלוסיה היוונית, שראו תמיד באיבה את ההישגים של היהודים, אך לא יכלו לעורר מהומות, ניצלו את ההזדמנות לעשות תעמולה אנטישמית שיטתית, לפי הנוסח הגרמני, במטרה להביא לבסוף הרס על היהודים. התנועה הזאת נעשתה כל כך אלימה ומאיימת עד שהממשלה היתה מוכרחה, בינואר שעבר, לאסור הפצת כתבי פלסתר מסויימים, ואפילו לעצור את היושב-ראש של ליגה אנטישמית אחת, שנוסדה על ידי כומר, שהעבירו אותו מכהונתו. אבל לזרע הרע שנזרע לא היה כבר תקנה. הפליטים התמימים שזכרו עדיין את הסבל שסבלו מידי הטורקים, סיגלו לעצמם את התיזה המציגה את היהודים כנוכרים אוהבי טורקים, כופרים, נטע זר בקרקע של יוון, שקיומם הוא לרעת הגולים היוונים החוזרים למולדתם.

כאשר לבשה התסיסה הזאת צורה של דרישה לחייב את החנויות היהודיות לסגור ביום ראשון, תמכו בה הפליטים בלהט, ורק תחת לחצם – ולא עקב בחינה יסודית לגופו של עניין – החליטו המועצה העירונית תחילה, והממשלה אחר כך, לקבל את החוק הנדון. ההסבר הזה על המקור האמיתי של החוק אינו ניתן להפרכה.

יתר-על-כן, ראש השרים היווני הודה בכך בהצהרה הרשמית שנתן ב- 30 ביוני 1924 ל"ג'ויינט פ'וריין קומיטי" באמצעות מר קאקלאמאנוס, שגריר יוון בלונדון (נספח 2).

6. האנטישמים השלוניקאים צדקו מאד בחשבם שהתוצאה הישירה של החוק החדש יהיה חורבן הקהילה היהודית. קהילה זו, הקשורה עמוקות, עד היום הזה, לעקרונות והמצוות של היהדות המסורתית – הוכיחה, באופן ברור, דביקות במסורת יהודית, פורחת ומתפתחת; ובו בזמן, תחת משטר של סובלנות וחופש דתי – תרבות מודרנית וגבוהה, בהעניקה שירותים מצויינים. החוק של מנוחת יום ראשון מעמיד את היהודים המאמינים בפני הברירה האכזרית לנטוש את מילוי חובות דתם או להחליש את פעילותם הכלכלית עד כדי הפסד מחייתם. הם נאלצים עתה למעשה לבחור בין חורבנים הגשמי או חורבנם הרוחני; ובשני המקרים, היעלמותם כקהילה יהודית למופת נראית כבלתי נמנעת. הדבר ודאי, למשל, כשתוצאה מיידית של תחולת החוק תתרחש תנועה גדולה של הגירה. והבעיה איננה אך ורק יהודית; היציאה של האוכלוסיה הזאת תחמיר, בלי ספק, במידה רבה את הצרה המשוועת של אוכלוסיות העקורים והנוודים שממנה סובל כבר המערב, והמהווה את אחת הבעיות הקשות ביותר שבהן מטפל חבר הלאומים. אכן, אם החוק היה צודק, התלונות שהוא מעורר, לא היו יכולות להיות להן שום תוקף תיאורטי. היוונים מצהירים שהוא צודק מכיוון שהוא יוצר שוויון זכויות בגזרו יום מנוחה לכל האוכלוסיה בלי הבדל של גזע או דת. אי הנכונות של הקביעה הזאת נובעת מהעובדה הפשוטה שהחוק מחייב את היהודים שומרי המסורת, והמוסלמים, לשבות יומיים בשבוע, בעוד שמתחריהם הנוצרים אינם מוכרחים לשבועת אלא יום אחד. כדאי לציין, לבסוף, צד אחר, לא פחות חמור של החוק ההרסני הזה. באיזור הנסער כבר באופן רציני על ידי מלחמות בין דתות ולאומים מתחרים, הוא נותן דוגמא של רדיפה דתית עקיפה שתעודד בוודאי מחקים. האסיפה הלאומית הטורקית באנקארה כבר פירסמה חוק דומה, בהבדל יחיד, שהוא מתייחס באופן נוקשה יותר כלפי המיעוטים הדתיים, הנוצרים והיהודים במיוחד. חוק זה מכריז כי יום שישי, יום המנוחה המוסלמי, הוא יום מנוחת חובה לכל תושבי האימפריה העותומאנית; אפילו בתי הספר והכיתות הדתיות, חייבים להיות סגורים במשך 24 השעות של יום זה. ברור שצעד כזה המצטרף להסדר דומה הננקט על ידי היוונים, אינו יכול אלא להרעיל את המאבקים הלאומיים והדתיים בדרום אירופה ומערב אסיה, וע"י כך להשהות את השכנת השלום החברתי והפוליטי, שלו זקוקים באופן כל כך דחוף האוכלוסיות המעורבות בחבל ארץ גועש זה.

נספח 1

מאת מר לוסיין וולף
אל מר ויניזלוס

פאריז, 23 באוגוסט 1919.

הוד מעלתך,

לא ייראה מיותר להוד מעלתך כי בהתייחס לשיחתנו מהבוקר, אני מרשה לעצמי לרשום בזה את הדעה שהבעתי ביחס לסעיף 11 של הצעת החוזה.

אינני מייחס חשיבות עיקרית לסעיף זה, בגלל מסורות הסובלנות של יוון, תוכן הסעיפים 2 ו- 7, והערבויות הכלליות של החוזה. אולם, נראה לי שבאיזורים שבהם חיים היהודים בריכוזים גדולים, ובייחוד במקומות בהם הם מהווים את רוב האוכלוסיה, כמו בשלוניקי, נחוצות ערבויות נגד קביעת בחירות ביום השבת.

במקרים דומים, הייתי מאחל גם הסדר המרשה ליהודים השומרים את השבת לעבוד ולעסוק במסחר ביום הראשון.

אולי היה אפשרי לממשלתך לתת הבטחות בדבר הנקודות האלה בלי שיהיה צורך בתנאים מיוחדים מתאימים בחוזה.

בהביעי השקפות אלו לא ארצה שיווצר הרושם כאילו הן מחייבות את הציבור היהודי.

(-) לוסיין וולף.

מאת מר ויניזלוס, המשלחת היוונית בוועידת השלום
אל מר לוסיין וולף

פאריז, 27 באוגוסט 1919.

אדון יקר,

בתשובה למכתבך מ- 23 באוגוסט אני מתכבד להודיעך כדלהלן:

1. הבחירות ביוון מתקיימות תמיד ביום ראשון – קיים חוק הקובע אותו היום להפעלת הזכויות המקודשות של האזרח. למעשה, אם הייתה מבקש לשנותו לא הייתי יכול אפילו לבחון הצעה כזאת. אני שבע רצון איפוא שאנו מאוחדים בנקודה זו.

2. כאשר לפני שנתיים וחצי הורחבה חובת מנוחת יום ראשון לשלוניקי, היא לא נשמרה על ידי כל האוכלוסיה אלא ביום הראשון שלאחר ההכרזה עליה; ביצוע החוק נמסר למשטרה. עקב מחאת הרב בשלוניקי ניתן מיד צו המרשה ליהודים השומרים את השבת לעבוד ולטפל בעסקיהם ביום ראשון. החוק על מנוחת יום ראשון לא הופעל איפוא כלפי היהודים אלא יום ראשון אחד בלבד, ומאז הם יכלו לנוח בשבת בלי שום הפרעה.

לסיכום, תרשה לי לציין כי ממשלה שהעניקה כל כך הרבה הוכחות לגישה של ליבראליות ושיוויון בשטח הפוליטי והדתי, אין צורך לבקשה לתת הבטחות חדשות בקשר לנקודות האלה, אבל אם אתה חושב שהדבר נחוץ תוכל להשתמש במכתב הזה למטרה הזאת.

(-) א' ק' ויניזלוס

מאת משלחת ה"ג'ויינט פ'וריין קומיטי"
אל מר ויניזלוס

פאריז, 8 בספטמבר 1919.

הוד מעלתך,

בהתייחסי למכתב שהוד מעלתך הואיל לשלוח לי ב- 27 באוגוסט, הורשיתי על ידי משלחתי להביע להוד מעלתך את תודותיה העמוקות עבור ההבטחות שניתנו במסמך זה.

משלחתי מפרשת את ההבטחות הללו שמשמעותן היא, כי לדעת הוד מעלתך הסידורים העכשוויים בנוגע לקביעת הבחירות ביום הראשון והפעלת חוק מנוחת יום ראשון בשלוניקי, יש להם ערך תמידי, וכי הוד מעלתך יתאמץ להשיג שכך יהיה, לכן, שמחה משלחתי להצטרף להבטחות שניתנו ע"י הוד מעלתך; ובאשר לסעיף 11 מהחוזה שעליו מדובר במכתבי מ- 23 באוגוסט, אנו חושבים שקיומו איננו הכרחי.

(-) לוסיין וולף.

נספח 2

מאת מר קאקלאמאנוס, צירות יוון
אל ה"ג'ויינט פ'וריין קומיטי"

לונדון, 30 ביוני 1924.

אדונים נכבדים,

בהתייחסי לשיחה שהיתה ביני ובין האדונים הנריקס ואביגדור גולדשמיד מה"ג'ויינט פ'וריין קומיטי" של ה"אנגלו-ג'ואיש אסוסיישון" בהקשר להפעלת חוק מנוחת יום הראשון ביוון, אני מתכבד להודיעך שנמצאת בידי התשובה שראש הממשלה השיב לדו"חות שלי; היא מכילה את ההצהרות הבאות:

הבעיה של מנוחת יום ראשון בשלוניקי קיבלה אופי חריף עקב צפיפות האוכלוסיה בעיר הזאת, שנוצרה ע"י הנוכחות של מספר גדול של מהגרים שהגיעו מטורקיה, ולעובדה שחלק רב מהם התמסר לעסקים מקצועיים. המהגרים והנוצרים בני המקום דורשים במפגיע הפעלת מנוחת יום ראשון לכל האנשים העוסקים במקצועות, מאחר שבהתאם למנהג ישן, האיכרים מהסביבה באים לעשות קניותיהם בעיר ביום ראשון.

הם טוענים שסגירת החנויות ביום ראשון עבור הנוצרים ושבת עבור היהודים תגרום נזק לאינטרסים של הראשונים. יותר מזה, הם אומרים שהתחיקה בארצות אחרות באירופה לא הוציאה מכלל מנוחת יום הראשון את הציבור היהודי.

מנוחת יום ראשון לא נכפתה עד עכשיו על הכל בעקבות הצעדים המיוחדים של האוכלוסיה היהודית, והעובדה הזאת נחשבת כמין חסד מיוחד שהיהודים נהנו ממנו מצד הממשלות היווניות השונות.

מאחר שברצון הממשלה למנוע היווצרות או התפתחות דעת קהל העלולה להרוס את ההרמוניה השוררת בין שני הגזעים, היא ראתה עצמה מחוייבת לצוות על שמירה קפדנית וכללית של חוק מנוחת יום הראשון ביוון, בהרשותה בתור יוצא מהכלל, פתיחת החנויות בין השעות עשר עד הצהריים.

הוראה אחרונה זו תישאר בתוקף עד ינואר 1925, אחרי מועד זה, תהיה לעיריית שלוניקי הסמכות המליאה לקיים אותה או להורות על שבתון מלא.

הממשלה היוונית חפצה בכל ליבה שה"ג'ויינט פ'וריין קומיטי" יווכח שבנקטה באמצעים האמורים לעיל היא היתה מונחה אך ורק על ידי הרצון להבטיח את קיום היחסים הטובים ביותר האפשריים בין האוכלוסיות היהודית והיוונית של שלוניקי ולמנוע רגשי איבה, שבלעדיהם היה מקום לחשוש מהם.

(-) ד' קאקלאמאנוס.

מאת ה"ג'ויינט פ'וריין קומיטי"
אל מר קאקלאמאנוס

לונדון, 3 ביולי 1924.

הוד מעלתך,

הוטל עלי להודיע לכב' שהוועד שלנו עיין במכתבך מ- 30 ביוני בקשר למנוחת יום הראשון בשלוניקי.

ההחלטה של הממשלה היוונית להפעיל את חוק מנוחת יום ראשון בשלוניקי גרמה אכזבה עמוקה לוועדנו; הוא לא יכול להבין שבהפעילה הפליה כל כך בלתי צודקת בין האוכלוסיה היהודית והיוונית, יכולים לכונן יחסים של הרמוניה שהממשלה היוונית כה חפצה לחזקם.

בהציבנו לנגד עינינו את המצב המיוחד של קהילת שלוניקי, ההבטחות שניתנו לוועדנו ע"י מר גינאדיוס ב-1913 ומר ויניזלוס ב-1919, מצטער ועדנו שאין לו ברירה אחרת אלא למסור את כל העניין לחבר הלאומים כאשר האסיפה הזאת תעיין בבעיית הערבויות לחוזה המעוטים מ-10 באוגוסט 1920.

(-) לוסיין וולף.

מאת ה"ג'ויינט פ'וריין קומיטי"
אל הד"ר פ'רידיוף נאנסון, נציב עליון לפליטים ליד חבר הלאומים

לונדון, 11 באוגוסט 1924.

אדוני,

הוועד שלנו ייפה את כוחי למסור לך העתק של תזכיר המציג תלונות הקהילה היהודית של שלוניקי. המסמך הזה נשלח למזכיר הכללי של חבר הלאומים עם בקשה להביא אותו לפני המועצה.

כיוון שהתלונות הללו הן, בחלקן הגדול, פועל יוצא מריכוז כ- 100,000 פליטים מאסיה-הקטנה בשלוניקי וסביבותיה, סבור הוועד שלנו כי הדבר הוא בסמכותה של הנציבות העליונה לפליטים. נהיה לכם איפוא אסירי תודה אם תושיטו לנו את עזרתכם בהגשת הפניות הידידותיות, שתמצאו למתאימות ביותר, לממשלה באתונה.

עלי להוסיף שהפעולה של הממשלה היוונית ובאופן מיוחד של הפליטים עשה רושם מדכא על הקהילות היהודיות בארץ הזאת¹⁷, ובארצות הברית, בשל החלק החשוב שהיה ליהודים בעבודות העזרה לפליטים האומללים. יהודי שלוניקי עצמם גילו כלפי המהגרים רגשי אהדה עמוקים ביותר ומידה גדולה ביותר של הכנסת אורחים; ידוע לכם כי מצד שני הרימו היהודים תורמה נדיבה לקרנות העזרה, לקחו חלק פעיל בתעמולת העזרה ובארגוני הסעד השונים, ובמיוחד בוועד המייעץ של הנציבות העליונה ובוועד מוסד הסיוע לילדים. יתר על כן בראש הוועדה שעליה הטיל חבר הלאומים את ארגון העזרה ביוון נמצא יהודי אמריקאי דגול, מר הנרי מורגנטאו, ששירותיו הגדולים בבצעו את המשימה הגדולה שנטל על עצמו, כשהוא מלווה באהדה המליאה של כל יהודי העולם, הוכרו לא רק ע"י חבר הלאומים, אלא גם על ידי הממשלה היוונית. בתנאים אלו, ניתן היה לחשוב שלא תהיה רדיפת יהודים – ואכן אין המדובר במשהו פחות מזה – בקהילת שלוניקי. רדיפת יהודים זו אינה עשויה לקיים ביהודים של הארצות השונות את הנכונות לנדיבות גדולה, שהוכיחו אותה עד עכשיו, לטובת פעולת הצדקה שהנציבות העליונה מבצעת בימים אלה ביוון.

(-) לוסיין וולף.

לתזכיר זה שהוגש לחבר הלאומים היו הדים מדיניים חזקים, והעיתון היווני "ווראדיני" הביא אז ידיעה מפאריז, לפיה דובר שם על תוצאות אפשריות, שתהיינה להחלטת ממשלת יוון בקשר לחוק יום א', על המלווה הבינלאומי למען הפליטים, כיוון שיופעל לחץ מצד חוגים יהודים בעלי השפעה בחו"ל לעכב מלווה זה אם יוצא החוק אל הפועל.

המשך המלחמה – הישגים מדומים

בסוף אוקטובר 1924, בשהותו באתונה נפגש א' רקנטי, בתור נציג ועד הקהילה, עם ראש הממשלה באתונה, ולאחר שהדגיש בפניו עד כמה חשובה ליוון תמיכת היהודים בארצות המערב, הביא לידיעתו את הצעת הפשרה כפי שסוכמה בין לוסיין וולף ובין ניקולא פוליטיס (ציר יוון בפאריס), לפיה:

א. הבנקים ובתי המסחר הגדולים יוכלו להיות פתוחים מ- 9.00 בבוקר עד 2.00 אחה"צ, בתנאי שהתנועה המסחרית תצומצם למינימום באיזורים מאוכלסים ברובם ע"י נוצרים;

ב. החנויות הקטנות, בעלי מלאכה וכו', יוכלו לפתוח בין 9.00 בבוקר עד 6.00 בערב באיזורים המאוכלסים ברובם יהודים;

ג. בתי החרושת ובתי המלאכה יוכלו לפעול ביום א' במקרה שישבתו בשבת;

ד. כל זאת יותר ליהודים שאכן סוגרים עסקיהם בשבת.

ראש הממשלה אישר לרקנטי כי אכן קיבל במברק את הצעות הפשרה האלה ממר פוליטיס, והצהיר כי הוא מוצא שאמנם הן הגיוניות וכי יבקש מהפארלאמנט לתקן את חוק מנוחת יום א' ברוח זו.

אחרי שוועד הקהילה קיבל דו"ח על פגישת רקנטי עם ראש הממשלה, הוא שלח לו ולשריו תזכיר, כדי להמריצם לעשות למען ביטול חובת היהודים לשבות ביום א'. להלן חלק ממנו:

"להוד מעלת ראש הממשלה
ושר החסכון הלאומי והכלכלה הלאומית

שלוניקי, 15 בנובמבר 1924

... חיובם של יהודי שלוניקי, תראקיה ומאקידוניה לשבות אך ורק ביום ראשון וזאת על פי החוק, גרמה בעקיפין להגבלת חופש הפולחן שלהם. יש לציין כאן, שחופש פולחן זה של מנוחה ביום השבת, לאחר עבודה בכל יתר ימי השבוע, הובטח ליהודים על ידי יוון, על פי החוק, רק לפני כ- 4 שנים. אז הוכנס סעיף מס. 26 לחוק מס. 2456 "על הקהילות היהודיות", לפיו יוכלו היהודים לשבות בכל יום שבת בשבוע במקום יום ראשון. חופש פולחן זה של היהודים בוטל, כפי שאמרנו, ע"י ממשלת פאפאנאסטאסיאו עם ביטול חוק מס. 2456. עתה, כשהחוק מחייבם לשבות ביום ראשון, ניצבים יהודי שלוניקי בפני הדילמה הבאה: האם עליהם לקיים את צווי דתם ואת צו המדינה גם יחד, כלומר לשבות יומיים בשבוע... או, שעליהם להישמע לחוק המדינה בלבד ולהפר את צו תורתם? יבחרו באפשרות הראשונה – אין ספק, שיהיו צפויים לניוון ולהרס כלכלי, מכיוון שיצטרכו לעמוד בהתחרות כלכלית בלתי שווה עם שכניהם הנוצרים אשר ישבתו רק יום אחד בשבוע; אם יבחרו באפשרות השניה... הם יתרחקו ממצוות דתם ויפרו אותן...

בנסותנו להתעמק בתוצאות לטווח ארוך של הפעלת החוק מס. 3103 למנוחה ביום ראשון בשלוניקי, ברצוננו לציין שתי נקודות אשר לדעתנו ישפיעו השפעה רבה לרעה על חייה הכלכליים של המדינה. התוצאה הראשונה תהיה הגירה המונית של תושביה היהודיים של שלוניקי...

תופעה זו כבר התרחשה בערים שונות ביוון, בהן הפעילו את חוק מנוחת יום ראשון. קהילות יהודיות שהיו פעם פורחות ומשגשגות הדלדלו והתנוונו משום שתושביהן היהודים היו נאלצים לעזבן ולהגר למקומות אחרים.

תופעה זו החלה להסתמן גם בשלוניקי מיד לאחר הפעלת החוק הזה. יהודי עיר זאת הישובים בה מזה דורות רבים, ואשר תרמו רבות להתפתחותה ולשגשוגה, נפגעו ברגשותיהם העמוקים ביותר... ברצוננות לציין על סמך ניסיון היסטורי, שהגירתם של המוני יהודים מארץ מסוימת מביאה בהכרח לנסיגה כלכלית, ומדלדלת את עושרה הלאומי של אותה ארץ...

אין ספק, כי חוק מס. 3103, מזיק למדינה... וקהילתנו מבקשת את ממשלת יוון לבטלו משום שהניזוקים המיידיים הם חבריה.

הסתדרות ה"מזרחי" והעיתון "פרו ישראל" לא הרפו מן הנושא ושוב הצליחו לאחד את כל האגודות היהודיות, שקראו לאסיפת מחאה המונית ביום השנה להחלטת העיריה (22/5/25) בבית הכנסת המרכזי "בית שאול".

לאור המערכה המחודשת – שידיעות עליה הופצו בחוץ לארץ באמצעות תזכירים שנשלחו לסוכנות הידיעות היהודיות (יט"א) וכן לאישים שונים – הבטיח המושל הכללי של שלוניקי קאנאב'וס – הבטחות שווא כרגיל – כי הממשלה תעיין מחדש באפשרות הכנסת שינויים בחוק לטובת היהודים.

אולם הממשלה היוונית – למרות הבטחות מילוליות רשמיות ובלתי רשמיות – להחליף את החוק, לתקן אותו וכו' – לא נסוגה אחור. מידי פעם בפעם ויתרה, בפרט זה או אחר, אך הגזירה נשארה שרירה וקיימת.

סדקים בחזית הפנימית

מצב רבים מבין הסוחרים ובעלי החנויות היהודים , מבחינה כלכלית, היה די רעוע כבר קודם לכן, ועתה נעשה גרוע יותר כתוצאה משביתה יומיים בשבוע. כיוון שניתנה ארכה לתחולת החוק בשלמותו, מעין תקופת מעבר שבה עדיין מותר היה לפתוח כמה שעות ביום א', עדיין החזיקו רוב היהודים מעמד, בעיקר הראו מסירות נפש בני המון העם, הסוחרים והחנוונים הקטנים והבינוניים.

היו אלה דווקא בעלי חנויות גדולות, בנקאים וגבירים מסויימים שרצו כבר מזמן לפתוח עסקיהם בשבת – ושבעה ימים בשבוע – שמצאו עכשיו תירוץ טוב להפר את הסולידאריות היהודית ולחלל את השבת.

"המזרחי" וחוגי היהדות הנאמנה והלאומית היו נאלצים לפתוח חזית שניה לשכנע את אלה שהתחילו בכך, לא לפתוח החנויות בשבת – למרות הסגירה ביום א' – ולא לחלל שבת. נשלחו מכתבים, משלחות, שידולים וכו', וכשכל זה לא הועיל ננקטו גם אמצעי איום, ופורסמו שמות מחללי השבת בכרוזים מיוחדים.

כבר ב- 1923, הופיע העיתון היהודי בצרפתית ה"אינדיפאנדאן" בשבת. גם כמה מהבנקים ופירמות של יהודים כגון בנק עמאר, מסורי ושות', מודיאנו וסידס, שארל ברכה, יעקב עשהאל, מואיס לוי ועוד, אף הם התחילו לעבוד בשבת. משלחת מטעם "המזרחי" מוכבת מחיימקי כהן, אברהם פילוסוף, אשר ישראל, שאלתיאל כהן, שלמה מודיאנו, אהרון פיפאנו, א' רקנטי, מואיס בנבנישתי, ניגשה אז לכולם והצליחה לשכנע את רובם לא לעבוד בשבתות.

אולם עתה התחילו גם חלק ממנהיגי הקהילה, מן המתונים ומן הציונים הכלליים, לא רק להשלים עם המצב, אלא גם לטעון שאחרי שכל המחאות נדחו, והחוק נתקבל ומתבצע, יש לקבל את הדין, כי "דינא דמלכותא דינא" (זה היה המשפט היחיד שידעו עסקנים אלה שהיו ברובם אף נגד התעמקות מיותרת בלימודי היהדות). כך טענו גם כמה עיתונים יהודים – ביניהם "איל פואיבלו" (בלאדינו) ו"פרוגרי" (בצרפתית).

בראשית יוני 1925 שלח "פרו-ישראל" מברק לספירידיס, שר הכלכלה הלאומית דאז, כלהלן:

"מר קאנאבוס, המושל הכללי, הצהיר רשמית למשלחת הקהילה היהודית, כי על שולחן האסיפה הלאומית הונחה הצעת תיקון לחוק למנוחת יום ראשון המכניס בו שינויים בלקחה בחשבון את האינטרסים הכלליים של המדינה ותביעות היהודים. נא להבריק לנו את טקסט ההצעה הנדונה וכן את תאריך תחולת התיקון לחוק כדי להשקיט את התסיסה בציבור שלנו".

תשובת ספירידיס לא איחרה לבוא:

"עיתון פרו-ישראל,

בתשובה לשאלתכם הטלגרפית אנו מביאים לידיעתכם כי שום הצעת חוק לא הונחה לפני האסיפה הלאומית בקשר למנוחת יום א' של יהודי שלוניקי; הצעת החוק שאכן הונחה, בלי קשר כלל למנוחת יום א' של יהודי שלוניקי, מביאה כמה שינויים למה שהינו בתוקף בכל יוון. אנו שולחים לכם בדואר את נוסח הצעת החוק".

ואכן בהצעה לתיקונים בחוק מנוחת יום א' נאמר כי "תותר פתיחת עסקים מסחריים 4 שעות ביום א', במקומות שבהם יש אוכלוסיה פחות מ- 8000 נפש, כדי למנוע אי סדרים בחיים הכלכליים והמסחריים של הערים הקטנות".

בכל אופן "פרו-ישראל" נתפס בתיקון כללי זה ל- 4 שעות (לערים קטנות), וביקש במברק מהציר היהודי בפארלאמנט יוסף סאיאס, להשתדל להכניס בהזדמנות זו תיקון נוסף לפיו יורשו גם יהודי שלוניקי לפתוח 4 שעות ביום א', כלהלן:

"19/6/25, לכב' הציר סאיאס, רח' קאלרגיס 7, אתונה.

אנו חושבים כי מתפקידך לפנות לממשלה בקשר לכוונותיה לבצע את חוק מנוחת יום א' ליהודי שלוניקי במילואו למרות הבטחות רשמיות נשנות להביא שינויים בחוק לטובת האלמנט היהודי. אם יהיה צורך נוכל להבטיח תמיכת צירים אחרים סטופ. הכרחי לדרוש הכנסת סעיף להצעת החוק המוגשת לבית הנבחרים לזכות את יהודי שלוניקי בארבע שעות היתר עבודה ביום א', שהוענק לערים קטנות, וביטול סעיפים המחייבים מוכרי פירות וחנווני מכולת לסגור יום א' כולו. הברק החלטה".

סאיאס ענה מיד:

"מבטיח להגיש ביום ב' תיקון לפיו ייהנו יהודי שלוניקי מארבע השעות שהוענקו ביום א' לערים קטנות".

מברקים באותה רוח נשלחו לראש הממשלה מיכאלאקופולוס, לפאפאנדריאו, שר הכלכלה הלאומית, ולקאנאבוס, המושל הכללי של שלוניקי.

ליגה "שומרי שבת"

בסוף תמוז תרפ"ה (1925) בעקבות החולשה שהתפתחה בעמדה של המנהיגות הרשמית, יזמו ה"מזרחי" ו"פרו-ישראל" הקמת ליגה "שומרי שבת" להמשך המאבק ולחיזוק ההכרה היהודית הפנימית.

בכנס היסוד של ה"ליגה" הוחלט בין היתר:

א. לפנות לקהל בנאומים ודרשות להחזיק מעמד ולשמור שבת על אף הכל;

ב. לקבל את הטקסט של החוק כדי לאפשר לאלה שמותר להם לפתוח כמה שעות ביום א', לנצל דבר זה בלי הטרדות;

ג. לשלוח הודעות ואזהרות אחרונות לכל היהודים הפותחים בשבת, לא לעשות מעשה בגידה זה, ולכל הקהל – לא לקנות אצל יהודים אלה כל ימות השבוע;

ד. להזמין את הרבנים, הדיינים והחכמים להצטרף לליגה "שומרי שבת" ולהיות מפעיליה;

ה. לבקש מוועד הקהילה להפריש כספים לעזרת היהודים שבגלל שמירת שבת איבדו חלק מפרנסתם; לדרוש מהסוחרים מחללי השבת להתפטר מוועד הקהילה ומהוועדות השונות; להזהיר את החזנים הרשומים¹⁸ לא לפתוח עסקיהם ולא לעבוד בשבת;

ו. לגייס 500 חברים לפחות.

לעומת העמדה התבוסנית של ראשי הקהילה, תמכו במאבק זה העיתונות היהודית בחו"ל (כגון "ישראל" באיטליה), ובעיקר – ה"ג'ויינט פ'וריין קומיטי" וכן ועד הדיליגאציות היהודיות¹⁹.

המערכה החיצונית והפנימית היתה קשה וממושכת. רוב הציבור השלוניקאי ואגודותיו, אחרי הפגנותיו ומחאותיו, עבר לאט לאט לסדר היום, קיבל את הדין, ובהדרגה התחילו רבים וטובים לעבוד, לסחור ולפתוח חנויות בשבת.

רבים שלא רצו לחלל שבת, התחילו להגר מיוון, רובם לצרפת ואיטליה, ומיעוטם – לאר"י.

מי שלא נכנע ולא קיבל את הדין היו הסתדרות ה"מזרחי", "פרו-ישראל", וליגה "שומרי שבת", שהמשיכו בעקשנות במלחמתם לביטול החוק ולא נלאו לקרוא שוב ושוב לארגן את כל משאבי היהדות השלוניקאית והעולמית למלחמה נגד חוק זה. בזירה הפנימית כאמור היו העניינים יגעים והופגנו חולשה ונסיגה. אולם לקריאת א' רקנטי ואזעקותיו נענו לוסיין וולף מה"ג'ויינט פ'וריין קומיטי" מצד אחד, וליאו מוצקין וועד הדלגאציות מצד שני, וכל אחד מגופים אלה בתחומי השפעתו ופעילותו, השתדל כמיטב יכולתו למחות, לגייס תמיכה, לפנות לשגרירי יוון, לוועדות חבר הלאומים ולדעת הקהל העולמית – כדי לגרום לביטול החוק או להכניס בו שינויים לטובת היהודים.

לצערנו התזכירים של גופים אלה והמכתבים שנשלחו אליהם אינם בידינו, אך נביא כאן את התשובות של אלה שאליהם הופנו, ומהם נוכל לעמוד על המערכה הממושכת המתמדת והעקשנית שנוהלה בקשר לכך גם בשנות תרפ"ו-תרצ"ב (1926-1932). התכתבות מסועפת התנהלה בין רקנטי ובין שתי ההסתדרויות היהודיות דלעיל, והרי ציטטות מכמה מכתבים:

ב-15/7/25 כותב לוסיין וולף לרקנטי:

"קיבלתי מכתבך מ- 2 לח.ז. הוועד שלנו אינו חושב כלל להרפות מן המאמצים בקשר לקהילתכם... מיד עם התקבל החוק פנינו לשגריר היווני בלונדון והוא שלח את מכתבנו לאתונה... יתכן כי בגלל חילופי הממשלות נשתהתה התשובה... לא אוכל לצערי לקבל הצעתך לבקר בשלוניקי ובאתונה..."

ב- 23/9/25 כתב ליאו מוצקין לרקנטי:

"קיבלתי מכתבך מ- 18/9/25... כאשר הייתי בג'נבה נפגשנו אברמסון ואני עם מר רנטיס, שר החוץ היווני ושליח יוון לחבר הלאומים, ודיברנו איתו על חובת המנוחה של יום א' בשלוניקי. מר רנטיס האזין בהקשבה טובה לדרישותינו בקשר לשינויים שיש להכניס בחוק: בעיקר שיורשה ליהודים לפתוח את עסקיהם שעות רבות ביום א'. מר רנטיס ביקש שנגיש לו תזכיר על כך..."

ב- 30/9/25 מציע מוצקין לרקנטי כי ועד הקהילה ישלח נציג לג'נבה לוועידת המיעוטים הלאומיים שתתקיים ב- 15/10/25. אך ועד הקהילה לא מצא לנחוץ לעשות צעד זה...

אנשי ה"ג'ויינט פ'וריין קומיטי" לא יכלו להיות יותר קיצונים מאנשי שלוניקי הרשמיים. על אף הבקשות החוזרות ונשנות של רקנטי לפעול נמרצות ולהעלות את הבעיה ישירות בפני חבר הלאומים, היסס לוסיין וולף לעשות זאת, כיוון שהחוגים המתונים מבין היהודים בשלוניקי היו נגד צעד זה.והרי מה שהוא כותב לרקנטי ב- 2/10/25:

"קיבלתי את מכתבך מ- 18 האחרון... בהתחשב בחילוקי הדעות שהתעוררו [בתוך המוסדות היהודים] בשלוניקי בקשר למנוחת יום א', לא מצאתי לנכון לעשות מאמץ להביא את העניין באופן רשמי בפני המליאה של חבר הלאומים כאשר ביקרתי לא מזמן בג'נבה. אף על פי כן... היה לי ראיון ארוך עם מר רנטיס... הוא הבטיח לי שכאשר יחזור לאתונה הוא יבדוק את הנקודות שמסרתי לו וייוועץ עם עמיתיו [בממשלה] כדי להגיע להסכם ידידותי..."

האגודה היהודית למען חבר הלאומים

בנסיונו של עורך "פרו-ישראל" לגייס את חבר הלאומים להתערב ולהשפיע על ממשלת יוון לבטל את חוק שבתון יום א' הוא נעזר בידידו וחברו לרעיון מבולגריה. החל משנת תרפ"ד (1924), התנהלה חליפת מכתבים ערה ורצופה בין ד"ר שאול מיזאן, משורר, עסקן, מראשי יהדות בולגריה, אקטיביסט ציוני, שהצטרף למחנה ז'בוטינסקי, לבין אברהם ש' רקנטי, במטרה לייסד אגודה יהודית למען חבר הלאומים ביוון, על מנת להיעזר גם בה במערכת לביטול חוק מנוחת יום הראשון. מספר על כך א' רקנטי:

"נרתמנו לעבודה. ביקשנו מהפרופ' ד"ר רויסן, המזכיר הכללי של האיגוד הבינלאומי של האגודות למען חבר הלאומים, שיבוא לשלוניקי לשם נתינת יד לייסוד האגודה. הוא לא יכול לבוא, אבל הבטיח לנו שהליגה היוונית שהיתה קיימת באתונה, מוכנה להשפיע על הממשלה היוונית לשינוי המצב לטובת הציבור היהודי בקשר לבעיית השבת.

כתבנו איפוא ב- 7 ביוני של אותה שנה לפ'וסיאון נגריס, יו"ר 'האגודה היוונית למען חבר הלאומים' שיירתם להגנה על הזכות שלנו לשבות אך ורק בשבת ולא ביום ראשון. ד"ר מיזאן, יו"ר האגודה למען חבר הלאומים בבולגריה, כתב לנו שנמציא לו תזכיר מפורט על בעיית מונחת יום הראשון, בכדי לנהל פעולה לטובתנו באיגוד הבינלאומי בברוקסל.

שלחנו את התזכיר בשם הסתדרויות שונות. פרופ' רויסן יעץ לנו לייסד אגודה יהודית למען חבר הלאומים בשלוניקי, אך הודיענו כי לפי התקנון, האיגוד הבינלאומי אינו יכול להכיר אלא באגודה אחת במדינה; עלינו לארגן איפוא את האגודה בעירנו אולם הפעולות הרשמיות תיעשינה באמצעות האגודה היוונית. כשפנינו למר נגריס, יו"ר האגודה היוונית, הוא כתב לנו מלים יפות בלתי מחייבות, והאגודה לא עשתה דבר לעזור לנו.

בכל זאת כדי לא להחמיץ שום אפשרות יסדנו באביב תרפ"ז (1927) את האגודה בשלוניקי, ושלחנו את התקנון לפרופ' רויסן בצירוף בקשה דחופה מצידנו לבוא ליוון על מנת להכיר מקרוב את גודל הקאטאסטרופה הרוחנית, המוסרית והגשמית שהשיגה את היהדות היוונית בשל חוק מנוחת יום א', ולהפעיל את השפעתו הגדולה אצל השלטונות לביטול החוק האכזרי. המזכיר הכללי ענה לנו שמפאת התחייבויות אחרות אין באפשרותו להיענות לבקשתנו, ושוב הציע שנפנה לאגודה היוונית, כפי שמחייב התקנון, כדי ליצור מועצה משותפת לפעולה; הוא ימציא את תוכן איגרתנו לאגודה היוונית.

במכתבו אלי מ- 9 בספטמבר 1927 הביא ד"ר מיזאן לידיעתנו כי ב- 7 באוקטובר של אותה שנה יתקיים כינוס עולמי של נציגי האיגוד הבינלאומי של האגודות למען חבר הלאומים בסופיה, וכי עלינו למסור לאיגוד הודעה על יסוד אגודתנו כדי שנוכל לשלוח צירים לכינוס. אך שוב לא התאפשר הדבר בגלל התקנון. ד"ר מיזאן דיבר בכינוס עם מר אריגרופולוס, מיניסטר בממשלת יוון ומושל שלוניקי לשעבר, שאמר לו כי הוא מכיר, כביכול, בצדקת טענותינו והבטיח כי האגודה היוונית בעצמה תפעל לטובתנו אצל הממשלה. גם הציר היווני השני, מר למביריס, הבטיח לו לבוא לשלוניקי להשתדל למצוא דרך לפעולה משותפת עם האגודה שלנו, ואם לא נוכל לבוא לידי הסכם, יבוא הפרופ' רויסן לשלוניק ואתונה, להסדיר את העניינים.

לדאבונינו כל מאצינו נתקלו בקשיים ממשיים: הצירים היוונים לא קיימו, כמובן, את הבטחותיהם – ואף פרופ' רויסן לא תמך בנו – מחמת העמדה השלילית כלפי דרישותינו מטעם האגודה היוונית, שדרכה היינו מוכרחים לפעול.

בשל האווירה העויינת והנקמנית ששררה באוכלוסיה היוונית, בעיתונות ובחוגי השלטונות ביחס להכרת זכותנו הבלתי מעורערת לנוח בשבת ולא ביום ראשון, התחמקה האגודה היוונית – שהיתה צריכה להיות לנו לפה – למלא את חובתה האלמנטארית, ובאי כוחה השתיקו את דרישותינו הממשיות תוך שהעתירו דיבורים על העקרונות המופשטים של צדק ויושר שעל משמרתם צריך לעמוד חבר הלאומים. למעשה נקטו עמדה מתנגדת לגמרי בהציגם את העניין בצורה מסולפת. הכל היה מעשה תרמית ואחיזת עיניים, עד כדי תיאור הגזירה הנוראה כחקיקה סוציאלית לטובת האוכלוסיה היהודית...

התמונה מתבלטת בכל כיעורה ורשעותה במכתב, רווי כזבים ובדיות, שמר ארגירופולוס כתב ב- 9 בנובמבר 1927 לפרופסור אנדריאדיס, היו"ר דאז של האגודה היוונית למען חבר הלאומים באתונה, אחרי השיחות שהיו לאחרון בסופיה עם ד"ר מיזאן ופרופ' רויסן. והנה דבריו:

'עוד משנת 1913 מקיימים מספר גדול מאד של מפעלים יהודיים, מרצונם הטוב, את מנוחת יום ראשון והם מפיקים תועלת מזה. ואכן יש תועלת ממשית להרבה מפעלים העובדים בשותפות עם אחרים להשתמש בהסדר זהה (לכל האוכלוסיה) על ימי העבודה ושעותיה...

אני סבור כי מנוחת יום הראשון מהווה תקנה חברתית המבוצעת בדייקנות ביוון, בעלת מגמה אנושית, הנהפכת יותר ויותר לנוהג. אני משוכנע, כי בנסיבות אלו, ארגוני הפועלים, (המרובים כל כך בשלוניקי) שביניהם נמנים היהודים במספר גדול מאוד, היו מוחים היום בתוקף רב נגד ביטול חוק המנוחה של יום ראשון. אני חושב איפוא שכעת אי אפשר לבטל את הצעד הנקוט'...

ביודענו את התנועה הכבירה של התנגדות לחוק המתועב, האנטי מוסרי ואנושי, שסחפה את כל היהדות היוונית וזיעזעה יסודותיה החברתיים – איך להגדיר את העמדה הזאת של סילוף עובדות חוצפני והתכחשות לאמת ולמציאות מצד נציגי האגודה שדגלה בהגשמת עקרונות אנושיים נעלים? כל תקוותינו להיעזר באגודה היוונית למען חבר הלאומים – ובאמצעותה בחבר עצמו – עלו בתוהו".

הצלחות והכשלות

בד בבד עם הפעלת גורמי חוץ נמשכה הפעילות גם בשלוניקי עצמה: "פרו-ישראל" מ- 2/10/25 קרא ליהודים להחרים את הבחירות, או לפחות את הרשימה הרפובליקאית של פאפאנאסטאסיאו, שהיה היוזם של חוק יום א', והמליץ בעד הרשימה של מיטאקסאס, שהוא ה"רע במיעוטו" (הקולות היהודים ניתנו בסופו של דבר לכל הרשימות ואיבדו את ערכן מבחינה יהודית).

ליגת "שומרי שבת" אירגנה אסיפת מחאה נגד חוק מנוחת יום א' בקולנוע "המגדל הלבן", בשבת ב' בטבת תרפ"ו (19/12/25), בשבוע בו הגיע ראש הממשלה החדש, פאנגאלוס, לביקור בשלוניקי. המון עצום מילא את האולם, רבים הצטופפו במעברים, במסדרונות וכו'. ציר הפארלאמנט לשעבר סאיאס פתח וסיפר על מאבקו נגד החוק, והציר לשעבר יצחק שאקי, אף הוא השמיע מחאת ציבור הבוחרים. אח"כ דיבר רקנטי, נשיא ה"מזרחי" ו"שומרי שבת", חריפות נגד הממשלה, תקף גם מספר יהודים שכבר התחילו לפתוח בשבת, וקרא לא להיכנע ולהמשיך במלחמה.

החלטות האסיפה הועברו לפאנגאלוס, ראש הממשלה, ולפאנאיוטופולוס²⁰, המושל הכללי. לזה האחרון נמסרה ההחלטה ע"י משלחת, והוא הבטיח להם הבטחות כקודמיו – להמליץ על שינויים לטובה בחוק...

אחרי עלות פאנגאלוס לשלטון נסתמנה אפשרות של הכנסת מספר שינויים בחוק, לפיהם יורשו היהודים לפתוח כמה שעות ביום א'.

באפריל 1926 שלחה ליגה "שומרי שבת" את המברק הבא:

"לגנרל פאנגאלוס, אתונה.

בהסתמכנו על ההבטחות המפורשות שניתנו לנו על ידי מר פאנאיאטופולוס, אנו פונים בשם האוכלוסיה היהודית, לרגשות הצדק הנעלים שלך, כדי שתעניק ליהודי שלוניקי חופש עבודה ביום ראשון היותר והם נחים בשבת, ובדרך זו תצילם מהרס כלכלי המצפה להם אם יעבדו רק חמישה ימים בשבוע. נא לשלוח לנו טלגרפית את תשובתך החיובית לכתובת אברהם רקנטי".

כן נשלח על ידה מברק לפאנאיאטופולוס:

"מזכירים לך ההבטחה שנתת להסתדרויות היהודיות להכניס שינוי מהותי בחוק מנוחת יום ראשון בהשפיעך על מר פאנגאלוס, כל היהדות מחכה לפעולתך המושיעה. נבקש להבריק תוצאות חיוביות לכתובת אברהם רקנטי".

ואכן פאנגאלוס כאשר עלה לשלטון הכריז אז על דיקטאטורה, פיזר את הפארלאמנט, נטל לידיו את כל הסמכויות, ובין יתר הצווים שהוציא היתה הוראה המתירה ליהודים לפתוח את החנויות ביום א' מ- 10.00 בבוקר עד 1.00 אחרי הצהרים.

היהודים כמובן שמחו על כך, ויצחק כהן, שהיה כתב יט"א בעיר, הבריק לסוכנות הידיעות בפאריס: "פאנגאלוס רוחש טובות ליהדות יוון העניק שלוש שעות עבודה ביום א'".

ועד הדיליגאציות שראה בכך – בצדק – את הישגו האישי של רקנטי, כתב לו במכתב מ- 18/5/26:

"בעקבנו מתוך עניין אחרי כל תולדות המאבק הרציני, שיש לו אף חשיבות גדולה בשביל היהדות כולה, שאתה מנהל למען השגת ריכוך החוק על חובת המנוחה ביום א', נודע לנו בשמחה גדולה כי מר פאנגאלוס, נשיא הרפובליקה היוונית, הרשה זה עתה ליהודי יוון לעסוק בעבודתם ביום א' במשך שלוש שעות. אנו מביעים לך את ברכותינו הכנות..."

אולם השמחה היתה מוקדמת.

ברגע שהתפרסם הצו הממשלתי יצאה כל העיתונות היוונית בהתקפה ארסית ואנטישמית הגד ההוראה הזאת, וכל האגודות והאיגודים המקצועיים – פרט לארגון הפועלים "קופת העובדים" – כולל עיריית שלוניקי²¹, לשכת המסחר, איגוד הסוחרים – כתבו מכתבי מחאה נזעמים לממשלה לבטל את צו הוויתור הזה. ואמנם שלושה ימים לאחר ההודעה על ה"היתר", פרסמה הממשלה הודעה, כי היתר זה לא יבוצע אלא בהסכמת העיריה ולשכת המסחר בשלוניקי...

ואכן במכתב תשובה של רקנטי מ- 25/5/25 לוועד הדיליגאציות הוא קורא לא להיתפס להשליות אלא 'להמשיך ללחוץ על ארה"ב ואנגליה שיעכבו את המלווה בסך 28,000,000 דולרים שעמדו להעניק ליוון ליישוב הפליטים מאסיה הקטנה שהגיעו ליוון. והרי קטעים ממכתבו:

"בתשובה למכתבכם מ- 18 דנא, אני מודיע לכם שהשמחה שמילאה את ליבנו לזמן קצר, פינתה מקומה למרירות וייאוש עוד יותר גדולים...

הממשלה הודיעה, אחרי שלושה ימים, כי הצוו הנדון לא יוכל להיכנס לתוקפו בלי הסכמה מוקדמת של מועצת העיר ולשכת המסחר העירוניות. כיוון שמוסדות אלה [בעירנו] חדורים תודעה אנטישמית וגילו תמיד התנגדות חריפה לפתיחת העסקים ביום ראשון, משמעות התנאי הוא ביטול גמור של הצוו המקורי.

הרושם בציבור שלנו היה נורא, כי בני דתנו שקיוו כל הזמן לשינוי לטובתנו, הסכימו לקרבנות גדולים בסוגרם, ברובם הגדול, בשבת ויום ראשון. אבל בראותם את הכישלון שנחלנו אחרי נסיון הלחץ האחרון על הממשלה, איבדו הכל כל תקווה כמעט, ומספר גדל והולך של יהודים התחילו לפתוח את העסקים בשבת...

העיקר ברגעים החמורים כל כך עבור היהדות שלנו, הוא להשפיע וללחוץ בכל הדרכים. – למשל, באמצעות מר אריק דרומון ששהה בזמן האחרון ביוון והשומר על קשרים הדוקים עם מר פאנגאלוס, נשיא הרפובליקה שלנו, שישפיע עליו לפרסם בזמן הקרוב ביותר פקודה מרשה ליהודים הנחים בשבת להמשיך לסגור את עסקיהם [ביום א'].

אנו מבקשים מכם לעשות את המאמצים העליונים על מנת להציל את הציבור היהודי שלנו בהפעילכם את כל האישים בעלי המשרות הרמות ביותר, בייחוד בארצות הברית – הצריכה להעביר ליוון בימים אלו את יתרת המלווה בסך של 28 מיליון דולרים, ובאנגליה – המסדירה בימים אלה את החובות של יוון כלפיה, או בכל ארץ אחרת...

הננו מבקשים מכם להודיענו על כל מה שתעשו לטובת יהדותנו אכולת-הייאוש".

מכתב אחר נשלח ב- 27/5/26 – בהשראת "פרו-ישראל" – ע"י אלברט בן רובי, עורך דין ידוע ואף מועמד בבחירות לפארלאמנט, לידידו גנרל פאליאלוג, המפקד הצבאי של אתונה, ובו נאמר בין היתר:

"אני מביע לך את צערי העמוק על שעזבת את שלוניקי, דבר שגרם להפסקה זמנית ביחסינו הידידותיים... ביום ראשון שעבר, במשך טיול שערכנו ב'באחג'י ג'יפ'ליק' יחד עם הגנרל זאפ'ירו, מנהל המשטרה ואנשים חשובים אחרים, שתינו לחייך ולחיי הגברת.

התרשמתי במיוחד מהמילים האדיבות כל כך שבהן אתה משתמש במכתבך מ- 12 דנא, בנוגע לציבור היהודי שאתה מחשיבו כ'גורם של קדמה ותרבות בארצנו'.

אני מנצל את ההזדמנות להעיר לך שדווקא האוכלוסיה הזאת הפעילה והחרוצה, שאנו חייבים לה, במידה גדולה, את שגשוגה והתפתחותה של שלוניקי, נמצאת עתה במצב של רדיפה דתית בגלל הכפיה של מנוחת יום הראשון, המהווה התנקשות חמורה בחופש המצפון והעלולה להביא בעקבותיה הרס כלכלי לציבור זה...

לדאבוננו, עקב השתוללות קבוצת אנטישמים, נרתעה ממשלת פאנגאלוס והתנתה את היתר פתיחת החנויות בהסכמתן של מועצת העיריה ולשכת המסחר, ארגונים ריאקציונרים ושוביניסטים, אוייבי היהודים, וביטלה בכך למעשה את הצוו הליבראלי. הנסיגה הזאת גרמה תדהמה ומרירות גדולה מאוד בין היהודים.

אתה מעריך באופן מיוחד במכתבך את שיתוף הפעולה שלי במשך הבחירות לנשיא הרפובליקה. אתה זוכר היטב שאחד התנאים ההכרחיים להשגת קולות היהודים, שהצביעו באחדות דעות מרשימה לטובת מר פאנגאלוס, היה הענקת החופש לעבוד ביום הראשון... בעוד חודשים אחדים יתקיימו הבחירות הפארלאמנטריות. איך אוכל לעשות את התעמולה הנחוצה לטובת הממשלה כאשר כל הציבור היהודי חש כי ראשי-הממשל כאילו משתפים פעולה עם האנטישמיים ותומכים בתעלוליהם...

לדעתי, על מנת לרכוש [מחדש] את אמונם והכרת תודתם המלאים של אוכלוסיה זו, הקשורה קשר בל יינתק במסורת של מנוחת השבת, הכרחי שבעתיד הקרוב ביותר יפורסם חוק המתיר ליהודים לנוח בשבת ולעבוד ביום הראשון; בלי לנגוע בנוצרים, שיום הראשון מחייב עבורם, ובלי שהפעלתו תהיה כפופה להסכמתו של גוף ציבורי יווני כלשהו.

בו בזמן חשוב שייאסר על העיתונות לדון בבעיה, בכדי למנוע תסיסה שתוכל להיווצר מחדש. אני חוזר ואומר כי היהדות היוונית והעולמית, העוקבות בהתרגשות אחרי העניין של מנוחת יום ראשון ביוון, יגמרו את ההלל על מר פאנגאלוס כאשר יעשה מחווה כזה של ליבראליות רחבה...

הפעל-נא את השפעתך הגדולה כדי להגיע לתוצאות [חיוביות], שכל בני דתנו מחכים להן בקוצר רוח, והודע-נא לי על הצלחתך בהקדם".

בלשכת המסחר של שלוניקי היו חברים גם 17 חברים יהודים. באסיפה הכללית של הלשכה בה הוחלט לדרוש מפאנגאלוס לבטל את היתר העבודה של שלוש שעות ביום א', הופיעו רק 4 מתוך 17 החברים היהודים. "פרו-ישראל" היטה את זעמו נגד נכבדים אלה, ושאל – ב- 1/6/26 – "מדוע לא הופיעו לישיבת לשכת המסחר של שלוניקי – שמחתה נגד ההקלות ליהודים – 13 מתוך 17 החברים היהודים?!"

ארבעה הנציגים היהודים שהשתתפו באסיפה היו: יצחק שאקי, אלברט ארדיטי, יעקב מאסאראנו, ו-ל' בנבנישתי שהביעו התנגדותם להחלטה. אשר מלאך (חבר ועד הקהילה ומראשי הפידיראציה הציונית), יוסף בן שושן (חבר העיריה לשעבר), אשר סלמונה, סגן נשיא קורפוראציית סוחרי הטקסטיל, ויתר הגבירים – כל אלה לא הופיעו לישיבה.

השאלה של "פרו-ישראל" נשארה ללא מענה מצד הנוגעים בדבר. אך התשובה היתה ידועה – הנכבדים היהודים והסוחרים הגדולים נכנעו מזמן, מתוך פחדנות או בשל אינטרסים אישיים וחלק מהם כבר היה פותח עסקיו בשבת.

המשך המאבק – הפעלת גורמי חוץ

ושוב נשלח בסוף תרפ"ו (1926) מברק לפאנגאלוס:

"בפרוס הבחירות לנשיא הרפובליקה תאדיר את שמך לעד ולעולמי עולמים במעשה ליבראליות נדיב לטובת חופש המצפון של 80,000 נפשות באפשרך ליהודים לנוח בשבת ולעבוד ביום ראשון. המעשה שלך הנובע ממבועות הצדק העלאי יציל את היהדות היוונית מהרס כלכלי ומוסרי ויהיה לו הד עצום ביהדות העולמית".

כנראה שההוראה של פאנגאלוס המתירה פתיחת עסקים שלוש שעות ביום א' אף כי הוקפאה באופן רשמי, איפשרה ליהודים לעבוד בצורה בלתי רשמית כמה שעות בימי ראשון, והרוחות שקטו במקצת²².

בראשית תר"ץ (נובמבר 1929) – אחרי הפוגה מסויימת – ניסתה ה"מזרחי" (אחרי ש"פרו-ישראל" חדל להופיע) להשיג מהעיריה הקלות רשמיות ממשיות בשבתון יום א'. בראש העיריה עמד אז מאנוס, שנבחר גם בקולות יהודים והיה אהוד על הציבור היהודי. הוא קיבל את הבקשה לעיון. צעד זה של "המזרחי" נעשה כנראה בלי אישורו – או למרות רצונו – של ועד הקהילה, שכן העיתון "לה וירדאד" נדרש לדייק ולכתוב כי המשלחת שהגישה את התזכיר למאנוס היתה מטעם "המזרחי" ולא מטעם ועד הקהילה²³.

גם המאמצים ללחוץ על ממשלת יוון ע"י גורמי חוץ נמשכו בעקשנות ובהתמדה. להלן קטעים נוספים מההתכתבות עם לוסיין וולף:

ב-21/5/30 כותב וולף לרקנטי: -

"קיבלתי את מכתבך מ- 9 לח"ז... בקשר לעניין מנוחת יום א', יש לנו תביעה מיוחדת לתשומת לב מר ויניזלוס, בהתחשב בעובדה שהוא נתן לנו הבטחות מסויימות במשך ועידת השלום ב- 1919 בפאריס, ומשום כך אנו פונים אליו ישירות..."

ויניזלוס שהה בתקופה זו בג'נבה בהתכנס חבר הלאומים, ואנשי ה"פ'וריין ג'ויינט קומיטי", חשבו לפגוש אותו ולדבר איתו בקשר לכך.

בינתיים חלה לוסיין וולף וזמן-מה אח"כ נפטר. במקומו נתמנה ז' מ' ריטש, שכתב לרקנטי ב- 14/9/30:

"בתשובה למכתבך מ- 4 לח"ז... האפשרות לדבר עם מר ויניזלוס בקשר למנוחת יום א' לא נזדמנה, כי הוא גמר את שהותו כאן, אך אני מקווה לחדש את השיחות עם נציגים אחרים של מדינתכם כאן..."

ב- 30/10/30 כתב שוב ריטש לרקנטי:

"בהמשך למכתבך מ- 3/9/30... אני שולח לך עכשיו העתק תזכיר שהגשתי לשר החוץ שלכם כאשר הייתי בג'נבה, וכן העתק מתשובתו..."

בתזכיר מעלה ריטש בשם ה"פ'וריין ג'ויינט קומיטי" את כל הטענות של קודמו וולף ומזכיר את מכתבו של ויניזלוס (המצוטט בתזכיר של וולף). כן הוא מביא לדוגמא כי כל החוקים או חוקי העזר שהוצאו בבריטניה, נותנים אפשרות ליהודים לפתוח עסקיהם ביום א'.

במכתב התשובה שלו, מ- 23/9/30, ענה שר החוץ היווני, א' מיכאלאקופולוס, לריטש, כי יעיין בדבר בחוזרו לאתונה. "בכל אופן הנני יכול להגיד כבר עתה, שזהו עניין לשלטונות המקומיים [לטפל בו], ויש לי הרושם שהדברים סודרו. יש לציין כי שום תלונה או בקשה בנדון לא הוגשה לממשלה, כד נדמה לי, מטעם המעוניינים, בשנים האחרונות..." – שקרים דיפלומאטיים, שהכילו אמת מסויימת; אכן בשנים האחרונות לא פנה ועד הקהילה באופן רשמי לממשלה, והמאבק נוהל בידי קומץ עקשנים מ"המזרחי" ו"שומרי שבת".

גורם אחר שהופעל ע"י "המזרחי" לפעול למען ביטול הגזירה באותה תקופה, היתה הסתדרות עולמית "שומרי שבת" (שמושבה היה בברלין) בראשותו של הרב שמואל גרינברג (אח"כ יו"ר המועצה הדתית לת"א-יפו).

הרב גרינברג, כיושב ראש ההסתדרות העולמית של "שומרי שבת", עמד בחליפת מכתבים ערה ומתמדת, מתרפ"ח ועד תרצ"ג, עם רקנטי (שנבחר כחבר לוועד המרכזי של הסתדרות זו) כדי לפעול במרץ להחזרת עטרת השבת ליושנה, עודד את שומרי שבת בשלוניקי במאמציהם התמידיים לביטולו או המתקתו של גזר הדין הנורא. יחד עם זה טיפלו בעזרתו גם בבעיות שניות במעלה, כגון מנוחת התלמידים בשבת בבתי-הספר, הכנת התערוכה העולמית על השבת, וכו'.

בעקבות לחץ חוזר ונשנה שהופעל משלוניקי, פתחה ההסתדרות העולמית "שומרי שבת", יחד עם הסתדרויות יהודיות אחרות, בפעולה מחודשת להכנסת שינויים בחוק מנוחת יום א' לטובת היהודים השובתים בשבת; נעשו צעדים דחופים אצל ראש ממשלת יוון, אלפתרוס ויניזלוס להשגת המטרה. הרב גרינברג בא במיוחד לאתונה על מנת להעמיד את ויניזלוס על העוון המשווע הנעשה על ידי הממשלה היוונית ליהדות שלוניקי ומסר לידיו תזכיר מפורט מטעם ההסתדרות העולמית ואגודת "שמירת שבת" מהולנד, שהכיל בין היתר, את התקנות המקילות שהותקנו במדינה זו לטובת היהודים בקשר עם מנוחת יום הראשון, לשם יישומן גם ביוון.

אך כל הצעדים, הלחצים וההתערבויות לא שינו באופן יסודי את יחס הממשלה היוונית. והחוק האנטי דימוקראטי והאנטי יהודי נשאר בתקפו.

אנטישמיות גוברת – רצח השבת

בעקבות התגברות ההסתה האנטישמית באמצעות העיתונות היומית, בעיקר ע"י העיתון "מאקידוניה", הצגת סרטים על רקע של סילופים דתיים (פרשת "מלך המלכים") התארגנות אגודות לאומניות חצי פאשיסטיות (כגון "אלאס" ו-E.E.E), סימון כתובות על בתי יהדוים, הכאת יהודים ופרסום כרוזים אנטי-יהודיים, ובעיקר אחרי האנטישמיות הגלויה והברוטאלית שנתגלתה בפוגרום בשכונת קאמבל ב- 28-29 ביוני 1931 – הבין כבר כל ילד יהודי כי על השאלה שנזרקה בתרפ"ד "מאבק או יציאה", ניתנה כבר תשובה מוחצת ע"י היוונים – העם והממשלה – שכוונתם היתה להיפטר מהיהודים. חוק מנוחת יום א' היה חלק מכוונה יוונית זדונית זו.

ואכן, ההגירה הזוחלת שהייתה קיימת כבר זה כמה שנים, בעיקר לצרפת, הפכה עתה מתרצ"א והלאה, בעזרת הארגונים הציוניים – ובעיקר "המזרחי" והצה"ר – לעליה גדולה לארץ ישראל.

כל מי שרצה לשמור שבת, לתת חינוך יהודי לבניו, לחיות חיים יהודיים מלאים וגאים – כפי שהיו רגילים בשלוניקי מדורי דורות – השתדל ועלה לארץ.

אולם לגבי אלה שנשארו בשלוניקי חדלה השבת כמעט להתקיים. רוב רובם של הסוחרים, החנוונים והפועלים עבדו בשבת, ואפילו בעלי החנויות מבין היהודים שומרי המצוות הקפדנים, לקחו שותפים יוונים כדי שיוכלו לפתוח חנויותיהם ביום זה ב"היתר". מחזה רגיל היה בשנות תרצ"ג-תרצ"ט לראות יהודים הולכים בשבת מוקדם בבוקר לבית הכנסת, ואחרי התפילה – ממהרים למרכז המסחרי לפתוח עסקיהם... הדרשות של הדרשנים המפורסמים, שבהם היו מלמדים את הקהל דינים והלכות מתובלים בדברי מדרש ואגדה, וכן נאומים על ערכה של השבת, היו נערכים ביום א' בערב...

כך הלכה ונרצחה השבת בשלוניקי במשך כעשרים שנה לפני שנרצחו תושביה היהודיים במשרפות אושוויץ.

הערות שוליים:

1. ראה בשבועון "פרו-ישראל", גליונות אפריל 1922.
2. עיתון Lindépendant גיליון 6 ביולי 1924. גם עורך ה"פרוגרי" סיפר (בגיליון 15 ביולי 1924), כי בשיחה שקיים עם פאפאנסטסיאו, דיבר עם ראש הממשלה יוונית. הלה בחשבו אותו ליווני, אמר לו שאכן שבתון יום א' יבוצע, אולם כאשר נוכח שהוא יהודי, נבוך, מלמל ואמר כי טרם בדק את העניין לאשורו וסיים את הראיון בחיפזון.
3. "אינדיפנדאן", 7/5/1924. בכל האמנות שנחתמו עם ארצו
שונות בוועידת השלום ב-10/5/1919 וכן באמנת סבר (Sèvres) הנ"ל – ע"ש עיירה צרפתית ליד ורסאיי – נכלל סעיף בקשר לשבת. ועד הדיליגאציות היהודיות הגיש לוועידת השלום תזכיר בשם 9 מיליון יהודים, ודרש להכניס בחוזה השלום, סעיפים שונים להבטחת הזכויות הלאומיות, הדתיות האתניות והלשוניות של היהודים בכל הארצות. הסעיף השמיני של התזכיר אומר: "האנשים שיש להם יום מנוחה אחר מאשר יום א', לא תימנע מהם האפשרות לקיים ביום זה או בימי חגיהם עבודה שלפי חוקי דתם נחשבת כחטא: כן לא יימנע מהם לעסוק בעסקיהם ביום א' או בימים קדושים אחרים". כל הארצות, כולל פולין וליטא הכניסו סעיפים אלה לחוזיהם (ראה "פרו-ישראל", גיליון 16 במאי 1934; ויניזלוס, נציג יוון, הגיב כמצוטט לעיל.
4. ועד הדיליגאציות (המשלחות) היהודיות (Comite des Delegations Juives) הוקם עם גמר מלחמת העולם הראשונה ביזמת ההסתדרות הציונית העולמית, כנציגות יהודית מוסמכת אחידה, שתביא בפני ועידת השלום את הדרישות בעניין זכויות המיעוטים היהודים וההגנה עליהם. ערב סיומה של ועידת השלום הוחלט על הפיכתו למוסד קבוע. הוועד פעל מאוגוסט 1920 עד לאוגוסט 1936, מועד כינוס הקונגרס היהודי העולמי. כמזכירו הכללי – ומ- 1924 גם כנשיאו – שימש ליאו מוצקין. לאחר פטירתו של מוצקין עמד בראש הוועד ד"ר נחום גולדמן. בשנת ייסודו הורכב הוועד מנציגי האסיפות היהודיות הלאומיות והוועדים היהודיים הכלל-ארציים של רוסיה, פולניה, אוקראינה, ליטא, צ'כוסלובקיה. גאליציה המזרחית, בוקובינה ובסאראביה; מנציגי הקונגרס היהודי האמריקני והקונגרס היהודי הקאנאדי; משליחי האסיפה המכוננת של היישוב העברי בא"י; מבאי-כוח ארגוני קהילות הסתדרויות, אגודות וכו' של רומניה, טראנסילוואניה ואיטליה; משליחי ההסתדרות הציונית העולמית, מסדר "בני-ברית" והוועד היהודי האמריקני. הקיבוצים היהודיים ביוון, פינלאנד ויוגוסלביה לא היו מיוצגים בו, אולם הוועד נתבקש על ידם לדבר גם בשמם.
בקיץ 1919 הגיש הוועד לוועידת השלום תזכיר בדבר הזכויות שיש להקנות למיעוטים במדינות החדשות, ותזכיר זה הונח ביסוד עבודת הוועידה להגנת המיעוטים, וכן תזכירים בדבר הגנת היהודים מפני פרעות ובדבר הבטחת התנאים לקיום הבית הלאומי בא"י.
ב- 1920 הגיש הוועד שני תזכירים לאסיפה הכללית הראשונה של חבר-הלאומים: בדבר רדיפות היהודים באירופה המזרחית ובדבר הפרעות ביהודי אוקראינה. באותן השנים נלחם הוועד על זכויות היהודים בארצות שונות, על תנאי התאזרחות סבירים (בארצות שונות של אירופה המזרחית) או ביטולן של גזירות אנטי יהודיות, וכן נגד קיפוחים וגירושים של יהודים. הוא אף טיפח את האגודות היהודיות למען חבר הלאומים.
5. בתאריך זה לא היוו היהודים אלא 25% מאוכלוסיית העיר.
6. כפי שנתפרסם בעיתון L'independant, גיליון 151, 2/7/1927.
7. כנראה הוא אלברט מולכו, עיתונאי בעל עט שנון, שהיה חותם בכינוי "נאפוליטאן".
8. אברהם ש' רקנטי, עורך העיתון "פרו-ישראל", חבר ועד הקהילה באותה תקופה.
9. ולמסור את המפתחות למושל הכללי (מכתב רקנטי לוועד הדיליגאציות מ- 9/7/24).
10. בגלל גזירת הממשלה מ- 1023, לפיה לא יוכלו היהודים להשתתף בבחירות הכלליות אלא בקוריה נפרדת, החרימו היהודים את הבחירות ולא היה אז בפארלאמנט שום ציר יהודי.
11. ראה "פרו-ישראל", 11 ביולי 1924.
12. עיתון "ל'אופיניון" מ-17 ביולי 1924.
13. בטיוטה היה כתוב להפנות את המחאה גם לחבר הלאומים, אך כנראה ש"המתונים" התנגדו לכך.
14. כנראה כדי לעקוף את הצנזורה היוונית.
15. ה"ג'וינט פ'וריין קומיטי" של ה"אנגלו ג'ואיש אסוסיישון", כלומר הוועד המאוחד לענייני חוץ של האגודה האנגלית-יהודית מלונדון.
16. האיכרים היוונים ניסו כמה פעמים בעבר להביא סחורותיהם לעיר, וגם לערוך את קניותיהם, בשבת, אולם כיוון שכמעט כל החנויות, בתי המסחר והשווקים – היהודים והלא יהודים – היו סגורים ביום זה, הם התרגלו לערות קניותיהם ולמכור יבוליהם ביום א'.
17. אנגליה.
18. מאות יהודים נרשמו כחזנים ע"י ועד הקהילה כדי לפטור אותם מהגיוס הצבאי.
19. אולם לא ועד האליאנס המרכזי, שכתב לאינטרקלוב היהודי ב-2/7/25, כי "לאור המצב הפוליטי העכשווי ביוון, מוטב להפסיק את כל הצעדים... ולא כדאי לדעתנו, בימים אלה, להביא את הבעיה הרצינית הזאת, בפני הסמכות הגבוהה הזאת [חבר הלאומים]..."
20. המושל הכללי של שלוניקי.
21. רק נציגי הפועלים הצביעו נגד החלטת העיריה. סגן ראש העיר היהודי אלברט ארדיטי וכן חברי מועצת העיריה היהודים עזבו את הישיבה במחאה. משלחות יהודיות שהזכירו שהזכירו לראש העיר פאטריקיום את הבטחותיו ליהודים לפני הבחירות נדחו בקש ובהבטחות מרגיעות.
22. "המזרחי" ו"שומרי שבת" פנו אז גם לכל בתי הספר הנכרים בשלוניקי לא להכריח את התלמידים היהודים לבקר בבית הספר בשבת, או לעסוק שם בחילול שבת, שהם מבקרים בהם ביום זה.
23. "לה וירדאד", א' בכסלו תר"ץ (3/12/29).