כדי להבין ולהעריך נכונה את אישיותו ומעשיו של רב סעדיה בן יוסף, הידוע יותר בכינויו "רב סעדיה גאון", יש להבין תחילה את התקופה שבה חי ופעל, תקופת הגאונים. תקופה זו מאופיינת בכך שרובו המכריע של העולם היהודי ראה את עצמו כפוף לאחד משני המרכזים העתיקים ביותר של היהדות: הארץ ישראלי או הבבלי, או שניהם. המנהיגים הרוחניים המוכרים של מרכזים אלה, המכונים "גאונים", עמדו בראש ישיבות בודדות (ישיבות סורא ופומבדיתא בבבל, וישיבה מרכזית אחת בארץ ישראל, שפעלה בערים שונות במהלך התקופה, בעיקר בטבריה ובירושלים) שזכו להכרה ולהוקרה בינלאומיות. חרף חשיבותה הרבה של תקופה זו כחוליה בשרשרת ההיסטוריה היהודית, היא כמעט שאינה מוכרת לקורא, ולכן ראוי לשרטט בקווים כלליים את מפת התקופה, בטרם נתמקד בדמותו הייחודית של רב סעדיה.

השאלה המקדימה והפשוטה לכאורה, שעלינו לענות עליה, היא שאלת הגבול הכרונולוגי: מתי החלה ומתי הסתיימה תקופת הגאונים? שתי נקודות המעבר, זו שבתחילת התקופה וזו שבסופה, לוטות במידה מסוימת בערפל, אמנם מסיבות שונות. אם ניגש לשאלת הזמן מנקודת המבט של תולדות הספרות הרבנית, נגלה שתקופת הגאונים באה אחרי תקופה עלומה עוד יותר, תקופת הסָבורָאים. המקורות העומדים לרשותנו להכרת תקופת הסבוראים מעטים ביותר, ואופי פעילותם של אישים אלה - ובמידה מסוימת אף קיומם - שנויים במחלוקת. דברינו הבאים מבוססים בעיקר על מקור מיוחד במינו ובעל חשיבות עצומה להכרת ההיסטוריה היהודית של האלף הראשון לספירה, הוא 'איגרת רב שרירא גאון'. מצד אחד ניתן לשייך את האיגרת הזאת לסוגה ספרותית אופיינית ביותר לתקופת הגאונים, השאלות והתשובות: שואלים מרחבי העולם היהודי הריצו את שאלותיהם בתחומים שונים, בעיקר בתלמוד ובהלכה, אל ישיבות הגאונים, והצוות הבכיר של הישיבה, ובראשו הגאון, שלח תשובות בכתב. אולם מצד שני,'איגרת רב שרירא גאון' חריגה מאוד בין תשובות הגאונים, הן מבחינת תוכנה והן מבחינת היקפה. למעשה זהו ספר קטן, שבו השיב רב שרירא (ואיננו יודעים האם ובאיזו מידה תרמו חכמי הישיבה האחרים ליצירת החיבור) בשנת 986 לספירה על מספר שאלות שהציגו לו חכמים מקירואן - מרכז יהודי חשוב באותם ימים, בתוניסיה של ימינו - ובראשם החכם המפורסם רב יעקב בן נסים אבן שהין. שאלות אלו עסקו בשני תחומים עיקריים; היווצרות ספרות חז"ל (בייחוד המשנה, הברייתות והתלמוד הבבלי) ומקומה בתולדות התורה שבעל פה, והמשכה של שלשלת המסירה לאחר תקופת האמוראים. בעוד השאלות המתייחסות לספרות חז"ל רבות ומפורטות למדי, הסתפקו השואלים בהצגת שאלה אחת, המנוסחת בצורה כללית ביותר, לגבי חמש מאות השנים שקדמו לזמנם: "ורבנן סבוראיי כיצד נסדרו אחרי רבינא (אחד מאחרוני האמוראים שיצרו את התלמוד הבבלי) ומי מלך (= כיהן) אחריהם מראשי הישיבות וכמה שנים מלך מאותו הזמן ועד עכשיו".

רב שרירא הקדיש לכך חלק ניכר מתשובתו, ואף הרחיב את הדיון לשאלה שהשואלים לא העלו כלל, היא שאלת תולדות האמוראים. לדבריו "ראינו לפרש לכם את עיקרי הדבר הזה וכיצד היתה ראשות ישראל מקדם וכיצד נחלקו שתי הישיבות, מכיוון שיש בדבר שיבושים" (כאן ולהלן מובאים דברי רב שרירא בתרגום מארמית). במילים אחרות, השואלים הניחו כנראה שידיעותיהם על תקופת האמוראים מספיקות ושאלו רק על התקופות המאוחרות יותר, אולם הגאון חשב שיש מקום ללמד אותם גם פרק בתולדות האמוראים. דברי רב שרירא באיגרת זו הם הבסיס העיקרי לכל הכרונולוגיה של תקופת הסבוראים והגאונים ואחד המקורות העיקריים לכרונולוגיה של תקופת האמוראים ולתולדות הספרות התלמודית.

לענייננו חשובים בעיקר דבריו על תקופת הסבוראים וראשית תקופת הגאונים. רב שרירא מתייחס לתקופת הסבוראים פעמיים, פעם בדיונו על התהוות הספרות התלמודית ופעם בסקירתו ההיסטורית. ההתייחסות הראשונה מצויה סמוך לסוף הדיון המפורט על היווצרות הספרות התלמודית, לאחר שתיאר כיצד ניתוספה "הוראה " סמכותית דור אחרי דור, עד שנפסקה בדורו של אותו רבינא שהוזכר כבר על ידי השואלים בהקשר זה ושצוין במאמר תלמודי מפורסם, יחד עם רב אשי, בתור "סוף הוראה". וכך אומר רב שרירא:

אף על גב שלא הייתה הוראה, היו פירושים וסברות הקרובים להוראה, והרבנים האלה נקראו רבנן סבוראי, וכל מה שהיה תלוי ועומד (בתלמוד) פירשו (אותו), כגון רב רחומי ורבה יוסי ורב אחאי מבי חתים... ורב רבאי מרוב ... וקבעו כמה סברות בגמרא, הם וגם הרבנים שאחריהם, כגון רב עינא ורב סימונא.

הוא גם מספק דוגמאות בודדות של פירושים וסברות של החכמים האלה שנכנסו לתלמוד. במילים אחרות, הסבוראים אמנם לא נהנו מן הסמכות ומן היוקרה שהיו מנת חלקם של האמוראים, אך הם נטלו חלק, שקשה להגדירו בצורה מדויקת, בשכלולו ובעריכתו הסופית של התלמוד הבבלי. דבריהם לא זכו להיכלל בקטגוריה הסמכותית ביותר של "הוראה" כדברי האמוראים, אך הם היו "קרובים להוראה" ואף זכו להיכלל, אם כי בהיקף מצומצם, בתלמוד הבבלי, היצירה הסמכותית ביותר של היהדות הרבנית. מסתבר שההבדל המכריע בין הסבוראים לגאונים, לפחות בעיני רב שרירא, הוא בדיוק בנקודה זו: הגאונים עסקו לא בעריכת התלמוד אלא בלימודו, בהוראתו, בפירושו וביישומו הלכה למעשה. התלמוד כבר היה בעיניהם מקור סמכותי הזקוק לפירוש, אך חתום וחסום (עקרונית) לתוספות ולשינויים.

לפני שנצטט את הקטע השני באיגרת רב שרירא המוקדש לסבוראים, נציין ששיטת התיארוך שהשתמש בה רב שרירא, כמו גם רוב המחברים במזרח עד קרוב לזמננו, היא שיטת התיארוך "לשטרות", כלומר לפי המניין הסֶלֶווקי, שהתחיל בשנת 312 לפני הספירה. הנה קיצור דבריו של רב שרירא על תקופת הסבוראים והמעבר לתקופת הגאונים:

ואחריו (אחרי רב סמא בריה דרבא) מלך רבה יוסי ובימיו סוף הוראה ונחתם התלמוד. והיו רבנן סבוראי ורובם מתו ב(מהלך) שנים מעטות... והיו שני שמד וצרות בסוף מלכות פרסיים ולא יכלו לקבוע פרקים ולהושיב ישיבות ולנהוג במנהגי גאונות עד אחרי כמה שנים, ובאו הרבנים (של הישיבה) שלנו מפומבדיתא לסביבות נהרדעא ב"מדינת" (=בעיר) פירוז שאבור. ואלה הגאונים שהיו בעירנו פומבדיתא אחרי הדברים האלה בסוף מלכות פרסיים מן שנת תת" ק (900 לשטרות= 588/9 לספירה): מר רב חנן מן אשיקיא ואחריו מלך רב מרי זקנינו ... ובימיו היה בסורא מר רב מר בן מר רב הונא גאון ...

קרוב לוודאי שהמעבר בין תקופת הסבוראים לתקופת הגאונים חל, לפי תפיסת רב שרירא, באמצע המאה השישית לספירה. הפעילות התקינה של הישיבות הגדולות בבבל נפסקה לזמן מה - כנראה כמה עשרות שנים - וכאשר הצליחו החכמים לחדש את פעילותן ולהעמיד שוב ראשי ישיבות או "גאונים", היה ברור להם שהם אינם שייכים עוד לתקופת הסבוראים אלא לתקופה חדשה, שנודעה במרוצת הזמן בשם "תקופת הגאונים".

עם זאת, יש לציין שידיעותינו לגבי מאתיים השנים הראשונות (לערך) של תקופת הגאונים מצומצמות ביותר, ומלבד שמות הגאונים שמספק רב שרירא באיגרתו אנו יודעים מעט מאוד על יהדות בבל וארץ ישראל, ובכלל זה על הגאונים וישיבותיהם, לפני אמצע המאה השמינית לספירה. באמצע אותה "תקופת ערפל" חלו שינויים מרחיקי לכת במסגרת המדינית והתרבותית שבה פעלו אנשי בבל וארץ ישראל, בעקבות הגל הגדול של כיבושי האסלאם במאה השביעית לספירה. עד תקופה זו חיו יהודי בבל תחת שלטון השושלת הססאנית שמוצאה מאיראן ודתה זורואסטרית, ויהודי ארץ ישראל תחת שלטון ביזנטי שדתו נוצרית; אך בעקבות מסעי הכיבוש של המוסלמים, שהוכתרו בהצלחה מדהימה, נוצר מצב חדש: כתשעים אחוז מכלל היהודים בעולם - ובכללם יהודי בבל, פרס, ארץ ישראל, לבנון, סוריה וצפון אפריקה - נמצאו תחת שלטון מוסלמי ובעולם תרבותי ששפתו ערבית.

המהפך הזה הביא בעקבותיו הזדמנויות ואתגרים חדשים לרוב. למשל, תופעת המרת הדת הייתה שכיחה הרבה יותר תחת הדת החדשה, ששאפה לצרף לשורותיה את מרב התושבים המצויים בשלטונה, מאשר תחת דת פרטיקולרית מאוד כמו הדת הזורואסטרית. במקרים מסוימים פעלו המומרים מתוך רצון לשפר את מצבם האישי, בין אם שאפו לזכות במשרות בכירות במערכת השלטונית ובין אם הרגישו מקופחים במסגרת היהודית (למשל במקרה של נשים שרצו להיפרד מבעליהן ולא הצליחו לקבל את הגט המיוחל). אולם מעבר לשיקולים מעשיים כאלה, אין ספק שהתרבות שהתפתחה בעולם המוסלמי, בשיתוף עם מיעוטים דתיים ובראשם הנוצרים, השפיעה במידה רבה על שכבות שלמות של האוכלוסיה היהודית שבתוכה. החשיפה לתרבות חדשה, דינמית ובעלת שאיפות אוניברסליות, שגם ידעה לתווך בין העולם בן זמנה לבין העולם היווני העתיק באמצעות תרגומים ועיבודים של יצירות קדומות, שינתה במידה ניכרת את הלכי הרוח ואת דרכי החשיבה של יהודי המזרח התיכון. חשיפה זו סיפקה, מצר אחד, הזדמנויות רבות להעשרת העולם התרבותי של היהודים ובני מיעוטים אחרים, אך מצד שני, היא הציבה אתגר גדול לאנשי האליטה היהודית הנאמנים לדתם ולמורשתם התרבותית. עליהם היה לבדוק כיצד ובאיזו מידה ניתן לשלב בין העולמות בלי לפגוע בקודשי היהדות, ולהיאבק על נפש המאמינים ה"פשוטים" יותר, שרבים מהם נמשכו אחרי התרבות השלטת במידה זו או אחרת, וחלקם התחיל לפקפק במורשתם היהודית או לפתח רגשי נחיתות כלפי התרבות הנוצצת שמסביבם. הניסיונות המגוונים להתמודד עם אתגרים תרבותיים אלה הם בין המאפיינים המובהקים של פעילותו המפוארת והענפה של רב סעדיה גאון, כפי שנראה בהמשך הספר.

השלכה טכנית יותר של כיבושי האסלאם הייתה האפשרות להדק את הקשרים בין קהילות יהודיות רחוקות זו מזו. התקשורת הבינלאומית הייתה סדירה ויעילה הרבה יותר כאשר יהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה חיו בתוך העולם המוסלמי, גם כאשר קמו שושלות שונות באזורים שונים, מאשר בתקופה הקדומה יותר שבה נמצאו יהודי בבל וארץ ישראל, למשל, תחת שלטונן של אימפריות יריבות. השיפורים בתקשורת השפיעו בעיקר מאמצע המאה השמינית ואילך, כאשר בירת האימפריה המוסלמית עברה מדמשק לבגדד (נוסדה בשנת 750), קרוב למרכזי היישוב היהודי הוותיק בבבל. מתקופה זו אנו עדים לזרם הולך וגובר של שאלות ותשובות, המחבר בין המרכז הבבלי לתפוצות, ומהווה גם סיבה עיקרית לכך שידיעותינו על חיי היהודים במזרח ותרבותם, מאמצע המאה השמינית ואילך , עולות בהרבה על ידיעותינו לגבי מאות השנים שקדמו להתפתחות זו .

כאשר אנו מבקשים לקבוע את סוף תקופת הגאונים ואת המעבר לתקופת ה"ראשונים", הידיעות שבידינו רבות לאין שיעור מאשר על תחילת התקופה, אלא שמדובר במעבר הדרגתי ומתמשך. השינוי העיקרי המאפיין מעבר זה לא היה - כמו במעבר מתקופת הסבוראים לתקופת הגאונים - התפתחות בתוך מסגרת נתונה, אלא שינוי במערכת הכוחות המחברים בין המרכז לפריפריה. מאפיין מרכזי של תקופת הגאונים , לפחות מאמצע המאה השמינית ואילך, הייתה ההכרה של יהודי התפוצות שהם תלויים מבחינה רוחנית במרכזים הוותיקים בבבל ובארץ ישראל. ככל שחלף הזמן התחזקו קהילות אחרות בצפון אפריקה ובאירופה , ומידת תלותן במרכזים שבמזרח הלכה ופחתה. לכך יש להוסיף את הנסיבות המדיניות והכלכליות, שתרמו להיחלשותן של קהילות ישראל בבבל ובארץ ישראל והקשו על קיום קשרים הדוקים ביניהן לבין הקהילות שבמערב. לפיכך אי אפשר לצמצם את סיום תקופת הגאונים לתאריך מסוים, ועלינו לראות בו סיומו של תהליך ממושך, שאחרוני הגאונים הצליחו לעכבו אך לא לעצור אותו. מקובל אמנם לראות נקודת ציון בפטירתו של רב האיי בן שרירא גאון בשנת 1038, אולם אנו יודעים שרב ישראל בן שמואל, גאון סורא בסוף ימיו של רב האיי, נפטר אחריו; ואף ישיבתו של רב האיי, ישיבת פומבדיתא, התקיימה גם לאחר מותו, אם כי נראה שהעומד בראשה לא כונה "גאון".

לחלקים נוספים של הפרק:
תקופת הגאונים והרקע לפעילותו של רב סעדיה (פריט זה)
תקופת הגאונים והרקע לפעילותו של רב סעדיה: ישיבות הגאונים: המשך ושינוי תקופת הגאונים והרקע לפעילותו של רב סעדיה: ראשות הגולה
תקופת הגאונים והרקע לפעילותו של רב סעדיה: המרכז הארץ ישראלי והתחרות בין שני המרכזים
תקופת הגאונים והרקע לפעילותו של רב סעדיה: האתגר הכיתתי

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel