כפי שראינו , רב סעדיה היה, מצד אחד, חדשן ואף מהפכן בלתי נלאה בפעילותו הספרותית והציבורית. מצד שני, חשוב לזכור שכל הכלים החדשים שהשתמש בהם נועדו לשרת מטרה אחת נעלה: הגנה על גרסה אידיאלית של המסורת היהודית הרבנית. רעיון ה"מסורת" בכלל ממלא תפקיד מרכזי בחשיבתו של רס"ג, ואחד הביטויים המובהקים לכך מצוי בדיוניו על מקורות הידע האנושי ( אֶפִּיסטֶמולוגיה) ב'ספר האמונות והדעות'. הוא טוען, שמלבד שלושת המקורות המשותפים למין האנושי כולו - החושים, האינטואיציה השכלית וההיסק הלוגי - מסכימים אנשי "קהילת המייחדים" (הכוונה לבני הדתות המונותאיסטיות ) שקיים מקור ידע רביעי, המסורת המהימנה. אולם חשוב לו להדגיש, כי אין בהסתמכות על המסורת יסוד יוצא דופן: כל אחד נשען תמיד על ידע שקיבל מאחרים, אפילו בפעילותו הכלכלית והחברתית, לא רק הדתית. אדם אינו יכול לנהל את חייו כשהוא מתבסס רק על הידע שצבר באופן אישי. ההבדל היחיד הוא שלמסורת הדתית יש מערכת הגנה מיוחדת מפני טעויות אפשריות:

לולא בטחה הנפש בכך שיש בעולם מסורת מהימנה, לא היה האדם מצפה כפי שדרכו לצפות על פי מה שמספרים לו על אודות הצלחת סחורה פלונית והתועלת שבמלאכה פלונית... ואף לא היה חושש מפני מה שמזהירים אותו ממנו מן הנזק שבדרך פלונית ומן הקריאה להימנע מפעולה פלונית... ולולא הייתה בעולם מסורת מהימנה לא היה מתברר לאדם שזה רכוש אביו ושזה ירושת סבו, ואף לא היה מתברר לאדם שהוא בן אמו, כל שכן שהוא בן אביו, וענייני בני האדם היו מסופקים תמיד, עד שלא יאמינו אלא במה שהם חשים ובאותו הזמן בלבד...

וכאשר עיינו בשני הדברים האלה, כיצד להבטיח את המסורת מפני שניהם מצאנו בשכל כי המחשבה השגויה והזדון לא יקרו ויישמרו בסוד אלא לבודדים, אבל ציבור מרובה הרי מחשבותיהם השגויות לא ישתוו, ואם יוידו ויסכימו ליצור סיפור לא יוסתר הדבר בפני רבים מהם, ובכל מקום שייצא סיפורם ייצא עמו סיפור הסכמתם: וכאשר המסורת נקייה משני אלה אין דרך שלישית שמחייבת לדחות אותה. וכאשר אנו בוחנים את מסורות אבותינו על פי היסודות הללו, ימצא אותן הבודק נקיות מביקורות אלה, אמתיות וקיימות.

בהקשר זה מנסה רס"ג להוכיח את הלגיטימיות של ההישענות על מסורת באופן כללי, ובהמשך הוא מנמק את בחירתו במסורת היהודית דווקא, כולל אמונה בשליחותם של הנביאים ובקנון המקראי. במקומות אחרים הוא נחלץ להגן על המסורת הרבנית מול הקראים, שהכירו בסמכות המקרא אך טענו שה"מסורת" הרבנית היא המצאה מאוחרת. טענתו העקרונית של רס"ג - שמופיעה בווריאציות אחדות במקומות לא מעטים בכתביו, ואומצה על ידי מחברים רבניים רבים - היא שהמקרא כשלעצמו אינו ישים כמקור של חוקים דתיים, מכיוון שמצוות רבות מנוסחות בצורה תמציתית ביותר, בלא פרטים הנחוצים ליישומן (למעשה הוא טוען שאפילו לשון המקרא אינה מובנת ללא סיועה של לשון חכמים, ראו עמ' 97 להלן). דוגמה יפה לטענה זו מצויה בהקדמה לפירושו לספר בראשית :

ובסך הכל אנו מוצאים במצוות השמעיות שבעה עיקרים המזקיקים אותנו לפנות אל הקבלה, וכל אחד מהם חשוב מזולתו :
האחד, מפני שיש במקרא מצוות שאיכויותיהן לא נתפרשו בו, כמו מה שלא ביאר (לנו) איך לעשות את הציצית ואת הסוכה, וכיוצא בהן;
והשני, מפני שיש בו מצוות שלא נתפרשו כמויותיהן, כמו שלא פירש... את כמות הרכוש והנשים והסוסים שיהיו (מותרים) למלך, אלא אסר עליו את הריבוי, ככתוב "רק לא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (דברים יז , טז-יז), וכדומה;
שלישית, מפני שיש בו מצוות שלא נתפרש כיצד יוכרו, כפי שלא נקבעה ראיה מוחשית (לזהות) איזה יום הוא יום השבת ולא איזה יום הוא ראש החודש, אלא הפנה אותנו להבאת ראיות בעניין זה למסורות השליח (=משה)...
רביעית, מפני שיש בו מצוות שעצם מהותן לא נתפרשה, כמו שלא פירש מה הן המלאכות האסורות בשבת ורק הזכיר "כל מלאכה" (שמות כ, י; דברים ה, יד), וכן לא הודיע מה הם הכלים המקבלים טומאה, ורק הזכיר "כל כלי" (ויקרא יא, לב) וכדומה לזה...
החמישי, מפני שהאומה מסכימה שה' יתברך הטיל עליה מצוות שלא נזכרו בתורה שמותיהן וכל שכן כמויותיהן ואיכויותיהן, כגון התפילה... ולזה יש לצרף מן הדינים (שבין אדם לחברו), שלא בתורה לא מעט ולא הרבה, וההכרח מחייב לדרוש את ידיעתם...
שישית, תולדות השנים והמעשים מזמן שפסקו הנביאים עד זמננו זה, והרי זה עניין שלעולם אין להשיגו אלא בדרך הקבלה... וברור שהדברים האלה חשובים מן הקודמים...
שביעית, מה שאנו מצפים שיחדש לנו ה' באחרית הימים... האומה לא תשיג את כל זה בהשגה הנותנת תקווה אלא בהישענה על פירוש בעלי הקבלה...

יש לשים לב לדרך שבה משלב רס"ג בדיון זה את הידע ההיסטורי והאֶסכַטולוגי עם הידע הנחוץ לקיום המצוות "השמעיות" (מצוות שאינן מחויבות על פי השכל והן ידועות רק מכוח התגלות אלוהית). נקודה משתלבת בתודעתו ההיסטורית, שנתייחס אליה להלן, אולם לעת עתה נמשיך להתמקד בהיבטים ההלכתיים. רס"ג אינו מסתפק בטענה שאי אפשר לוותר על המסורת הרבנית ולבסס את היהדות על המקרא בלבד. הוא מרחיק לכת הרבה יותר ומנסה להציג את ההלכה הרבנית, כמעט ללא יוצא מן הכלל, כביטויה של מסורת רציפה מזמן הנביאים. במקום להדגיש את יכולתם ואת סמכותם של החכמים לפרש את חוקי התורה ולתקן תקנות בהתאם לצורכי הזמן ולנסיבות המשתנות, הוא מעדיף להציג אותם כמי ששומרים על המסורת בנאמנות, אך בפסיביות. כך, למשל, הוא מתאר בתמציתיות את תולדות התורה שבעל פה:

ויהי כי מלאו למתנה (=מזמן מתן תורה) אלף שנים מימי משה איש האלהים לתם יתר הנביאים במלכות מדי ונחתום חזון בשנת הארבעים לבנות הבירה שנית במעט עם : בראות הורינו את ההמון נפוץ בכל הארץ ויגורו על ההֶגֶא לבלתי הִשָׁכַח ויאספו כל מלה אשר העתיקו מני קדם ... ויקראו את שמם מִשנָה : וישארו דברים אשר קוו כי ישמרו בשבתם בארץ כי מענפי החֻקות הנה: יָסַפנו סוּר גם נָטֹה וגלינו עוד ותהי הנפֹצת ניפוץ העוללת או פזר הנוקף : וייראו מהַנשותם ויקבצום גם המה ותלמוד קראום ...

בהקשר אחר הוא טוען כי אין להסיק מאלפי הקטעים בספרות חז"ל, שבהם נדרשו הלכות שונות מן הכתובים, שאכן הסיקו את ההלכות מן הדרשות ההן. הדרשות הן אסמכתאות שחיפשו החכמים להלכות שהיו מקובלות אצלם מקדמת דנא. גם "המידות שהתורה נדרשת בהן" אינן שיטות דרשניות שבאמצעותן למדו חז"ל את ההלכות מן המקרא, אלא כללים שגילו החכמים למפרע בעקבות בדיקה מדוקדקת של ההלכות המקובלות בהשוואה למקור המקראי:

ואקדים לפני זאת הקדמה, והיא שהחכמים ז"ל לא הסתמכו על ההיקש בשום דבר מן המצוות, כי הם [לא...] פנו (בהוראותיהם) אל היקש שכלם וסברותיהם, אלא הם אנשים המוסרים (קבלות) מן השליח (=משה) ונושאי מסורותיו... והרי התברר ממה שביארנו כאן שחז"ל לא רשמו את י"ג המידות האלה מפני שמהן הוכיחו (את ההלכות), אלא רשמו אותן מפני שמצאו שההלכות שבידיהם מצטרפות לי"ג (המידות) האלה, אבל יסוד קביעת ההלכות אינו מפאת הי"ג. וכגון שאנו אומרים על המסורות (של המקרא): שהן ביררו שיש במקרא י' (פעמים) "תיעשה" " וט' "בטוב" וח' "בבבל", והדברים האלה לא נהיו כך מחמת המסורה, אלא שהיא בדקה ומצאה כך. וכמו שבדקו אנשי הדקדוק וזולתם ומצאו דברים וחילקו אותם לפי [...], כך רשמו חכמינו את י"ג האופנים (=המידות ) האלה על פי מה שמצאו בבדיקה מדוקדקת במצוות.

על פי גישתו הקיצונית טען רס"ג כי הלכות מפורסמות, שלכאורה התחדשו במרוצת השנים בעקבות שינויים בנסיבות ההיסטוריות של עם ישראל, הן למעשה הלכות קדומות שנמסרו לנביאים לביצוע עתידי ונשמרו במסורת האומה במשך מאות שנים, עד שהגיע הזמן ליישומן. כך הוא טוען, למשל, לגבי קביעת הלוח על פי חישובים אסטרונומיים, שיטה שהייתה מקובלת בזמנו אצל היהודים הרבניים, בניגוד לדרכים המתוארות בספרות חז"ל; לגבי הוספת "יום טוב שני של גלויות" לכל אחד מן החגים בחו"ל; ולגבי נוסח התפילה המקובל בזמנו, שבוודאי לא התאים לתקופה שבה התקיימה מלכות ישראל (ראו עם ' 147 להלן) כמו כן התמודד רב סעדיה בצורה רדיקלית עם אחת הטענות המרכזיות של הקראים, שלפיה ריבוי המחלוקות בין חכמי המשנה והתלמוד מוכיח שאין בידיהם מסורת אמינה, וטען שאלפי המחלוקות המדווחות בספרות חז"ל קיימות רק למראית עין. איננו יודעים באיזו מידה האמין רס"ג בכנות בטענות אלה והאם בחר להציג אותן מטעמים אפולוגטיים בלבד, אולם נראה שהנטייה להתרפק על עבר אידיאלי אכן הייתה אופיינית לו. היא באה לידי ביטוי גם בתחום השירה, שבה הוא מבחין בין חמשת המשוררים הדגולים "הקדמונים" לבין המשוררים הקרובים יותר לזמנו, שאין הוא מצטט אותם אלא במקרים מיוחדים. בתחומים מסוימים מתבטאת גם שאיפה להחזיר, במידת האפשר, את המצב לקדמותו האידיאלית, כמו בקטע הבא הלקוח מן ההקדמה ל'ספר האגרון':

ספר האגרון לשון הקודש, אשר בחר בו אלהינו מני עד ומלאכי קָדשהו בו יזמרוהו... שפה אחת ומלים אחדים היה בכל הארץ למיום ברא אלהים אדם על פני האדמה... עד ימי להקת שְׁעָרה (=הדור של מגדל בבל)... לא נשאר לשון הקודש רק בפי בני עֵבֶר לבדם... דרכה רגלם בכל הארץ... ולא מש מפימו, ובעלותם ממצרים בו דבֵּר אלהינו אלינו דברי צחות ביד עבדו משה איש האלהים על הר חורב... בשנת מאה ואחת שנה לחרבות עיר אלהינו החילונו לִטוש לשון הקודש ולספר בלשונות עמי נכר הארץ... נגלינו אף אחריו בכל שערי ארץ ואיי הימה, לא היה גוי שלא באו בו נדחינו, גם בתוכם רִבִּינו ילדינו לשונותם למדנו: ותלט עלגתם על שפר אמרינו ולא נכון כן... יחיל לבינו על זאת וחית רוחינו כי נעדר נעדר מפינו הגות קדש מעוזינו... יאתה לנו ולכל עם אלהינו לדרוש ולבין ולחקריהו תמיד גם אנחנו גם טפינו גם נשינו ועבדינו לא יזח מפינו כי בו נָבון חקי תורת צורינו אשר המה חיינו חיָתינו אורנו מקדושינו למעולם ועד עולם... ויכתב האוגר את הספר הזה להיות לחכמה לכל עם יו' (=ה') לכל יודעי דת ודין: ויָכן אותו לחוד חידות ולמשול משלים ולהכין כל מתכונת ולחרוז כל מחרוזת... שוח ישיחו בו עם אלהינו בצאתם ובבואם ובכל משלח ידם ובחדרי משכבם ואל עולליהם: סוֹר לא יסור משכל לבותם כי תורת יו'(=ה') בו יְדָעוה ...

תודעתו המֶטא-היסטורית של רב סעדיה באה לידי ביטוי בדרכים שונות. כפי שראינו, הוא הציג את הידע ההיסטורי והאסכטולוגי כשני תחומים שבהם נודעת חשיבות רבה ביותר למסורת החוץ מקראית, עוד יותר מאשר בתחומי הידע ההלכתי. עצם התפיסה הממקמת את היחיד ואת האומה ברצף היסטורי ומֶטא-היסטורי רחב יש בה מן החידוש. בהקשר זה יש לציין שרב סעדיה כתב ספר כרונולוגי בערבית. גם אם אין בתוכנו של חיבור זה חידושים רבים, והוא מיוסד ברובו על ספר 'סדר עולם' הקדום, ראויה לציון החשיבות שייחס המחבר להשלמת הסקירה ההיסטורית עד זמנו, והחיבור בכללו ראוי לעיון מדוקדק.

ייתכן שאפשר למצוא קשר בין נטיותיו השמרניות של רב סעדיה לבין תחושת השליחות שהדגשנו בדברינו לעיל. רב סעדיה ראה את עצמו חוליה חיונית בשרשרת ההיסטורית של העם היהודי ושל בריתו עם אלוהיו. כביכול נשא על גבו את כל ההיסטוריה היהודית, וקיבל על עצמו אחריות עצומה להמשכה בעתיד. הוא לא היה יכול להסתפק בכתיבה שפנתה לאליטה מצומצמת וראה עצמו כמי שחייב לפנות לציבור משכיל רחב ולהתמודד עם מרב האתגרים והאיומים שמולם ניצב ציבור זה. עם זאת, לא היסס לאמץ את מה שנראה לו טוב ומועיל בתרבות המודרנית של זמנו, ולא חשש להצהיר כי למד דברים חשובים גם מאנשים שאינם מבני ברית. רס"ג פעל מתוך אמונה שלמה, שיש רק אמת אחת ומקורה בבורא עולם; שניתן להגיע לחלקים שונים שלה בדרכים שונות ולעתים חופפות; ושלא תיתכן סתירה בין חלקיה השונים של אמת זו - כולם משלימים זה את זה, וחשיפתם משרתת את המטרה האמיתית של האדם בחייו עלי אדמות, שהיא עבודת הבורא.

לחלקים נוספים של הפרק:
רב סעדיה, מהפכן ושמרן
רב סעדיה, מהפכן ושמרן: רב סעדיה המהפכן
רב סעדיה, מהפכן ושמרן: נועזות בשירות המסורת (פריט זה)
רב סעדיה, מהפכן ושמרן: תכונות אופייניות של כתיבתו

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel