תולדוט אתר ההיסטוריה - שלבי חינוכי: החברה

"החברה" (מילה תורכית שמובנה בית כנסת) הוא ה"חדר" האשכנזי או ה"כותב" בעדות המזרח. הוא נקרא גם בשם "המילדאר" לאמור: מקום שקוראים בו.

זכרה של "החברה" קשור בזכרונותי אף הוא, בחויה עמוקה בימי הילדות והיא: טכס הבאת "פיתיקאס קון מייל" (פיתות מרוחות בדבש) ל"חברה".

באותו יום היתה תכונה חגיגית גדולה ב"חברה". מקום "החברה" היה בעזרת נשים (איסנוגה) של בית הכנסת אראגון; יצאנו יחד עם ה"רובי" (=הרבי הוא "המלמד") לחצר הרחבה כדי לקבל את פני החוגגים. בראש התהלוכה צעדו שלושה מנגנים הם הג'לגי (בתורכית – תזמורת): הכנר, הפורט על הוד (נבל), והמתופף. מאחוריהם צעד איש חסון ועבדקן לבוש כפתן צר ומכנסים שחורים רחבים. הוא נשא על ראשו טנא רחב שוליים ובו ערוכות פיתות עגולות קטנות, כשהן מרוחות דבש. אלו היו כמתכונת הפיתות שהיו אופות בעלות הבית בערבי שבתות וחגים, בתנור המיוחד שבבית, בשביל סעודת ליל שבת או חג. בצורתן, בטעמן ובריחן המיוחד היו משרות הפיתות הללו אווירה של שבת או של חג.

אחרי האיש נושא הפיתות צעדה מתונות אישה בתלבושתה המסורתית: הקופיה (הוא כיסוי הראש), האנטרי (היא השמלה) ועליה הקפיטנה (כפתן) הסאייו (כעין מעיל עליון של משי), כשהיא ענודה מחרוזת פנינים. היא החזיקה ביד ילד לבוש אנטרי קטן, ועליו הג'ובין (מין מעיל מרופד בפרוה) ועטוף בטלית, חבוש תרבוש אדום שממנו השתלשל הגדיל ובין חוטיו גרעין של "שום", תריס ל"עין הרע". התהלוכה עלתה במדרגות עזרת הנשים אל "החברה". אחר חילקה האם את הפיתות בין "הרובי" ובין התלמידים.

לא אזכור מה היה הגורם להבאת הפיתות, אם קיום נדר אחרי שנרפא הבן ממחלתו, או לרגל הכנסו כתלמיד ב"חברה" כמנהג הימים ההם.

"החברה" היתה ידועה לנו היטב עוד משחר ילדותנו משיר שהיתה משמיעה לנו אמא, ספק בשירה, ספק בדקלום, בהיותנו ישובים על ברכיה כשהיא מחזיקה בידינו ומנדנדת אותנו קדימה ואחורה:

לה תורה, לה תורה
מי פ'יז'יקו אלה חברה
קון איל פאן אי איל קיזו
אי איל ליב'ריקו אל פיג'ו
- אנדי ב'אס פ'יזיקו דיל דייו
- אה מילדאר לה ליי דיל דייו
אל דייו קי טי גואדרי
אטי אי אטו מאדרי
אי אה טו סיניור
קי איס און בואין ג'ודייו
אי אה לה קומדרי
קי טי אריסיב'יו

התרגום:
התורה, התורה
בני ילך ל"חברה"
עם לחם וגבינה
והספר בחיקו
- לאן תלך בן-יה
- לקרוא בתורה יה
האל ישמר
אותך ואת אמך
ואת אביך
שהוא יהודי טוב
ואת המילדת
ילדתך.

מקום "החברה" היה בדרך כלל ב"איסנוגה" (עזרת נשים) שבבתי הכנסת שבכל שכונה ושכונה ("מאלה"). אוירת המקום היתה משרה עלינו, הפעוטים, דכאון ויראת התרוממות כאחת. ה"איסנוגה" היתה צמודה אל אחד מקירות הבית הכנסת ובחלקו העליון סמוך לתקרה. האור בדרך כלל היה קלוש והיה מגיע אלינו מתוך מרחב בית הכנסת. הריהוט היה מורכב מספסלים ארוכים או שרפרפים ששימשו מקום ישיבה לנשים הבאות להאזין לתפילה, ביחוד בימים נוראים ובחגים. סורג ברזל או מעקה כשמעליו מתוח בד תחרים שקוף הסתיר אותן מעין רואים.

ב"איסנוגה" היה גם שולחן ארוך ששימש את "יחידי הקהל" (המתפללים הקבועים של בית הכנסת) בשבתות וביחוד חברי ה"חברה קדישא" לצורך עריכת "הטאנדה" היא הארוחה הקלה ("הכיבוד") שהיתה נערכת להם אחרי התפילה. הסעודה היתה מורכבת מקידוש על היין, לגימת כוסית "מים עזים" (ראקי – ארק) ואכילת "מיני מזונות". באחת הפינות היה גם ארון שהיה שמור בו בקבוק יין לקידוש ולהבדלה, כוסות אחדות ותיבה שבה היתה כרטיסיה של "יחידי הקהל" המשתתפים ב"טנדה". בכל שבת היו מגרילים גורל כדי לבחור באיש שתורו בהוצאות "הכיבוד". לפעמים היה מתנדב "יחיד והיה תורם "כיבוד" לכבוד מאורע משפחתי מסויים. בארון היו גם ספרי קודש, שבחלקם יצאו משימוש היא "הגניזה" אשר חיכתה לשעתה להשלח בהמון חוגג לקבורה במקום מיוחד ב"בית החיים" (בית הקברות).

"עזרת הנשים" בתקרתה הנמוכה והמלאה קורי עכביש בפינות, קפדנותו הזועמת של "הרובי" ("המלמד"), הצפיפות ששררה תמיד מסביב לשולחן הארוך והשינון המונוטוני של תפילות וברכות השרו בנו, התינוקות, רוח מדכאת.

ומאידך, היה משרה עלינו בית הכנסת הנשקף מבעד לסורג יראת רוממות וקדושה. בית הכנסת שהכרנוהו סואן מרוב אדם, ביחוד בשבתות ובחגים, ראינוהו יום יום כשהוא שרוי באפלה. אור קלוש היה זולף מהקאראיה זו העששית (נר התמיד) המלאה שמן, כשפתילה נתונה בה, היורדת בשרשרת מהתקרה מול ה"היכל" הוא ארון הקודש. האור הקלוש הבליט מתוך הצללים את הפרוכת הרקומה המכסה את ה"היכל" וביחוד את "כתר התורה" הרקום בחוטי כסף. תמונה זו והאפלולית מסביב האפופה מסתורין היתה מלווה אותי תמיד בזמן שקראתי את פרשת התגלות ה' לשמואל הקטן במשכן בשילה (שמואל א' ג'). בערבי שבתות היתה מתעמקת חווית בית הכנסת האפלולי ונר התמיד הדולק בו. באותם הימים היינו מציצים מבעד לשבכת עזרת הנשים למתהווה בבית הכנסת. "השמש" עולה בסולם, מחליף את הפתילה שבעששית, נותן בה שמן ומטיב את נר התמיד. באותה שעה היה נראה לנו "השמש" הזקן העושה במלאכת הקודש כאחד הכהנים בבית המקדש המטיב את הנרות. לפעמים היינו עדים לכניסתה של אשה לבית הכנסת כשבידה כוס שמן כדי למוסרה לידי השמש, תרומתה "אזייטי אלה קראיה" (שמן למאור). אחר היתה מתקרבת אט אט ל"היכל" ונושקת את הפרוכת. לפעמים היתה זוכה, על ידי מתת יד לשמש, בהצצה גם בתוך ה"הכיל" ובנשיקה בידה אחרי נגיעה בספר התורה.

לפעמים היינו עדים להוצאת ספר התורה מה"היכל" ע"י החזן כדי לבודקו לפני הקריאה בו בציבור ביום שבת, כדי שלא יארע, חלילה, שום תקלה אם תתגלה טעות בכתוב. או יש אשר נער שהגיע למצוות בא להתאמן, בפעם האחרונה, בקריאה בפרשה שעליו לקרוא ביום שמחתו ביום השבת לפני קהל ועדה.

ה"רובי" היה שייך למעמד הנחות בין כלי הקודש. עמיתו בדרגה היה ה"חונאג'י": תלמיד חכם שלא שנה הרבה ושכל תפקידו לשרת את ההדיוטות בעניני דת. החונאג'י היה ידוע בבגדו המרופט, בהילוכו המהיר כששולי "הג'ובין" מתבדרים מכל צד ובמטריה המלוה אותו בחורף מפני הגשם ובקיץ מפני החמה. הוא מילא "מלאכות" רבות: היה מדריך ב"בית החיים" (בית הקברות) את האנשים שבאו להשתטח על קברי בני המשפחה ב"ימי פטירה", בימי סליחות (חודש אלול) וב"משמרה" של חודש ניסן (בערב ראש חודש) וכן על קברי הרבנים הגדולים וביחוד אלה הידועים כמקובלים. החונאג'י היה קורא את מזמורי התהילים והתפילות הנהוגות ואחר קורא את ה"השכבה" (יזכור) לעילוי נשמת המת ומסיים באמירת "קדיש" בקול, כדי לצרף כל הנמצא בשטח בית הקברות ל"מנין". הוא היה משתתף בהלויות מתים של פשוטי עם כשהוא צועד לפני עגלה שבה מונח "המצוה" הוא ארון המת, והוא הולך הלוך וקונן קינות מיוחדות ובניגון מסורתי מדור דור. מנגינות נהי אלה היינו שומעים מפי תלמידי חכמים כשהיו מתאספים בתשעה באב אחרי תפילת שחרית באחד מבתי הכנסיות בעירנו בבית כנסת פרוב'ינסיה.

ועוד "מלאכה" היתה מנת חלקו של החונאג'י. הוא היה נכנס לעתים, ביחוד בשעות הבוקר לבתים בשעה שעקרות הבית היו עסוקות במלאכתן. הוא היה יושב על יד השולחן, פורש את ממחטתו האדומה, מוציא מחיקו את ספר התהילים או עין יעקב וקורא בנעימה המסורתית. עקרת הבית היתה מכבדת אותו בספל קפה בצרוף כעך או מאפה אחר, ובסיימו היה מקבל מידה גם מתת יד.

"רוביסים" אחדים אחזו גם במלאכות החונאג'י. בהעדרו מה"חברה" היתה אשתו (ה"רוביסה") מקפידה על השקט. לפעמים בהעדר הרובי, היינו חופשיים לנפשנו והיינו שקועים במשחקים החביבים עלינו.

ה"רובי" כעמיתו "המלמד" האשכנזי היה מסובב מבית לבית ואוסף את תלמידיו בני 5-6 בעזרת ה"מוניטור" (הוא הבאילפער – העוזר אצל האשכנזים).

ב"חברה" היינו משננים בעל פה את התפילות ושרים פיוטים. אלה שהמשיכו לבקר ב"חברה" אחרי גיל הילדות היו לומדים גם קריאה. ה"לימוד" היה נמשך שעות רבות ביום, עם הפסקה קצרה לארוחת צהרים. התלמידים מפירי המשמעת הקפדנית וכן הנחשלים בידיעותיהם היו נענשים, לעתים קרובות, במכות על כפות הידיים או הרגלים ב"פלמטוריה" היא "הרצועה" או בסרגל. בין התלמידים היו נמסרים מפה לאוזן פתגמים המביעים את סבלם ב"חברה". כגון: "סאלימוס די קאטיב'יריו, אמאניאנה אינטרארימוס" ("יצאנו מהשבי, מחר נתכנס שוב").

כדי להפיג את השעמום ואת הסבל ברכישות לימוד הא"ב, היינו מוסיפים לאותיות סימנים כדי להקל על קליטתן. והנה דוגמאות אחדות: את האות א קראנו על שם צורתה בשם "לה דידוס אלאס" לאמור: בעלת שתי הכנפים, ב – בוקה (פה), ג – לה דילה קולה (בעלת הזנב), ד – מעדר, ה – האות שרגלה שבורה, ו – ראש, ז – תרווד, ח – שרפרף, ועוד.

לפעמים היינו נלוים למלמד בשבתות לבתים שבהם ארע מאורע משפחתי, אבל או שמחה. באבל – היינו קוראים מזמורי תהילים בצותא ובקול גדול, ובשמחה – שרנו פיוטים שונים.

תמורת טרחתם קיבלו המלמדים מכל בית אב שכר לימוד זעום. נוסף לזה היו נהנים מתשורות, על פי הרוב צורכי אוכל, שהיו מביאים להם בערבי חג, כגון: ביצים מבושלות ("חמינאדוס"), ובערב שבת זכור – מיני מתיקה ומאפה תנור.

כשמלאו לי שש שנים עברתי ל"חברה גראנדי" (החברה הגדולה) הוא בית הספר של הקהילה "תלמוד תורה". זכורני אותו יום שהתבשרתי על הכנסתי לתלמוד תורה.

באחד מערבי שלהי הקיץ החמים ישבתי כדרכי על יד סבי הרב, בשעה שהיו מונחים לפניו ספרי שאלות ותשובות והיה עסוק בהכנת פסק הלכה. באותה שעה נכנס לבית איש נמוך קומה, לבוש כאחד ה"חכמים". ישב על הספה סמוך למושבו של סבא. מתוך מבטיהם אלי בזמן השיחה הרגשתי כי בשלי היה הביקור. אחרי שנתכבד האורח ב"שארופי" (ריבה מיוחדת) ובקפה נפרד מסבי, ניגש אלי צבטני בלחיי, חייך, דיבר מה שדיבר והלך. אחרי לכתו הודיע סבא, כשפניו מאירות, במעמד בני המשפחה כי אני עובר מ"החברה" ל"חברה גראנדי" לתלמוד תורה.