תולדוט אתר ההיסטוריה - שלבי חינוכי: אירועים בחיי בית הספר

אירועים אחדים בבית הספר היו מגוונים את השיטות השגרתיות שבלימוד, שברובו הגדול היה כפוי עלינו כשהוא מבוצע בשיטות ישנות. אירועים אלה היו מלאי חויות ועשו עלינו רושם עמוק. והנה אחדים מהם:

1. לפני שבת הגדול, היא השבת שלפני חג הפסח, היתה תכונה רבה בתלמוד התורה. מורי בית הספר על כיתותיו היו מתכוננים לשבת זו שבה היתה נערכת חגיגה גדולה לרגל חלוקת "ג'וביקאס" ("שמלות") לתלמידים, וברבות השנים הוחלפו השמלות לחליפות אירופיות או לחלוקת חתיכת אריג. מנהג זה של חלוקת בגדים בת"ת היה קדום מאד. בדורות קדומים נהגו לחלק, מטעם הקהילה, בד בחג החנוכה לכל התלמידים שלמדו ב"חדרים". בידי הקהילה היתה רשימת המלמדים ומספר תלמידיהם.

בבית אחד מגדולי הרבנים היו אורזים את הבגדים בחבילות. כל חבילה ושם המלמד אליו נועדה. מזמנו של הרב הראשי ר' אשר קובו (מת ב- 1874) הונהג לחלק את הבגדים בשבת הגדול. בערב שבת היו תולים את הבגדים בחבלים לאורכו ולרחבו של בית הכנסת הגדול. בשבת היו מתאספים הרב הראשי, ראשי הקהילה ועם רב. מקהלה המורכבת מתלמידי בית הספר היתה שרה שירים שחוברו במיוחד ליום זה. אחד מרבני העיר הר' שלמה מולכו, אחד הדרשנים המעולים שבעיר, היה דורש מענינא דיומא. הוא היה מתבל את דרשתו בדברי חכמים ובדברי מוסר בשפה הספניולית שהיו עושים רושם כביר על שומעיו בשפתו הנמלצת. אחרי דרשת הרב, היו נשמעים דברי תודה ע"י אחד התלמידים שהוכן לכך מראש. לפעמים היו מציגים התלמידים מערכון שחובר ע"י המורים.

2. האירוע השני שהיה מגוון את חיינו בת"ת היה: פטירת רב או אחד מחשובי העיר. באותו בוקר היינו נקראים, ביחוד התלמידים שהשתתפו במקהלת תלמוד התורה הגדול, מהכיתות כדי להתכונן להשתתף בלוויה. היו מלמדים אותנו קינה מיוחדת שחוברה על ידי אחד המשוררים הידועים בעיר. המנגינה היתה ידועה לנו היטב. היה צריך רק להתאים אותה לתוכן הקינה. אחרי לימוד הקינה היינו לובשים שמלות שחורות. בלוויה היו צועדים התלמידים בשורות עורפיות, מאחוריהם – מנין של חזנים ואחריהם מרכבה רתומה לסוסים ובה היה מונח ארון המת. בלוויה היו מקוננים התלמידים ו"החכמים" לסרוגין.

לפעמים הכינו אותנו גם להופעות שמחה, כגון: קבלת אורח חשוב בעיר – שר תורכי, ופעם אחת גם השולטן רישד החמישי שמלך במקום אחיו עבדול חמיד שהודח מכהונתו. במקרה זה שרנו שירים תורכיים ולבשנו שמלות לבנות. מקומנו היה נקבע על ידי שער כבוד שהיתה מקימה הקהילה לאורחים החשובים. סמוך לשער היו נקהלים נכבדי הקהילה ובראשם הרב הראשי. שמור אתי נוסח של השיר שהושר על ידיד מקהלת התלמידים ביום הופיע הוד מלכותו השולטן רישד חאן החמישי שלומו ישגה.

א	ב
ההרים מבשרים הגבעות מריעות בא היום שקוינוהו יום הופיע מלכנו הדר ועז בערים שמחה וגיל בשערים בא שלטן החרות ששם קץ לעבדות	הבו לו תהילה נמרצה ואצילה הבו הבו למלכנו מושל לצדק בארצנו על שלומו נתפללה אותו וביתו נברכה יחיה מחמד החמישי הוא וביתו לעולם.

זכורני מידת הקונדסות שלנו אז המראה על מהלך מחשבתנו ועל זיקתנו לגאולת ישראל בארץ אבות. את השיר דלעיל הפכנו לשיר לכבוד משיח בן דוד. במקום המילים "השלטן מחמד החמישי הוא וביתו לעולם" תקנו: "משיח בן דוד ונגאלו ישראל". במקום "בא שולטן החרות ששם קץ לעבדות" כתבנו: "בן דוד ששם קץ לגויים".

3. האירוע השלישי שהיה משאיר עלינו רושם עמוק היתה העצרת שהיתה נערכת בחצר בית הספר בשעה שבצורת היתה פוקדת את העיר. באותו יום היו נפסקים הלמודים. את העצרת פתחו בקריאה בספר תהלים בצוותא בלחן המסורתי ובקצב. אחר היו מתפללים את התפילות הנהוגות ליום זה; אחר היתה נאמרת במקהלה תפילת גשם מיוחדת בלאדינו. וזו תוכנה של התפילה:

דיו פודירוזו
מאנדאמוס לוב'יה
אב'רי טוס סיילוס
אריגה טוס קאמפוס
גראנדיס אי פיקיניוס
טודוס פאן קיירימוס.

אלוקים אדירים (רבון עולמים)
שלח לנו גשם
פתח אוצרות שמיך
והשקה את שדותיך
גדולים וקטנים
כלם רוצים לחם.

4. לפעמים היו מתרחשות בחיינו השקטים פורענויות בידי שמים ובידי אדם. ימים אלה היו גורמים זעזוע עמוק בנפשותינו הצעירות. אך הם היו חולפים כנחשול מים העובר בנחל, שוטף ועובר ונעלם. הפורענויות בידי שמים היו מחלות מדבקות וביחוד החולירה שהיתה מתפרצת פתאום. עד היום אני נזכר בתמונות זוועה: עגלות עוברות ואוספות גופות אנשים לעשרות ולמאות, להקות להקות של אנשים חוורים ורועדים מצטופפות הרחק מבתיהן כשהן מבכות את מחמדיהן. בימים אלה היינו פטורים מכל לימוד מסודר, היינו יושבים רותתים בחצר תלמוד התורה וקוראים בקול בכי מזמורי תהילים בנצוחם של ה"חכמים" הזקנים שעיניהם הדומעות היו מסעירות את לבנו.

ויש והיו מתרחשות פורענויות גם בידי אדם. בשנים הראשונות למאה ה- 20 היו זעזועים בקיסרות העותמנית. בארצות הבלקן היתה מחתרת מסועפת מורכבת מסרבים, בולגרים ויוונים שהתלקטו בהרי הבלקן, ומטרתה ערעור אשיות המדינה למען השג את חרותם. זכורני: באחד הימים ישבנו בהולים בחצר תלמוד התורה בהשגחת מורינו. טרם נדמו קולות ההתפוצצויות של בנינים צבוריים וממשלתיים שנעשו על ידי חברי המחתרת, הם הקומיטאג'ים. התפוצצויות אלו היו מרעידות בלילות את העיר. עם זריחת החמה היינו מחכים לתוצאותיהן וכן להודעות אם יש אפשרות לצאת מהבתים. כשהיינו יושבים צפופים בחצר בית הספר היו נכנסים ההורים והיו מזהירים אותנו לבל נאסוף ברחובות את הסוכריות המפוזרות על הרצפות כי רעל בהן. שיירות מלוות הורים היו יוצאות מחצר בית הספר ברחובות השוממים כשבפינותיהם עומדים בחורים חסונים יהודים שומרים על רבעי היהודים.

5. ואולם החשוב מכל האירועים היו פגישותינו עם עולים מרוסיה בדרכם לארץ-ישראל. פגישות אלו גרמו לנו חויות עמוקות. בכל שבועיים, בימי רביעי בשבת, היתה עוגנת בנמל שאלוניקי שעות אחדות אוניה רוסית הבאה מאודיסה בדרכה ליפו. באוניה זו היו נמצאים לפעמים עולים יהודים. רישומם של עולים אלה היה ניכר בעיר. הספנים ועובדי הנמל, שהיו רובם ככולם יהודים, היו מודיעים עליהם בשובם לביתם. העולים היו מכונים בפי ההמון בשם "משמכה" (שבוש המילה: "מה שמך"? שאלה שהיו שומעים הספנים מפי יהודי רוסיה).

הנוסעים היו מתהלכים בעיר קבוצות קבוצות. לפעמים היו באים לבקר גם בתלמוד התורה.

זכורני: באחד הימים הקשבנו רב קשב לשיעורו בטבע של מורנו הדגול ר' יצחק אפשטיין. פתאום נפתחה הדלת ולכיתה נכנסה קבוצת צעירים לבושים חולצות שחורות וחבושים כובעים במצחיותיהם הקשות. מורנו קבלם בסבר פנים יפות. הם דברו אתנו עברית בהברה אשכנזית שלא היתה ידועה לנו כלל וכלל. בגמר הביקור פרצה מפי האורחים שירת "התקוה". הצטרפנו אליהם. פגישות אלו שהיו נשנות לעתים גם בחוצות העיר – העמיקו בנו רגשי האחוה לאחים שלא ידענו רבות על חייהם והעמיקו בנו את השאיפה לעלות ביום מן הימים לארץ ישראל.