תולדוט אתר ההיסטוריה - שלבי חינוכי: בבית מדרש לרבנים

סיימתי את לימודי בתלמוד תורה. נפרדתי מחברי שלמדנו יחד שנים רבות. דרכינו הסתעפו לכיוונים שונים. הללו נכנסו לחיי המעשה כשוליות בבתי מלאכה או כעוזרים לאבותיהם בחנויות מכולת ומסחר, והללו הופנו לבתי ספר שונים המיועדים להכשרת פקידים מכל הסוגים: בתי מסחר, בנקים, סוכנויות מסחריות שונות ועוד. בתי ספר אלה היו שייכים לחברות ואף לממשלות שונות. בעיקר יש לציין את רשת בתי הספר של "כל ישראל חברים" שהשפה השלטת בה היתה הצרפתית, אך הורו בה מקצועות עבריים ע"י מיטב משכילי העיר וביניהם גם משוררים והיסטוריונים. וכן היו בתי ספר פרטיים מהם גם מעולים שנקראו על שם מיסדיהם כגון: גאטיניו, אלשיך ועוד. היו מצויים בתי ספר איטלקיים ואף מיסודן של חברות מיסיונריות.

חלק מחברי ואני בתוכם, ובעיקר בני משפחות של רבנים הועדנו על ידי ראשי משפחותינו לשרת במלאכת הקודש, היינו: חזנים ומזמרים, סופרי סת"ם וגיטין, סופרי בית דין, מורים בלימודי הקודש ונותני שירותי כשרות.

רבני העיר פעלו להכנת עתודה של רבנים צעירים שימלאו את צרכי הקהילה השאלוניקאית וכן את דרישתן של הקהילות בכל רחבי חצי האי הבלקני. רבני שאלוניקי, בכל הדורות שימשו לא רק כמורי הלכה, אלא גם כמדריכי העם על כל שדרותיו, הם היו מעורים בחיי הציבור והיו מקובלים על פשוטי העם ונבחריו.

הם תיקנו תקנות ("ההסכמות") בהתאם לצרכי הזמן. הם היו ידועים בטוהר לבם, בצניעותם ובמזגם הנוח להמוני העם. בתי הדין הרבניים היו נודעים להילה. אף הסוחרים היו מבכרים את השיפוט הרבני על הערכאות התורכיים.

בבקרים של ערבי שבתות היו רבנים מבקרים בבתי המסחר הגדולים. הם היו משוחחים עם מנהלי העסקים הגדולים ומתחקים על המתהוה בעולם המסחר. כששאלתי פעם את סבי הרב על תכלית בקוריו ושיחותיו, הסביר לי כי הוא מברר לעצמו את המצב בעולם המסחר ובציבור בכלל כדי שיהיה מוכן למשפטים שיובאו לפניו.

על נקיון כפיהם של סבא ויתר הרבנים, והקפדתם לבלי קבל טובת הנאה מהבאים או העתידים להתדיין בפניהם, נוכחתי מתוך מעשה שהיה:

באחד הימים ישבתי, כדרכי, לפני סבא וקראתי לפניו אחת הסוגיות במסכת קידושין שהוטל עלי מטעם רבי להכין ולהשמיע למחרתו לפני החברים. באותה שעה בא לבקרו איש נשוא פנים הדור בלבושו. נראה היה בעיני כאחד הסוחרים הגדולים. סבא קיבלו בסבר פנים יפות. ישבתי מן הצד וכולי שקוע בגמרא. אך לפעמים הייתי פוזל בעיני אל האיש ומטה אוזן לשיחה שהתנהלה ביניהם. הם שוחחו על עניני מסחר, אך לא הבינותי מאומה מדבריהם. בזמן שהוגש הקפ'ה הציע האיש לסבא סיגריה, הוא סרב ולא קיבלה. לקח את הטבקירה (קופסת הטבק) שלו והיכן לו לאט לאט סיגריה ועישנה. היה הדבר לפלא בעיני, מדוע סרב סבא לאיש? כשהלך האיש שאלתי את סבא לפשר מעשהו. אמר לי: בני, האיש מכירני ולכן בא לבקרני. מתוך השיחה הוברר לי כי יש לו דין ודברים עם שותפו. מי יודע, יתכן ויבואו להתדיין בפני, לכן נזהרתי מלקבל ממנו טובת הנאה, אפילו סיגריה אחת. לבי (מצפוני) צריך להיות נקי אפילו מקבלת גרגר אבק שוחד.

ההתקדמות הרוחנית העצומה שהתרחשה בתחילת המאה ה- 20 בקהילת שאלוניקי השפיעה גם על הצורך בהכנת רבנים נאורים ומשכילים. דאגה זו היתה מוטלת בעיקר על חברי המג'ליש הרוחני ("הועד הרוחני"), שהיה מורכב מבחירי תלמידי חכמים שהיו ידועים בבקיאותם בתלמוד, בהשכלתם הכללית ובפעילותם הציבורית. הם היו מפקחים על החינוך בתלמוד התורה. הם חיפשו את האפשרויות ללקט צעירים מוכשרים המצטיינים בלימודיהם, שברובם היו בני משפחות של רבנים, כדי שיוכלו להמשיך בלימודיהם התורניים.

בשנת תרנ"ו נוסד לשם כך, בית מדרש לרבנים בשם "בית יוסף" (ע"ש הנדבן בכור יוסף בן שושן). תכנית הלימודים בו היתה: התלמוד ונושאי כליו, ספרי שו"ת וביחוד של רבני שאלוניקי, כתבי הפילוסופים היהודים: הכוזרי, חובת הלבבות, מורה נבוכים ועוד. נוסף לאלה נלמדו גם מקצועות עבריים אחדים כגון: תולדות ישראל, דקדוק עברי, כתיבה תמה ואף שתי שפות: תורכית וצרפתית. מאוחר יותר נוסף עוד מוסד בשם "אור החיים" על-ידי ישיבה תורנית גדולה ומפורסמת של הרב חיים קובו חתנו של רב העיר ח"ר יעקב קובו.

שני בתי המדרש, בית יוסף ואור החיים תרמו תרומה גדולה לקהילת שאלוניקי. בוגריהם שימשו ברבות השנים כדיינים וכרבנים גם בקהילות הבלקן ואף באירופה המערבית. אחדים מהם אלו לארץ ישראל ולמדו בבית המדרש למורים בירושלים ושימשו אח"כ כמורים בקהילותיהם. ל"בית יוסף" היתה "מכינה" שהכשירה את מסיימי תלמוד תורה שעתידים להיות תלמידיו.