האסירים היהודים הפולנים רצו להציל עד כמה שאפשר. שמענו שצועקים: "איפה יש צווילינגים – תאומים?". חיפשו תאומות. אמא הסתכלה עלינו ותפסה אותנו עוד יותר חזק. היא הצמידה אותנו לגופה ובדרך היא שאלה ביידיש: "מה? למה!?". אמרו לה: "להם יהיה טוב". היא אמרה לנו: "אני אתכן לא אתן. אתן תבאנה איתי". כמו אמא טובה רצתה אותנו איתה.
הלכנו, התקדמנו והגענו לאחד מרשים וגבוה. זה היה ד"ר מנגלה. היה גבוה, מרשים. היכה במגלב שהחזיק בידו. הלכנו ואפשר להגיד שהסתובבנו לצד שמאל. הלכנו צעד אחד או שני צעדים. אמא החליטה שהיא מוסרת אותנו. היא הסתובבה בחזרה ומסרה אותנו לד"ר מנגלה. הפרידה היתה מאד קשה בשבילנו. אפשר להגיד, שנכנסנו להיסטריקה – צעקנו ובכינו אחריה. אמא עשתה לנו עם היד שלה וצעקה: "אל תבכו, אתן עוד תבאנה אחרינו..." עד היום הזה מצלצלות באוזני המילים האחרונות שלה.
את השינוי הפתאומי אני רק מתארת לי. הטון של אם יהודיה, בפרט אשה שכבר התנסתה בחיי אלמנות ואנחנו יתומים. כדי לתת לנו את הטוב ביותר שאפשר היה החליטה למסור אותנו, כדי שלנו יהיה טוב, כי הבטיחו שלתאומות יהיה טוב.
