התנועה הלאומית היהודית החלה לפעול בארצות הבלקן מיד לאחר הקונגרס הציוני הראשון. ארגונים ותנועות נוער הוקמו כמעט בכל אחת ממדינות אלה. בולטת במיוחד הייתה התנועה הציונית בעיר סלוניקי שביוון, שם ריכוז היהודים היה הגדול במזרח ובה קהילה יהודית מפוארת, והיא שהיוותה קרקע פורייה לפריחת הציונות. סלוניקי הייתה נתונה לשלטון העות'מאני ולשמחתם של יהודי העיר העניק להם השולטאן זכויות רבות ואף פריבילגיות, אולם כל עיסוק בנוגע לרעיון מדינה ליהודים היה אסור. הדבר לא מנע מעסקנים ציוניים לפעול לטובת הרעיון הציוני. דוד פלורנטין, עורך עיתון יהודי מקומי, היה מפרסם בהסוואה בעיתון ידיעות בנוגע להתרחשותן של פעולות ציוניות; הוקמו מוסדות ובתי ספר לאומיים וכמו כן גם אגודות ציוניות, כשהבולטות ביניהן היו אגודת "בני ציון", אשר בראשה עמדו פלורנטין, יוסף עוזיאל ושמואל ביב"אס, והיא אספה לחיקה תומכים רבים שתרמו גם בכספם לטובת העשייה הציונית ואף הקימה סניפים נוספים ברחבי יוון, ואגודת "קדימה" שיצרה מפעלים ציוניים מגוונים וגם עסקה בחינוך ובהקניית לימוד השפה העברית – גם היא בראשותו של פלורנטין. המלחמה בבלקן (1913-1912), אשר הביאה את הכובש היווני המדכא לשליטה על העיר גרמה לפריחת הציונות ולפעילות רחבת היקף של אגודות אלה. בשנות העשרה אף נבחרו יהודיים-ציונים לפרלמנט היווני, ביניהם ד"ר משה קופינאס. באותה תקופה האגודה להתעמלות "מכבי" הכריזה על עצמה כי היא אגודה ציונית, וחינכה נוער לאהבת ציון ולהכרה לאומית. הצהרת בלפור התקבלה בהתלהבות רבה ולאחריה כל האגודות הציוניות בסלוניקי התאחדו לאחת ואף נוסדו איגודים חדשים. בשנת 1919 הוקמה ההסתדרות הציונית היוונית שמרכזה נקבע בסלוניקי. הוקם קשר ארגוני בין הפעילויות הציוניות ביוון, נאספו כספים ונקנו מניות, וכל זאת למען מטרה אחת: הכנה לעלייה בהמון של יהודי יוון להתיישבות בארץ ישראל.
ד"ר משה קופינאס מייצג את הציונים ביוון שביקשו להגשים את הרעיון הציוני ע"י התיישבות חקלאית בארץ ישראל. יהודי יוון נטלו חלק בכל תחומי הכלכלה – מבעלי מלאכה, פועלים וסוחרים ועד לבעלי מקצועות חופשיים ורבנים, אולם כמיהתם של רבים מציוני יוון, בהפנמתם את הרעיון הציוני, הייתה אל אותה תקופה רומאנטית בה הם – היהודים – עסקו בעבודת אדמת ארץ ישראל וחיו את פרייה.
