תולדוט אתר ההיסטוריה - מפגשי תרבויות? מושבות הגליל התחתון בעיני פקידי יק"א ופיק"א: תהליך המפגש בין הפקידים לאיכרים

החל משנת 1898 רכשה יק"א כ- 80,000 דונם קרקעות בגליל התחתון. גם אם לא יצרו רצף, הפכו קרקעות אלו את המרחב למעין טריטוריה של יק"א. על פי קלווריסקי, מבכירי יק"א, נועדה הקמת המושבות באזור זה לשרת בראש ובראשונה צרכים של יק"א עצמה: לממש את חזקתה על הקרקעות החדשות ולצמצם את מספר האיכרים במושבות הברון הוותיקות, ממטולה ועד שפייה.⁸ הבהילות שבהקמת המושבות החדשות מנעה מהחווה שהוקמה מעט קודם בסג'רה לשמש למטרתה המקורית, הכשרת אריסים שיהפכו לאיכרים עצמאיים ברבות הימים. המתיישבים שהגיעו כבר רכשו לעצמם הכשרה במקומות אחרים, כגון בית הספר החקלאי שקיים בזמנו הברון בזיכרון-יעקב.⁹

הקמתן של המושבות קשורה בשתי דמויות של פקידים: אמיל מאירסון וחיים קלווריסקי. מאירסון, איש הנהלת יק"א, הגה את רעיון ההתיישבות בארץ-ישראל ועיצב את עקרונותיה. קלוורסקי, פקיד יק"א בגליל, היה מקימן בפועל של המושבות. שניהם היו יהודים מזרח אירופים שהפנימו את הערכים, המושגים והמנטליות של התרבות הצרפתית, אלא שדומה כי קלווריסקי נותר בעל נפש יהודי רוסי הומייה, הגם שהאיכרים התייחסו אליו בחשדנות ובעוינות. יק"א נותרה אמביוולנטית כלפיו: מצד אחד גישתו האמפתית הייתה זרה לרוחה, ומצד אחד הוא היה איש ארגון, תכנון ומומחה בזיהוי בעיות מאין כמוהו. הפתרון נמצא בהעברתו לסביבה של מושבות ותיקות בגליל העליון (אף כי היו סיבות נוספות להעברתו).

מאירסון לעומתו, אם בשל היותו איש מנהל בכיר ומרוחק מהגליל ואם בשל תווי אישיותו, היה טכנוקרט שהגן על השיטה כחומה בצורה. לנגד עיניו עמדה רק טובת החברה והיא התעלם מתוך עיקרון ממצוקותיהם של הפרטים. מאירסון נתן את דעתו לשלושה תחומים: מימון, חקלאות ויחסי הגומלין בין יק"א לאיכר. העיקרון שהנחה את פעילותו – שכן מאירסון היה איש עקרונות – היה שאיפה לשליטה ברמות התכנון והפיקוח אך לא ברמת הביצוע, עיקרון שעלה בקנה אחד עם תפיסתה הקיימת של החברה. מאירסון, בקשיחות, העמיד את הקרקע כמטרה מרכזית והתעלם מרגישותו ומצרכיו של הגורם האנושי. כדבריו, 'שיטה זו מבוססת על רכישת אחוזה [...] והתייחסות אליה כאל רכוש המיועד להביא רווחים'. הוא גרס כי יש להעדיף פועלים יהודים, אך 'מבלי לדאוג להם בצורה כלשהי פרט לתשלום השכר [...] מובן שאין להבטיח להם דבר [...] אך יש [...] להבהיר להם היטב שמעמדם הוא ארעי לחלוטין'.¹⁰ במילים אחרות, הסיוע של יק"א התבטא רק במתן דחיפה ראשונית, ובשום פנים לא במתן תמיכה באופן שהתקיים בימי פקידות הברון, תמיכה אשר נתפסה כמנוונת. מאירסון הקפיד עקרונית על חיסכון בהוצאות. בסיור מקדים שערך בארץ בשנת 1899 עמד על הסיבות לגירעונותיהן של המושבות הקיימות, וביניהן שימוש שלא לצורך בציוד טכני יקר, וגרס שאין להירתע מאימוץ שיטות זולות הנהוגות בחקלאות הערבית המקומית.¹¹ לימים טענו אנשי יבנאל כלפי קלווריסקי שידו הקפוצה של מאירסון הביאה לקריסת בתיהם כחלוף שנים בודדות.¹²

על יסוד עקרונות אלו התווה קלווריסקי, אמנם רגיש ואוהב אדם אך נאמן לתפיסת יק"א, את תכנית הפעלתן של המושבות¹³ (ובהיותו איש הקשר מטעמה ספג הוא, ולא מאירסון, את טרוניות האיכרים בשנים הבאות). פרטי השיטה הוצגו בדוח השנתי של יק"א לשנת 1902: 'סידור האיכרים מתבצע לפי העקרונות הבאים: לכל איכר מקצים 300 דונם קרקע; בנוסף 60 דונם עבור כל עובד [ממשפחת האיכר] בנוסף לראש המשפחה, ו- 20 דונם לנפש מעל גיל 5'. בהמשך הדברים נמנו פרטי האינוונטר שסופק לכל איכר. לכל איכר ניתנה אפשרות לבנות לעצמו משק חקלאי עצמאי, חברת יק"א סיפקה לו את התשתית לכך, והאיכר עתיד היה לפדות אותה כאשר יגיע לאיזון כלכלי נאות.¹⁴

התכנית כללה אפוא שני מרכיבים: שיטת עבודה וגורמי הייצור. השיטה הותירה בידי האיכר את האחריות בכל הנוגע לדרך עבודתו והכתיבה את חובות התשלום שלו ליק"א. גורמי הייצור הגדירו את גודל החלקה (300-250 דונם), הרכב האינוונטר, סוג הגידולים (פלחה) ואופן ההשקיה (בעל). כאן היו טמונים זרעי הכשל העתידי והמתיחות הרבה שהתפתחה בין האיכרים ליק"א, שכן הנוקשות המוחלטת שהוכתבה באמצעות גורמי הייצור רוקנה מתוכן את העצמאות שהוענקה לאיכר. הדברים התחדדו כאשר התברר שהערכות מהותיות של יק"א לא היו מציאותיות: כמות המים לא הספיקה, ואיכר בודד לא יכול היה להשתלט על עיבוד חלקה גדולה כל כך.¹⁵

חשוב לשים לב למהירות הביצוע ולקשיחותו, דבר המעיד על יעילותה של יק"א אך אולי גם על זחיחות דעתה. ההתיישבות החלה באוקטובר 1901. בכל מושבה חדשה שוכנו האיכרים תחילה בחושות שפינו התושבים הקודמים, ואחר כך בצריף דו-קומתי, שקומתו התחתונה הוקצתה לבהמות והעליונה למגורי אדם. המשפחות נותרו במושבות האם, ואולם כבר בשנת 1902 תמה בניית הבתים ו'המושבות מתחילות להיראות לעין'.¹⁶ האיכרים נטלו חלק נכבד בבנייה, לפי תפיסתו של קלווריסקי ש'הכול בשביל האיכרים ועל ידי האיכרים'. ההשקעה תוכננה תחילה לפי 10,000 פרנק בקירוב לאיכר, סכום שלפי חישובי החברה השתווה להכנסה ברוטו מ'איכרות' במשך חמש עד שמונה שנים, אך בפועל הסתכמה ב- 8,000 פרנק ואף בפחות מכך,¹⁷ במחציתה לבנייה והיתרה לתשתיות.¹⁸ במקביל ניכרה כבר ידה הקפוצה של יק"א, שתכננה כמות מפליגה של מבני ציבור, אך הקימה רק את המעט ההכרחי.¹⁹

ההסתגלות – שנות ההתבססות הראשונות

כבר בשנים הראשונות הלך ונתגלע פער בין התכניות לבין ביצוען. המקור העיקרי לאותן שנים הוא הדוחות השנתיים של חברת יק"א, אשר ניסוחיהם חושפים את קשיי ההתמודדות של הפקידות המקומית עם המצב. הפקידות החלה להבין שהקשיים נובעים מבעיה מהותית ולא מתקלות חולפות, אך חשה צורך להגן על תכניתה הבסיסית, כדי להצדיק את המשך הפרויקט. כך נכתב: 'אנו מתקדמים אט אט לעבר מטרתנו, שהיא להפוך את המתיישב לבלתי תלוי ²⁰ ולשחרר אותו מחסותנו'.²¹ ובמקום אחר: 'השתדלנו, במידת האפשר, מאז ראשית ההתיישבות, לצמצם את תפקיד המנהל שלנו. אנו מקווים שתוך כמה שנים נצליח לוותר עליו כמעט לחלוטין בסביבת התיישבות זו'.²²

תחילה נתלתה האשמה בנסיבות חיצוניות, ואכן היה לכך על מה לסמוך, אך עד מהרה התפתחה נטייה להאשים גם את האיכרים. זו הייתה תחילתו של תהליך שבו נטתה הפקידות להמעיט בהשפעתם של גורמים חיצוניים ובלתי תלויים, ולייחס את התקלות בעיקר לסיבות מקומיות, הנוגעות לאופיים של האיכרים. עם זאת הפקידות נזהרה שלא להרחיק לכת, שכן האחריות לבחירת האיכרים להתיישבות נפלה בסופו של דבר על כתפיה. בהיותה גוף מנהלי שנדרש לבקר את עצמו נמנעה הפקידות מבדיקת שורשי הבעיות או מנטילת אחריות, וכך גרמה להנצחת מצב שבשלביו הראשונים ניתן היה בקלות לזהות את מגבלותיו ולבצע בו שינויים של ממש. על כך העיר גם קוסטיצקי, שחזר את העשור הראשון של יבנאל מנקודת ראותו של איכר:

ברור לנו שאלה אשר בפאריז [...] רוצים בטובת הישוב [...] אבל [...] לזה צריכים הם את חוות דעתם של הפקידים המקומיים. ואלה כותבים ומציעים [...] כל אחד לפי דעתו [...] ולא איכפת לו אם הוא עושה שגיאה, כי מה ממנו יהלוך, משכורתו שלמה וכבודו אתו. אם הרפורט ימצא חן בעיני הגבוהים אשר ממעל לו והשגיאה יתקנו – אין דבר, אלא מאי? בינתיים יסבלו האכרים. זה לא חשוב [...] האכרים יסבלו, אין דבר, יתרגלו לסבול.²³

הדוח לשנת 1901 התייחס רק לחודשיים הראשונים של ההתיישבות והוער בו בקצרה על יובש חריג במיוחד.²⁴ שנה אחר כך כבר הייתה הסקירה על ראשית ההתיישבות מסודרת ומלאת אופטימיות: 'הקמת המושבות החדשות באזור טבריה מתנהלת כסדרה. המבנים מסתיימים. הציור הולך ונשלם. תוצאות שנת העיבוד הראשונה מעודדות. כמה מתיישבים הגיעו להכנסה נטו המבטיחה להם קיום ברווחה. עוד מעט קט יוכלו להתחיל בהחזרת החוב שיש להם כלפי המנהל שלנו'.²⁵ זאת אף שהזריעה התאחרה, מאחר שהמושבות עלו על הקרקע רק בסוף אוקטובר 1901. ההכנסה הממוצעת לאיכר בימה (יבנאל) הייתה בשווי 1,891 פרנק (לפני מס), במסחה (כפר-תבור) 1,508 פרנק ורק בדלייקה 221 פרנק.²⁶ כותבי הדוח לא יכלו לשער ששנים רבות לא יחזרו שוב ההישגים הללו. מתוך אופוריה ציינו ש'מס העשור' התורכי²⁷ אמנם יצר בעיה קשה, 'אבל בכל זאת אין אנו מתייאשים ונפתור את הבעיה לתועלתם המרבית של מתיישבינו'.²⁸

השנה הבאה, תרס"ג, לא דמתה לקודמתה. מגפת חולירע שהשתוללה באזור מאוקטובר 1902 עד ינואר 1903 קטפה שבעה קרבנות, מהם שלושה איכרים, ופגעה בזריעה.²⁹ שווי היבול הממוצע בימה ירד לממוצע של 582 פרנק לאיכר (30 אחוז מתוצאות השנה הקודמת), ומחברי הדוח ספק נזפו, ספק הצטדקו: 'התוצאה אינה קשורה בקרקע, שהיא טובה בהחלט, אלא באיכרים עצמם; הם איחרו מאוד לחזור למושבה שנטשו עם פרוץ מגפת החולירע'.³⁰ התוצאות היו רעות גם במלחמיה (ממוצע של 202 פרנק), ששם הסתיימה באיחור חלוקת הקרקעות לאיכרים.³¹ שלב התיישבות מוקדם זה אופיין גם בניידות רבה, שכן המושבות טרם עוצבו בגודלן הסופי. בסג'רה המושבה 'סודרו עוד שישה איכרים שנבחרו מתוך הפועלים הטובים ביותר', מסחה גדלה מ-22 ל-29 איכרים, ובבית-גן התגלו האריסים החדשים כ'חרוצים' (מילת שבח שגורה בפי הפקידות).³²

שנת תרס"ד הייתה עתירת פגעים: בצורת, ארבה, מחלת הפה והטלפיים (במלחמיה), עכברים ועוד. לכן תוצאות השנה החקלאית היו בינוניות ביותר, וההתקדמות שצריכה הייתה להתרחש במרבית המושבות [...] כמעט ואיננה ניכרת עדיין לעין'.³³ ההכנסה הממוצעת לאיכר הגיעה רק ל- 968 פרנק בימה (2.70 פרנק הכנסה לדונם), 800 במסחה, 450 בבית-גן (1.80 פרנק לדונם) ו- 422 במלחמיה (2.70 פרנק לדונם).³⁴ לצד ההצטדקות הופיעה הפעם נזיפה, אמנם מרוככת, באיכרים: 'גם אם יש לייחס חלק מהיבול לנסיבות האקלימיות הקשות, הרי יש גם להכיר באחריותם החלקית של האיכרים לדבר'.³⁵

גם שנת תרס"ה הייתה מאכזבת, ולמרות הנגעים הרבים שפגעו במתיישבים, כגון עכברים ומגיפת האפיזואוטאה, הפכה נימת הדוח לסבלנית פחות ופחות.³⁶ הייתה זו כנראה תוצאה של ביקורו של מאירסון במושבות בשלהי חודש מרס. בביקור זה חזר מאירסון על עיקרי תפיסתו לגבי ההתיישבות, ודבריו ביטאו בבהירות רבה את המרחק המנטלי והחברתי ששרר בין פקידות יק"א הבכירה, זו שישבה בנכר, לבין האיכרים. לדעתו לא עמדו האיכרים בציפיות ומטרתם הסמויה הייתה לחזור לשיטת התמיכה של ימי הברון. לאיכרי מלחמיה אמר כי 'המשלחת איננה מעוניינת לדעת אם האיכרות מאפשרת לכם לחיות. אתם פה שלוש שנים. הייתה לכם שנה טובה ושנה רעה. אתם יכולים כבר להעריך אם תוכלו להישאר בעתיד. [אף] בארגנטינה יש ליק"א איכרים: חלקם הולכים וחלקם נשארים. יש איכרים המשלמים את חובותיהם'. את מטרת ביקורו הגדיר: 'לראות מה מצב המושבות ולא יותר'. על הטענה כי ההשקעה הכספית, אף שנוצלה כיאות, לא הספיקה, השיב: 'למה זה יוביל ולא יותר'. על הטענה כי ההשקעה הכספית, אף שנוצלה כיאות, לא הספיקה, השיב: 'למה זה יוביל אתכם? למסקנה שצריך לתת לכם כסף. אבל אף אחד לא ייתכן לכם'. על הטעויות שעשתה יק"א אמר מאירסון: 'אתם צריכים לתקן את הטעויות שלכם וגם את שלנו', היינו החסד שעשתה יק"א עם האיכרים, בכך שנתנה להם מנוף לקידום אישי, די היה בו כדי למחוק כל טעות שעשתה החברה. אף שיחסי יק"א והאיכרים היו למעשה יחסי מלווה ולווה, הרי היחס אל האיכרים היה כאל אוכלי לחם חסד. באנשי ימה הטיח מאירסון:'אנחנו לא רצים אחרי אף אחד. תמיד נמצא אנשים להחליף אתכם', ועל טרוניית האיכר סובוטיצקי על כי בזבז את מיטב שנותיו בארץ-ישראל, ענה: 'גם הברון בזבז את הכסף שלו'.³⁷

מאירסון לא היה היחיד שנקט גישה זו. קוסטיצקי שם בפי הפקיד ז'יל רוזנהק, מחליפו של קלווריסקי, את הדברים הבאים: 'אני גנן, ודרך הגנן שהוא נוטע הרבה גפנים בכרם, ואחר כך הוא רואה, אלה שנקלטו, ניתן להם עבודתם כדי שישתרשו בארץ ויגדילו לעשות פרי, ואלו שלא נקלטו, מעקר הוא אותם ונוטע אחרים על מקומם. כך אתנהג גם עם האכרים'.³⁸

ואולם התנסחויות משפילות אלו היו שמורות רק לשיח הישיר עם האיכרים. כלפי ההנהלה הייתה ההתנסחות מעודנת יותר: 'לרשותם של איכרי אזור זה עומדות אדמות פלחה בכמות מספקת, אך למרבה הצער אין הם עושים את כל מה שנדרש כדי להצליח. גם השנה לא עלו התוצאות בקנה אחד עם ציפיותינו'. הטענה לוותה בנימוקים אשר שרטטו לראשונה שני מחנות נבדלים – האיכרים הנרפים לעומת המנהל המסור:

האשמה באי ההצלחה נופלת בחלקה על כתפי האיכרים, המשוללים התלהבות ורצון להתמיד, והנוקטים שיטות עיבוד שאינן עונות על הדרוש. לצערנו ברוב המקרים לא יכולנו לבחור את האלמנטים שמיקמנו במושבות: הם הוכתבו לנו על ידי הנסיבות. עם זאת יש מקום לקוות שאם המנהל שלנו ינקוט גישה תקיפה דיה, ישתנה המצב במהירות. איכרים מסוימים, שממש אינם יכולים להסתגל לתנאי העבודה החקלאית, יעזבו ודאי אט אט את המקום. אחרים לעומתם, המבינים שאין להם לסמוך אלא על עצמם, יתמסרו לעבודה ברצינות.³⁹

כדי להראות מהי הדרך הנכונה להצלחה, הציג הדוח את האיכרים החיוביים: ימה עלתה על דרך המלך, והגיעה להכנסה שנתית ממוצעת של 1,521 פרנק לאיכר, וזאת אף שהזריעה התאחרה בחודש. במלחמיה התעשתו האיכרים למרות השנים הרעות והגיעו להכנסה ממוצעת של 1,588 פרנק. במסחה, אף שנפגעה משלוש שנים גרועות ברצף (בתרס"ה הרוויח כל איכר בממוצע 845 פרנק), 'האיכרים בכללותם לא נשברו והם מלאי תקווה לעתיד. אותם יסודות גרועים המצויים במושבה כבר סולקו ברובם הגדול'. אף אריסי בית-גן, 'יסודות חרוצים', לא נשברו מההתחלה הקשה והרוויחו בתרס"ה 1,046 פרנק בממוצע. חריצותם השתקפה בכך שהחזירו 3,000 פרנק שהיו חייבים, והגדילו את האינוונטר, ועשרה מהם אף קנו במשותף מכונת דיש.⁴⁰

שנת תרס"ה הייתה נקודת מפנה ביחסי המושבות והפקידות: בסופה עזב קלווריסקי ותחתיו הגיע רוזנהק, ובינו לבין המתיישבים התפתחו יחסים עכורים. הוא העביר בהמות מאיכרים ביבנאל לסג'רה במטרה לחסל סופית משקים נרפים; הוא גירש מיבנאל שלושה איכרים שלא יצאו לחרוש, לטענתם בגלל חוסר אמצעים, כיוון שראה בצעדם התרסה; הוא ניהל סכסוך אלים עם שלמה, הנגר של מנחמיה, והביא למאסרו.⁴¹

ניתן להבחין כיצד התפתח בדוחות דפוס חשיבה קבוע, שבו עצלות מול חריצות וצייתנות כנגד מרדנות והתרסה שימשו כהסבר היחיד לכל התרחשות חיובית או שלילית. פקידת יק"א ראתה עצמה בעלת מונופול על דרכי ההתנהלות והחשיבה הראויות ועל הפתרונות הנאותים. תפיסה זו רווחה כאמור בקרב הפקידים, ובייחוד אצל מאירסון, שנקט במוצהר גישה איגניסטית, גישה שרווחה אז כחלק מהקבוצות האינטלקטואליות בצרפת, ואשר גרסה שיש לסייע לחזקים לשרוד בתהליך הבררה הטבעית, כדי שהאיכות האנושית הממוצע תשתבח. למעשה התמודדו האיכרים עם קשיים לא שגרתיים, החל מפגעי טבע, אם בצורת ואם מחלות קשות, המשך במאמצים החד-פעמיים והשוחקים שנדרשו לבניית הבתים וכלה במצוקות האינטימיות, למשל עקב הפרדה מהמשפחות בשנה הראשונה. כל זאת מבלי להזכיר את בעיות הביטחון שכבר הלכו והסתמנו.

עם כל זאת נותרה אמונה בלב האיכרים. יחסה הבטה של יק"א לא היה שונה מזה של בעלי בתים בכלל באותם ימים, ולאיכרים לא הייתה סיבה לפקפק בתבונת דרכה. ניסיונם הקצר טרם הוכיח להם מה עמוקות הבעיות שטמנו בחובן חקלאות הבעל והצורך לעבד חלקות ענק. לצד המצוקות היו גם תגמולים רגשיים חיוביים תקווה לשילוב עתידי של הגשמה ערכית ורווחה כלכלית. לכן באותם ימים העדיפו מרביתם להישאר במושבות, ורבים אף התדפקו על דלתותיה של יק"א במטרה 'להתאכר'.

ההתפכחות – אחרי מלחמת העולם הראשונה

ערב מלחמת העולם הראשונה, ב- 27 ביוני 1914, פורסם דוח יק"א לשנת 1913. ההישגים בארץ כולה היו מעולים. הכנסתן של מושבות הגליל התחתון שגשגה אף היא. הרווח עלה ב- 16 אחוז ברוטו לעומת שנת 1912, וזאת למרות מכת ארבה, שנזקה הוערך ב- 20-15 אחוז מהיבול. ההכנסה הממוצעת למתיישב הגיעה ל- 2,760 פרנק בכפר-תבור, 3,030 במנחמיה, 3,078 בבית-גן ו- 3,117 ביבנאל, ששם נוספו שטחי עיבוד חדשים. במקביל עלה הרווח הממוצע לכל דונם.⁴²

מיד אחר כך התרגשה המלחמה והמיטה על האיכרים מכה אחרי מכה. אימת הגיוס רדפה אותם במשך שנות כל המלחמה, ולמרות השתדלנות, מעשי הערמה והשוחד, היו שלא נמלטו מכך.

התורכים הנהיגו את חובת ה'סוכרה', גיוס כפוי של עגלות ופרדות להובלה וגיוס גברים לעבודות כפייה, וכך פגעו אנושות ביכולתם של המתיישבים לעבד את אדמותיהם באופן מסודר. וההיעדרות הממושכת של איכרים הביאה לא פעם להרס משפחותיהם.⁴³ על זאת נוספו סכנה מתמדת של טיפוס, מכת ארבה קשה במיוחד בשנת 1916 וחקירה אלימה ומשפילה של גברי המושבות בשנת 1917, כדי לברר את מקום המסתור של יוסף לישנסקי, איש ניל"י.⁴⁴ גולי תל-אביב שהגיעו למושבות הוסיפו והכבידו על הכלכלה הרעועה.

יק"א, שהייתה רשומה בארץ אויב, הפסיקה את פעילותה בארץ עם פרוץ המלחמה וחידשה אותה רק בשנת 1919. החידוש היה צפוי, ולו בשל אחזקותיה הרבות של החברה בקרקעות ובנכסים אחרים.
לכאורה לא השתנתה תפיסתה של יק"א במלוא הנימה במשך שנות המלחמה. ראובן פיקוביץ, ראש הוועד של כפר-תבור, העיד על ביקורו של אנרי פרנק מיק"א מעט אחרי בוא האנגלים: 'סיפרתי לו על האכרים שמצבם קשה, ומוכרחים לספק להם את החסר [...] פרנק קצף וצעק [...] "לא אעשה מאום!" [...] אמרתי לו: "מסייה פרנק, בארץ זו [...] נשארו רק אידיאליסטים" [...] פרנק בכעסו השיב: "וויר זינד קיינע אידיאליסטן!" [אנו איננו אידיאליסטים]'.⁴⁵

עם זאת יק"א נרתמה באופן חד-פעמי לשיקומם של המשקים, כדי למנוע את קריסת מפעלה. כבר בדצמבר 1918 הלוותה ל'משרד הגלילי' (לימים 'התאחדות האיכרים בגליל התחתון') סכום של 100,000 פרנק: שני שלישים למתיישבים ושליש לוועדי המושבות. ההלוואה שיקפה את רצונה של יק"א להימנע מהתערבות ברמה הפרטנית, אף כי העמידה כמה הלוואות אישיות נוחות למי שמצבם האישי היה קשה במיוחד.⁴⁶

אכן דפוסי מחשבה חדשים החלו להנץ ביק"א. כחלוף כעשרים שנה מהקמת המושבות לא יכלה עוד החברה להתעלם מכך שבעיות מקומיות הנובעות מעצם המבנה הארגוני, הכלכלי והחברתי, מנעו מהמושבות לפרוץ קדימה לעבר עצמאות כלכלית, וכי הבעיות הללו נעוצות בחלקן בה עצמה ולא רק באיכרים. במקביל ניתן היה לצפות שיק"א תתמודד מעתה ביתר קלות עם המושבות וזאת משני טעמים. ראשית, מאירסון וקלווריסקי, שעיצבו את תפיסתה המקורית של יק"א, כבר לא היו מעורבים שנים ארוכות בזירת הגליל התחתון.
שנית, הגם שהבעיות ראשיתן הייתה בתקופה שקדמה לשנת 1914, הרי המלחמה סיפקה תירוץ נוח לשני הצדדים, שיכלו להציג כל שינוי בתפיסה כצעד שנועד לתקן את נזקי המלחמה ולא את נזקי השיטה. ברוח זו ניתן להבין את הנאמר בדוח הראשון שפורסם אחרי המלחמה, בעת שהמושבות עדיין ליקקו את פצעיהן: 'מתיישבי ארץ-ישראל מעודדים בגלל המשטר החדש [...] והם חדורים בכוונות חיוביות ביותר'.⁴⁷ ההוכחה לכך שיק"א הפנימה את טעויות תפיסתה באה לידי ביטוי באופן שבו הן תוקנו במושבה החדשה בנימינה, שהוקמה בשנת 1922, ושם 'שטח האדמות שניתנו לכל איכר הוגבל באופן יוכל להבטיח את עיבודן בכוחותיו הוא, מבלי שיזדקק לעבודה שכירה'. נוסף על כך הושלמו התשתיות בטרם נמסרה הקרקע לאיכר, ולא במהלך השנים הראשונות כפי שהיה בגליל התחתון. לבסוף, שיטת העיבוד אפשרה לאיכר להוציא את מחיית בני ביתו כדי צורכם.⁴⁸

החשדנות – שנות הטבק ושיטת העיבוד החדשה

בשנת 1924, כמה שנים אחרי המלחמה, הועברה ביזמת הברון רוטשילד מרבית פעילותה של יק"א בארץ-ישראל לגוף חדש, פיק"א. תהליך זה הבשיל במשך כמה שנים והיו לו סיבות מורכבות, ביניהן השינוי ביחסו של הברון רוטשילד לציונות, שהפך אוהד יותר, והשינוי בתפיסתו הכלכלית, שהעניקה עתה עדיפות לפיתוח התעשייה על פני החקלאות. סיבה נוספת הייתה ההבנה שהיו פגמים בדרך ההתנהלות הקודמת, אבל קשה לומר שהחברה ה'חדשה' פיק"א פעלה על פי הנחיות חדשות או שהועמד בראשה צוות ניהולי בעל פתיחות. רובם של עשרים עובדי החברה עברו אליה היישר מן ה'ועדה הארץ-ישראלית', וביניהם פרנק ורוזנהק. יחסי הגומלין בין הפקידות בארץ לבין ראשות החברה בפריז נותרו רשמיים ונוקשים. לפקידות הוענקה סמכות דיווח וייעוץ אך היא נותרה מוגבלת ביזמותיה. תהליך קבלת ההחלטות נותר מסורבל ואטי ונמשך לעתים שנים. חשוב לציין גם שלצד הפרויקטים החדשים שנטלה פיק"א על עצמה נותרו מושבות הגליל התחתון כשריד מן העבר, על איכריהן ובעיותיהן. בנסיבות אלו קשה להניח שהפקידות החדשה-ישנה של פיק"א גיבשה לעצמה ראייה חדשה של המרכיב האנושי במושבות.⁴⁹

היה בכל זאת שוני מהותי אחד, שלמעשה ראשיתו עוד בתקופת יק"א, בימים שאחרי המלחמה. יק"א והמיוחד פיק"א נסמכו באופן לא רשמי אך הדוק על גורם חדש שהופיע בימי מלחמת העולם הראשונה: 'התאחדות האיכרים בגליל התחתון'.⁵⁰ מוסד זה, הראוי מסיבות רבות למחקר בפני עצמו, שימש רשמית כעין ועד-על של המושבות ודאג לאינטרסים קיבוציים שלהם, כגון הקמת 'אוסם' (קואופרטיב לשיווק תוצרת חקלאית בחיפה) בסיועה של יק"א.⁵¹ למעשה במשך השנים קנתה לה ההתאחדות סמכות רבה במיוחד כלפי המושבות, בעיקר בשל אישיותו של היושב ראש שלה, שמואל צימרמן מיבנאל, ונתפסה בעיני מרביתן כגורם חיצוני וזר יותר מאשר כגוף אורגני שלהן. מערכת היחסים בין פיק"א להתאחדות הייתה מורכבת, ובכוונה לא הוגדרה מעולם באופן רשמי. היו בה חליפות נקודות קרבה ונקודות מתח, אך שני הצדדים היטיבו בדרך כלל להבין את האינטרס המשותף שלהם. ההתאחדות שימשה בשעת הצורך גוף מתווך בין החברה לאיכרים. הדבר הניח לחברה להתערב באופן לא מוצהר בעולמם של האיכרים ולהתנער מתפיסתה המקורית, שלפיה הותירה לאיכרים חופש מוחלט בניהול ענייניהם.

שנות העשרים המאוחרות עמדו במושבות בסימן של שני פרויקטים חקלאיים כלכליים חסרי תקדים: הניסיון להפוך את הטבק לענף מוביל והניסיון להנהיג שיטת עיבוד חקלאית חדשה. הפרויקטים הללו שפכו אור על האופי השונה שלבשו יחסי פיק"א והמושבות. למעשה 'התאחדות האיכרים בגליל התחתון' היא שיזמה וניהלה את הפרויקטים, אבל אין להתעלם מנוכחותה הצופה והעוקבת של פיק"א ומהתמיכה שהעניקה להתאחדות, תמיכה שמשמעויותיה לא נעלמו מעיני האיכרים.

גידול טבק בהיקפים קטנים התקיים שנים ארוכות במושבות הגליל אך בשנות העשרים זכה לפתע לתנופה רבה, בעיקר עקב ארבע שנות בצורת מתמשכות וירידת מחירי התבואה אחרי המלחמה – התפתחויות אלה דרדרו מושבות שונות, ובמיוחד את כפר-תבור, אל סף פשיטת רגל.⁵² לטבק היו כמה יתרונות: הוא התאים לשיטת השקיית הבעל, נתפס כמניב תשואה גבוהה ביחס להשקעה הראשונית, והמונופול שהיה לשלטונות התורכיים על מכירתו בוטל עם עזיבתם את הארץ. שטח העיבוד הטבק היה בתרפ"ב 50 דונם וגדל בתרפ"ג ל-238 דונם ובתרפ"ד ל-2,220 דונם, גידול של פי ארבעים וחמישה תוך שנתיים.⁵³

'התאחדות האיכרים' השתלטה על ארגון הפרויקט. היא מכרה מראש ליצרן סיגריות, לובלינר, את כל היבול הצפוי, והכתיבה תעריפים, שכר עבודה ותנאי שיווק והתקשרות עם פועלים. מעולם לא הופעלו המשקים החקלאיים במושבות בהיקף כה גדול (מספר הפועלים העבריים בלבד עלה בשנת 1924 על 1,000 איש!), ביעילות ארגונית כה רבה ובחוסר עצמאות בולט כל כך.⁵⁴ הפקידים המנוסים צפו בעיות אפשריות בגלל הביקוש המוגבל או עלות הייצור,⁵⁵ ואולם החברה תמכה בפעולותיה של ההתאחדות. היא אפשרה לה להכתיב את מחירי הטבק בשנות השיא של הענף, ובספטמבר 1924 אף העמידה לרשותה מבנה במנחמיה לצורך אחסון הטבק.⁵⁶ באותה שנה, 1924, החלה הדעיכה המהירה.

ראשיתה בחודש אפריל יבש שפגע בהבשלת העלים ברגע קריטי. היבול לדונם ירד ב- 25 אחוז, וירד ב- 20 אחוז נוספים בשנה הבאה. לובלינר משך את ידיו, שטחי העיבוד התכווצו במהירות, ותוך שנתיים נמוג הענף מאדמת המושבות.⁵⁷

מצבן הקשה המתמשך של המושבות אחרי 'שנות הטבק' הניע את ההתאחדות להגות פתרון רדיקלי למצבן. הרעיון היה לשנות מן היסוד את שיטת העיבוד החקלאי על ידי איחוד השטחים החקלאיים בכל מושבה ותכנון משותף של הייצור החקלאי. כך, צפו, יגדל היבול וישתחררו עודפי קרקע לתוספת מתיישבים. הנהגת השיטה החדשה דרשה שינוי בדפוסי החשיבה המקובלים של האיכרים בנושאים רבים, החל מאופי הגידולים וטכניקות העיבוד וכלה בחלוקת האדמות והיחס לעבודה שכירה. ההתאחדות, שחששה לעצם קיומן של המושבות, גמרה אומר לכפות עליהן את השיטה חרף התנגדותן הצפויה.

מקומה של פיק"א בתהליך ראוי לבדיקה מעמיקה. ההתאחדות הקפיד להשיג מראש את תמיכתה בשיטה. פיק"א אכן התייצבה בחזית אחת עם ההתאחדות, והתנתה למשל מתן סיוע לאיכרים בהנהגת השיטה. הד לכך מופיע בדבריו הבוטים של צימרמן, מזכיר ההתאחדות, לאיכר דוד צפירה מכפר-תבור: 'התקציב לא קבלת בשביל שאתה מתנגד להפיק"א בדבר הרעיון, ואם תתפשר אתה עבור הרעיון, תקבל גם את התקציב'.⁵⁸

פיק"א חשה שאפשרות הקריסה של המושבות, ושל השקעותיה יחד עמן, קרובה מתמיד, משום שחובו הממוצע של כל איכר עלה לכדי 400-300 לא"י,⁵⁹ נוסף על חובותיו לפיק"א.⁶⁰ חוסר האונים של פיק"א וכניעתה לתכתיבי ההתאחדות השתקפו במיוחד בהסכמתה לדרישה העקרונית והבלתי מתפשרת להנהיג במושבות עבודה עברית. העבודה העברית הייתה עניין ערכי ולא כלכלי, הגם שעדיין הוצגה לפעמים כעניין כלכלי, וזאת בטענה שהכרחי להנהיג חקלאות ממוכנת, ושהפועל הערבי אינו מתוחכם דיו להפעלתה.⁶¹

השיטה המוצעת עוררה ויכוחים עזים במושבות, היו שקיבלו את הדעה כי במצבן הנואש של המושבות חייבים לנסות כל מוצא, למרות הסיכונים. אצל איכרים אחרים, למודי אכזבות, ניעורו חששות כמוסים, ובמיוחד חוסר אמון כלפי פיק"א, שהפעם הופיעה בצלמה של 'התאחדות האיכרים'.⁶²

אחרי כרבע מאה חשו איכרי המושבות שלא התקדמו כלל מבחינה חברתית וכלכלית ואף נסוגו, וראו ביק"א ובפיק"א את האחראיות לכך. ניסיון ההתיישבות המבטיח מתחילת המאה נתפס עתה בעיניהם כהרפתקה שממצוקותיה לא נחלצו לעולם. אם בראשית הדרך האמינו האיכרים שיק"א היא חברה רצינית, משום שלא היססה לגבות את תכניתה בהשקעה כספית, הרי עתה ראו בפיק"א ממשיכתה חברה ספקולטיווית וחסרת רגישות, שעושה על גבם ניסיונות כלכליים, ושתפקיר אותם אם אלה ייכשלו. האיכרים חששו פן השיטה החדשה תסבך אותם בחובות כספיים ללא מוצא ותשנה את הרגלי חייהם. מרביתם היו כבר בני חמישים ויותר, וחפצם העיקרי היה להבטיח קיום מכובד לבניהם, לאחר שנואשו מכך שישיגו אי פעם רווחה כלכלית לעצמם. גם הנהגת העבודה העברית עוררה התנגדות עזה, בין השאר מתוך חשש שהפועלים העבריים ידחקו את רגליהם של בני האיכרים כאשר תורחבנה המושבות.

הנהגת השיטה התנהלה בעצלתיים והעלתה חרס. בשנת 1932 כתבו איכרים לפיק"א שהם מוכנים להחזיר לה את כל שקיבלו והשביחו – אדמה, ציוד ומבנים – ובתמורה לקבל עזרה בהתיישבות באזור מושקה ואמון על משק מעורב, דוגמת השרון או השומרון. אחרים כתבו לפרנק: 'במשך שלוש השנים האחרונות הורע מצבנו ע"י השיטה החקלאית החדשה [...] שהרסה אותנו כמעט עד היסוד', וביקשו את שמיטת החוב שנוצר בגין אותן שנים קשות, שישאירו בידיהם את הציוד הממוכן שקיבלו.⁶³

היו שהלינו כי פקידי ההתאחדות 'מבזים את האכרים לפני עיני בניהם ופיק"א, עד שדלתות הפיק"א סגורות לפנינו והבנים עוזבים'.⁶⁴ כישלון השיטה נטע בלבות שני הצדדים את ההכרה כי אין בכוחה של פיק"א להושיע את מושבותיה, ישירות או בעקיפין.

המיאוס – הדיונים על סיום החוזה

בשנות השלושים התחוור לפיק"א שאין עוד לפרויקט ההתיישבות שלה בגליל התחתון משמעות כלכלית. את תנופת ההתיישבות החקלאית הובילו זה שנים ארוכות 'קרן קיימת לישראל' והמוסדות הלאומיים, והיא הלכה ולבשה היבטים ערכיים שהתבטאו בעצם האחיזה בקרקע ובאורחות החיים ב'כפר' יותר מאשר בצד הרווחי שגלום בתוצרת החקלאית. פיק"א, שבידיה היו אדמות רבות, הבינה שאופי פעולתה במושבות הגליל לא עלה עוד בקנה אחד עם תפיסת העולם של מרבית הציבור היהודי. היא נטתה לייעד את יתרת קרקעותיה למטרות לאומיות, ובאותם ימים החלה לתמוך בהתיישבות של קולקטיבים ולא עוד בהתיישבותם של בודדים. כך הוקמה בשנת 1937 משמר-השלושה בין יבנאל לבית-גן כמושב שיתופי.⁶⁵ בד בבד חיפשה פיק"א דרך להיפרד ממושבותיה בגליל התחתון אולם היא ניהלה אתן שיח קשוח. מגמתה של פיק"א השתלבה עם פעולות ה-Land Settlement, תהליך שראשיתו עוד בשנת 1922, ושממשלת המנדט הובילה בתנופה באותה העת, כדי להנהיג סדר ברישום הבעלויות על קרקעות. ה'סטלמנט' אילץ להכריע אם לא הגיעה העת לרשום את הקרקעות על שם כל איכר בנפרד, שככן לו נרשמו על שם פיק"א הייתה העברתן העתידית כרוכה בעלויות גבוהות ומיותרות.⁶⁶

באותה עת נקעה נפשם של האיכרים מהקשר עם פיק"א, שלדעת רבים מהם הכביד בצורה קריטית על יכולתן של המושבות להתפתח, ובתנאי שנות השלושים לא היה לו עוד מקום. נושאת הדגל הייתה לא אחרת מאשר 'התאחדות האיכרים'. ניסיונה של ההתאחדות לבוא בדברים באופן מסודר עם פיק"א נתקל בסירוב, שכן החברה דרשה לדון עם כל איכר בנפרד. עוד העמידה כתנאי מקדים את פירעון כל חובותיו אליה, בלי קשר ליכולתו ו'בלי כל בירור ודיון מוקדם'. תנאי זה ביטא את מלוא החשדנות וההתנשאות של פיק"א כלפי מתיישביה, שכן מרבית החובות היו תוצאה של דיונים שלא תמו על החזרים כספיים שתבעו מתיישבים שונים. נוסף על כך רצתה פיק"א להפקיע מהמושבות את מפעלי המים שהקימה, למעשה כדי לאלצן לרכוש את המפעלים.⁶⁷ בתנאי אותה שעה ביטאה פיק"א בעצם סירוב מוחלט להיפרד אם יגרום לה הדבר הפסד כלשהו. במכתב ששיגרה בשנת 1937 אל נשיא פיק"א הברון רוטשילד ציינה 'התאחדות האיכרים' את 'היחס המדכא והמתנכר מצד הנהלת פיק"א [ה]מעכב ומכשיל את התפתחות משקינו וגדול מושבותינו, ודוחף אותנו לזרועות היאוש, הדכאון וההתפוררות'.⁶⁸

ההתאחדות הציעה פשרה: המתיישבים יאשרו את חובותיהם לפי רישומי פיק"א תמורת הבטחה של פיק"א לנהל אחר כך משא ומתן מרוכז. ההתאחדות קיוותה שבמשא ומתן כזה תצליח להביא את פיק"א לפשרות כספיות גלובליות. פיק"א סירבה בתוקף. נראה שחשה את מצוקת האיכרים, שבאה לידי ביטוי בדבריו של משה דוד רוזנצוייג, חבר ועד ההתאחדות: 'אנו צריכים להתבונן אם נוכל זמן רב להתעקש [...] כמה זמן נוכל לעמוד במערכה?'.⁶⁹ משה טריפון, חבר אחר, הסביר שאין בררה שכן מדובר בשעבוד, מפני שהחותם לא ידע 'באיזה אופן יסדרו את סלוק החוב ובאיזה תנאים'.⁷⁰ עלה אף חשש כי יימצאו מושבות שימרדו בהתאחדות וינהלו משא ומתן עצמאי עם פיק"א. המסקנה הייתה שאין בררה: 'המחלה ידועה ואין צרך לדבר עליה. יש רק לחפש את התרופה'. הוחלט לשקול פנייה לעורך דין, וכל מתיישב נדרש לשלם 2 לא"י למטרה זו.⁷¹ עוד הוחלט לראות בהעברת הבעלות חלק ממהלך פרדה במובנו הרחב, ולדרוש מפיק"א גם את הרחבת המושבות ובניית תשתית ארגונית עבורן.⁷² במקביל הגבירה פיק"א את לחצה ובלמה העברת כספים שונים, אפילו למטרות ביטחון, וזאת בעצם ימי המאורעות.⁷³

אחרי הצגת עמדות הפתיחה התרככו מעט הצדדים. דובר גוטליב, מנכ"ל פיק"א, הזמין אליו את ראשי ההתאחדות, לכאורה לשם הבהרה ולא לשיחה תכליתית.⁷⁴ גוטליב נתפס כמי ש'מתייחס בדרך כלל יותר נוח ויותר חיובי לשאלות המושבות'.⁷⁵ בפגישה ביקשה ההתאחדות לברר אם תיאות פיק"א לוותר על 'חובות לרגלי אסונות ופגעי טבע'. בכך אותתה שהיא מסכימה לדרישת פיק"א שהיא לבדה תקבע את שיעור חובותיו של כל איכר, ואכן 'הוברר בפגישה עם גוטליב שחל שנוי לטובה ביחסים וניכר רצון לגמר'.⁷⁶ התקבלה הצעתו כי כמה איכרים, שאתם אין מחלוקת, יאשרו באופן סמלי את חובותיהם כדרישת פיק"א, 'וזה ישמש לפתח למו"מ ולדיון'.⁷⁷ בפגישה נוספת הציג גוטליב את עמדת פיק"א בשאלות שהעלתה ההתאחדות. השאלות נגעו לאופן שבו יוגדר השטח השייך לכל איכר, המחיר לדונם וסכום החוב. פיק"א ביקשה לקבוע את המחיר לדונם באופן אחיד לכל המושבות והאדמות, והדבר ביטא את נכונותה להתדיין על ממוצעים ולא על שווי ראלי ודיפרנציאלי של הקרקעות, וכן ביקשה לקבוע את סכום החוב, אולם אחרי ויתור על חלק מהחובות לפי דגם סטנדרטי.⁷⁸ בשלב זה ניכרה בבירור נסיגתה של פיק"א, אשר הקפידה על מראית עין, ועדיין דרשה טיפול בכל איכר בנפרד, אך הסכימה לאמץ גישה אחידה לסוגיות העיקריות, מה שהפך את ההתדיינות הסופית למהלך טכני.

בהתאם לדרישת פיק"א שהחשבונות יאושרו קודם להתקדמות בהסדר הסופי, סוכם שהחשבונות יהיו מפורטים, ויכללו פרטי קרקע ומחיר, כך שאפשר יהיה לברר באופן מסודר נקודות מחלוקת, וכן שהתהליך יהיה מדורג: מושבה אחרי מושבה, וכך יתאפשר למתיישבים לעמוד בפועל על אופן הביצוע ולהפיק לקחים. כחלוצה נקבעה מצפה, המושבה הקטנה מכולן. גוטליב חש צורך להעיר ש'אחרי שהם נוכחו היום כי פיק"א רוצה לגמור אתם מתוך רצון טוב והנחות גדולות [...] האכרים [...] סו"ס [סוף סוף] יתנו אמון בפיק"א.⁷⁹ כדי שההחלטות הללו והבאות אחריהן התקבלו באישורו מראש של המרכז בפריז.⁸⁰

ואולם האמון בושש לבוא. במקביל למגעים נותרה תלויה ועומדת תביעה משפטית של ההתאחדות, שהחליטה 'להמשיך את המשפט [...] כ"ז [כל זמן] שהחוזה לא יהיה חתום בהסכם הדדי'. ההסדר הסופי קבע שכל איכר ישלם 650 לא"י עבור אדמותיו, כלומר סכום אחיד, והעוקץ: 'מזה של פיק"א להחזיר חזרה להתאחדות מאה לא"י בשטרות לפתוח מפעלים קואופרטיביים'.⁸¹ היה כאן ניצחון ברור להתאחדות, מפני שההסדר נשא אופי גלובלי, יצר האחדה בתשלומי האיכרים, עיגן את מעמדה של ההתאחדות כמייצגת שלהם בפועל, ומימש את דרישתה להמשך סיוע ברוח תפיסותיה – קואופרציה (דבר שהעלה את חינה של ההתאחדות בעיני המוסדות הלאומיים, שזו הייתה שיטתם, והקל עליה לשלוט במערכות הכלכליות). נוסף על כך תבעה ההתאחדות להרחיב את המימון לשמירה ולהעביר את מבני הציבור למושבות ללא תמורה.⁸² פיק"א ניאותה להעביר את המבנים 'בסכומים מתקבלים על הדעת' לרשויות החוקיות שיקומו בכל מושבה.⁸³ בה בעת כבר החל המשא ומתן הבא, עם בית-גן.⁸⁴

במקביל להתקדמות המשא ומתן עם בית-גן ועם כינרת פעלה ההתאחדות, במסגרת הגלובליזציה של ההסדר, למחיקת חלק מחובותיה שלא לפיק"א. כאן התפתח תהליך מעניין, שבו שילמה למעשה פיק"א מכספיה תמורת שמירה על עקרונותיה למראית עין. היא מחקה להתאחדות 60 אחוז מחוב של יותר מ-39,000 לא"י. והיתרה, 16,000 לא"י, חולקה לסכומים של 100 לא"י, שגולגלו על כל איכר באופן אישי, כדי שפיק"א תוכל לטעון שהגיעה אתו להסדר פרטני בגין אותו סכום סמלי.⁸⁵ יתרה מזו, כנראה מתוך רצון לעודד את ההתאחדות ללחוץ לסיום ההסדרים עם המושבות, שנפשה נקעה מהן, ולבצע צעד פתטי אחרון לשיפור תדמיתה הציבורית, הלוותה פיק"א לאיכרים בתנאים סמליים את אותם 16,000 לא"י.⁸⁶

אכן בשלב זה ברור היה שפיק"א החליטה לוותר על תמורה ממשית לנכסיה. כך לדוגמה נשאה הצעתה הסופית לאיכרי בית-גן אופי כה סמלי עד שברור היה שמדובר במענק: כל איכר ישלם 725 לא"י (שכללו את 100 הלא"י 'של ההתאחדות') וההחזר ייפרש (ללא הצמדה, כמנהג הימים ההם) לחמישים ושלוש שנים, בריבית שבין 1.5 ל-2 אחוזים. עם זאת פיק"א הקפידה שלא 'לשחרר חלקות' לרישום על שם האיכרים עד שלא קיבלה התחייבות רשמית לתשלום התמורות הסמליות שדרשה.⁸⁷ ההתאחדות חשה עתה כה חזקה עד שדרשה שליטה גם על ייעוד האדמות העודפות של פיק"א: 'מחליטים להקדיש [...] את מיטב מרצנו וכחנו עד שיוחלט בדבר העליות על האדמות הנ"ל גופים מגובשים לעבודה ולשמירה [...] הוחלט להתנגד לכל אפשרות של התישבות בית"ר בסביבתנו'.⁸⁸ החוזים של כינרת ובית-גן אושרו הדדית בסוף יוני 1939 ואז החל הדיון על המושבות הגדולות: מנחמיה ויבנאל,⁸⁹ ועדיין לא כפר-תבור. זו נקטה עמדה עוינת להתאחדות, אשר הכתיבה עתה לחלוטין את סדר פעולותיה של פיק"א, ולכן נדחה הטיפול בעניינה עד 1941. בעיה מיוחדת נוצרה לגבי סג'רה, ששם 'למרות המצב הבלתי מבוסס [...] יש בדעת האכרים לגשת לחתימת חוזים', כי לא היה ברור 'למי שיכת סג'רה? ליק"א או לפיק"א?'.⁹⁰

בניגוד להתנהגותה הבוטחת ולהישגיה הנאים של ההתאחדות ניהלו איכרי המושבות את ענייניהם מול פיק"א מתוך מבוכה רבה. כך ביבנאל, מושבתו של צימרמן, מזכיר ההתאחדות, הסתבך מאוד תהליך מדידת החלקות השונות והתאמתה למפות שבידי פיק"א. הפרוטוקולים של ישיבות הוועד המקומי משקפים את חוסר האונים של האיכרים: 'עד עכשיו אנו לא עשינו שום דבר מעשי. אנו צריכים ללכת ולהתייעץ עם עורך דין אחרת אנו נהיה אבודים, היות ופיק"א תעשה מה שהיא רוצה'.⁹¹ אלא שהאיכרים לא היו מורגלים בכגון אלו. משלחת שיצאה להתייעצות משפטית עברה תלאות רבות:

הביקור הראשון עשינו אצל עליאש [בחיפה] ולצערנו הוא היה חולה אבל נפגשנו שם עם העוזר שלו [...] הוא דרש מאתנו כל מיני מסמכים [...] מכל זה היה אצלנו רק חוזה של הבטחת מכירה [...] אחרי הבקור הזה היינו אצל דוכן [בירושלים], והיות והוא עמד לנסוע לטבריה [...] החלטנו לבקר עורך דין אחד ונסענו לתל אביב על מנת להיפגש עם פלדמן, והיות והוא לא היה בבית החלטנו ללכת ליוסף⁹²

להפתעתם גילו שמצבם המשפטי טוב בהרבה משסברו, וכי פיק"א ניצלה את אי ידיעתם כדי ללחוץ עליהם. התברר למשל שאחרי עשר שנים של עיבוד רצוף הקנה החוק לחוכר בעלות על האדמה. הם חשו בעליבותם: 'יצאנו לדרך כמו פלחים, בלי נירות ומסמכים, כך שלא יכולנו לברר שום דבר סופי [...] יוסף עשה עלי רושם של בלופר אבל יש לי הרושם שהוא האיש אשר מסוגל לסדר את הפקק'.⁹³

בביקור נוסף משך עליאש את ידיו 'היות שלפי דעתו יש לפיק"א [אולי בשל היותה רשומה בלונדון] קשרים עם כל מוסדות הסטלמנט', והוא הציע להתפשר אתה. יוסף הסכים לטפל במשפט אך דרש 150 לא"י בתוספת אחוזים במקרה של הצלחה. בדיון שהתנהל חשו האיכרים כי בעצם הם נתונים בידיה של פיק"א ושעדיף להתפשר אתה, אם כי בהליכה למשפט היו יתרונות טקטיים. אך האם יכלו לעמוד בהוצאות המרובות? בינתיים נשף פקיד ה'סטלמנט' בעורפם ועמד לרשום את הרכוש על שם בעליו הנוכחי, חברת פיק"א. משה אליוביץ ביטא את מרי לבם: 'פיק"א צריכה להבין סוף סוף את מצבנו והיא מוכרחה לגמור אתנו בלי משפט'.⁹⁴ לבסוף הוחלט 'לברר במושבה אם יש בערך 20 אכרים אשר מוכנים להשפט עם פיק"א, להתקשר עם עורך דין'.⁹⁵ התחושה הייתה ש'המצב שלנו עם ח'[ברת] פיק"א הוא כזה שרק עורך דין יכול להיות השליח שלנו'.⁹⁸ כעבור חודשיים הסתדרו בכל זאת העניינים ללא התדיינות משפטית והרכוש הציבורי נרשם על שם האגודה 'יבנאל', פרט למחלבה, שנרשמה על שם פיק"א.⁹⁷

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הועמד תקציבה של פיק"א 'על בלימה'.⁹⁸ למרות זאת התאמצה עדיין ההתאחדות לחלץ מפיק"א סיוע לפרויקטים ארוכי טווח, כגון סיום מפעל ההשקיה של בית-גן ומשמר-השלושה⁹⁹ והקמת מחלקה חקלאית על שם פרנק לבוגרי בתי הספר.¹⁰⁰ באספה הכללית השנתית של ההתאחדות בתש"א התייחס צימרמן לפיק"א בפטרונות ברורה של מי שאך הערכים הלאומיים נר לרגליו, ושרק באמצעותם הוא בוחן בנדיבות של מנצח את יריבו המובס:

יש לנו הרבה טענות לחברת פיק"א של היום, אבל בני המושבות שלנו מכירים את המוסד הזה כמוסד מישב, שגאל מאות אלפים דונמים בארץ ונתן לנו האפשרות להתקשר לקרקע המולדת, ומי יודע אם לא יבוא יום ואנו נצטער שלא עשינו את כל [...] כדי להציל את המוסד משתוק. אי אפשר לנו לחשוב שהמוסד כבר אבוד [...] המוסד הזה עשה גדולות בארצנו ואסור לנו לעזוב אותו. יחד עם זה על האכרים לדאוג לעתידם¹⁰¹

זהו שיח שהתנהל במושגים של כבוד, שכן האיכרים שהאזינו לצימרמן זכרו גם זכרו את ההשפלה וחוסר האמפתיה שליוו אפילו את פעולות העזרה של פיק"א. צימרמן, בציניות רבה, הרעיף על פיק"א בדיוק את היחס שמנעה מהאיכרים במשך כל השנים, ואף שטרם היה ביבנאל בשנת 1905, ודאי ידע היטב כיצד דיבר מאירסון אל האיכרים באותה העת.

בתחילת 1944 כבר יכול היה צימרמן לדווח למועצת ההתאחדות כי 'בכל המושבות הולכות ונגמרות פעולות הלנד סטלמנט. האדמה והבניינים וכו' נרשמו ע"ש [על שם] האכרים [...] בהתאם לתנאים שנקבעו בינינו ופיק"א אחר דיון ארוך וקשה. כל חברינו חתמו על החוזים ונעשו אכרים עומדים ברשות עצמם, מלבד 8 אכרים במנחמיה שעדין עומדים במרדם'.¹⁰² החובות נפרשו לחמישים שנה ובפועל סולקו הרבה קודם, מאחר שהאינפלציה שחקה אותם לחלוטין.

דומה שמשעה שהתנערה פיק"א מעולן של מושבותיה שבה ונמלכה בדעתה ומכאן ואילך נשאה פעילותה אופי חדש ומעניק בעליל, אולי כדי לשאת חן בעיני המוסדות הלאומיים ואולי מתחושת פטרונות שלא נמוגה מעולמה המנטלי של הפקידות בארץ ובלונדון. היא נטלה על עצמה את הטיפול בהרחבתן של מרבית המושבות, בדרך כלל על ידי יישוב בנים ממשיכים על אדמות שהפרישו ההורים.¹⁰³ גוטליב השיג אישור ממרכז פיק"א בלונדון 'וכצעד מעשי ראשון של פיק"א במושבות היא עומדת לשלוח לסג'רה מכונות קידוח מודרניות כדי לגלות מים'. בתוך כך סוכם בין גוטליב לצימרמן לפעול למניעת מכירה ספקולטיווית של שליש מאדמת מצפה, שהפכה לרכושם הפרטי של האיכרים.¹⁰⁴ אשר למנחמיה, שבה עדיין לא הושלם הסטלמנט, הוחלט לחפש 'קונה בצורת חברה לאומית כגון קק"ל. הסכם זה יתן פקוח על האכרים ויבטיח בקור [צ"ל: ביקורת] על חיסול זכויות החברים הנכשלים העוזבים בכבוד'.¹⁰⁵

לחלקים אחרים של המאמר:

מפגשי תרבויות? מושבות הגליל התחתון בעיני פקידי יק"א ופיק"א: מבוא
מפגשי תרבויות? מושבות הגליל התחתון בעיני פקידי יק"א ופיק"א: תהליך המפגש בין הפקידים לאיכרים (פריט זה)
מפגשי תרבויות? מושבות הגליל התחתון בעיני פקידי יק"א ופיק"א: אינטרפטציות של מהות המפגש בעיני הפקידים
(1944-1901)

הערות שוליים:

8. ביתן (לעיל, הערה 1), עמ' 143; א' עבר-הדני, ההתיישבות בגליל התחתון: חמישים שנות קורותיה, רמת-גן (1956), עמ' 58.
9. חשוב להבחין בין המונחים השונים. יק"א השתמשה חליפות במונחים colon ו-metayer, ובצרפתית אלו מילים כמעט נרדפות, וההבחנה הלשונית ביניהן אינה ברורה: בשני המקרים מדובר במי שמעבד אדמה שאינה בבעלותו תמורת נרדפות, וההבחנה הלשונית ביניהן אינה ברורה: בשני המקרים מדובר במי שמעבד אדמה שאינה בבעלותו תמורת אחוז מסוים מהיבול, שבדרך כלל אינו משולם בכסף. כותבים כגון עבר-הדני נטו לתרגם את המונח colon – איכר, ואת metayer – אריס, ראו למשל: עבר-הדני (שם), עמ' 116-114. יק"א פרסמה מדי שנה דוח בצרפתית (התרגומים שלי) שבו סקרה את כלל פעילותה העולמית בשנה הקודמת, וכותרתו: Jewish Colonization Association: Rapport […] de l'administration central au Conseil d'administration pour l'annee. Paris. מדוחות אלו עולה כי המונח אריס ביטא שלב מעבר, וציין פועלים חקלאיים חסרי ניסיון מעשי, במטרה לתת להם חוזה חכירה קבוע אם יוכיחו את יכולתם: 'שיטת האריסות תהיה לכל איכר התנסות ראשונה בעיבוד, ותאפשר לבצע סלקצייה, לפני התיישבותו כאיכר לכל דבר' (דוח יק"א לשנת 1903, עמ' 79). אני בחרתי להשתמש במונח איכר, משום שהן החברה והן אנשי המושבות השתמשו אך ורק במונח זה לאורך כל התקופה.
10. מצוטט אצל מיורק (לעיל, הערה 1), עמ' 72.
11. שאמה (לעיל, הערה 1), עמ' 149; ינקלביץ (לעיל, הערה 1), עמ' 21-20,130.
12. עבר-הדני (לעיל, הערה 8), עמ' 142.
13. בן-ארצי (לעיל, הערה 1); וכן: י' בן-ארצי, המושבה העברית בנוף א"י,
1914-1882, ירושלים תשמ"ח, עמ' 44-39.
14. דוח יק"א לשנת 1902, עמ' 47.
15. על כך עמד בין השאר שאמה, שלדבריו יק"א אכן השקיעה מאמצים מקצועיים בעיצוב תכניתה, אך דבקה בה בעקשנות ולא ביצעה תהליכי בקרה והפקת לקחים. ראו: שאמה (לעיל, הערה 1), עמ' 148.
16. שם, עמ' 47.
17. עבר-הדני (לעיל, הערה 8), עמ' 66, 110.
18. א' שטרקמט אל י' וייל, 25 ביולי 1902, אצ"מ, 6541 15 [צרפתית].
19. במקור תוכננו בכל מושבה בית פקידות, בית רופא, בית פקיד, בית כנסת, בית ספר, בית מנהל ובית מרקחת. כך בימה, היא יבנאל, דובר בהשקעה של 49,900 פרנק במבני ציבור. שטרקמט אל וייל (שם); דוח יק"א לשנת 1903, עמ' 48; עבר-הדני (לעיל, הערה 8), עמ' 63-61.
20. Independent, להבדיל מ-libre, חופשי. הבחירה בביטוי מדגישה את יחסי התלות של האיכרים.
21. דוח יק"א לשנת 1903, עמ' 40. תרגמתי כך אף שהמונח tutelle משמעו אפוטרופסות, להבדיל מחסות (patronage).
22. דוח יק"א לשנת 1902, עמ' 48.
23. קוסטיצקי (לעיל, הערה 6), עמ' 113.
24. דוח יק"א לשנת 1901, עמ' 51.
25. דוח יק"א לשנת 1902, עמ' 40.
26. שם, עמ' 49. לשם אומדן ניתן לציין שחוקרים רבים מעריכים את שוויו של פרנק אחד באותם הימים בכ-1.5 אירו בימינו.
27. למרות הנרמז בשמו עלה מס זה בהרבה על 10 אחוזים. בשנת 1904 הגיע ביבנאל ל-22 אחוז ובמלחמיה ל-26 אחוז מהיבול. דוח יק"א לשנת 1904, עמ' 89.
28. דוח יק"א לשנת 1902, עמ' 40.
29. שם, עמ' 49; דוח יק"א לשנת 1903, עמ' 78-77.
30.. שם, עמ' 78.
31. שם, עמ' 79-78.
32. שם, עמ' 67, 79.
33. דוח יק"א לשנת 1904, עמ' 82.
34. מחושב על פי נתוני דוח יק"א לשנת 1904, עמ' 89.
35. דוח יק"א לשנת 1903, עמ' 89.
36.דוח יק"א לשנת 1905, עמ' 138-136.
37. 23 במרס 1905, אצ"מ, 2 6250 15 (צרפתית).
38. וסטיצקי (לעיל, הערה 6), עמ' 290.
39. דוח יק"א לשנת 1905, עמ' 136.
40. דוח יק"א לשנת 1905, עמ' 138-137.
41. עבר-הדני (לעיל, הערה 8), עמ' 168-162.
42. שם, עמ' 91-87.
43. יומני ענתבי, יומן א, דפים 54-52.
44. תרע"ט, ארכיון כפר-תבור, מכל 3/18 מס' 47.
45. עבר-הדני (לעיל, הערה 8), עמ' 433.
46. שם, עמ' 419.
47. דוח יק"א לשנת 1919, עמ' 51.
48. דוח יק"א לשנת 1923, עמ' 140-139.
49. לניתוח מפורט ומאיר עיניים של תהליך הקמתה של פיק"א ראו:
גולדשטיין ושטרן (לעיל, הערה 1), במיוחד עמ' 110-106, 119-114.
50. לשם זה קדמו כמה גלגולים שלא כאן המקום לפרטם.
51. דוח יק"א לשנת 1923, עמ' 142; עבר-הדני (לעיל, הערה 8), עמ' 484.
52. דוח יק"א לשנת 1922, עמ' 98-97; דוח יק"א לשנת 1924, עמ' 127, 142.
53. שם.
54. ביתן (לעיל, הערה 1), עמ' 181-179.
55. דוח יק"א לשנת 1923, עמ' 128.
56. אה"ע, 47 1 8 312 IV.
57. דוח יק"א לשנת 1924, עמ' 129-128; דוח יק"א לשנת 1925, עמ' 117, 120; דוח יק"א לשנת 1926, עמ' 169.
58. כ"ו באדר תרצ"א, אכ"ת, מכל 3/39, פרוטוקול 84.
59. בתקופת המנדט פסק החישוב בפרנקים צרפתיים. שער החליפין אחרי המלחמה עמד על 25 פרנק ללירה, עבר-הדני (לעיל, הערה 8), עמ' 110.
60. שם, עמ' 536.
61. שם, עמ' 515-509.
62. י' זלטנרייך וא' מנור, 'אספה, ועד ומוכתר בכפר-תבור, 1933-1901; מקרה חקר בהיסטוריה חברתית', קתדרה, 95 (ניסן תש"ס), עמ' 90.
63. עבר-הדני (לעיל, הערה 8), עמ' 534.
64. שם, עמ' 535.
65. שם, עמ' 599.
66. הנהלת התאחדות האיכרים, 18 במאי [1942], אוסף שרפמן.
67. הנהלת התאחדות האיכרים, [1937?], שם.
68. שם.
69. מועצת התאחדות האיכרים, 18 ביוני 1937, שם.
70. מועצת התאחדות האיכרים, 13 ביוני 1937, שם.
71. שם.
72. הנהלת התאחדות האיכרים, 4 ביולי (1937), שם.
73. מועצת התאחדות האיכרים, 8 באוגוסט 1937, שם.
74. הנהלת התאחדות האיכרים, 22 בנובמבר 1937, שם.
75. הנהלת התאחדות האיכרים, 15 במאי [1938], שם.
76. הנהלת התאחדות האיכרים, 22 בנובמבר 1937, שם.
77. הנהלת התאחדות האיכרים, 24 בנובמבר 1937, שם.
78. הנהלת התאחדות האיכרים, דצמבר 1937, שם.
79. שם.
80. מועצת התאחדות האיכרים, 24 ביולי 1941, שם.
81. מועצת התאחדות האיכרים, 13 בפברואר 1938, שם.
82. שם.
83. הנהלת התאחדות האיכרים, 10 בנובמבר 1942, שם.
84. הנהלת התאחדות האיכרים, 17 באפריל 1938, שם.
85. הנהלת התאחדות האיכרים, 18 בדצמבר 1938, שם.
86. שם.
87. מועצת התאחדות האיכרים 31 באוגוסט 1941; הנהלת התאחדות האיכרים, 14 בספטמבר 1941, שם.
88. הנהלת התאחדות האיכרים, 29 במרס 1939, שם.
89. מועצת התאחדות האיכרים, 26 ביוני 1939, שם.
90. הנהלת התאחדות האיכרים, 11 בנובמבר 1941, שם.
91. ועדת הסטלמנט של יבנאל, 8 ביולי 1942, שם.
92. ועדת הסטלמנט של יבנאל, 15 ביולי 1942, שם.
93. שם.
94. ועדת הסטלמנט של יבנאל, 26 ביולי 1942, שם.
95. ועדת הסטלמנט של יבנאל, 19 באוגוסט 1942, שם.
96. ועדת הסטלמנט של יבנאל, 21 באוגוסט 1942, שם.
97. ועדת הסטלמנט של יבנאל, 12 באוקטובר 1942, שם.
98. הנהלת מועצת ההתאחדות, 17 בדצמבר 1939, שם.
99. הנהלת מועצת ההתאחדות, 12 בנובמבר 1939, שם.
100. הנהלת מועצת ההתאחדות, 26 בינואר 1940, שם.
101. שם, דף 4.
102. מועצת התאחדות האיכרים, 3 בפברואר 1944, שם.
103. מועצת התאחדות האיכרים, 16 ביוני 1944; הנהלת התאחדות האיכרים,9 ביולי, 13 באוגוסט ו-12 בספטמבר 1944, שם.
104. מועצת התאחדות האיכרים, 28 בדצמבר 1944, שם.
105. שם.