ההכללות הוצגו לעיל נכונות לגבי מרבית ההיסטוריה של האסלאם, ויש להן תוקף אפילו בימינו באותם אזורים שבהם נתקל האסלאם בישויות לא מוסלמיות, בעיקר כאשר מאזן הכוחות העניק לאסלאם סיכוי סביר להצלחה במאבק נגד ישויות אלה (באפגניסטן, צ'צ'ניה, בוסניה, לבנון, עזה ויהודה ושומרון, בבורמה ובפיליפינים).

אך נראה שהאסלאם עובר שינוי מוחלט בעידן הפוסט קולוניאלי, במיוחד נכון הדבר במהלך רבע המאה האחרון, תרבות הג'יהאד ובעיקר המיתולוגיה הקשורה בג'יהאד, עוברת תמורה מהותית, היא פונה פנימה, כנגד מוסלמים אחרים ובתהליך זה הופכת רדיקלית, דהיינו מערערת על הלגיטימיות של הסטאטוס קוו. מי שמובילות תהליך זה הן מגוון של תנועות מוסלמיות רדיקליות (שהמערב מכנה בטעות "פונדמנטליסטיות"), אשר קנו להן השפעה על דפוסי ההתנהגות של מגזרים רחבים הרבה יותר מאשר קבוצות השוליים הקנאיות. שכן תהליך זה צומח מהקשר סוציו פוליטי אשר חל על כל הרבדים של החברות האסלאמיות. הקשר סוציו-פולטי אשר חל על כל הדברים של החברות האסלאמיות.

הקשר סוציו-פוליטי חדש זה הוא תוצאה של גורמים רבים: ראשית לכל, במשך הזמן היטשטשה והלכה העמדה שזכתה לבולטות במהלך מאה שלמה של מאבק אנטי קולוניאליסטי, מאבק שנתן קדימות מוחלטת לאויבים מחוץ ושהביא לנטייה להחצין את האשמה ביחס לכל בעיה הקיימת בחברה המוסלמית, תוך ראיית בעיות אלה כתולדה של השליטה אימפריאליסטית. שנית, עלייתה של קבוצת אינטליגנציה בשלה ואמיצה אשר חבריה, למרות הגוונים השונים של השקפותיהם הפוליטיות היו שותפים לתפיסה נוקבת יותר לגבי חברתם וגילו נכונות לדון באופן ציבורי בנושאים שהוטל עליהם איסור הכישלון הגלוי של העל-לאומיות (ומעל לכל הפאן-ערביות) שלא "סיפקה את הסחורה", כלומר, לא אפשרה מודרניזציה מהירה או את סיום התלות הפוליטית-הכלכלית בארצות שהיו בעבר השליטות הקולוניאליות, לא הביאה לרווחה כלכלית למעמדות הנמוכים, לחידוש הכוח הצבאי, או להשפעה בפוליטיקה העולמית וכד'.

במילים אחרות, באותה אווירה מפוכחת השוררת בקרב כמה קבוצות עילית, תופסים עכשיו את הרעות-החולות של החברות המוסלמיות כנובעות מבפנים. כוחות זרים עדיין שותפים חלקית לאשמת נחיתותו ופיגורו של האסלאם, אך ללא ספק אינם נחשבים עוד לנשואי האשמה העיקריים. שני כוחות פוליטיים-אידיאולוגיים עיקריים משקפים בצורה הטובה ביותר תפיסה חדשה זו. הראשון הוא כוח חילוני (שלכן אין לו כמעט זיקה למיתולוגיה של הג'יהאד) והשני כוח דתי במובהק.

הכוח החילוני הוא מה שניתן לכנות "אגואיזם נחוש של מדינות הלאום". קשה אמנם לומר שמדינות הלאום המוסלמיות אשר נולדו על חורבות האימפריה העות'מאנית לא שקדו גם בעבר על טיפוח האינטרסים שלהן. אולם, עד סוף שנות השישים הן עשו זאת מתוך תחושת אשמה והיה עליהן לשלם לפחות מס שפתיים לאינטרסים ולמטרות של העל-לאומיות, לעתים קרובות היה עליהן להתחשב באותם אינטרסים ומטרות בתהליך קבלת ההחלטות שלהן עצמן. אך לא עוד. משבגרו מדינות הלאום גברה נכונותן לתת פומבי לקדימות של האינטרסים הספציפיים שלהן (נגד כוחות זרים) על פני האינטרסים הפאן-ערביים, פאן-אסלאמיים וכיוצא באלה. על אחת כמה וכמה נכון הדבר על רקע תקופת השפל שאליה נכנסו אותן תנועות על-לאומיות (כך, למשל, עם התפרקות המדינה הסורית-מצרית בשנת 1961). ככל שהבעיות הפנימיות נעשו דוחקות יותר, הייתה זו דווקא מדינת הלאום שיכלה לטעון שהיא בעלת המבנה המתאים לתת מענה יעיל יותר, היות שהיא קרובה יותר לבעיות מאשר אותן ישויות על-מדינתיות. בהיות העילית של מדינות הלאום חילונית בעיקרה, עם ציפוי דק של מסורת דתית, נעשתה הפנייה אל האסלאם להצדקת מפנה זה במונחים אופורטוניסטיים ואפולוגטיים טהורים. הודות לשליטתן על הממסד הדתי הכנוע, יכלו מדינות הלאום להשיג תמיד תמיכה דתית, אפילו בשם הג'יהאד. הדבר מסביר את הקלות שבה השיג הנשיא סאדאת בשנת 1979 צו דתי (פתוה) מהשיח'ים של אל-אזהר, המכללה הדתית העליונה, אשר תמך בהסכם השלום שלו עם ישראל, על בסיס המודל של הסכם חודיבייה של מוחמד עם מכה, אותם שיח'ים עצמם, יש לזכור, הכריזו על ג'יהאד עד מוות נגד ישראל ב- 1968, על פי פקודתו של הנשיא נאצר.

הכוח השני הוא רדיקליזם אסלאמי אשר קורא תיגר על אותו "אגואיזם של מדינת הלאום". אף כוח זה ממוקד בהתבוננות פנימה והוא משיג, כך נראה, הגמוניה תרבותית מאפגניסטן ועד מרוקו, הרדיקליזם האסלאמי צמח כתגובה לאותן בעיות ממש, אך לא רק שהתכנים שלו ודרכי פעולתו שונים אלא גם, ואולי בעיקר, שונים מקורות פעולתו. בעוד האגואיזם של מדינת הלאום מאפיין את המדינה, את מנגנוניה ואת קבוצות העילית שלה כמו גם את החלקים החילוניים יותר של החברה האזרחית, הרדיקליזם האסלאמי נובע מחלקים מסורתיים יותר או חילוניים למחצה (או חילוניים באופן שטחי) של החברה המודרנית. במובן מסוים זוהי תופעה שבה החברה האזרחית משיבה מכה שערה למדינה ולבשורת המודרניזם.

ניתן לתמצת תופעה זו בשלושה מאפיינים:

הדיאגנוזה: האסלאם של המאה העשרים ניצב נוכח סכנת הכחדה, חמורה מכל סכנה שידע בעבר. הסכנה באה הפעם מבית, ממנהיגים ותנועות שהם מוסלמיים באופן פורמאלי בלבד, ואשר מקדישים עצם בדרכם לרווחת עמיהם, אך לא במתכוון הם ממיטים אסון של חיסול רוחני על עמיהם, שכן הם, על פי המונח ההולם שנטבע באיראן, "מסוממי מערב", מכורים לרעיונות המערביים הזרים באופן מוחלט לאסלאם, רעיונות כמו לאומיות, סוציאליזם, ליברליזם, התפתחות כלכלית, דמוקרטיה וכד'. מודרניסטים אלה, המיוצגים באופן מסיבי בעילית הפוליטית השולטת בכלי התקשורת, מצליחים על ידי מניפולציה של המציאות בתקשורת האודיו-ויזואלית. להחדיר רעיונות אלה להכרתו של ההמון המוסלמי ובכך לעודד את ההתמכרות למודרניות ולחיים הטובים שזו מבטיחה. המסקנה היא שעולם האסלאם נמצא במצב של השתמדות בפועל, שכן נטש את העיקרון של האמונה למען רעיון הכפירה, מצב זה מסוכן אף יותר דווקא בגלל שאיננו נוצר במודע. במונחים מוסלמיים, אנחנו מצויים במצב של ג'אהלייה, ברבריות הגרועה מזו ששררה לפני הופעת הנביא מוחמד.

התרופה: שלומי אמוני הדת חייבים לשוב לזירה הפוליטית שממנה נעדרו זמן כה ממושך. עליהם להתבונן במודרניות של ארצות האסלאם ולהעבירה תחת שבט ביקורת נוקשה ושיטתי בשם ערכי האסלאם האותנטי. באמצעות ביקורת מסוג זה הם חייבם להגביר את המודעות הדתית של ההמון, ובעיקר את זו של "הנוער שטוף המוח". ואכן, קבוצת היעד העיקרית מורכבת מתלמידי תיכון ואותה יש להבריא בדחיפות, לרפא מן ההתמכרות, ולשחררה מהתלהבותה מן המודרניות, אך כשהמונופול על אמצעי הכפייה נתון בידי המדינה (שבהם היא שולטת בהחלטיות ללא רחם) כמו גם על אמצעי התקשורת, אין לביקורת מעין זו סיכוי ממשי להביא לשינוי מבני מבפנים, על אחת כמה וכמה כאשר המדינה עצמה מכורה בכנות לרוח הנהנתניות והחילוניות. הרדיקלים המוסלמים אינם יכולים, אם כך, להתחמק מן המסקנה הבלתי נמנעת, דה-לגיטימציה של המשטרים הקיימים.

יישום התרופה: דה-לגיטימציה של משטרים רבי עוצמה כאלה כורח הוא שתוביל, לאחר שלב מכין, לג'יהאד – התקוממות מזוינת שמטרתה תפיסת האסלאם הפוליטי את השלטון למען הקמתה של מדינה שבה ישלוט החוק המוסלמי.

שלושה מאפיינים אלה נכונים לגבי כל אותן קבוצות המכונות פונדמנטליסטיות, למרות הבדלים בתנאים המקומיים, מאפיינים אלה חשובים שק הפונדמנטליזם הצליח כבר לחלחל לכל נקב וסדק, במיוחד בערים אך יותר ויותר גם בכפרים. למרות שהתנועה הצליחה לתפוס את השלטון רק באיראן (ולזמן מה גם באפגניסטן ובסודאן), יש בידיה הגמוניה תרבותית כמעט בכל מקום אחר, כלומר, היא נותנת את הטון בוויכוחים לגבי עניינים פוליטיים, היא מספקת את המונחים והמושגים שעל פיהם מתנהלים דיונים כאלה, והיא נהנית מהשפעה חזקה על סדר העדיפויות של החברות המוסלמיות. היא מייצגת ולמעשה את הכוח האופוזיציוני המרכזי במרבית ארצות המזרח התיכון, ובכך מגבילה את מרחב התמרות של גופי השלטון ו/או משפיעה עליהם דרך בעלי בריתה בתוך שכבות העילית הפוליטיות.

בין בגרסתה השיעית ובין בגרסתה הסונית דוקטרינה חדשה זו מעניקה מקור של כבוד למלחמת המצווה כנגד הכופרים, בכך היא גם נותנת עדיפות לצורת מינוריות יותר של לוחמה – טרור, לוחמת גרילה, התקוממות וכד'. המאבק נגד הכופרים-מבית נחשב תמיד חלק אינטגראלי מן הג'יהאד, למרות היותו משני, אם לא שולי ממש, שכן הזרם המרכזי של האסלאם – כמו הזרם המרכזי ביהדות – השתדל להימנע מהשלכת מוסלמים מתמרדים או סוטים מחוץ לקהל המאמינים, מתוך תקווה שניתן יהיה להשיבם לאיתנם. רק כתות קיצוניות מעטות (הח'ארג'ים, הקרמאטים והאיסמעילים) אשר הטילו חרם ונידוי על כל המוסלמים שלא היו שותפים לדעותיהם. ניהלו ג'יהאד שיטתי כנגד בני אמונתם שהתפקרו.

אך על פי תפיסתו של הרדיקליזם החדש, האויב העיקרי הוא כלל המוסלמים – במיוחד אלה מן העילית הפוליטית או התרבותית – אשר נכבשו על ידי המודרניות, אלה שהם "מסוממי מערב". אלה נמצאים בעיצומו של תהליך של השחתת החברה כולה משום שכל מוקדי העוצמה של המדינה בבעלותם. כדי ליטול מהם עוצמה זו יש צורך בכוח נגד מסיבי. לצורך זה נעשה שימוש בטיעון משפטי מורכב – טיעון שמופיע בצורה שונה אצל הסונים ואצל השיעים, אך מאופיין על ידי מושגים שהם מכבשונה של דוקטרינת הג'יהאד העתיקה, וזאת כדי להצדיק חידוש נדיר מסוגו בתיאוריה הפוליטית של האסלאם, דה-לגיטימציה של כל משטר שהוא, בגרסה התעמולתית של טיעון זה הוא מוצג בצורה פשטנית יותר אך נותר נאמן ברוחו לקונספציה המקורית. המסקנה היא זו שמנהיג החזבאללה הלבנוני, מוחמד חוסיין פדלאללה כינה "הלוגיקה המוסרית של הכוח" (שהיא גם כותרת ספרו בשפה הערבית שהתפרסם בבירות ב-1979). את הכוח אפשר לכוון נגד הכופרים מבית ללא מבוכה ומשוא פנים אך בכל זאת בהתאם לנסיבות, כלומר במרבית המקרים פירוש הדבר מלחמה במינון נמוך המשולבת עם פעולה פוליטית מסיבית, זאת בגלל המונופול על אמצעי הדיכוי והשכנו של המדינה החדישה הנוכחת בכל אתר ואתר, את הג'יהאד יש לדמות פחות למכשיר בידי המדינה ויותר בידי החברה האזרחית, מצב שבעבר אפיין רק את הג'יהאד האנטי-קולוניאלי.

בהתחשב בטלטלה כלפי פנים שמאפיינת את כל החברות האסלאמיות, לרבות החלקים המחולנים יותר, ובהתחשב במשוואת הכוחות עם העולם הלא-מוסלמי, אשר מגביל את פעילות הג'יהאד בנוסח העתיק לכמה אזורים מוגבלים, ניתן להסיק שאותו ג'יהאד, המכוון נגד המשומדים, או הכופרים-מבית, יהפוך להיות הנורמה בשנות האלפיים.

לחלקים נוספים של הפרק:
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: מקורות
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: החוק והמלחמה
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: מוטיבציה וזיכרון קולקטיבי
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: דבקות, גמישות ומבנה חברתי 
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: הפנייה פנימה (פריט זה)

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel